מאירי על סוכה מ״א

1 אחר שפרי שני מתחלל אף דרך חלול מי שיש לו סלע בפירות שביעית שמכר ורוצה להוציאו מחלל קדושתו על פירות שבביתו ומוציאו לכל מה שירצה אף בדבר שאינו ראוי לקדושת שביעית כגון חלוק שמתקיים לאחר זמן הביעור ומה שאמרו במי שיש לו סלע מדמי שביעית וביקש ליקח בו חלוק שאינו יכול להתפיסו לקדושת שביעית ילך אצל חנוני ויאמר לו תן לי בסלע זה פירות ונותן ונמצא הסלע יוצא לחולין והפירות נכנסין ואח"כ אומר זה לחנוני הרי פירות הללו נתונים לך במתנה והוא לוקחם ואוכלם בקדושת שביעית והוא אומר לו ואף אני נותן לך סלע זה שנתת לי שהוא חולין בידי וזה מקבלו ומוציאו למה שירצה לא הוצרך לכך אלא לדעת האומר שאף פרי שני אינו מתחלל אלא דרך מקח ואין הלכה כן כמו שבארנו:

2 המשנה העשירית והכוונה בה להתחיל בביאור החלק הרביעי והוא שאמר בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא הלולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור אמר הר"ם מדינה היא כל העיירות שבארץ ישראל מלבד ירושלים וכבר ביארנו זה במסכת מעשר שני ויום הנף הוא יום ששה עשר בניסן שאמר בו השם ית' והניף את העומר ודרש רבן יוחנן בן זכאי אחר חורבן הבית יום ששה עשר מניסן אסור לאכל חדש כל היום וזהו ענין התקון וכן אמרו מאי התקין דרש והתקין ועוד יתבארו עקרי זה המאמר וטעמו בעשירי ממסכת מנחות:

3 אמר המאירי בראשונה ר"ל בזמן שבית המקדש קיים היה לולב ניטל במקדש שבעה מן התורה ובמדינה יום אחד שהרי כתיב ולקחתם לכם ביום הראשון והדר כתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים ונמצאו סותרים זה את זה ופירשנו בה שבמקדש שבעה והוא לפני ה' ובמדינה יום ראשון ופירשו אף בירושלם ואע"פ שירושלם קרויה לפני ה' שהרי בבכור ובמעשר כתיב לא תוכל לאכול בשעריך לא בא לפני ה' אלקיך למעט אלא שעריך אבל בלולב לפני ה' אלקיך דוקא במקדש ולעניין דחיית שבת מיהא מקדש ומדינה שוים שלא לדחות שבת אלא כשהוא חל ביום ראשון ואע"ג דבמקדש מיהא כתיב שבעת ימים כמו שכתבנו נטילת לולב לא הוזכרה בהדיא אלא בראשון ולא היה בין מקדש וגבולין הפרש בענין דחיית שבת אלא ברבוי ימי הנטילה שבמדינה לא היה ניטל אלא יום אחד ובמקדש היה ניטל שבעה אלא שאף במקדש לא בעינן לכם לפסול את הגזול אלא בראשון שהרי לכם בראשון כתיב והוא הדין לקצת הפסולים על הדרך שהתבאר:

4 לאחר שחרב בית המקדש התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ופירוש הדברים בלא דחיית שבת כלל אפי' חל ביום ראשון וא"כ לאו דוקא שבעה שאין שבעה בלא שבת אלא כל שבעה חוץ משבת אפי' היה ביום ראשון ונמצא עכשיו יום ראשון מן התורה אלא שמגזרת חכמים אינו דוחה שבת ושאר הימים מדברי סופרים:

5 ושיהא יום הנף כולו אסור פי' יום הנף הוא ששה עשר בניסן שבו היו מקריבים את העומר וקורא לו בלשון הנף על שם ביום הניפכם את העומר ומן התורה כל שיש שם הקרבת עומר ר"ל בזמן שבית המקדש קיים עומר מתיר ר"ל לאכול את החדש ומשקרבוהו מותרין שנאמר עד הביאכם והרחוקים שלא היו יודעים השעה שהיה העומר קרב בה היו מותרים בה לאכול מחצות היום ולמעלה אבל לאחר חורבן שאין שם עומר ואין אנו יכולין לילך אחר לשון עד הביאכם הולכין אחר מה שנאמר בו עד עצם היום הזה ומכאן נחלקו בו במנחות שר' יהודה אומר עד עצומו של יום ועד בכלל וכל היום אסור וחכמים אמרו עד שיאורו פני מזרח ולא עד בכלל ונמצא שכל היום משהאיר פני מזרח ולמעלה מותר והיו נוהגים מתחלה לאכול משהאיר פני מזרח וחשש רבן יוחנן בן זכאי שמא יבנה בית המקדש ויאסר עד שיקרב העומר ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר פני מזרח השתא נמי ניכול וחקר בדבר ודרש כר' יהודה והתקין לאסור כל היום כולו ונמצא שאנו אסורים בו בכל יום שיבסר שהוא ספק שיתסר ומ"מ בגמ' שאלו באיזה צד היה מקום לחששא זו לאסרו כל היום שאם חשש שמא יגמר הבנין ביום שיתסר עצמו הרי מ"מ בשחרית לא היה שם מקדש וכבר הותר על ידי האיר פני מזרח ואם שחשש שמא יגמר קודם שיתסר מ"מ למה אסר כל היום דיו לאסור עד חצות שהרי בזמן המקדש הרחוקים היו אוכלים מחצות ולמעלה כמו שביארנו והשיבו שהחששא היתה שמא יגמר הבנין סמוך לשחרית של שיתסר כגון בלילה שמחרתו שיתסר או בחמיסר סמוך לשקיעת החמה שנמצא אסור עד שיהא העומר קרב ושאין שהות ליקרב בחצות שהעומר טורח יתר היה בו לקצרו וליבשו באביב של קלוי ולצברו עד שיזוב לחותו ולטחנו ולנפותו בשלש עשרה נפה ולא יהא אפשר ליקרב בחצות ומתוך כך אסרו לכל היום ואע"פ שאין בנין בית המקדש דוחה יו"ט וכן שאין בנין בית המקדש בלילה דהא כתיב וביום הקים את המשכן חשש לבית דין טועים שתהא חיבת הקדש מביאתן לכך:

6 ולענין ביאור קשה לי לפרש במה שאמר רב נחמן רבן יוחנן בשיטת ר' יהודה אמרה היאך הקשה אי דאיבני בשיתסר הרי האיר פני מזרח מתיר ומתוך כך נראה לי שדברי רב נחמן אינם שמועה בפני עצמה אלא תירוץ הקושיא הוא כלומר אפי' תימא דאיבני בשיתסר מ"מ לא הותר בהאיר פני מזרח ואין גורסין אמר רב נחמן בלשון שמועה בפני עצמה אלא רב נחמן בר יצחק אמר וכו':

7 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

8 המשנה האחת עשרה והוא מענין החלק הרביעי והוא שאמר יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטל מפני שאמרנו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חברו ושאר כל ימות החג יוצא אדם ידי חובתו בלולבו של חבירו ר' יוסי אומר יום טוב ראשון של חג שחל להיות בשבת שכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות אמר הר"ם אמר השם ית' ולקחתם לכם ביום הראשון ובאה הקבלה לכם משלכם ואם נתנו במתנה יצא ואפי' תהיה במתנה על מנת להחזיר כי העקר אצלנו מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ומותר לתת מתנה ביום טוב:

9 אמר המאירי יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ר"ל בזמן שבית המקדש קיים שהיה לולב דוחה שבת ביום ראשון בכל מקום כמו שהתבאר והיו מוליכין לולביהן מערב שבת לבית הכנסת מצד איסור הוצאתו בשבת שאינו דוחה שבת לענין הוצאה אלא לענין טלטול ולמחר כל אחד מכיר את שלו ונוטלו שהרי אין אדם יוצא ביום ראשון בשל חבירו לא בשאול ולא בגזול וכן אין אחד מוציא את חבירו שהרי דרשו ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד ויש כאן מקום עיון ומה הוצרכנו להביא דבר זה מן המקרא וכי היכן מצינו מצוה התלויה במעשה כעין נטילת לולב ותפלין וציצית שיהא אחד מוציא את חבירו שאם אמרו בשופר ומגילה ודומיהם הוא מפני שהם תלוים בשמיעה ומ"מ תירצו בה שמאחר שאינו בא אלא לרצות על המים הייתי אומר שיטלוהו בית דין ודיינו בכך לכך הוצרכנו להביאה מן המקרא ושאר כל ימי החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חברו אף במקדש שהרי כי כתיב לכם בראשון כתיב:

10 ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת שכח והוציא את הלולב ברשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות והוציאו ברשות לאו דוקא אלא שעוסק במצוה הוא והעוסק במצוה אם שגג באיסור פטור ואין שם חיוב קרבן ויש פוסקים כר' יוסי אלא שרוב מפרשים פוסקים שחייב ומ"מ אף לדבריו פי' בגמ' דוקא בשלא יצא בו שאם יצא בו אין כאן עוד מצוה ואע"פ שהיו נוטלין אותו כל היום מ"מ הואיל ויצא כבר פרח עיקר המצוה ושמא תאמר והאיך אפשר שלא יצא והא מדאגבהיה נפק ביה ואפי' לא כוון לצאת שהרי אין מצות צריכות כונה פירשוה בגמ' כגון שהוציאו בכלי שאינה לקיחה ואע"פ שאמרו לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה דוקא דרך כבוד כגון בסודר וכיוצא בו אבל דרך בזיון כגון קערה או תמחוי לא ואף על הכלי אינו חייב שבטל הוא לגבי לולב כדתנן המוציא את החי במטה פטור אף על המטה מפני שהמטה טפלה לו ואי נמי בשהפכו ר"ל שלקחו דרך ראשו וכל המצות אין יוצאין בהן אלא דרך גדילתן שנאמר עצי שטים עומדים והיה לו לסמוך עומדים לקרשים ר"ל שיהיו הקרשים עומדים שהרי על הקרשים הוא מוסב אלא שסמכה לעצי שטים כלומר שיעמדו הקרשים כדרך גדילת העצים והוא לדעת קצת אם הפכו ר"ל שנטלו בשמאל ואתרוג בימין אלא שבזו אנו מכשירין בדיעבד כמו שכתבנו למעלה ולמדנו מכאן שאם נטלו יצא בו ואין לו לברך אחר כן עליו ומכאן נהגו רבים לברך עליו קודם שיסירוהו ממקומו או שתינוק מביאו לפניהם עד שירצו ליטול ויברכו או שהופכו ליטולו בשמאל או נוטלו שלא כדרך גדילתו ומ"מ י"מ שאע"פ שהמצות אין צריכות כונה כל שהוא מכוין שלא לצאת אינו יוצא ומן הסתם מכוין הוא אדם שלא לצאת עד שיברך וכל שכן במצוה שיש לה שירים ר"ל שהנענוע הוא שירי מצוה אלא שמתוך שהנטילה עיקר מברכין עליה על דרך הביעור שאף בשעת הבדיקה אנו מברכין על הביעור מפני שהבדיקה אינה אלא צורך ביעור ולא אמרו עובר לעשייתן אלא למעט אחר עשייתן אבל כל שמברך ויש אחר ברכתו באותו ענין שירי מצוה שהוא עוסק בהם אחר ברכתו אף זה בכלל עובר לעשייתן הוא ואע"פ שהנענוע דרבנן אף הברכות מדרבנן ואף בפסחים ראיה ברורה לזה שהרי כשאמרו בעל שמשמעו לשעבר הקשהו ממה שאמרו על נטילת לולב ותירץ לו שאני התם דמדאגבהיה נפק ביה אלמא אע"פ שיצא מברך וודאי על סמך שירי מצוה הוא או על סמך שמסתמא מכוין הוא שלא לצאת וכן אנו נוהגים והנקדנים שמברכים קודם שיטלוהו בידם אף הם מברכים בלשון על וגדולי המחברים כתבו שכל המברך קודם נטילה מברך ליטול ולא תקנוה בעל אלא שמסתמא אחר הגבהה הם מברכים וא"ת לדעת זה מפני מה תקנו לברך אחר הגבהה ותקנוה בעל יתקנו לברך קודם הגבהה ויברך ליטול אפשר שחששו שמא אחר שיברך יקדמנו אחר ולא תבא ברכתו תכופה למצוה ואנו כבר כתבנו הדרך הראוי לברך בעל ושראוי לברך בלמ"ד בראשון של פסחים:

11 וזמן מיהא ר"ל שהחיינו אינו מברכו אלא אחר הנענוע ולענין הברכה אין המנהג לברך אלא פעם אחת ביום ובשעת ההלל אלא שיש מצריכים לברך כל שעה שהוא בא ליטלו על דרך מה שהיה מנהגם שהיו הולכים כל היום ולולבם בידם כמו שיתבאר בסוגיא זו וכל שהניחו לקרוא בתורה או לישא את כפיו וחזר ונטלו חוזר ומברך עליו כל זמן שהוא נוטלו אלא שבזמנים הללו אין נוהגים בו כן:

12 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

13 כבר ביארנו שהלולב צריך שיקחנו לקיחה תמה ר"ל לקיחה שלא על ידי דבר אחר אא"כ דרך כבוד כמו שכתבנו למעלה מאחר שביארנו שאין אדם יוצא ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חברו וכן בשאר המינין אפי' דרך שאלה מי שאין לו לולב צריך שיהא חבירו נותנו לו במתנה ואם נתנו על מנת להחזיר שמה מתנה ויצא לכשיחזיר שהרי אף המתנה אינה חלה אלא לכשיחזיר ואם אבד לא יצא וחזרת דמים אינה חזרה וכמו שאמרו במסכת גיטין בעל מנת שתתני לי איצטליתי דאצטלית דוקא קאמר אלא שאם מחל את החזרה אע"פ שבגיטין אמרו שאינו כלום התם כדקתני טעמא דלצעורי איכוון אבל זה מחילתו מחילה והרי במדיר את חבירו עד שיתן לבניו כור חטים אמרו בנדרים ס"ג ב' שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי הא בסתם צריך שיחזיר ונמצא כשהחזיר יצא למפרע בנטילתו ואם נתנו ראובן לשמעון על מנת להחזיר יכול שמעון ליתנו ללוי על מנת להחזירו לבעליו ויצאו כולם הא כל שלא החזיר לא יצא והוא שאמרו אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי והחזירו יצא לא החזירו לא יצא ואע"פ שבנדרים מ"ח א' אמרו כל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה תירצוה גדולי המפרשים יכול להקדיש את זכותו שהרי יכול למכור זכותו בפרוטה ולהקדישה וגדולי הדורות שלפנינו תירצו שאף האתרוג בעצמו יכול להקדישו ואח"כ יפדנו ויחזירנו ואע"פ שאמרו בבתרא פרק נחלה קל"ז ב' שור זה נתון לך על מנת שתחזירהו לי הקדישו אינו מוקדש בזו אינו אלא מפני שאילו היה מוקדש היה קדוש קדושת הגוף ואין יכול לפדותו וכבר תירצנוה בהרבה פנים במקומה בפרק יש נוחלין בסוגייא המשנה הששית וי"מ בנותן על מנת להחזיר שאין זה יכול ליתנו לאחר אף על מנת להחזיר לבעליו אלא ברשות הנותן הראשון ולדעת זה מה שסיפר בכאן נטלו ר' גמליאל ונתנו לר' יהושע נטלו ר' יהושע ונתנו לר' עקיבא וכו' ברשות רבן גמליאל היה אלא שאף לדבריהם אני אומר שכל למצוה סתם דעת הנותן כך היא וזמן החזרה לא נתברר ונראה לי בלולב מיהא שצריך להחזירו בכדי שלא תפקע מצות הנטילה מבעליו למחרתו וכן ראוי לאמוד בו דעת הנותן:

14 התבאר עוד בבתרא שם שהאחין או השותפין שקנו אתרוג מתפיסת הבית נטלו אחד מהם ויצא בו אם יכול לאכלה יצא ואם לאו לא יצא ודוקא אתרוג לכל חד וחד כלומר זה שתלינו הדבר ביכול לאכלו פירושו שיש שם אתרוגין הרבה כנגד כל אחד ואחד שהרי בידוע שאחד מהם ראוי לחלקו ואע"פ שמ"מ אפשר שאחד מהם גדול מחבירו ונמצאו צריכים שומא בחלוקתם וכל שצריך שומא בחלוקתו אין השותף רשאי לחלוק לעצמו בלא רשות חבירו כמו שביארנו במקומו יראה לי שמ"מ לענין לצאת ידי חובה אין כאן צורך שומא ואין אחד מהם קפיד על חבירו הא אם לא היו שם אתרוגין הרבה אע"פ שיש שם פריש ורימון אין זה כלום שהשותף קפיד עליו בחלוקה אף לענין המצוה ולא נקרא שלו אף לענין המצוה וי"מ מפני שכל אחד ואחד יכול לומר אף אני רוצה חלק בגופו של אתרוג ואין נראה לי שהרי אף באתרוגין כן אחר שהוא צריך שומא איזה גדול מחבירו ונראין הדברים כמו שכתבתי ולמדנו מ"מ ששנים שלקחו לולב או אתרוג בשותפות אין אחד מהם יוצא עד שיתן לו חבירו חלקו ומכאן פקפקו רבים בלולב של צבור ומ"מ הרבה רבנים הסכימו להתיר מפני שסתם הדברים כל אחד נותן חלקו לחבירו על דעת חזרת כל אחד לחבירו לצורך מצותו ונראה לי סעד בדבר ממה שאמרו בתלמוד המערב על משנתנו במה שאמרו שכל אחד היה מכיר את שלו שאף הם היו אומרים אם יגיע את שלו ביד חבירו יהא שלו במתנה וכן בפרק לולב וערבה מלמדים היו אותם בית דין לומר כל מי שיבא ולולבו של חבירו בידו יהא שלו במתנה ובשל צבור מיהא סתם הדברים כך הוא ואין צריך תנאי ואע"פ שיש שם הרבה יתומים קטנים שאין יודעין להקנות כולם אחר מנהיגיהם נגררים ואף רבים ראיתי סומכים לומר שאף במתנת לולב על מנת להחזיר אין צריך להזכיר לו כן ר"ל על מנת שיחזיר מכיון שהוא צריך לצאת בו היום או למחר סתם הדברים שלצורך מצוה הוא נותן ועל דעת חזרה ומה שאמרו בתלמוד המערב רב נחמן בר יעקב יהב אתרוגא לבריה אמר ליה לכשתזכה בו ובמצותו החזירנו לי מפני שקטן היה וכבר אמרו מ"ו ב' לא לקני איניש לולבא לבריה ינוקא ביומא טבא דמקנא קני אקנויי לא מקני הא גדול לא צריך ולמדת שאף בקטן מותר ובלבד בתנאי שהרי אין מתנתו אלא על תנאי ומ"מ ראוי להתנות אלא שאם לא התנה סומכין על דברים אלו בשעת הדחק ולקצת רבנים ראיתי שזה שהוזכר בתלמוד המערב דיהיב אתרוגא לבריה גדול היה או שהגיע מיהא לכלל פעוטות שמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין הא כל שהוא בשיעור שזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים הרי זה זוכה ואינו מזכה ומתנה על מנת להחזיר אינה מועלת בו כלל שאין לו יד להחזיר המתנה ובטלה מעיקרה ואם תמצא לומר שהמתנה מועלת החזרה מיהא אינה מועלת ותנאי שאי אפשר לקיימו בסופו הוא ותנאי בטל ומעשה קיים והדברים רופפים:

15 מנהגם של אנשי ירושלם אדם יוצא מביתו לולבו בידו נכנס לבית הכנסת לולבו בידו קורא את שמע לולבו בידו עומד ומתפלל לולבו בידו ואע"פ שאמרו לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל התם לאו מצוה נינהו שאין מצות ספר תורה ותפילין בנטילה ביד והרי הוא טריד עליהם כאילו נוטל בידו סכין וקערה מעות וככר אבל לולב שמצותו בנטילה אין כאן טירדא וכשהיו הולכין לקרוא בתורה ולישא את כפיהם מניחו וחוזר ונוטלו הלך לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו נכנס לבית המדרש משגרו ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו ועוסק במשנתו ומה שנתגלגל כאן בתפלין שלא יישן בהם לא עראי ולא קבע ולא ישתין בהם כבר ביארנוה למעלה: