מאירי על סוכה מ״ב

1 כבר ידעת בעולה שדינה להיות כליל וחטאת העוף נאכלת נמצאת עולת העוף בין אגפים ר"ל בין חטאות של עופות וקורא אותם אגפים על שם שהעוף בעל כנפים וכסבור חטאת היא ואכלה הרי זה כנהנה מקדשי מזבח בשוגג שמביא קרבן מעילה שהרי אין אומרין טועה בדבר מצוה פטור אף במקום שמקיים מצוה כמו שביארנו במשנה וכל שכן בזו שאינו מקיים מצוה אע"פ שהוא סבור כן ושמא תאמר האיך נתערבה ערלה עם חטאות והרי עולת העוף נעשית בקרן דרומית מזרחית ואינו מספיק להם היו עושין אותן במערבית דרומית:

2 כבר ידעת שבעל מום אינו קרב לגבי מזבח וכן ידעת שאין פוחתין בלשכת הטלאים מששה טלאים מבוקרים ואעפ"כ צריך לבקרו בשעת שחיטה וכל ששחט תמיד שאינו מבוקר אע"פ שהביאו מלשכת המבוקרים אחר שלא בקרו בשעת שחיטה פסול וצריך להביא תמיד אחר ואפי' נמצא תם לאחר שחיטה שהרבה מומין יש שאין להם בדיקה אחר מיתה שסימנין עשויין להשתנות ומעתה אם שחטו בשבת חייב חטאת שהרי שלא לצורך קרבן שחט:

3 כך היא שיטתנו ומפני שאין אנו פוסקים כר' יוסי לא בלולב ולא בעולה שנמצאת בין אגפים אלא בלולב חייב חטאת ובעולה חייב אשם מעילות ובשבת חייב חטאת אע"פ שהביאו מלשכת המבוקרים הואיל ולא בקרו בשעת שחיטה ומ"מ יש פוסקים כר' יוסי ופטור בכולם ואע"פ שבפסחים משמע שלא אמרה ר' יוסי אלא בלולב שזמנו בהול אף עולה שנמצאת בין האגפים זמן החטאות בהול שמתיירא הוא שיבואו לידי נותר ואף בהקרבת התמיד כן ואף הם פוסקים בתמיד שאין צריך תמיד אחר אע"פ שלא בקרו בשעת שחיטה הואיל ומלשכת המבוקרים הוציאו הא כל שהוציאו מלשכת שאין מבוקרים אין זה טועה בדבר מצוה כלל ואף ר' יוסי מודה בה שחייב חטאת:

4 המשנה השתים עשרה והיא גם מענין החלק הרביעי והוא שאמר מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזרת למים בשבת ר' יהודה אומר בשבת מחזירין ביום טוב מוסיפין ובמועד מחליפין כל קטן שיש בו דעת לנענע חייב בלולב אמר הר"ם בתנאי שיוציא אותו הפוך או שיוציאנו בכלי שהרי לא יצא ידי חובתו אבל אם נטלו בידו והוציאו שוגג חייב חטאת כי העקר אצלנו מדאגבהיה נפק ביה וכיון שיצא ידי חובתו לא נאמ' להוציאו ברשות והלכה כר' יוסי והלכה כר' יהודה:

5 אמר המאירי מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה את הלולב ומחזרת למים בשבת ר"ל בזמן שבית המקדש קיים ובזמן שיו"ט ראשון בשבת שהיה לולב דוחה שבת במדינה ובכל מקום שנתברר בו יום שנתקדש החדש בהגעת שלוחים לשם ולמדנו מכאן שתים להיתר אחת החזרתו למים בשבת להרטיבו ואין דנין אותה בהשקאת זרעים ואע"פ שמעמידו בלחותו והשנית שמותר אף על ידי אשה ואע"פ שאינה בת חיוב ואין אומרין הואיל ואינה בת חיוב אין ראוי לטלטלו שכל שראוי לאנשים מותר לנשים לטלטלו או שמא הואיל ואף נטילתו רשות של מצוה אצלם ור' יהודה חדש בה דברים שבשבת מחזירין הואיל ומשם נטלוהו ביום וביו"ט מוסיפין אבל לא מחליפין מכל וכל ובמועד מחליפין וכן הלכה ובזמן הזה מיהא שאין לולב ניטל בשבת כלל אם הוציאו אדם מן המים אסור להם להחזירו ואין אומרים לדון עכשיו האנשים כנשים באותו זמן שהרי עכשיו אינו ראוי לא לאנשים ולא לנשים:

6 קטן היודע לנענע חייב בלולב ר"ל שאביו חייב לחנכו מדברי סופרים ומתורת חנוך:

7 זה ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

8 קטן היודע לנענע אביו חייב לחנכו בנטילת לולב וכן היודע להתעטף חייב על דרך זה בציצית ר"ל שאביו חייב לחנכו וכן בכולם אלא שבזו לא אמר אביו לוקח לו טלית שאין החיוב אלא בשיש לו בגד בן ארבע כנפים ואף הגדול אינו צריך לחזר אחריו:

9 יודע לשמור תפליו בנקיות שלא לישן בהם ושלא יכנס בהם לבית הכסא אביו לוקח לו תפילין:

10 יודע לדבר אביו מלמדו מקראות תורה צוה לנו ופסוק ראשון של שמע:

11 יודע לשמור ידיו שלא להסיח דעתו מהם אוכלין על ידו טהרות ר"ל אם נגען בידיו שנאמן לומר שלא נפסלו ידיו אע"פ שהידים קלות ליפגם מצד שהן נפסלות בהיסח הדעת וי"מ לשמור ידיו שלא ליטול דבר בלא נטילה ויש גורסין יודע לשמור אוכלין ונאמן על הטהרות לומר ששמרן ולא נטמאו והוא הדין שסומך עליו באיסור והיתר לשלוח על ידו חתיכת בשר או תבשיל ודוקא בידו אבל לא ביד נכרי בשמירתו שזו עדות היא ואין עדות לקטן לא להקל ולא להחמיר ולקצת גדולי הדור ראיתי שמפרשים שאין הראשונות אלא שאם מסרו לו דבר היתר וחזרו עליו ועדין הוא בידו מחזיקין אותו שזהו מה שמסרנו לו אבל אין אדם רשאי לשלוח על ידו שום דבר שהוא צריך עדות ויש אומרין שאין סומכין בעדותו לאיסורין מאיסור להיתר אבל להעמיד הדבר בחזקתו נאמן הואיל והגיע לדעת שמירה:

12 יודע לשמור גופו מליכנס באהל המת ושאר טומאות של תורה שגופו מיטמא בהן אע"פ שאינו יודע לשמור ידיו אוכלין על גופו טהרות ר"ל שאם נגע גופו בטהרות אין חוששין להם ומ"מ אם נגע בידיו חוששין לסתם ידים שנפסלו בהיסח הדעת מדברי סופרים ואין אוכלין על ידו ר"ל אם נגע בידו אא"כ יודע לשמור את ידיו על הדרך שביארנו:

13 זו היא שיטתנו ולדעת זה היה ראוי להקדים יודע לשמור גופו אלא שאין מוקדם ומאוחר ומ"מ בקצת גמרות מדוייקות מצאתי כן ר"ל שהקדים יודע לשמור גופו ליודע לשמור ידיו:

14 יודע לישאל ר"ל שאם שואלים אותו אם נגע במקום פלוני אם לאו או אם נגע בשרץ אם לאו הוא משיב על נכון הן או לאו או איני יודע אם הוא ברשות היחיד ושרץ עמו ונסתפק לו אם נגע אם לאו ספיקו טמא וברשות הרבים ספיקו טהור שמן הדין כל ספק טהור דאוקי גברא אחזקיה ומסוטה למדנו לטמא מספק ולא למדנוה אלא בכיוצא בה ר"ל ברשות היחיד וביש בו דעת לישאל הא אם אין בו דעת לישאל אף ברשות היחיד ספקו טהור:

15 יודע לפרוס כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות הואיל ויודע בעבודה ואע"פ שמכל מקום אינו נושא את כפיו להוציא ידי ברכת כהנים שהרי קטן אינו נושא את כפיו הואיל ויודע בכך אף הוא נושא עם האחרים כדין הלויים שהקטנים אומרים שירה עם אחיהם הגדולים הא אם אינו יודע אין חולקין לו והוא שאמרו ביבמות פרק ראשון חרש שוטה וקטן אין חולקין לו בבית הגרנות ובקצת ספרים נמצא לגדולי המחברים שאין חולקין תרומה לקטן שיש בו דעת לישא את כפיו אלא ששמענו שטעות סופר הוא וראוי להיות ולקטן שאין יודע וכו' אלא שגדולי הרבנים כתבו שיודע לפרוס ופורס כגון שהוא גדול ואין נראה כן דכולה שמעתא בקטנים היא אמורה:

16 יודע לשחוט ר"ל לאמן ידיו לשחיטה אוכלין משחיטתו והוא שגדול עומד על גביו ופירושו אפי' לכתחלה שאם בדיעבד אף בכל קטן כן ואע"פ שאמרנו למעלה שסומכין עליו באיסור והיתר אף בלא גדול אינו כן במה שהוחזק באיסור כגון בהמה בחייה:

17 יכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו וממי רגליו ארבע אמות לקריאת שמע ולתפלה לאחריו ולפניו כמלא עיניו והוא שיכול לאכלו בכדי שהגדול יכול לאכול אכילת פרס שכל שהוא כן צואתו מסרחת אבל כל שאינו אוכלה כשיעור זה אין אכילתו מצטרפת הא בגדול אע"פ שאין יכול לאכלו בכדי אכילת פרס אם מחמת זקנה או מחמת חולי מרחיקין:

18 יכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו את הפסח והוא שאין הפסח נשחט אלא על אותן שהוזמנו עליו ואין אוכלין ממנו אלא הם וכל שיכול לאכול כזית אכילה היא אע"פ שאינו יודע לברר אכילתו כאגוז ונוטלו צרור וזורקו ומונין אותו עם בני חבורה עד שמשנמנה אין יכול לימנות על פסח אחר דאיש לפי אכלו כתיב ובר אכילה הוא ומ"מ דוקא עם חבורה של גדולים שאין עושין את החבורה כולה מנשים וקטנים כמו שיתבאר במקומו הא כל שאינו יכול לאכלו צלי אע"פ שיכול לאכלו מבושל אין שוחטין עליו: ונשלם הפרק תהלה לאל:

19 לולב וערבה ששה ושבעה וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא שהחלק השלישי שבזאת המסכתא בא לבאר עניני קרבנות החג והנהגת השמחה וזה הפרק אמנם יבא להשלים ענין החלק השני על איזה צד לולב ומיניו דוחין את השבת וכן בסוכה מאימתי מוריד כליו ממנה ויתחיל בה בענין החלק השלישי בענין הקפת המזבח בערבה דרך שמחה ובענין ניסוך המים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון בענין לולב על איזה צד דוחה שבת ועל ידו יתבאר בחלק זה זמן הלל ושמחה וזמן סוכה וניסוך המים והחליל והחלק השני בענין הקפת המזבח בכל יום בערבה והשלישי בענין ניסוך המים זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד כמו שקדם:

20 והמשנה הראשונה ממנו אמנם תבוא בביאור החלק הראשון והוא שאמר לולב וערבה ששה ושבעה ההלל והשמחה שמנה סוכה וניסוך המים שבעה והחליל חמשה וששה לולב שבעה כיצד יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ושאר כל הימים ששה אמר הר"ם הוא יבאר אלו המאמרים אחד אחד לולב שבעה הלולב נטילתו חובה מן התורה ביום הראשון בכל העולם ונטילתו חובה כל שבעת הימים במקדש בלבד וכן הוא לשון התורה ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ואמר השם ולקחתם לכם ביום הראשון ואפילו בגבולין ומה שחייב שלא ניטול הלולב בזמן הזה בשבת ביום טוב הראשון כדי שלא נחדש דבר והוא כי אנו לא היינו נוטלין אותו בחוצה לארץ ביום הראשון שחל להיות בשבת בזמן שבית המקדש קיים לפי שלא היינו יודעים באמת ראש חדש המכוון לקביעת בית דין של ארץ ישראל והדבר על ענין הראיה והעיבור שהוא בידינו אולי נחבר בו חבור מיוחד נבאר בו מה שנסתר על רוב בני אדם ומה שחייב לאסור נטילת הלולב בשבת שבתוך החג אפילו במקדש גזרה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים ולא עשינו זאת הגזרה ביום טוב כי מצותו כל כך חזקה עד שהיא חובה ואפילו בגבולין כמו שנתננו העקר ערבה ששה כיצד יום השביעי של ערבה שחל להיות בשבת ערבה שבעה ושאר כל הימים ששה זאת הערבה היא הלכה למשה מסיני ליטול ערבה מלבד הערבה שבלולב והיה מנהג הנביאים שהיו נוטלין אותה בלא ברכה ולא שמנו אותה שתדחה שבת ביום טוב הראשון מפני שלא יתפרסם ענינה אבל יאמרו מחמת הלולב שנטלו היום נטלו ערבה וגם כן לא שמנו אותה שתדחה שבת שבתוך החג שמא יאמרו כמו שערבה דוחה את השבת כך ידחה לולב וכבר ביארנו כי לולב אינו ניטל בשבת שבתוך החג אבל שמנו אותה שתדחה שבת כשתחול ביום השביעי כדי שיתפרסם דברה ויודע שהיא חובה וכן אמרו כדי לפרסמה שהוא מן התורה ובכאן לא נחוש שמא יעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים לפי שענינה מסור לבית דין ושלוחי בית דין בקיאין הם מצות לולב כיצד כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית והחזנים מקבלין מידם וסודרין אותם על גג האיצטבא והזקנים מניחין את שלהם בלשכה ומלמדין אותם לומר כל מי שיגיע לולבו בידיו הרי הוא לו מתנה ולמחרתו משכימין ובאים והחזנים מזרקין לפניהם והם מחטפין ומכים איש את חברו וכשראו בית דין שהן באין לידי סכנה התקינו שיהיו כל אחד ואחד נוטל בביתו:

21 אמר המאירי לולב וערבה ששה ושבעה פי' כבר ביארנו למעלה שהלולב היה ניטל במקדש שבעה אלא שמ"מ לא היה דוחה שבת אף במקדש אא"כ אירע שבת ביום ראשון שחיוב שבעה במקדש יצא לנו מדכתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים ולפני ה' הוא במקדש והרי שמ"מ לא הוזכרה שם נטילת לולב בהדיא והלכך אינו דוחה שבת אף במקדש אלא בראשון ומתוך כך הוא אומר לולב וערבה ששה ושבעה כלומר לולב שהוא בא לנטילה במקדש כל שבעה וערבה שהיא באה להקיף את המזבח גם כן כל שבעה פעם אחת בכל יום ושבעה פעמים ביום שביעי פעמים שהיא ששה פעמים שהיא שבעה שאם יום טוב ראשון בשבת הרי לולב דוחה שבת ביום ראשון ונמצא לולב ניטל שבעה ואם בא בשאר הימים אין לולב דוחהו ונמצא שאינו ניטל אלא ששה ולענין ערבה כל ששביעי של חג בשבת ערבה דוחתהו בשביעי ונמצאת ערבה שבעה ושאר הימים ששה ומשנתנו בזמן שבית המקדש קיים והיתה ערבה דוחה שבת בשביעי כדי לפרסם שהיא מן התורה ומדכתיב ערבי נחל אחת ללולב ואחת למזבח ומתוך שלא הוזכרה בהדיא הוצרך לפרסמה ואילו היתה דוחתהו ביום ראשון היו אומרין שמצד הלולב הוא ומאחר שהוציאוה מראשון העמידוה בשביעי שהוא עיקר חיובה במקדש כך פירשוה בגמרא:

22 ההלל ר"ל לגמרו והשמחה ר"ל לאכול שלמי שמחה שמנה ר"ל שההלל נגמר בשמיני עצרת ובכל שבעת ימי החג ואע"פ שבפסח אין גומרין אותו אלא ביום ראשון כבר פירשו הטעם בערכין י' ב' משום דחג הסוכות חלוק בקרבנותיו וכן שלמי שמחה הבאים לאכול מהם בכל יום שאין שמחה אלא בבשר ואף היא נוהגת בשמיני ואפי' אירע שבת בתוך החג שוחט מערב שבת ואוכל בשבת שהרי נאכלים לשני ימים וכן אם היה יום ראשון בשבת אפשר לשחוט מבערב אע"פ שהוא חול לאכול למחר שאין אנו צריכים לזביחה בשעת שמחה כמו שביארנו בפסח שני פרק אלו דברים ואע"פ שבתורה לא נצטוו בשמחה אלא שבעה ימים כדכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וגו' וכתיב ושמחת בחגך הרי אמרו והיית אך שמח לרבות ליל יום טוב האחרון לשמחה ר"ל שישחוט בשביעי לאכול בליל כניסת שמיני שבלילה אי אפשר לזבוח שאין שחיטת קדשים בלילה ומאחר שנתרבית הלילה כל שכן היום שהוא עיקר הקרבן ושאר הלילות לא הוצרכו לרבות שבכלל שבעת ימים הן וליל יום טוב ראשון לא נתרבית לשלמי שמחה ולאו משום דצריך למשחטיה בחול אחר שאין שחיטת קדשים בלילה שהרי לא לזביחה בשעת שמחה אנו צריכים ומתוך כך רשאין לשחטה מבערב אלא שנתמעט מאך בחמשה עשר הואיל ואין שמחה לפניו וכמו שביארנו שם וכן בליל מוצאי שבת אי אפשר לאכול שהרי נשחטה בערב שבת ואין אכילתה אלא שני ימים ולילה אחד אבל שאר הלילות עם כל הימים נתרבו לשמחה:

23 סוכה לישב בה וניסוך המים בתמיד של שחר שבעה ומ"מ אין ניסוך המים אלא בשחרית כמו שהתבאר בשני של יומא:

24 החליל ר"ל הבא לשמחת בית השואבה כששואבין המים לניסוך שהיו מחלילין בחלילים ובכינורות ואותו חליל אינו דוחה שבת ויום טוב א"כ פעמים שהוא חמשה כגון שלא חל יום טוב הראשון בשבת והרי חליל נדחה שני ימים אחד משום שבת ואחד משום יום טוב ואם חל יום טוב בשבת הרי לא נדחה אלא יום אחד ונשארו ששה שאין יום טוב שני במקדש ומ"מ הניסוך היה נעשה כל שבעה:

25 לולב שבעה כיצד וכו' ערבה שבעה כיצד וכו' ופירשוה בלולב כשחל להיות בשבת ובערבה כשחל שביעי בשבת כמו שביארנו ואח"כ ביאר בדין לולב כשחל יום ראשון להיות בשבת כיצד היו עושין שאפי' שהיה דוחה שבת לענין טלטול לא היה דוחהו לענין הוצאה לרשות הרבים ופירש בה שכל העם היו מוליכין לולביהן להר הבית מערב שבת והחזנים ר"ל שמשים מקבלים אותם וסודרין אותם על גג האצטבא והוא רחבה שהיתה בהר הבית מוקפת אצטבאות זה לפנים מזה כמו שאמרו מ"ה א' הר הבית סטיו כפול היה סטיו לפנים מסטיו לישב שם ומסוככות למעלה בגג מפני הגשמים ושאלו בגמ' וכי ליבשם הוא צריך ר"ל שאתה אומר שיניחו לולביהם ואתרוגיהם לחמה על הגג שעל האיצטבאות ותירצו בה על גב האצטבא ר"ל על שטח האיצטבאות והאצטבאות לא היתה חמה שולטת בהם כל שכן שהיו של אבן והם קרין מאד ומעמידין אותם בלחותם והזקנים מניחין את שלהם בלשכה מפני שהיו דואגים שלא יתמעכו בתוך האסופה כשיבואו ליטול את שלהם ומלמדים היו בית דין אותם לומר כל מי שיבא לולבו של חבירו בידו הרי הוא לו במתנה ר"ל שכל אחד מהם יאמר אם יבא לולבי ביד חברי יהא שלו ולמחר משכימין ומזרקין לפניהם והם חוטפים ומכים זה את זה וכשראו בית דין שהיו באים לידי סכנה תיקנו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו:

26 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

27 שאלו בסוגיא זו אחר שמצות לולב במקדש שבעה מפני מה אינו דוחה שבת אף כשחל בשאר הימים שהרי אין כאן אלא טלטול בעלמא ואע"פ שבשופר אמרו אין מפקחין עליו את הגל בזו אין המצוה בפקוח הגל אבל זו עיקר המצוה היא בטלטול כדכתיב ולקחתם ויהא הלולב דוחה איסור הטלטול אחר שעיקר המצוה באותו טלטול הוא ופירשו בה מגזרת רבה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים ללמוד סדרי נטילתו וברכותיו והוא הדין שהיה יכול לומר שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים אלא שקיצר בלשונו לומר שיוציאנו ויעבירנו אלא שמאחר שסוף כונתו בהעברה כדי לילך אצל חכם נקט ליה לשון העברה וגדולי המפרשים תירצו בה שעיקר הגזרה היא בהוצאה מרשות היחיד שלו והכנסה לרשות היחיד של בקי דרך רה"ר וכיון שאינו מניחה ברה"ר אין כאן לא חיוב הוצאה ולא חיוב הכנסה אלא חיוב העברה ואע"פ שחיוב העברה צריך הנחה ועקירה מאחר שעקר מרה"י זו והניח לרה"י זו והעביר ארבע אמות בין זו לזו חייב ואע"פ שאין שבות במקדש דוקא במה שמסור לעבודת המקדש אבל זו שמסורה לכל לא: