משנת ארץ ישראל על משנה שבת א׳:י׳

10 אין צולין בשר ובצל וביצה – המשנה מציגה הלכה זו כמקובלת על הכל, וכן היא מופיעה בתוספתא כהלכה קדומה לה מודים שני הבתים; וכבר הסברנו לעיל מ"ה שבית הלל מודים לבית שמאי בהלכה זו בגלל החשש שאדם יהפוך את הצלי בשבת כדי שייצלה כהלכה. ברם למרות כל זאת במכילתא מופיעה ההלכה שלנו בתוך רשימת המחלוקות בין בית שמאי והלל מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יתרו כ, ט עמ' 149. לפנינו דוגמה מובהקת עד כמה היו העמדות מטושטשות, והכללים הברורים נוצרו רק במהלך התגבשות ההלכה. ביצה צלויה היא, כנראה, ביצה מטוגנת, בשר צלוי היה אחת מדרכי התקנת הבשר הנפוצות. על דרך הצלייה שומעים אנו מהלכות צליית הפסח. נועצים בגוף הבהמה או הגדי שפוד ממתכת או מעץ, ומניחים את הבשר מעל אש פתוחה או בחלל התנור פסחים פ"ז מ"א. הבצל הצלוי נועד לתיבול האוכל, יש להניח כי גם כאן מדובר בטיגון קל. אלא כדי שיצולו – מבעוד יום, המילים "עם חשיכה" שלהלן מתייחסות גם לבצל ולבשר, אך לא לביצה. בשר ובצל צלו במשך זמן רב, אבל צליית ביצה היא פעולה מהירה וכמעט שאי אפשר לדייק ולצלות ביצה בזמן הקצר של לפני חשכה. ייתכן שהכוונה לצליית ביצה בקליפתה, או שמא צליית הביצה חריגה מעט. בין כך ובין כך משנה זו אינה עולה בקנה אחד עם ההלכות בדבר הטמנה בערב שבת כפי שידונו בפרקים ג-ד, ונדון בכך להלן.

11 אין נותנין את הפת לתנור עם חשיכה – את הפת אפו בתנור, הפת בארץ ישראל הייתה בדרך כלל עגולה ומכאן הביטוי "כיכר לחם". נפחה היה בערך כחצי קב, כלומר 0.750 ליטר, בערך 0.6 ק"ג. ברצפת הפסיפס בכנסיית טבחה מצויירת סלסילה ובה חמש לחמים, מן הסתם אלו לחמים שהיו שכיחים בחברתו של צייר הפסיפס. הלחמים הם עגולים כמו שתיארנום לעיל איור 20. מובן שמהציור אין להסיק מה היה גודל הלחם. ולא חררה – החררה היא לחם של עניים והיא נאפית על גחלים: "חררה שטמנה בגחלים", וכן במקורות נוספים. לפי ההקשר במשנתנו המדובר במעין פיתה של ימינו, לחם הנעשה מעיסה רגילה, ממנה מכינים בצק רדוד, ואותו מניחים על גחלים. אפשר שאת החררה הניחו על לוח מתכת מעין הסג' הערבי של היום, אך אפשר שהניחו את הבצק ישירות על הגחלים, כדרך שנהגו בכפר הערבי המסורתי. המאפה חייב להיות דק והוא נאפה בזמן קצר ביותר וסופג מריח הגחלים. אם הלחם עבה, האפייה ממושכת ופני הלחם נשרפים כליל, על כן מדברים על אישה שהשחירו פניה כחררה בבלי, סוטה לה ע"א; במדבר רבה ד, ועוד. החררה הייתה עגולה וחז"ל מזהים אותה עם עוגת השעורים שאכל אליהו ועם המצות שאכלו ביציאת מצרים, בעיקר בשל זמן האפייה הקצר. החררה הייתה מאכל עניים, והביטוי עני המהפך בחררה משמעו עני שהמשתדל אצל בעל הבית לקבל ממנו חררה או חלק ממנה.

12 על גבי הגחלים אלא כדי שיקרמו פניה – החררה ראויה לאכילה כאשר פני הבצק משני צדדיו משחימים ומתקשים, לכך קורא התנא "יקרמו פניה". כאן החשש הוא, כמובן, שהאופה יהפוך את הבצק כדי שישחים משני צדדיו. בדפוס וילנה ודפוסים נוספים מ, דו, דש נוסף "מבעוד יום", וכמו במשנה ד זו תוספת נכונה, אך מיותרת. ר' אלעזר אומר: כדי שיקרם התחתון שלה – ר' אליעזר מקל ומסתפק בכך שצד אחד ישחים, והאופה יהפוך את הבצק פעם אחת. בחלק מכתבי היד ר' אלעזר, וזה אחד מהחילופים הרגילים ביותר.

13 בתלמוד הבבלי דנו בשאלת אפיית הלחם ובפירוש המילים "תחתון שלה". מסוגיית הבבלי נראה, שהם אפו לחם דק שאותו הדביקו על דפנות התנור בבלי, כ ע"א, מעין פיתה. זה היה מקובל בבבל, האישה השכימה כל יום ואפתה לחם דק שיספיק לכל בני הבית. בלחם זה עוסקת הסוגיה ואין לה משמעות בתנאי האפייה בארץ ישראל, שכן בארץ אפו פעם אחת בשבוע, ככר לחם עבה ועגול.

14 מכל מקום הביטוי של "יקרמו פניה" הוא מקבילה ל"כדי שיצולו" של הרישא. במבואנו לפרק ד מ"א נדון שנית בהגדרה זו. מכל מקום כבר עתה ניתן לקבוע שהמשנה אינה מוצאת כל פגם בהשארת תבשיל על האש, ואפילו בהמשך הבישול. כל שנדרש הוא שעיקר המלאכה תיעשה לפני שבת. הדיון נסוב רק על ההיבט של המשך מלאכה, ואין ביטוי לאיסורי השהייה על מקור חום, וודאי שלא לאיסורי הטמנה שידונו בפרקים ג-ד. קרימת הלחם, כלומר התקשות הקרום היא שלב מתקדם של האפייה ולמעשה זה גמר האפייה. כפי שנראה להלן בפרק ג הבינו התלמודים ש"כל צרכו", זהה ל"אכילת בן דרוסאי" היינו בישול חלקי בלבד. בכך הוענק למשנה פירוש מחודש ההולם את התפישות ההלכתיות בזמן האמוראים אך ספק אם לכך התכוונה המשנה.