משנת ארץ ישראל על משנה שבת י״ט:א׳

« משנת ארץ ישראל על משנה שבת י״ח:ג׳ משנת ארץ ישראל על משנה שבת י״ט:ב׳ »

1 שבת פתח ↗

גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִשּׁוּם חַבּוֹבֵי מִצְוָה, אוֹ דִילְמָא מִשּׁוּם חֲשָׁדָא. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְאֵתוֹיֵי מְכוּסֶּה עַל פִּי עֵדִים. אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם חַבּוֹבֵי מִצְוָה, מְגוּלֶּה — אִין, מְכוּסֶּה — לָא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם חֲשָׁדָא — אֲפִילּוּ מְכוּסֶּה, שַׁפִּיר דָּמֵי. מַאי?

1 אבות דרבי נתן פתח ↗

ולנגדן היה ר' יהודה הנשיא מונה שבחן של חכמים של רבי טרפון של ר״ע ושל ר״א בן עזריה ושל ר' יוחנן בן נורי ושל ר׳ יוסי הגלילי. לרבי טרפון קרא לו גל אבנים וי״א גל של אגוזים כיון שנוטל אדם אחד מהן כולן מתקשקשין ובאין זה על זה כך היה ר' טרפון דומה בשעה שת״ח נכנס אצלו וא״ל שנה לי מביא לו מקרא ומשנה מדרש הלכות ואגדות כיון שיצא מלפניו היה יוצא מלא ברכה וטוב. לר׳ עקיבא קרא לו אוצר בלום למה רבי עקיבא דומה לפועל שנטל קופתו ויצא לחוץ מצא חטים מניח בה מצא שעורים מניח בה כוסמין מניח בה פולין מניח בה עדשים מניח בה כיון שנכנס לביתו מברר חטים בפני עצמן שעורים בפני עצמן כוסמין בפני עצמן פולין בפני עצמן עדשים בפני עצמן. כך עשה ר׳ עקיבא ועשה כל התורה טבעות טבעות. לר״א בן עזריה קרא לו קופה של רוכלים ולמה היה ר׳׳א דומה לרוכל שנטל קופתו ונכנס למדינה ובאו בני המדינה ואמרו לו שמן טוב יש עמך פלייטון יש עמך אפרסמון יש עמך ומוצאין הכל עמו כך היה ר״א בן עזריה בזמן שת״ח נכנס אצלו שאלו במקרא אומר לו במשנה אומר לו במדרש אומר לו בהלכות אומר לו בהגדות אומר לו כיון שיצא מלפניו הוא מלא טוב וברכה:

1 חולין פתח ↗

אָמַר רַבִּי אַמֵּי: דִּבְּרָה תּוֹרָה לְשׁוֹן הֲוַאי, דִּבְּרוּ נְבִיאִים לְשׁוֹן הֲוַאי, דִּבְּרוּ חֲכָמִים לְשׁוֹן הֲוַאי. דִּבְּרוּ חֲכָמִים לְשׁוֹן הֲוַאי – הָא דַּאֲמַרַן.

2 שבת פתח ↗

תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: ״בָּשָׂר״ וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם בַּהֶרֶת — ״יִמּוֹל״, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, שַׁבָּת חֲמוּרָה — דּוֹחָה, צָרַעַת — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. אָמַר מָר: ״בָּשָׂר״, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם בַּהֶרֶת — ״יִמּוֹל״, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. הָא לְמָה לִי קְרָא, דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין הוּא, וְדָבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין — מוּתָּר! אָמַר אַבָּיֵי: לָא נִצְרְכָא אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין — אָסוּר. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּ״פְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלָא יְמוּת״. וְאַבָּיֵי לֵית לֵיהּ הַאי סְבָרָא? וְהָא אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּ״פְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלָא יְמוּת״! בָּתַר דְּשַׁמְעַהּ מֵרָבָא סַבְרַהּ. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לְהָא דְּאַבָּיֵי וְרָבָא אַהָא: ״הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת״, לַעֲשׂוֹת אִי אַתָּה עוֹשֶׂה, אֲבָל עוֹשֶׂה אַתָּה בְּסִיב שֶׁעַל גַּבֵּי רַגְלוֹ, וּבְמוֹט שֶׁעַל גַּבֵּי כְּתֵיפוֹ, וְאִם עָבְרָה — עָבְרָה. וְהָא לְמָה לִי קְרָא, דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין הוּא, וְדָבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין — מוּתָּר! אָמַר אַבָּיֵי: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין — אָסוּר. וְרָבָא אָמַר אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּ״פְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלָא יְמוּת״. וְאַבָּיֵי לֵית לֵיהּ הַאי סְבָרָא? וְהָא אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּ״פְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלָא יְמוּת״! לְבָתַר דְּשַׁמְעֵיהּ מֵרָבָא סַבְרַהּ. וְאַבָּיֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, הַאי ״בְּשַׂר״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? אָמַר רַב עַמְרָם: בְּאוֹמֵר לָקוֹץ בַּהַרְתּוֹ הוּא מִתְכַּוֵּין. תִּינַח גָּדוֹל, קָטָן מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: בְּאוֹמֵר אֲבִי הַבֵּן לָקוֹץ בַּהֶרֶת דִּבְנוֹ הוּא קָא מִתְכַּוֵּין. וְאִי אִיכָּא אַחֵר, לֶיעְבֵּיד אַחֵר! דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה — אִם אַתָּה יָכוֹל לְקַיֵּים שְׁנֵיהֶם מוּטָב, וְאִם לָאו — יָבֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה לֹא תַעֲשֶׂה. דְּלֵיכָּא אַחֵר. אָמַר מָר: יוֹם טוֹב אֵינָהּ דּוֹחָה אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ בִּלְבַד. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר חִזְקִיָּה, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה, אָמַר קְרָא: ״לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַד בֹּקֶר״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַד בֹּקֶר״ — בָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן לוֹ בֹּקֶר שֵׁנִי לִשְׂרֵיפָתוֹ. אַבָּיֵי אָמַר, אָמַר קְרָא: ״עוֹלַת שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ״, וְלֹא עוֹלַת חוֹל בְּשַׁבָּת, וְלֹא עוֹלַת חוֹל בְּיוֹם טוֹב. רָבָא אָמַר, אָמַר קְרָא: ״הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם״, ״הוּא״ — וְלֹא מַכְשִׁירִין. ״לְבַדּוֹ״ — וְלֹא מִילָה שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, דְּאָתְיָא מִקַּל וָחוֹמֶר. רַב אָשֵׁי אָמַר: ״שַׁבָּתוֹן״ — עֲשֵׂה הוּא, וְהָוֵה לֵיהּ יוֹם טוֹב עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא וְכוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא. וּתְנַן נָמֵי גַּבֵּי פֶסַח כִּי הַאי גַוְונָא: כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כׇּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת — אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. שְׁחִיטָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת — דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן גַּבֵּי מִילָה: הָתָם הוּא דְּמַכְשִׁירִין אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת מֵאֶתְמוֹל לָא דָּחוּ שַׁבָּת דְּלֵיכָּא כָּרֵת, אֲבָל פֶּסַח דְּאִיכָּא כָּרֵת — אֵימָא לִידְחוֹ שַׁבָּת. וְאִי אַשְׁמְעִינַן גַּבֵּי פֶסַח, מִשּׁוּם דְּלֹא נִכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת. אֲבָל מִילָה דְּנִכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת — אֵימָא לִידְחוֹ שַׁבָּת, צְרִיכָא. מַתְנִי׳ עוֹשִׂין כׇּל צׇרְכֵי מִילָה בְּשַׁבָּת: מוֹהֲלִין וּפוֹרְעִין וּמוֹצְצִין וְנוֹתְנִין עָלֶיהָ אִיסְפְּלָנִית וְכַמּוֹן. אִם לֹא שָׁחַק מֵעֶרֶב שַׁבָּת — לוֹעֵס בְּשִׁינָּיו וְנוֹתֵן. אִם לֹא טָרַף יַיִן וָשֶׁמֶן מֵעֶרֶב שַׁבָּת — נוֹתֵן זֶה בְּעַצְמוֹ וְזֶה בְּעַצְמוֹ. וְאֵין עוֹשִׂין לָהּ חָלוּק לְכַתְּחִילָּה, אֲבָל כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ סְמַרְטוּט. אִם לֹא הִתְקִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת — כּוֹרֵךְ עַל אֶצְבָּעוֹ וּמֵבִיא, וַאֲפִילּוּ מֵחָצֵר אַחֶרֶת.

2 משנה תורה, הלכות מילה פתח ↗

עוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי מִילָה בְּשַׁבָּת. מָלִין וּפוֹרְעִין וּמוֹצְצִין. וְחוֹזֵר עַל צִיצִין הַמְעַכְּבִין אַף עַל פִּי שֶׁפֵּרַשׁ וְעַל צִיצִין שֶׁאֵין מְעַכְּבִין כָּל זְמַן שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ. וְנוֹתֵן עָלֶיהָ אִסְפְּלָנִית. אֲבָל מַכְשִׁירֵי מִילָה אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁלֹּא מָצְאוּ סַכִּין אֵין עוֹשִׂין סַכִּין בְּשַׁבָּת וְלֹא מְבִיאִין אוֹתוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וַאֲפִלּוּ מָבוֹי שֶׁאֵינוֹ מְעֹרָב אֵין מְבִיאִין אוֹתוֹ מֵחָצֵר לְחָצֵר. וְאֵין עֵרוּב מִדִּבְרֵיהֶם נִדְחֶה מִפְּנֵי הֲבָאַת הַסַּכִּין הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לַהֲבִיאוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת:

2 תלמוד ירושלמי ברכות פתח ↗

וְהֵן אַשְׁכַּחְנָן דְּרִבִּי מֵאִיר פַּלִּיג עַל רַבָּנִין וְלָא עָבַד עוּבְדָּא כְּוָותֵיהּ. דְּתַנִּי סָכִין אַלְווֹנְתִּית לְחוֹלֶה בְּשַׁבָּת. אֵימָתַי. בִּזְמַן שֶׁטָּרְפוֹ בְיַיִן וּבְשֶׁמֶן מֵעֶרֶב שַׁבָּת. אֲבָל אִם לֹא טָרְפוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת אָסוּר. תַּנִּי אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר מַתִּיר הָיָה רִבִּי מֵאִיר לִטְרוֹף יַיִן וְשֶׁמֶן וְלָסוֹךְ לְחוֹלֶה בְשַׁבָּת. וּכְבָר חָלָה וּבִקַּשְׁנוּ לַעֲשׂוֹת לוֹ כֵן וְלֹא הִנִּיחַ לָנוּ. וְאָמַרְנוּ לוֹ רִבִּי דְּבָרֶיךְ מְבַטֵּל בְּחַיֶּיךָ. וְאָמַר לָן אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי מֵיקַל לַאֲחֵרִים מַחְמִיר אֲנִי עַל עַצְמִי דְּהָא פְּלִיגֵי עָלַי חֲבֵרָי.

3 שבת פתח ↗

אִיתְּמַר נָמֵי, כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בֵּין בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּשַׁבָּת, בֵּין בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, בֵּין הַרְחָצַת כׇּל גּוּפוֹ, בֵּין הַרְחָצַת מִילָה, מִפְּנֵי שֶׁסַּכָּנָה הִיא לוֹ.

4 פסחים פתח ↗

אֶחָד לְמוּלוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְאֶחָד לָמוּל בַּשַּׁבָּת, וְשָׁכַח וּמָל אֶת שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת בַּשַּׁבָּת — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר!

4 תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

הלכה: מִי שֶׁהָיוּ לוֹ ב׳ תִינוֹקוֹת כול׳. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. דְּרִבִּי מֵאִיר הִיא. דְּאָמַר. דָּבָר שֶׁעֲשִׂיָיתוֹ מִצְוָה פָטוּר. וְשֶׁאֵין בְּעֲשִׂיָיתוֹ מִצְוָה חַיָיב בְּמַחֲלוֹקֶת. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בְּעֲשִׂיָיתוֹ מִצְוָה חַיָיב. וְשֶׁאֵין בְּעֲשִׂיָיתוֹ מִצְוָה פָטוּר בְּמַחֲלוֹקֶת. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר וְהוּא שֶׁיְּהֵא שֶׂה תָמִים וּבֶן שָׁנָה וּשְׁלָמִים וְרָאוּי לְהִשְׁתַּנּוֹת לְשֵׁם פֶּסַח. אַתְּ שְׁמַע מִינָהּ תְּלַת. שְׁמַע מִינָהּ. דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ קִיצְבָּה. וְדָבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהִתְחַלֵּף. וְדָבָר שֶׁיֵּשׁ בְּעֲשִׂיָיתוֹ מִצְוָה. מָה אִית לָךְ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָּה. רִבִּי יִרְמְיָה סְבַר מֵימַר. שֶׁלֹּא נִיתְנָה הַתּוֹרָה קִיצְבָּה כַּמָּה פְסָחִים יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת בְּכָל שָׁנָה. רִבִּי יוֹסֵי סְבַר מֵימַר. שֶּׁאֵין אַתְּ יָכוֹל לַעֲמוֹד עַל מִנְיָינָן. רִבִּי יוֹסֵה כַּד הֲוָה מַטֵּי לְאִילֵּין נִיתְנָה הַתּוֹרָה קִיצְבָּה כַּמָּה פְסָחִים יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת בְּכָל הַשָּׁנָה. רַב חִסְדָּא אָמַר. דִּבְרֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן תִּיפְתָּר שֶׁהָיָה שָׁם חֲבוּרָה אַחַת שֶׁלֹּא שָׁחְטָה. אָמַר רִבִּי זְעִירָא. מִילְּתֵיהּ דְּרִבִּי יַנַּאי אָמְרָה. וְהוּא שֶׁשָּׁכַח וּמָל אֶת שֶׁלְשַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת. מָלוֹ בְשַׁחֲרִית. רִבִּי זְעוּרָה אָמַר. סָבַר רִבִּי יַנַּאי פָּטוּר. רִבִּי בָּא אָמַר. חַיָיב. וּלְיֵי דָא מִילָּה אָמְרָהּ רִבִּי יַנַּאי. בָּא לְהוֹדִיעֲךָ אֵיכָן דֶּרֶךְ הַתִּינּוֹקוֹת לְחַלֵּף. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי זְעוּרָא כְּרִבִּי יַנַּאי. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַב כְּרִבִּי מֵאִיר. אָמַר רִבִּי מָנָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. מַה דָמַר רַב חִסְדָּא כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. וּמַה דָמַר רִבִּי יַנַּאי כְּרִבִּי מֵאִיר. וּמֵשִׁיבִין דָּבָר בֵּין רִבִּי מֵאִיר לְרִבִּי שִׁמְעוֹן. וְאַשְׁכְּחָן פְלִיגָא בֵין רִבִּי מֵאִיר לְבֵין רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּשִׁיּוּר. אֵילּוּ הַתִּינּוֹקוֹת סְפֵיקוֹת מָה אַתְּ עֲבִיד לוֹ. כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִיצְבָּה אוֹ כְדָבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה. אִין תַּעַבְדִּינוּן כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָּה. וְהוּא שֶׁיְּהֵא שָׁם תִּינּוֹק אַחֵר לָמוּל. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מִלֵּיהוֹן דְּרַבָּנִן עַבְדּוּן לוֹן כְּדָבָר שֶׁאֵין לוֹ קִיצְבָּה. וְהוּא שֶׁיֵּשׁ שָׁם תִּינּוֹק אַחֵר לָמוּל. אִיתָא חֲמִי. הִקְדִּים זְמָנוֹ פָּטוּר. אִיחֵר זְמָנוֹ חַיָיב. רַב הוּנָא אָמַר. חִילּוּפִין הִיא מַתְנִיתָא. דְּתַנֵּי. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן. לֹא נֶחְלְקוּ רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל מִי שֶׁהָיָה לָמוּל אַחַר שַׁבָּת וּמָלוֹ בַּשַׁבָּת שֶׁחַיָיב. וְעַל. מִי שֶׁהָיָה לוֹ לָמוּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּמָלוֹ בַּשַׁבָּת. שֶׁרִבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵיב חַטָּאת וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵירִבִּי בּוּן. מִן קוֹשֵׁיי מַקְשֵׁי לָהּ רִבִּי יַנַּאי. וְהוּא שֶׁשָּׁכַח וּמָל אֶת שֶׁלְשַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת. רַב אָדָא בַּר אַהֲבָה אָמַר. זוֹ דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר וְרִבִּי שִׁמְעוֹן. אֲבָל דִּבְרֵי רִבִּי יוֹסֵי. אֲפִילוּ דָבָר שֶׁאֵין בְּעֲשִׂיָיתוֹ מִצְוָה הוֹאִיל וְטוֹעֶה בוֹ לְשֵׁם מִצְוָה פָטוּר.

5 שבת פתח ↗

שׁוּב פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לִמְדִינַת קַפּוֹטְקְיָא, וּבָאת אִשָּׁה אַחַת לְפָנַי שֶׁמָּלָה בְּנָהּ רִאשׁוֹן וָמֵת, שֵׁנִי וָמֵת, שְׁלִישִׁי הֱבִיאַתּוּ לְפָנַי, רְאִיתִיו שֶׁהוּא יָרוֹק. הֵצַצְתִּי בּוֹ וְלֹא רָאִיתִי בּוֹ דַּם בְּרִית. אָמַרְתִּי לָהּ: הַמְתִּינִי לוֹ עַד שֶׁיִּפּוֹל בּוֹ דָּמוֹ, וְהִמְתִּינָה לוֹ וּמָלָה אוֹתוֹ וְחָיָה, וְהָיוּ קוֹרִין שְׁמוֹ ״נָתָן הַבַּבְלִי״ עַל שְׁמִי.

5 תלמוד ירושלמי יבמות פתח ↗

נִבְעֶלֶת וְרוֹאָה דָם נִבְעֶלֶת וְרוֹאָה דָם. אִית תַּנָּיֵי תַּנֵּי שְׁנִיָיה תִיבָּעֵל שְׁלִישִׁית לֹא תִיבָּעֵל. וְאִית תַּנּוּיֵי תַנֵּי שְׁלִישִׁית תִּבָּעֵל רְבִיעִית לֹא תִבָּעֵל. הֲווֹן בְּעַיָין מֵימַר. מַה דָמַר. שְׁנִיָיה תִבָּעֵל וּשְׁלִישִׁית לֹא תִיבָּעֵל. כְּמָאן דָּמַר. שְׁלִישִׁית אֵין לָהּ כְּתוּבָּה. בְּרָם כְּמָאן דָּמַר. שְׁלִישִׁית תִּיבָּעֵל רְבִיעִית לֹא תִיבָּעֵל. כְּמָאן דָּמַר. שְׁלִישִׁית יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה. הָיְתָה יוֹלֶדֶת זְכָרִים וְהָיוּ נִימּוֹלִים וּמֵתִים. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. שֵׁינִי יִמּוֹל שְׁלִישִׁי לא יִמּוֹל. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. שְׁלִישִׁי יִמּוֹל רְבִיעִי לֹא יִמּוֹל. הֲווֹן בְּעַיָין מֵימַר. מָאן דָמַר. שֵׁינִי יִמּוֹל שְׁלִישִׁי לֹא יִמּוֹל. כְּמָאן דָּמַר. הַשְּׁלִישִׁית אֵין לָהּ כְּתוּבָּה. מָאן דָּמַר. הַשְּׁלִישִׁי יִמּוֹל הָרְבִיעִי לֹא יִמּוֹל. כְּמָאן דָּמַר. הַשְּׁלִישִׁית יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה. אֲפִילוּ כְּמָאן דָּמַר. הַשְּׁלִישִׁית יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה. מוֹדֵי הוּא הָכָא שֶׁלֹּא יִמּוֹל מִפְּנֵי סַכָּנָה. תַּנֵּי. אָמַר רִבִּי נָתַן. מַעֲשֶׂה שֶׁהָלַכְתִּי לְקֵיסָרִין שֶׁלַּקַּפּוֹטָקִיָיא. וְהָיְתָה שָּׁם אִשָּׁה אַחַת וְהָיְתָה יוֹלֶדֶת זְכָרִים וְהָיוּ נִימּוֹלִים וּמֵתִים. וּמָלַת אֶת הָרִאשׁוֹן וָמֵת שֵׁינִי וָמֵת שְׁלִישִׁי וָמֵת. רְבִיעִי הֱבִיאָתוֹ לְפָנַיי. נִסְתַּכַּלְתִּי בוֹ וְלֹא רָאִיתִי בוֹ דַם בְּרִית. אֲמַרְתִי לָהֶם. הֲנִיחוּהוּ לְאַחַר זְמָן. וַהֲנִיחוּהוּ וּמַלּוּהוּ וְנִמְצָא בֶּן קַיָימָא. וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ נָתָן בִּשְׁמִי. הָיוּ לָהּ בָּנִים וּמֵתוּ מוֹנָה מִשְּׁעַת מִיתָה. יְכוֹלָה הִיא מֵימַר. רוּחָא חָנְקָת בָּנֶיהָ דְהַהִיא אִיתְּתָא וַעֲקָרָתָהּ. רִבִּי לָעְזָר בְּשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בַּר זִימְרָה. טַעֲמָא דְהֵן תַּנָּיָיא. פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשׁוּהָ. וּכְבָשָׁהּ כְתִיב. מִי דַרְכּוֹ לִכְבּוֹשׁ. הָאִישׁ. לֹא הָאִשָּׁה. רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי אַבָּהוּ רִבִּי יִצְחָק בַּר מַרְיוֹן בְּשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. הֲלָכָה כְרִבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא וְרִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי רִבִּי יִצְחָק בַּר חֲקוּלָה בְשֵׁם רִבִּי יוּדָן נְשִׂיָיא. אִם תּוֹבַעַת לְהִינָּשֵׂא הַדִּין עִמָּהּ. רִבִּי לָעְזָר בְּשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. הֲלָכָה כְרִבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה. אָמַר לֵיהּ רִבִּי בָּא בַּר זַבְדָּא. עִמָּךְ הָיִיתִי. לֹא אִתְאֲמָרַת אֶלָּא אִם הָיְתָה תוֹבַעַת לְהִינָּשֵׂא הַדִּין עִמָּהּ. הָדָא הוּא דְתַנִּינָן תַּמָּן. שַׁבָּת שֶׁחָלָה תִשְׁעָה בְאַב לִהְיוֹת בְתוֹכָהּ אֲסוּרִין מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס. וּבַחֲמִישִׁי מוּתָּרִין מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת. רִבִּי בָּא בַּר זַבְדָּא בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. בִּיקֵּשׁ רִבִּי לַעֲקוֹר תִּשְׁעָה בְאַב וְלֹא הִנִּיחוּ לוֹ. אָמַר לוֹ רִבִּי לָעְזָר. עִמָּךְ הָיִיתִי. וְלֹא אִיתְאֲמָרַת אֶלָּא בִּיקֵּשׁ רִבִּי לַעֲקוֹר תִּשְׁעָה בְאַב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת וְלֹא הִנִּיחוּ לוֹ. אָמַר. הוֹאִיל וְנִדְחֶה יִדָּחֶה. אָמְרוּ לוֹ יִדְחֶה לְמָחָר. וְקָרָא עֲלֵיהֶם טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד.

5 בבא מציעא פתח ↗

אָמְרוּ חֲכָמִים וְלֹא פֵּירְשׁוּהוּ, אָמְרוּ נְבִיאִים וְלֹא פֵּירְשׁוּהוּ, עַד שֶׁפֵּירְשׁוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ עַל עׇזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִילָּה. אָמַר רַב חָמָא: מַאי דִּכְתִיב ״בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חׇכְמָה וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ״, ״בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חׇכְמָה״ – זֶה תַּלְמִיד חָכָם בֶּן תַּלְמִיד חָכָם, ״וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ״ – זֶה תַּלְמִיד חָכָם בֶּן עַם הָאָרֶץ. אָמַר עוּלָּא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: אִסְתֵּירָא בְּלָגִינָא קִישׁ קִישׁ קָרְיָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: מַאי דִּכְתִיב ״קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חׇפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו״? אַטּוּ לָא יָדְעִינַן דְּקָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא? אֶלָּא כׇּל הַמַּקְטִין עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה – נַעֲשָׂה גָּדוֹל לָעוֹלָם הַבָּא, וְכׇל הַמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּעֶבֶד עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה – נַעֲשֶׂה חׇפְשִׁי לָעוֹלָם הַבָּא. רֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה מְצַיֵּין מְעָרָתָא דְּרַבָּנַן, כִּי מְטָא לִמְעָרְתֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא אִיעֲלַמָא מִינֵּיהּ. חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ. אֲמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! לֹא פִּלְפַּלְתִּי תּוֹרָה כְּמוֹתוֹ? יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: תּוֹרָה כְּמוֹתוֹ פִּלְפַּלְתָּ, תּוֹרָה כְּמוֹתוֹ לֹא רִיבַּצְתָּ. כִּי הֲווֹ מִינְּצוּ רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי חִיָּיא, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חֲנִינָא לְרַבִּי חִיָּיא: בַּהֲדֵי דִּידִי קָא מִינְּצֵית? חַס וְחָלִילָה, אִי מִשְׁתַּכְחָא תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל – מַהְדַּרְנָא לַהּ מִפִּילְפּוּלַי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא לְרַבִּי חֲנִינָא: בַּהֲדֵי דִּידִי קָא מִינְּצֵית? דַּעֲבַדִי לְתוֹרָה דְּלֹא תִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל. מַאי עָבֵידְנָא – אָזֵילְנָא וְשָׁדֵינָא כִּיתָּנָא וְגָדֵילְנָא נִישְׁבֵּי, וְצָיֵידְנָא טְבֵי וּמַאֲכֵילְנָא בִּשְׂרַיְיהוּ לְיַתְמֵי, וְאָרֵיכְנָא מְגִילָּתָא וְכָתֵבְנָא חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי, וְסָלֵיקְנָא לְמָתָא וּמַקְרֵינָא חַמְשָׁה יָנוֹקֵי בְּחַמְשָׁה חוּמְשֵׁי, וּמַתְנֵינָא שִׁיתָּא יָנוֹקֵי שִׁיתָּא סִדְרֵי, וְאָמַרְנָא לְהוּ: עַד דְּהָדַרְנָא וְאָתֵינָא אַקְרוֹ אַהֲדָדֵי וְאַתְנוֹ אַהֲדָדֵי וַעֲבַדִי לַהּ לְתוֹרָה דְּלֹא תִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל. הַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי: כַּמָּה גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂי חִיָּיא! אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: אֲפִילּוּ מִמָּר? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אֲפִילּוּ מֵאַבָּא? אֲמַר לֵיהּ: חַס וְחָלִילָה! לֹא תְּהֵא כְּזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי זֵירָא: אֶמֶשׁ נִרְאָה לִי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא. אָמַרְתִּי לוֹ: אֵצֶל מִי אַתָּה תָּקוּעַ? אָמַר לִי: אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן. וְרַבִּי יוֹחָנָן אֵצֶל מִי? אֵצֶל רַבִּי יַנַּאי. וְרַבִּי יַנַּאי אֵצֶל מִי? אֵצֶל רַבִּי חֲנִינָא. וְרַבִּי חֲנִינָא אֵצֶל מִי? אֵצֶל רַבִּי חִיָּיא. אָמַרְתִּי לוֹ: וְרַבִּי יוֹחָנָן אֵצֶל רַבִּי חִיָּיא לֹא? אָמַר לִי: בַּאֲתַר דְּזִקּוּקִין דְּנוּרָא וּבָעוֹרִין דְּאֶשָּׁא – מַאן מְעַיֵּיל בַּר נַפָּחָא לְתַמָּן?! אָמַר רַב חֲבִיבָא: אִשְׁתַּעִי לִי רַב חֲבִיבָא בַּר סוּרְמָקֵי, חֲזֵי לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן דַּהֲוָה שְׁכִיחַ אֵלִיָּהוּ גַּבֵּיהּ, דִּלְצַפְרָא הֲווֹ שַׁפִּירָן עֵינֵיהּ, וּלְאוּרְתָּא דָּמְיָין כִּדְמִיקַּלְיָן בְּנוּרָא. אֲמַרִי לֵיהּ: מַאי הַאי? וַאֲמַר לִי: דַּאֲמַרִי לֵיהּ לְאֵלִיָּהוּ: אַחְוִי לִי רַבָּנַן כִּי סָלְקִי לִמְתִיבְתָּא דְּרָקִיעַ. אָמַר לִי: בְּכוּלְּהוּ מָצֵית אִסְתַּכּוֹלֵי בְּהוּ, לְבַר מִגּוּהַרְקָא דְּרַבִּי חִיָּיא דְּלָא תִּסְתַּכֵּל בֵּיהּ. מַאי סִימָנַיְיהוּ? בְּכוּלְּהוּ אָזְלִי מַלְאֲכֵי כִּי סָלְקִי וְנָחֲתִי, לְבַר מִגּוּהַרְקָא דְּרַבִּי חִיָּיא דְּמִנַּפְשֵׁיהּ סָלֵיק וּנְחֵית. לָא מְצַאי לְאוֹקְמָא אַנַּפְשַׁאי, אִסְתַּכַּלִי בָּהּ: אֲתוֹ תְּרֵי בּוּטִיטֵי דְנוּרָא וּמַחְיוּהּו לְהָהוּא גַּבְרָא וְסַמּוֹנְהוּ לְעֵינֵיהּ. לִמְחַר אֲזַלִי אִשְׁתַּטַּחִי אַמְּעָרְתֵּיהּ, אָמֵינָא: מַתְנְיָיתָא דְּמָר מַתְנֵינָא, וְאִתַּסַּאי. אֵלִיָּהוּ הֲוָה שְׁכִיחַ בִּמְתִיבְתָּא דְּרַבִּי, יוֹמָא חַד רֵישׁ יַרְחָא הֲוָה, נְגַהּ לֵיהּ וְלָא אֲתָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא נְגַהּ לֵיהּ לְמָר? אֲמַר לֵיהּ: אַדְּאוֹקֵימְנָא לְאַבְרָהָם וּמָשֵׁינָא יְדֵיהּ וּמְצַלֵּי וּמַגְנֵינָא לֵיהּ, וְכֵן לְיִצְחָק וְכֵן לְיַעֲקֹב. וְלוֹקְמִינְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי! סָבַרי: תָּקְפִי בְּרַחֲמֵי וּמַיְיתִי לֵיהּ לְמָשִׁיחַ בְּלָא זִמְנֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: וְיֵשׁ דּוּגְמָתָן בָּעוֹלָם הַזֶּה? אֲמַר לֵיהּ: אִיכָּא רַבִּי חִיָּיא וּבָנָיו. גְּזַר רַבִּי תַּעֲנִיתָא, אַחְתִינְהוּ לְרַבִּי חִיָּיא וּבָנָיו. אֲמַר ״מַשִּׁיב הָרוּחַ״ – וּנְשַׁבָה זִיקָא. אֲמַר ״מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם״ – וַאֲתָא מִיטְרָא, כִּי מְטָא לְמֵימַר ״מְחַיֵּה הַמֵּתִים״ – רְגַשׁ עָלְמָא. אָמְרִי בִּרְקִיעָא: מַאן גַּלִּי רָזַיָּא בְּעָלְמָא? אָמְרִי: אֵלִיָּהוּ. אַתְיוּהּ לְאֵלִיָּהוּ מַחְיוּהּ שִׁתִּין פּוּלְסֵי דְנוּרָא. אֲתָא אִידְּמִי לְהוּ כְּדוּבָּא דְנוּרָא, עָל בֵּינַיְיהוּ וְטַרְדִינְהוּ. שְׁמוּאֵל יַרְחִינָאָה אָסְיֵיהּ דְּרַבִּי הֲוָה. חֲלַשׁ רַבִּי בְּעֵינֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אֶימְלֵי לָךְ סַמָּא. אֲמַר לֵיהּ: לָא יָכֵילְנָא. אֶשְׁטַר לָךְ מִשְׁטָר. אֲמַר לֵיהּ: לָא יָכֵילְנָא. הֲוָה מוֹתֵיב לֵיהּ בְּגוּבְתָּא דְסַמָּנֵי תּוּתֵי בֵּי סַדְיֵיהּ, וְאִיתַּסִּי. הֲוָה קָא מִצְטַעַר, רַבִּי לְמִסְמְכֵיהּ וְלָא הֲוָה מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתָא. אֲמַר לֵיהּ: לָא לִצְטַעַר מָר, לְדִידִי חֲזֵי לִי סִיפְרָא דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, וּכְתִיב בֵּיהּ: שְׁמוּאֵל יַרְחִינָאָה

6 שבת פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: מְהַלְקְטִין אֶת הַמִּילָה, וְאִם לֹא הִילְקֵט — עָנוּשׁ כָּרֵת. מַנִּי? אָמַר רַב כָּהֲנָא: אוּמָּן.

1 הפרק עוסק ברובו בהלכות מילה בשבת, ובסופו הלכות אחדות העוסקות במילה עצמה.

2 רבי אליעזר אומר: אם לא הביא כלי מערב שבת – סכין למול בה את התינוק. מביאו בשבת מגולה – מטלטל את הסכין מרשות לרשות בשבת כשהיא מגולה, כדי שיראו שהוא מטלטל סכין למילה ולא דבר אחר. בדברי רבי אליעזר אלו, ואף בהלכה הבאה, לא נאמר שמדובר במילה, ורק בסופה של המשנה, בדברי רבי עקיבא, נזכרת המילה. מבנה זה של משנה אפשרי רק אם יצא מתחת ידי עורך שידע שתיזכר המילה בהמשך. אך נראה יותר לומר שמשנתנו ממשיכה את קודמתה, האומרת: "כל צורכי מילה עושין בשבת"ראו פירושנו שם. ושהיא מפרטת כיצד עושים צורכי מילה בשבת: רבי אליעזר מתיר להביא את סכין המילה בשבת כשהיא מגולה. בתלמוד הבבלי נידונה השאלה אם הטעם לדרישה להביא את הסכין כשהיא מגולה הוא חיבוב המצווה או משום החשד, כדי להראות לכל שאינו מוציא לרשות הרבים ואינו מוליך ברשות הרבים אלא סכין למילה קל ע"א.

3 התלמוד מכריע שטעמו של רבי אליעזר הוא חיבוב המצווה. רב אשי לומד את הדבר מהמשך המשנה: "ובסכנה מכסהו על פי עדים". כלומר, רק בשעת הסכנה מותר להביא את הסכין כשהיא מכוסה. נמצא שהטעם לכך הוא חיבוב המצווה. אין ספק שמלשון המשנה עולה שאסור לכסות את הסכין שלא בשעת הסכנה, אבל עדיין ניתן לומר שאסור לכסותה משום החשד, שהרי העדים שכיסה בפניהם את הסכין אינם מהלכים ומכריזים על הדבר, ועדיין העוברים והשבים עשויים לחשוד שנעשתה עברה בטלטול כלי המילה ברשות הרבים.

4 את המשנה עצמה ניתן להבין כך שמותר להביא את הסכין אפילו כשהוא מגולה, ואין צורך לעשות זאת בצנעה. זאת בניגוד לאיסורים אחרים שהותרו רק בצינעה כמו איסורי עבודה של האבל, ובחול המועד. אבל בתלמוד הבבלי מבקש ללמדנו את ערך חיבוב המצווה ולכן פירש את ההלכה כפי שפירש. ואמנם פירוש זה הולם את המציאות ואת האווירה בעניין ברית המילה.

5 ובסכנה – בשעת הסכנה. בשעה שאסרו על ישראל מלמול את בניהם וענשו את מקיימי מצוות מילה. מכסהו על פי עדים – מכסה את סכין המילה בפני עדים, כדי שיעידו שאינו מטלטל ומוציא מרשות לרשות אלא לשם מצווה.

6 ושנינו בברייתא שבבבלי: "תניא אידך: מביאו מגולה, ואין מביאו מכוסה. דברי רבי אליעזר. רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: נוהגין היינו בשעת הסכנה דק"ס: בסכנה שהיו מביאין מכוסה על פי עדים" קל ע"א. לא מן הנמנע שהמבנה המקורי של ההלכה היה כדברי רבי יהודה, המעיד בשם רבי אליעזר שהיו נוהגין כן בשעת סכנה, ונאמרו הדברים במשנה כהלכה בשם רבי אליעזר. המסורות על שעת שמד וסכנה מתייחסות ברובן לימי הרדיפות בשעת הגזרות על המצוות לפני מרד בר-כוכבא בימי הדרינוס ואחריו. אולם רבי אליעזר בן הורקנוס, שהיה מבוגר בימי הבית, ויצא עם רבן יוחנן בן זכאי מירושלים בשעת המצור, לא האריך ימים עד לאחר ימי מרד בר-כוכבא. המסורת שלפנינו מצטרפת אפוא למסורות אחרות המספרות על רדיפות דתיות בימי מרד היהודים נגד הקיסר טרינוס בשנים 115-117 למניינם. כובדו של המרד ותוצאותיו הקשות פגעו ביהודי מצרים, מסופוטמיה, לוב ועוד, אך היו מעשי מרידה נגד רומא אף בארץ ישראל, ורדיפות וגזרות על המצוות היו באותם ימים גם בארץ ישראל. ימים קשים אלו מכונים במשנה ובסדר עולם רבה: "פולמוס של קיטוס" משנה, סוטה פ"ט מי"ד לפי נוסחאות עיקריות; סדר עולם רבה, פ"ל, הלוא הוא לוסיוס קויטוס שנלחם ביהודים במסופוטמיה, ונשלח לאחר מכן ליהודה, ואף התמנה כנציב ביהודה. לימים אלו שייכת המסורת שנאמרה בתוספתא כלים: "מעשה בארבעה זקנים שהיו יושבין אצל רבי אליעזר בן עזריה חרש בציפורי" תוס', כלים בבא בתרא, פ"ב ה"ב, עמ' 591. נראה שיש לייחס את מערת המסתור בחורבת עיטון שבשפלת יהודה, שיש בה מקום גם להסתרת ספרים, לימים אלו.

7 ועוד אמר רבי אליעזר – במסירת הלכה בשם חכם אחד, ולאחר מכן הלכה אחרת, במיוחד כשההלכה השנייה מדגישה את מה שנאמר בקודמתה ומרחיבה את דבריה, רווח השימוש בפורמולה "ועוד אמר...". פורמולה זו מצויה במיוחד בהלכות שנמסרו בשם רבי אליעזר.

8 כורתים עצים לעשות פיחמים ולעשות ברזל – ולא רק שמותר להביא את סכין המילה בשבת, אלא מותר אף לעשות את כל הדברים הדרושים להכנת הסכין, כולל דברים יסודיים ביותר ככריתת עצים לעשיית פחמים להכנת הסכין. והטעם לדבר נוסח בלשון האמוראים בבבל בצורת כלל: "מכשירי מצוה דוחין את השבת". ההלכה במשנה מנוסחת בלשון מוגזמת, שהרי לא ייתכן שאפשר לכרות עצים, לעשותם פחמים ולהכין את הסכין ביום אחד, אלא: "דברה תורה לשון הואי. דברו נביאים לשון הואי. דברו חכמים לשון הואי" בבלי, חולין צ ע"ב.

9 שני התלמודים חלוקים בשאלה אם שנה רבי אליעזר שמכשירי מצווה דוחים את השבת דווקא במילה או אף לגבי מצוות אחרות הדוחות את השבת. לפי הירושלמי, רבי יוחנן סובר: "לא בכל הדברים חלוק רבי אליעזר", אבל החכם הבבלי רב שמואל בר רב יצחק, תלמידם של רב ורב הונא, סובר: "בכל הדברים חלוק רבי אליעזר" פי"ט ה"א, יו ע"ד. סוגיית הבבלי מכירה את דעת רבי יוחנן, אך מהלכת בדעת רב שמואל בר רב יצחק, ואף שונה ברייתות אחדות הסודרות עניינן של מצוות שרבי אליעזר סובר בהן שגם מכשירי מצווה דוחים את השבת קלא ע"א-ע"ב.

10 כלל אמר רבי עקיבה – לשון זה חוזר פעמים אחדות, בין אם רבי עקיבא חולק על ההלכה שנאמרה לפני כן, כגון במשנת שביעית פ"ו מ"ב, בין אם דבריו הם מעין המשך והכללה של ההלכה השנויה לפני כן, כגון במשנת מנחות פי"א מ"ג.

11 המינוח כלל אמר ר' עקיבא" באה כמה פעמים, והיא מעידה על מנהגו של ר' עקיבא לכלול כלל מן הפרטים, וייתכן גם שמשום כך הוא מציע לעתים כלל במקום פרטים, ומעדיף אותו על פני הבחנות מקומיות ראו למשל פירושנו לשביעית פ"ט מ"ו, כמו שמתואר יפה באבות דרבי נתן: "רבי יהודה הנשיא מונה שבחן של חכמים... למה רבי עקיבא דומה? לפועל שנטל קופתו ויצא לחוץ. מצא חטים מניח בה. מצא שעורים מניח בה. כוסמין מניח בה. עדשים מניח בה. כיון שנכנס לביתו, מברר חטים בפני עצמן, שעורים בפני עצמן, פולין בפני עצמן, עדשים בפני עצמן. כך עשה ר' עקיבא, ועשה כל התורה טבעות טבעות" אבות דרבי נתן נו"א, פי"ח, עמ' לד.

12 שיטת הכינוס וההכללה אינה רק סממן חיצוני, ומצינו ויכוח בשאלת הדרך שיש לנקוט בלימוד ובהוראה לתלמידים, אם דרך הפרטים או דרך הכללים. וזה לשון המדרש בעניין זה: "דבר אחר. 'יערף כמטר לקחי' - היה רבי נחמיה אומר: לעולם הוי כונס דברי תורה כללים. יכול כדרך שאתה כונסם כללים תהא מוציאם כללים? תלמוד לומר: 'יערף כמטר לקחי'. ואין 'יערף' אלא לשון כנעני =סוחר. משל אין אדם אומר לחבירו: פרוט לי סלע זה, אלא ערוף לי סלע זה. כך הוי כונס דברי תורה כללים, ופורט ומוציא כטפים הללו של טל. ולא כטפים הללו של מטר, שהן גדולות, אלא כטפים הללו של טל, שהן קטנות" ספרי דברים, שו, עמ' 336. נמצא שראוי שהלומד יכנס כללים, ואילו המלמד מלמד דבר אחר דבר.

13 כנגד זה אומר ר' מאיר: "דבר אחר. 'יערף כמטר לקחי' - היה רבי מאיר אומר: לעולם הוי כונס דברי תורה כללים, שאם אתה כונסם פרטים, מייגעים אותך, ואי אתה יודע מה לעשות ספרי דברים, שו, עמ' 338; מדרש תנאים לדברים לב כ, עמ' 185. נמצא שלדעת ר' מאיר, לעולם אין מבחינים בין הלימוד להוראה, והכללים עדיפים על הפרטים.

14 המשנה מנוסחת בדרך כלל בסגנון קזואיסטי, הצגת פרטים זה אחר זה, והכללים בה מעטים, ואף על פי כן מצאנו מספר לא קטן של כללים כבר בספרות התנאים, אלא שבהדרגה התחולל תהליך של מעבר להעדפת ההכללה. בספרות האמוראים, ועוד יותר בספרות שלאחריה, הפכו רוב הפרטים לכללים. כבר הערנו פעמים אחדות ששיטת הלימוד בדרך בירור המקרים הפרטיים הייתה כרוכה לעתים בקשיים לנסח את הכללים, משום שהמקרים הפרטיים סותרים לעתים זה את זה. גיבוש כל הפרטים למסגרת משפטית אחידה היא משימה מרכזית בספרות האמוראים, ואסור שתטשטש את קולו של המקרה הפרטי.

15 כל מלאכה שאיפשר לה ליעשות – ניסף בשולים על ידי המעתיק הראשון. מערב שבת להיעשות – כל מלאכה שניתן לעשותה מערב שבת, כגון הכנת הסכין והבאתו למקום שעושים בו את ברית המילה. אינה דוחה את השבת – שלא כדעת רבי אליעזר. אבל מילה שאיאיפשר לה להיעשות מערב שבת דוחה את השבת – מתחילה נכתבה איפשר ואחר כך נוספה אי בין השיטין. ומן המפורסמות שמצינו בכתבי יד איפשר בהוראת 'אי אפשר'. וכבר עמד על כך מהרי"ן אפשטיין במבואו למשנה. מחלוקת מעין זו בין רבי אליעזר ורבי עקיבא שנויה אף לעניין קרבן פסח הבא בשבת, והיא באה במשנת פסחים פ"ו מ"א-מ"ב. לאחר הבאת הטיעונים לכאן ולכאן, המשנה אומרת: "כלל אמר רבי עקיבא", בדיוק כלשון משנתנו.

16 המחלוקת בין רבי אליעזר לבין רבי יהושע ורבי עקיבא אופיינית למחלוקות שבין בית שמאי, שאינם יורדים לפרטים ולהבחנות הלכתיות מדוקדקות, לבין בית הלל, המבטאים גישה הלכתית עיונית תוך הבחנה בין פרטי המעשה. בשני התלמודים מובאים מעשים מימי האמוראים העוסקים בדין מי ששכח להביא סכין מילה מערב שבת, ומהם עולה שלא נאמר באופן חד-משמעי אם ההלכה היא כדעת בית הלל או רבי עקיבא, אם כדעת רבי אליעזר ירו', פי"ט ה"א, יו ע"ד; בבלי, קל ע"א-ע"ב. והרי אחד מן המעשים הללו, הבא בתלמוד הבבלי: "אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי יהודה הנשיא: פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת, והביאוהו בשבת, והיה קשה לחכמים, היאך מניחין דברי חכמים ועושין כרבי אליעזר? חדא, דר' אליעזר שמותי. ועוד, יחיד ורבים הלכה כרבים". מעין מעשה זה בא בתלמוד הירושלמי: "תני: מעשה היה, והורה רבי כרבי אליעזר". על מעשה זה, מספר רבי יוחנן: "חבורה היתה מקשה: מה ראה רבי להניח דברי חכמים ולעשות כרבי אליעזר?", ותירצו את המעשה בדרכים אחדות. אולם פשוטם של דברים הוא שלעתים נתקבלו דווקא דברי בית שמאי, ויש שהתקבלה דעתם, ונהגה למעשה. ואף שהכלל שהלכה כבית הלל בא במקורות, נמנו בסמוך לקביעתו רק הלכות אחדות שנפסקה בהן הלכה כבית הלל, ולעתים קרובות מצינו משניות המתפרשות רק כבית שמאי, אך אין תמה בדבר זה.

1 סדר עולם רבה פתח ↗

דברי נחמיה בן חכליה וגו' נחמיה א א, שתים עשרה שנה עשה בארץ ישראל מתקן בחומה ומשיב את ישראל איש לעירו ולאחוזתו, וכן הוא אומר ובכל זה לא הייתי בירושלם כי אם בשנת שלשים ושתים לארתחשסתא המלך מלך וגו', ואבוא אל ירושלם לירושלם שם יג, משנת כ' עד ל"ב י"ב שנה, הרי הוא אומר ושבי יהודיא בנין ומצלחין וגו' עזרא ו יד, ואין אתה מוצא לפרס מלכים, אלא ב' כורש ודריוש, ולמדי ב', דריוש ואחשורוש, אלא הוא כורש, הוא דריוש, הוא ארתחשסתא, לפי שכל המלכות נקראת ארתחשסתא, כל שני מלכי מדי ופרס חמשים ומאתים ושתים שנה, וישבו הכהנים והלוים והשוערים והמשררים ומן העם והנתינים וכל ישראל וגו' נחמיה ח עג, ויאספו כל העם כאיש אחד וגו' שם ח א, ואומר ויעשו כל הקהל הבאים השבים מן השבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע וגו' שם ח יז, אפשר לומר כן, אלא מקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע, מה בימי יהושע נתחייבו במעשרות ובשמיטין וביובלות, וקדשו ערי חומה, אף ביאתן בימי עזרא נתחייבו במעשרות ובשמיטין וביובלות, וקדשו ערי חומה, והיו ששין ושמחין לפני המקום ב"ה, שנאמר ותהי שמחה גדולה מאד שם, וכן הוא אומר והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה וגו' דברים ל ה, מקיש ירושתך, לירושת אבתיך, מה ירושת אבתיך, בחידוש כל הדברים הללו, אף ירושתך בחידוש כל הדברים הללו, אי יכול תהי לכם ירושה שלישית, תלמוד לומר וירשתה, ראשונה ושניה יש לכם, שלישית אין לכם, והצפיר השעיר מלך יון וגו' הוא המלך הראשון דניאל ח כא, ועמד מלך גבור וגו' וכעמדו תשבר וגו' שם יא ג, הוא אלכסנדרוס מקדון שמלך י"ב שנה, עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש, מכאן ואילך, הט אזנך ושמע דברי חכמים משלי כב יז, שנאמר כי נעים כי תשמרם בבטנך וגו', להיות בה' מבטחך שם, ונאמר הלא כתבתי לך שלשים וגו', להודיעך קשט וגו' שם, וכן הוא אומר, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך דברים לב ז, יכול זקני השוק, תלמוד לומר ויאמרו לך, הא למדת שזקן זה שקנה חכמה, רבי יוסי אומר מלכות פרס בפני הבית ל"ד שנה, מלכות יון מאה ושמונים מלכות בית חשמונאי מאה ושלש, מלכות הורודוס מאה ושלש, מכאן ואילך צא וחשוב לחרבן הבית, ובגולה כותבין בשטרות למנין יוונים אלפא, ואלו הן שמונה מלכי יון, אלכסנדרוס מקדון, פירטון, שלימון, סליקס, סנטרוק, אנטיוך, אנטיוכס, גסקלגס, מפולמוס של אסוירוס פול עד פולמוס של אספסינוס שמונים שנה, אלו בפני הבית, מפולמוס של אספסינוס עד פולמוס של טיטוס כ"ד, ומפולמוס של טיטוס עד מלחמת בן כוזיבא י"ו כ"ו שנה, ומלחמת בן כוזיבא ב' שנים ומחצה כ"ב נ"ב שנה אחר חרבן הבית, היה רבי יוסי אומר מגלגלין זכות ליום זכות, וחובה ליום חובה, שנמצאת אומר כשחרב הבית בראשונה, אותו היום מוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה, ומשמרתו של יהויריב היתה, ותשעה באב היה, וכן שניה, ובזה ובזה הלוים עומדים על דוכנן ואומרים שירה, ומה שירה אמרו, וישב עליהם את אונם וגו' תהלים צד כג, בחדש הרביעי בתשעה לחדש הבקעה העיר ירמיה לט ב, בראשונה, ובשניה בשבעה עשר בו, ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ואמר כל העם אמן הללויה תהלים קו מח, ברוך ה' אלהים אלהי ישראל עשה נפלאות לבדו, וברוך שם כבודו לעולם וגו' שם עב, והוא מהשנא עדניא וזמניא וגו' דניאל ב כא, עדניא, זו עדנה של סדם, וזמניא, זמנה של ירושלם, תבנה בקרוב, ואמרו אמן, מהעדה מלכין שם, זה יהויקים, ומהקים מלכין שם, זה נבוכדנצר מלך בבל, יהב חכמתא לחכימין שם, זה משה רבינו אבי החכמה ואבי התבונה, ומנדעא לידעי בינה שם, זה יהושע בן נון, שנאמר ויהושע בן נון מלא רוח חכמה דברים לד ט, דבר אחר יהב חכמתא לחכימין, זה יוסף הצדיק, שנאמר בו אין נבון וחכם כמוך בראשית מא לט, ומנדעא לידעי בינה, זה דניאל וחביריו, דכתיב אדין לדניאל בחזוא די ליליא רזא גלי וגו'. הוא גלא עמיקתא ומסתרתא וגו' דניאל ב, עמיקתא, זה עומק המרכבה, ומסתרתא, זה מעשה בראשית, ידע מה בחשוכא שם ב כב, זו מתן פורענותן של רשעים בגיהנם, ונהורא עמה שרא שם, זה מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא, דבר אחר יהב חכמתא לחכימין, זה יהושע בן נון, שנאמר ויהושע בן נון מלא רוח חכמה דברים לד ט, ומנדעא לידעי בינה, זה ירמיהו, שנאמר בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' ירמיה א ה, יכול בעתו, תלמוד לומר זה ספר תולדת אדם בראשית ה א, ללמד שהראהו הקב"ה לאדם הראשון, דור דור ומנהיגיו, דור דור ונביאיו, דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ושופטיו, חכמי דור דור. נביאי דור דור, צדיקי דור דור, מספר שמותיהן, מנין ימותיהן, חשבון שעותיהן, סכום פסיעותיהן, שנאמר כי עתה צעדי תספור וגו' איוב יד טז, ואומר ותקטן עוד זאת בעיניך ה' אלהים אדני ה' וגו' שמואל ב ז יט, ואומר גלמי ראו עיניך וגו' תהלים קלט טז, ואומר ולי מה יקרו רעיך אל וגו', אספרם מחול ירבון וגו' שם:

1 תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

הלכה: רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר. אִם לֹא הֵבִיא כְלִי כול׳. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הֲוִינָן סָבְרִין מֵימַר. בְּכָל הַדְּבָרִים חָלוּק רִבִּי אֱלִיעֶזֶר. מִמַּה שֶׁצָּרַךְ רִבִּי אֱלִיעֶזֶר לִדרוֹשׁ בִּיכּוּרִין. מַה בִּיכּוּרִין שֶׁנֶּאֱמַר בָּעוֹמֶר דּוֹחִין הַשַּׁבָּת. אַף בִּיכּוּרִין שֶׁנֶּאֱמַר בִּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. הָדָא אָמְרָה. לֹֹא בְכָל הַדְּבָרִים חָלוּק רִבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. בְּכָל הַדְּבָרִים חָלוּק רִבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְלָמָּה צָרַךְ רִבִּי אֱלִיעֶזֶר לִדרוֹשׁ בִּיכּוּרִין בִּיכּוּרִין. אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁעִיקַּר דְּחִיָיתָן שַׁבָּת וּמַכְשִׁירֵיהֶן מְלָאכָה. הָתִיבוֹן. וְהָתַנֵי. לוּלָב וּמַכְשִׁירָיו דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. לַהֲבִיאוֹ מֵרֹאשׁ הַדֶּקֶל. וְהָתַנֵי. שׁוֹפָר וּמַכְשִׁירָיו דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. לַהֲבִיאוֹ מִחוּץ לִתְחוּם. וְתַנֵּי כֵן. אֵין מְגָרְדִין וְלֹא מְגָרְדִין וְלֹא מְפָרְכִין. תַּנֵּי בְּשֵׁם רִבִּי אֱלִיעֶזֶר. לוּלָב וּמַכְשִׁירָיו דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. סָלְקַת מַתְנִיתָא. תַּנֵּי. מַעֲשֶׂה הָיָה וְהוֹרָה רִבִּי כְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. חֲבוּרָה הָיְתָה מַקְשָׁה. מַה רָאָה רִבִּי לְהַנִּיחַ דִּבְרֵי חֲכָמִים וְלַעֲשׂוֹת כְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. שָׁאַלְנוּ אֶת רִבִּי יְהוּדָה הַגּוֹזֵר וְאָמַר לָנוּ. בְּמָבוֹי שֶׁאֵינוֹ מְפוּלָּשׁ. כְּהָדָא תַנִּינָן. אָסוּר לְטַלְטֵל מִתּוֹכוֹ לַבָּתִּים וּמִן הַבָּתִּים לְתוֹכוֹ. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ. קִיַימְתִּיהָ בְתִינּוֹק וּבְאִוזְמֶל שֶׁשָּׁבְתוּ בְּמָבוּי. וְאֵינוֹ אָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּכָל הַמָּבוֹי. בְּעוֹן קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵה. כְּמַה דְאַתָּ מַר בְּכֵלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְכָל הֶחָצֵר מְטַלְטְלִין אוֹתָן בְּכָל הֶחָצֵר. וְדִכְוָותָהּ כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְמָבוֹי מְטַלְטְלִין אוֹתָן בְּכָל הַמָּבוֹי. בְּשַׁבָּת שְׁאָלוֹן לֵיהּ וְלֹא אֲגִיבוֹן. דְּלָא הֲוָה רִבִּי יוֹסֵי אָמַר אֶלָּא כָל מִילָּה בְאַתְרָהּ. כַּד אֲתוֹן לְעֵירוּבִין אֲמַר לוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְמָבוֹי מְטַלְטְלִין אוֹתָן בְּכָל הַמָּבוֹי. וְדִכְוָותָהּ כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְחָצֵר מְטַלְטְלִין אוֹתָן בְּכָל הֶחָצֵר. רַב אָמַר. אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן אֶלָּא בְאַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי בּוּן. רַב כְּדַעְתֵּיהּ וְרִבִּי יוֹחָנָן כְּדַעְתֵּיהּ. רִבִּי יוֹחָנָן דּוּ אָמַר. קוֹרָה בְלֹא שִׁיתּוּף מַתֶּרֶת. הוּא דְאָמַר. מְטַלְטְלִין אוֹתָן בְּכָל הַמָּבוֹי. רַב דּוּ אָמַר. אֵין קוֹרָה מַתֶּרֶת בְּלֹא שִׁיתּוּף. הוּא דְאָמַר. אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן אֶלָּא בְאַרְבַּע אַמּוֹת. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן לְאֵי זֶה דָבָר מִשְׁתַּתְּפִין בְּכָל הַמָּבוֹי. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי בּוּן. כְּדֵי לַעֲשׂוֹת כָּל הָרְשׁוּיוֹת אַחַת. רִבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. סַכִּין שֶׁלְּמִילָה עוֹשֶׂה לָהּ חוֹלָה וּמֵבִיאָהּ. בַּר מָרִינָה הֲוָה לֵיהּ עוֹבְדָא. שְׁאִיל לְרִבִּי סִימוֹן וּשְׁרָא. שְׁאַל לְרִבִּי אִמִּי וַאֲסַר. וְאִיקְפִּד רִבִּי סִימוֹן. וְלֹא כֵן תַּנֵּי. נִשְׁאַל לְחָכָם וְהִתִּיר. יִשְׁאַל לְחָכָם אַחֵר שֶׁמָּא יֶאֱסֹר. אָמַר רִבִּי יוּדָן. הָכֵין הֲוָה עוֹבְדָא. שְׁאַל לְרִבִּי אִמִּי וַאֲסַר לֵיהּ. לְרִבִּי סִימוֹן וּשְׁרָא. אִיקְפִּד רִבִּי אִמִּי. כְּהָדָא דְתַנֵּי. נִשְׁאַל לְחָכָם וְאָסַר. אַל יִשְׁאַל לְחָכָם אַחֵר שֶׁמָּא יַתִּיר. בִּימֵי רִבִּי יִרְמְיָה אִנְשׁוֹן מַפְתְּחֵייהּ דְּסִדְרָא רוֹבָה. אֲתוֹן ושְׁאֲלוֹן לֵיהּ. אֲמַר לוֹן. כַּד תֶּחֱמוֹן שִׁטְפָא עֲבַר אַיְיתִינוֹן דֶּרֶךְ חוֹלָה. חֵיילֵיהּ דְּרִבִּי יִרְמְיָה מֵהָדָא. כָּל חוֹלָה שֶׁנַּעֲשִׂית בֵּין לְדַעַת בֵּין שֶׁלֹּא לְדַעַת הֲרֵי זוֹ חוֹלָה. רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי הוֹרֵי לַהֲבִיאָן דֶּרֶךְ מִנְעָלִין. רִבִּי חִינְנָא בַּר פַּפָּא הוֹרֵי לַעֲשׂוֹת חוֹלָה וְלַהֲבִיאָן דֶּרֶךְ מִנְעָלִין. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבְדַּוּמָא הֲוָה לֵיהּ עוֹבְדָא לְמִיגְזוֹר לְרַב שִׁשָׁעָה בְּרֵיהּ. אַנְשׁוֹן מַיְיתֵי אִוזְמֵל. שָׁאַל לְרִבִּי מָנָא. אָמַר לוֹ. יִדָּחֶה לְמָחָר. שָׁאַל לְרִבִּי יִצְחָק בַּר אֶלְעָזָר. אֲמַר לוֹן. מִישְׁחוֹק קוֹנְדִיטוֹן לָא אַנְשִׁיתוֹן וּמַיְיתֵי אִוזְמֵיל אַנְשִׁיתוֹן. יִדָּחֶה לְמָחָר. רִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רַב חוּנָה. מַתְנִיתִין אָמְרָה כֵן שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת חוֹלָה. דְּתַנִּינָן. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אִם לֹא הֵבִיא כְלִי מֵעֶרֶב שַׁבָּת מְבִיאוֹ בַשַּׁבָּת מְגוּלֶּה. שֶׁאִם אוֹמֵר אַתְּ כֵּן שֶׁמּוּתָּר לַעֲשׂוֹת. אַף הוֹא אֵינוֹ מוֹצֵא לַעֲשׂוֹת חוֹלָה וּמְבִיאוֹ.

2 יומא פתח ↗

אֲבָל לְהַחֲיוֹת — אֲפִילּוּ מֵעַל מִזְבְּחִי. וּמָה זֶה, שֶׁסָּפֵק יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו סָפֵק אֵין מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו, וַעֲבוֹדָה דּוֹחָה שַׁבָּת — קַל וָחוֹמֶר לְפִקּוּחַ נֶפֶשׁ שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. נַעֲנָה רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר: וּמָה מִילָה שֶׁהִיא אֶחָד מִמָּאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵיבָרִים שֶׁבָּאָדָם דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת — קַל וָחוֹמֶר לְכׇל גּוּפוֹ שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.

2 תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

תַּנֵָּי. סָכִין אֹלִינְתִּין לָחוֹלֶה בַשַּׁבָּת. אֵימָתַי. בִּזְמַן שֶׁטְּרָפוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת. אֲבָל אִם לֹא טְרָפוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת אָסוּר. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בֶּן אֶלְעָזָר. מַתִּיר הָיָה רִבִּי מֵאִיר לִטְרוֹף יַיִן וְשֶׁמֶן וְלָסוּךְ לְחוֹלֶה בַשַּׁבָּת. וּכְבָר חָלָה וּבִיקַּשְׁנוּ לַעֲשׂוֹת לוֹ כֵן. וְלֹא הִנִּיחַ לָנוּ. אָמַרְנוּ לוֹ. רִבִּי. מְבַטֵּל אַתְּ דְבָרֶיךָ בְחַיֶיךָ. אָמַר לָהֶן. אַף עַל פִּי שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר כֵּן לֹא מְלֵאָנִי לִבִּי מִיָּמַיי לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי חֲבֵירָיי.

2 תלמוד ירושלמי כלאים פתח ↗

רִבִּי יִרְמְיַה בָּעֵי. הוּא וּבְנוֹ מַהוּ שֶׁיִּצְטָרְפוּ בְּכִלְאַיִם. הֵיךְ עֲבִידָא. הוּא לְבִישׁ מָאנִין דַּעֲמַר. וּבְרֵיהּ לְבִישׁ מָאנִין דְּכִיתָּן. נְסָב פִּיסְקֵי דְּעִמֶּר וְעָגְלָהּ עַל תְּרֵיהוֹן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וְהָהֵן נוֹ נָשׁוּךְ. רִבִּי חַגַּיי בָּעֵי. הוּא עַצְמוֹ מַהוּ שֶׁיִּצְטָרֵף בְּכִלְאַיִם. הֵיךְ עֲבִידָא. הוּא לְבוּשׁ דַּרְדְּסִין דַּעֲמַר בְּחָדָא רִיגְלַיָיא. וְדַרְדְּסִין דְּכִיתָּן בְּחָדָא רִיגְלַיָיא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וְהָהֵן נוֹ נָשׁוּךְ. לָא צוֹרְכָא וְלֹא הָיוּ בְרָאשֵׁי פְּצַעִיּוֹת יְהַב סִיפְלֵנִי דְמַרְטוּט דַּעֲמַר עַל חָדָא דְּסְפְּלֵנֵי דְמַרְטוּט דְּכִיתָּן עַל חָדָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וְהָהֵן נוֹ נָשׁוּךְ. אֵין לָךְ אָסוּר אֶלָּא נָשׁוּךְ בִּלְבַד.

3 תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

מָה אָמַר בָּהּ רִבִּי יוּדָה. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן דְּהָבַאי אָמַר מִשׁוּם רִבִּי יְהוּדָה. אַף הַסּוּמֵא. וְלֵית בַּר נַשׁ אֲמַר אַף אֶלָּא מִכְּלָל דּוּ מוֹדֵי עַל קַדְמִיתָא. מֻחְלְפָה שִׁיטַּת רִבִּי יְהוּדָה. תַּמָּן הוּא אוֹמֵר. פְּרָט. וָכָה הוּא אוֹמֵר. לְרַבּוֹת. רִבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנִן מִקָרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ. רִבִּי יְהוּדָה דָּרַשׁ זָכָר. וְרַבָּנִן דָּרְשֵׁי עָרֵל. מַה תַלְמוּד לוֹמַר זָכָר. עַד שֶׁיְּהֵא כוּלּוֹ זָכָר. וְרִבִּי יְהוּדָה דָּרַשׁ זָכָר. מַה תַלְמוּד לוֹמַר עָרֵל. אֲפִילוּ מִקְצָתוֹ עָרֵל. בְּרַם הָכָא כָּל זְכוּרְךָ. פְּרַט לְאַנְדְּרוֹגִינֹס.

4 שבת פתח ↗

תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר, לֹא נֶחְלְקוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי תִינוֹקוֹת, אֶחָד לָמוּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאֶחָד לָמוּל בַּשַּׁבָּת, וְשָׁכַח וּמָל אֶת שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת בַּשַּׁבָּת — שֶׁהוּא חַיָּיב.

4 כריתות פתח ↗

עַל מָה נֶחְלְקוּ? עַל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּתוֹךְ הַיּוֹם וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם בְּשַׁבָּת עָשָׂה אִם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים עָשָׂה, אוֹ עַל הָעוֹשֶׂה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵעֵין אֵיזוֹ מְלָאכָה עָשָׂה. שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: פּוֹטְרוֹ הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אַף מֵאָשָׁם תָּלוּי.

5 תשובות הרא"ש פתח ↗

מילה שלא בזמנה אינה דוחה יום טוב שני של גליות והא דקתני בפרק רבי אליעזר דמילה קל"ז שני ימים טובים של ראש השנה נימול לי"ב הוא הדין ביום טוב של גליות אלא שהמשנה נשנית בארץ ישראל דדוקא גבי מת התירו לדחות יום טוב שני והתירו אפילו ביום טוב שני של ראש השנה אבל במילה שכבר עבר זמנה לא התירו לדחות יום טוב שני בשבילה.

5 חולין פתח ↗

וְשׁוּב פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לִמְדִינַת קַפּוֹטְקְיָא, בָּאתָה אִשָּׁה לְפָנַי, שֶׁמָּלָה בְּנָהּ רִאשׁוֹן וָמֵת, שֵׁנִי וָמֵת, שְׁלִישִׁי הֱבִיאַתּוּ לְפָנַי, רְאִיתִיו שֶׁהָיָה יָרוֹק, הֵצַצְתִּי בּוֹ וְלֹא הָיָה בּוֹ דַּם בְּרִית, אָמַרְתִּי לָהּ: בִּתִּי, הַמְתִּינִי לוֹ עַד שֶׁיִּפּוֹל בּוֹ דָּמוֹ, הִמְתִּינָה לוֹ וּמָלָה אוֹתוֹ וְחָיָה, וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ נָתָן הַבַּבְלִי עַל שְׁמִי.

« משנת ארץ ישראל על משנה שבת י״ח:ג׳ משנת ארץ ישראל על משנה שבת י״ט:ב׳ »