מאירי על מועד קטן ח׳

1 לעולם אין רואין את הנגעים אלא ביום ולאורו של יום לא להסגיר ולא להחליט ולא לפטור לא בנגעי אדם והם הנקראים כאן טומאה דגופו ולא בנגעי בתים וסומא באחת מעיניו אינו רואה את הנגעים לא בנגעי אדם ולא בנגעי בתים ובגדים וכן מי שכהו עיניו אע"פ שלא נסתמא:

2 במקום אחר התבאר שאין רואין לא שחרית ולא בין הערבים ולא בצהרים ולא ביום המעונן וזמן הראיה בשעה רביעית וחמשית ושמינית ותשיעית וכבר ביארנוה במסכת סנהדרין ל"ד ב':

3 המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ככונת מה שלפניה ועוד אמר ר' מאיר מלקט אדם עצמות אביו ואמו מפני שהוא שמחה לו ר' יוסי אומר אבל הוא לו לא יערער על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום אמר הר"ם אין סופדין את המת ל' יום קודם המועד כדי שלא יבא המועד והוא מתאנח ודואג מפני התעוררות אבלותו ואין הלכה כר' מאיר בשתי ההלכות:

4 אמר המאירי ועוד אמר ר' מאיר כלומר כשם שהיה מיקל בראיית נגעים כך היה מיקל ללקט עצמות אביו ואמו במועד כדי לקברם במקום אחר הגון מפני ששמחה הוא לו לקברו במקום הגון ושאלו בה בגמ' והרי המלקט עצמות צריך להתאבל אותו היום והיאך הוא לו שמחה ותירץ בה ששמחת הרגל עליו כלומר אין לחוש לזו שהרי אין אבלות חלה במועד ואע"פ שחייב בקריעה כמו שהתבאר באבל רבתי יקרע ואין בכך כלום כדין מת לו מת במועד שקורע ואינו מתאבל או שמא הואיל ואין קריעה שבשעת ליקוט מן הכתו' רגל דוחה אותה וכן כתבוה גדולי המפרשים:

5 ר' יוסי אומר אבל הוא לו ולבו דואג עליו והילכך כל ליקוט עצמות במועד אסור וכן הלכה:

6 ולא יעורר על מתו כלומר מי שמת לו מת במועד שהוא רשאי לספדו בקצת מתים כמו שיתבאר לא יעורר אחרים שהם מרי נפש לבכות עמו את מתיהם הישנים שלא להרבות את ההספד:

7 ולא יספידנו קודם הרגל שלשים יום הגירסא הנכונה לא יספידנו מבנין הפעיל ופירושו שלא ישתדל בהספדו כלומר לא יחזר אחר ספדן לספוד לו במת שמת לו זה כמה משלשים יום סמוך לחג ואילך ופי' בה בגמ' שני טעמים אחד שאין המת משתכח מן הלב עד שלשים יום כלומר שהספד זה מחדש עליו את היגון כאלו היום מת לו ואינו משתכח ונמצא חגו בא לו תוך שלשים לאבלו ולטעם זה אפי' מצא ספדן בסתם אסור ובתלמוד המערב נראה שנמשכו לטעם זה שאמרו שם שבמת חדש מותר ואיזהו מת חדש כל שלשים יום כלומר שכל זמן שימות לו המת שלשים סמוך לחג מספידו כל זמן שירצה אף בשבוע שהחג חל בתוכה שהמרירות דבק בו ואינו מתחדש מפני ההספד וכן הלכה וי"מ אף ענין לא יעורר וכו' במת שמת לו זה כמה כדין חברו אלא שמפרשים בעוררות זה הזכרה בין המתים ר"ל שהולך לו לבית שמת שם המת ומעורר הספדו עמהם והדברים דברים של טעם לענין פסק ומ"מ לענין לא יספידנו נאמר בגמרא טעם אחר משום מעות הרגל כלומר ששלשים יום קודם הרגל אדם מזמין מעות לצורך הרגל ושמא מתוך המרירות הוא נותנם לספדן ונמצא מועד בטל ולדעת זה אם מצא ספדן בחנם מותר אלא שנראה בטעם האחר:

8 זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא ליקוט עצמות כבר ביארנו במשנתנו שמתאבל עליהם כל היום ומ"מ לערב אין מתאבל עליהם ולשון הגמרא בזה מתאבל עליהם כל היום ולערב אין מתאבל ואפי' צרורים לו בסדינו ונחלקו מפרשים בענין צרורים לו בסדינו אם הוא מוסב על אבלות היום ולחומרא או על הפקעת אבלות של מחר ולקולא יש מי שאומר מתאבל עליהם כל היום אפי' לא ראה העצמות כגון שהיו צרורים בתכריכיו הואיל ומ"מ הוציאם מקברו ויש מי שאומר לחומרא גם כן אפי' לקטם והתאבל עליהם אותו היום ולא קברם עדין אלא שצררם בסדין הרי צרירת הסדין חשובה לו קבורה ואם חוזר ורואה אותם ביום אחר חוזר ומתאבל ויש מי שמפרשה לקולא כלומר שלא תאמר שאם לקטם ולא נקברו שיהא מתאבל עד שיקברו אלא משעבר יום לקיטתו אפי' צררם בחלוקו ורואה אותם תמיד אינו מתאבל עוד עליהם אא"כ קבר וחזר וליקט ולזה הדעת נוטה:

9 לרוב מפרשים ראיתי שלא נאמר אבלות יום אחד וקריעה לליקוט עצמות אלא לאב ואם ומ"מ באבל רבתי אמרו כל שקורעין עליו בשעת מיתה קורע בשעת ליקוט וכל שאינו מאחה בשעת מיתה אינו מאחה בשעת ליקוט:

10 פירשו בתלמוד המערב שליקוט עצמות אין אומרים עליהם קינים ונהי ולא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים אבל אומר עליהם דברי שבח וקלוסים פי' שבח של הקב"ה וכן פירשו שם שאם היה מעביר ארון ממקום למקום יש בו צדדין שיש בו משום ליקוט והוא שאמרו שם אמר ר' אחא הדא דתימא בארון של אבן אבל של עץ יש בו משום ליקוט עצמות ר' יוסה אומר לעולם אין בהם משום ליקוט עצמות עד שיעבירנו באפיקריסין ממקום למקום ר"ל בפרהסיא הא בארון אפי' של עץ אין בו משום ליקוט עצמות ר' מונא הורי לר' הלל לקרוע ולהתאבל כר' אחא דאמר יש לקוט עצמות בארון של עץ ושלא להטמא כר' יוסה ר"ל שהיה כהן ומיטמא אף בשעת ליקוט עצמות והורה לענין זה שלא נקרא ליקוט עצמות בארון אפי' של עץ ומאחר שהורה כן ראוי להחמיר בשתיהן ולמדת מ"מ שכהן מיטמא בשעת ליקוט עצמות וגדולי הפוסקים כתבו אפי' לעצם כשעורה וגדולי המחברים אוסרין אפי' בשדרו קיימת ובפרק נושאין על האנוסה יראה שמיטמא הוא על ליקוט עצמות אלא שאפשר לפרשה בשלם וכן ירושלמי שהזכרנו ולשיטה זו מיטמא הוא על ליקוט עצמות אחר שיודע שכלו לשם ולדעת זה צריך להזהיר שלא יגע בעצם אחד בזולת האחר אלא אם רוצה לפנותה ילקטוהו ישראל ויתנוהו בדסיקיא ויפנוהו הם למקום שירצו:

11 ליקוט עצמות זה בשל אב ואם אין ראוי שיעשה על ידי הבן עצמו כדי שלא יהיו עצמות אביו בזויים עליו והוא שאמרו באבל רבתי כל העצמות אדם מלקט חוץ מעצמות אביו ואמו וכן אמרו שם אמר ר' אלעזר בר' צדוק כך אמר לי אבא בשעת מיתתו בתחלה קברני בבקעה ולבסוף לקט את עצמותי ותנם בארזים ואל תלקטם אתה בידיך שלא אהא בזוי בעיניך וכך עשיתי לו נכנס יוחנן וליקטם ופירש עליהם את האפרסקל נכנסתי וקרעתי עליהם ופרשתי עליהם את הסדין וכשם שעשה לאבא כך עשיתי לו וכן אמרו שם ליקט עצמות אינו אלא עד שיכלה הבשר וכן אמרו שם מלקט אדם עצמות שני מתים כאחד ונותן בארזים ובתלמוד המערב אמרו אין שמועה לליקוט עצמות א"ר חגי והוא ששמע למחר כלומר הא אם שמע ביום לקוט עצמות מתאבל עליו אף מן השמועה עד הערב אע"פ שלא היה שם וכתבו הגאונים שאותו יום כל דיני אבלות עליו:

12 המשנה החמשית והכונה בה ככונת מה שלפניה אין חופרין כוכין וקברות במועד אבל מחנכין את הכוכין ועושין נברכת במועד וארון עם המת בחצר ר' יהודה אומר אא"כ יש עמו נסרים אמר הר"ם כוכין הוא שחופרין בארץ קברים וקברות הוא שבונין קבר על גבי קרקע ואסור לעשות קבר לקבור את המת אחר המועד ומחנכין הוא שיוסיף באורך הקבר וברחבה אחר שהיתה חפורה ונברכת היא חפירה כאותן ששורין בהן הפשתן ודומיהן ואין הלכה כר' יהודה:

13 אמר המאירי אין חופרין כוכין וקברות במועד פי' בגמ' כוכין בחפירה וקברות בבנין וענין הלשון אין חופרין כוכין ואין בונין קברות וכבר ידעת שבראשון של יום טוב ו' א' אמרו יום טוב לגבי מת כחול שוויוה רבנן ואין צריך לומר שכן בחולו של מועד ומאחר שכן אתה צריך לפרש בזו ענין איסורם מפני שהכוכין יש בחפירתם טורח יתר וכן בנין הקברות ומ"מ חפירת קברות כעין שלנו עושין שהרי אף יום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן וכל שכן חולו של מועד כמו שביארנו:

14 אבל מחנכין את הכוכין כלומר אם נעשו מערב יום טוב ולא הוצרכו עד המועד מתקנין אותן ר"ל שמאריכו או מקצרו או מרחיבו הואיל והוא צריך לו וכן הלכה ופירשו בתלמוד המערב מאריך בו מצד אחד ומרחיב בו בין מצד אחד בין משני צדדיו וגדולי המחברים פירשו שלא נאסרו כוכין וקברות במועד אלא בשעשאם להקבר אחר המועד ואף גדולי הפוסקים כתבוה כן אלא שאני תמה היאך התירו לתקנם שלא לצורך המועד וגדולי הדורות פירשו דבריהם מפני שדרכם היה לחפור כוכין וקברות לימכר כשיארע להם ואמר שאין חופרין במועד אלא לצורך המועד אע"פ שהעיר מרובה בעממין ואפשר שיזדמן ויצטרך והחנוך מותר בדרך זה וכל זה אינו מספיק שהחינוך שלא לצורך ידוע היאך מתירין אותו וכן קצת מפרשים פירשו בו דברים זרים מהם שפירשו שלא הותר ביום טוב שני אלא טילטול ורחיצה וגזיזת שער אבל חפירה לא וזהו דעת גדולי הרבנים ותמה על עצמך והרי התירו מיגז אסא שהיא קצירה מן המחובר ועוד היאך הוא חול גמור לדעתם וכן בשאילתות שתירצו שזו שבכאן בשיש עממין אינו כלום שהרי אמרו ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל וכן שאמרו שם והאידנא דאיכא חברי חיישינן אלמא אפי' בדאיכא עממין שרי וכן מה שפירשו אחרים שלא נאמר אלא ביום טוב שני של עצרת ושל ראש השנה או של ימים אחרונים של פסח וסוכות שהם חול הא יום טוב שני של ראשונים של פסח ושל סוכות שהם חול המועד לא אינו כלום שלא מצינו בשום מקום שהקלו ביום טוב שני מה שלא יקלו בחולו של מועד ויש מתרצים את הקושיא ממה שאמרו בתלמוד המערב בענין עשיית ארון למת הדא דתימא במת שאינו מפורסם כמו שנכתוב בסמוך בסוף משנה זו ואף כאן במת שאינו מפורסם ואינו נכר שלצורך מת יחפרוהו ודבר זה בקהלות גדולות כעין שלהם אבל קהלות שלנו מתוך מיעוטם כל מתים שבה מפורסמים הם ואע"פ שלא הוזכר דבר זה אלא בעשיית ארון ולא בחפירת כוכין אין הטעם אלא שבזמנם היו רגילים בחפירתם לפני הצורך אבל עכשיו שאף הקבר אינו נעשה אלא תכף למיתה הרי הוא כעשיית ארון וי"מ שבמועד נאסרו שיש בהם כדאי לטעות שלצורך עבודת קרקע הם עושים אבל יום טוב שני אין טועין בכך ומותר וסוף דבר עקר הדברים כמו שפירשנו תחלה:

15 ועושין נברכת במועד יש מי שפירש נברכת של כובסין והיתרה מצורך המועד לדברים שמותר לכבסן במועד וגדולי הרבנים פירשוה כן והוא תימה לענין פסק ולענין פי' לענין פסק שהרי יכול לכבס בלא חפירה ולענין פי' שראוי לתמוה מה טיבה של נברכת להזכירה בכאן ולהבליעה בין שני מתים חפירת כוכין וקברות מצד אחד ודין ארון עם המת בחצר מצד אחר ומתוך כך י"מ נברכת לרחוץ בה את המת וי"מ בקיע של מים לרחוץ בה המלוים את ידיהם ומתוך שתשמישן של אלו מועט ואינו אלא לשעה קראוה בתלמוד המערב תושב וגדולי המפרשים פירשו בנברכת שהוא קבר כגון שלנו שהוא כעין נברכת והוא שאמרו בתלמוד המערב נברכת בקיע וכל שהוא תושב נקרא בקיע שחפירת קברות כעין שלנו לא היתה אצלם קבורת עולם אלא לזמן והוא שקראוה תושב ואמר שעושין לו נברכת ליקבר שם עד שיחפור לו כוך לאחר המועד או יבנה לו קבר הכל לפי כבודו:

16 וכן עושין ארון עם המת בחצר כלומר שמביאין עצים ומנסרין מהם לוחות ועושין מהם ארון ובלבד בחצר שהמת בתוכה אבל לא בחצר אחרת שמא יחשדוהו במלאכה אחרת שלא לצורך המת:

17 ור' יהודה אוסר פי' לנסר את הלוחות הא אם היו לו לוחות מנוסרות מערב יום טוב עושה מהן ארון במועד והלכה כחכמים:

18 ומ"מ התנו על משנה זו בתלמוד המערב שני תנאים אחד לקולא ואחד לחומרא של חומרא הוא שלא יקוץ ארזים ר"ל שאע"פ שהתירו לנסר דוקא שהאילנות נתלשו מערב יום טוב ולא אמרו קוצצין עצים לצורך המועד אלא לאפיה ובישול ושל קולא הוא במה שהחמירו בכאן בחצר אחרת שלא הותנה כן אלא במת שאינו חשוב ומפורסם אבל במת מפורסם ומסויים הכל יודעין בו ועושין אותו אפי' בשוק והוא שאמרו שם כד דמך ר' חנינא חברון דרבנין עבדו לו ארונא בשוקא:

19 ויש שואלין בה מה ענין שלא להתיר לגמרי כדין מיגד גלימא ומיגז אסא שהותר אף ביום טוב שני ותירצו בה דמיגז גלימא ומיגז אסא הם דברי' ידועים שלמת הם נעשים אבל עשיית הארון כשהוא מנסר את הנסרים הרואה אומר שלצורך בנין הוא וכן אמרו שם שלא יחצוב אבנים אבל אם היו חצובות וצריכות ליחלק אחת לשתים או לשלש הרי הם כארזים לנסר ומותר ונראין הדברים לצורך ציונין שהיה דרכם להניחן בראשו וברגליו שאם לצורך בנין הרי אסרנו קבר של בנין ומגדולי המחברים פירשוה לבנות בהם קבר ונמשכו למה שפירשו באיסור קברות של בנין שלא נאסרו אלא בשעשאן שלא לצורך המועד והדברים נראין כמו שביארנו:

20 זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שביארנו הלכה הם ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו אלא דבר אחד והוא שאם היו כליו של מת צריכי' כבוס מכבסין אותו במועד שהיה מנהג הרבה מהם להיות תכריכיהן מצויין אצלם בחייהם וכן אם מנהגם היה לגזוז את שערו שגוזזין אותו במועד:

21 המשנה הששית והכונה לבאר בה מה שכיון בשלפניה אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מייבמין מפני ששמחה היא לו אבל מחזיר את גרושתו מפני שאין שמחה הוא לו ועושה אשה תכשיטיה במועד אמר הר"ם הטעם לאסור אשה במועד כי העקר אצלנו אין מערבין שמחה בשמחה ולפיכך אין לערב שמחת הרגל בשמחה אחרת ותכשיטי אשה הוא שתכחול עיניה ותעשה משערה עבותות כדי שלא יתפזרו ותשים בפניה צבע כדי שתראה אדומה ותסיר השער ממקומות מגופה ואפילו בתער וכל הדומה לזה מותר במועד והיה מנהג הנערות הקטנות שבהם כשהיו קרובות לבגרות שהיו טופלות כל בשרן בסיד וכיוצא בו מן הדברים שיחממו הבשר כדי להביא דם נדותן והיו נותנים עמו סממנים אחרים כדי לפתוח נקבי הגוף הקטנים כדי להשיר את השער ור' יהודה היה אוסר זה במועד למה שיש בו מן הטנוף ואין הלכה כר' יהודה:

22 אמר המאירי אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מיבמין מפני ששמחה היא לו ופי' בה בגמ' הרבה טעמים ואחד מהם והנכונה שבהם שאין מערבין שמחה בשמחה שלא תהא האחת מתמעטת בחברתה אבל מחזיר הוא את גרושתו ופירשו בתלמוד המערב דוקא בגרושה מן הנשואין שלבו גס בה אבל נתגרשה מן הארוסין אף זו שמחה היא לו וכן הלכה:

23 ועושה אשה תכשיטיה ר"ל שכוחלת עיניה דרך קשוט ופוקסת ר"ל סריקת השער וי"מ בה גדילתו של שער ומעברת סרק על פניה והוא צבע שמאדים פניה ומעברת השער מבית השחי ומבית הערוה בין ביד בין בכלי וטופלת עצמה בסיד וכיוצא בה אע"פ שאינה יכולה לקפלו בתוך המועד שטפול הסיד צריך שיעמוד בפניה זמן ארוך:

24 ר' יהודה אוסר בדרך זה מפני שניוול הוא לה ואינה נהנית ממנו במועד כלל והלכה כר' יהודה ומ"מ אם היתה יכולה לקפלו במועד עד שיועיל לה קשוט זה במועד אפי' שעה אחרונה שבו מותר:

25 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

26 כל אלה שאמרו אסורין לישא אשה במועד כגון נושא ומיבם ומחזיר את גרושתו מן האירוסין כונסין הם ערב הרגל שעקר שמחת הנשואין ביום ראשון הוא אין צריך לומר שאין נושאין ביום טוב שהרי עקר שמחת החג ביום טוב היא אלא אפי' שבת שאין שמחה כתובה בו אין נושאין אע"פ שנתקדשה כבר ויש שבאין באיסור זה מגזרת שחיטת בן עוף האמורה במסכת כתובות: