מאירי על מועד קטן ז׳

1 מה שאמרו במשנה בהיתר צידת האישות והעכבר בשדה אילן מותר לגמרי וכדרכו אבל שדה לבן אינו צד בו אלא בשנוי ואם היה שדה לבן זה סמוך לשדה אילן ומתירא שמא יכנסו משדה לבן לשדה אילן מותר אף בכדרכו ומגדולי המחברים פסקו ששדה לבן אינו צד בו כלל ואם היה סמוך לשדה אילן צד בו שלא כדרכו ומהו כדרכו לענין זה שיחפור גומא במקום שהעכבר לשם ופורש שם מצודה ומהו שלא כדרכו שיהא נועץ שפוד בקרקע ומכה עליו בקרדום ופורש מצודה מבחוץ ומניד את הארץ בשפוד והיא יוצאה וניצודת:

2 מה שאמרו במשנה בענין פירצה שאינו בונה אותה כדרכה במועד אין הדברים אמורים אלא בגנה ופרדס וכיוצא בהם אבל של חצר או של בית צריך הוא לשמירה מעולה ובונה אותה כדרכו ומ"מ אם היה שם כותל אינו סותרו על מנת לבנות כדי ליפותה או לחדשה ואם היה הקיר נטוי ומתירא שמא יפול סותרו ובונהו כדרכו מפני הסכנה ואין חלוק בזה בין שנוטה לרשות הרבים לנוטה לחצר או למבוי ומה שכתוב בספרים כותל הגוחה לרשות הרבים לאו דוקא:

3 שביעית הותר בנין זה בגנתו אף בכדרכו על הדרך שפירשנו במשנה אלא שיש במקום אחר תנאי על זה דוקא בינו ובין רשות הרבים אבל לא בינו ובין חבירו:

4 חורי נמלים אף הם מפסידים את הזרעים ומותר להחריבן במועד בסתימת חוריהן או בכל דבר שאפשר לו להחריבן ונוהגין היו בחורבן זה להביא ממקום הרחוק עפר מחור אחר של נמלים ונמלים עמו ונותן לתוך חור זה וסותם ומתוך שאין הנמלים מתערבים חונקים אלו את אלו עד שיחנקו כלם ושיעור ריחוק זה עד פרסה או שיהא נהר ביניהם שלא היה בו מקום לעבור מרוח זה של נהר לרוח אחר שבו:

5 המשנה השלישית ר' מאיר אומר רואין את הנגעים בתחלה להקל אבל לא להחמיר וחכמים אומרים לא להקל ולא להחמיר אמר הר"ם כבר ידעת כי מן הנגעים שאמר השם בהם והסגירו הכהן שבעת ימים ומהם שאמר השם בהם שם והסגירו שבעת ימים שנית ומחלקותם הוא בראייתו בהסגר שני ר' מאיר אומר כי אם ראה אותו שטהר אומר לו טהור אתה ואם ראה אותו שנטמא שותק וזהו ענין אמרו להקל ולא להחמיר וחכמים למדים ממאמרו לטהרו או לטמאו וכיון שראהו על כל פנים יש לו לדון ולומר טהור או טמא ואין לו לשתוק ולפיכך אינו רואה במועד כדי שלא יטמאנו וידאג במועד והשם אמר ושמחת בחגך:

6 אמר המאירי הכונה להתחיל בה בביאור הדברים שאי אפשר לעשותן במועד ואמר על זה רואין את הנגעים להקל אבל לא להחמיר כלומר שאם רואה בו סימני טהרה אומר לו טהור אתה והרי הוא משמחו אבל לא להחמיר כלומר שאם רואה בו סימני טומאה אינו מטמאו אלא שהוא שותק ועומד בחזקתו שהיה ר' מאיר סובר הרשות ביד כהן לשתוק וחכ"א שאין רואין כלל שמתוך שהוא בא להקל בא להחמיר שאין הכהן רשאי לשתוק אלא מאחר שעיין בו והכיר בו סימני טומאה עליו לטמאו והלכה כחכמי' ובתנאים ידועים כמו שיתבאר בגמרא:

7 זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא צריך שתדע שבארבעה דברים צריך אדם להראות נגעו לכהן הראשון טהור מתחלתו שהכירו בו בני אדם סימני צרעת או שהוא מכירן בעצמו והוא שהלבין הבשר מתוך הנגע צריך הכהן לראות אם לטמאו מיד בסימנים ידועים והם שער לבן או מחיה בתוך הנגע אם לטהרו אם אינו לובן של צרעת ואין בו שער לבן ומחיה הדרך השני לסוף שבעה של הסגר ראשון צריך הכהן לראותו אם לטמאו בסימנים ידועים והם שער לבן ומחיה ופשיון אם לטהרו בשאין שם אחד מאלו וכהה הנגע אם להסגירו שנית אם אין שם אחד מאלו ולא כהה אלא שעמד בעיניו הדרך השלישי הוא לסוף הסגר שני לטמאו באחד מהסימנים או לטהרו אף בעמד בעיניו ואין שם עוד הסגר ועד כאן הוא נקרא מצורע מוסגר הדרך הרביעי שטמאו הכהן והוחלט ולבסוף ימים הכיר בעצמו סימני רפואה ומתוך כך הוא מראה את סימניו לכהן לדונו בדין טהרת מצורע ויוצא מימי חלוטו לימי ספירו שסופר שבעה שבין תגלחת לתגלחת כדין האמור בטהרת מצורע:

8 נמצאו ארבעה דברים בראיית נגעו ושלשה שמות בענינו והם ימי הסגר ימי החלט ימי ספירה נטהר מתוך הסגר אינו צריך ספירה ולא קרבן אלא טהור מיד כשאר בני אדם אבל נטהר מתוך החלט הוא הוא שצריך ספירה ושאר דינין האמורין בטהרת מצורע ושלשה שמות אלו אף דינו משתנה בהם והוא שימי הסגר בין ראשון בין שני טעון שלוח ואסור בתשמיש המטה ומטמא באהל טומאה האמורה עליו באהל על הדרך שביארנוה במסכת ברכות אבל אינו טעון פריעה ופרימה אבל ימי החלט טעון פריעה ופרימה ואין צריך לומר שלוח ומטמא באהל אבל מותר בתשמיש המטה ימי ספירו נכנס לפנים מן החומה ואינו מטמא משכב ומושב אבל מטמא אדם וכלים במגע ואסור בתשמיש המטה ויש חולקין לומר שהמוסגר מותר בתשמיש המטה כמוחלט כמו שביארנו במסכת מגלה:

9 מעתה צריך שתדע שזה שביארנו במשנה שאין רואין את הנגעים במועד הדברים אמורים בטהור מתחלתו שראה בעצמו סימני צרעת ואמר על זה שאין רואין אותו במועד שמא יטמא וכן בסוף הסגר שני שמא יוחלט שכל שרואה בו סימני טומאה אף הוא אינו רשאי לשתוק אלא עליו לטמאו ומתוך כך אינו רואה שמא יוחלט וידון בפריעה ופרימה וכן מוחלט שהוכרו בו סימני רפואה שמא יתרפא ויצטרך להרחיקו מצוות אשתו אבל בסוף הסגר ראשון רואין שסימני החלט בסוף הסגר ראשון אינם מצויים כל כך וא"כ קולא יש כאן אם כהה וחומרא אין כאן שאם עמד בעיניו אף הוא עומד בהסגרו ולסימני טומאה מיהא אין חוששין ומגדולי המחברים מחליטין את הפסק שלא לראות כלל ושיטת הגמרא מוכחת כדברינו:

10 יש חולקין בקצת דברים אלו שכתבנו ומצד שהם מתבלבלים בפי' הסוגיא אני צריך להעירך בביאורה והוא שכשאמר רבי נראין דברי ר' מאיר במוחלט ביאר רבה שבטהור מעיקרו לא נחלקו שאין רואין שהרי אין כאן קולא בשום פנים שאם מכיר בו שאין שם נגע הרי הוא גם כן עכשו בחזקת טהרה ואם מכיר בו סימני טומאה או סימני הסגר אע"פ ששותק מ"מ אין כאן קולא וכל שכן לר' יוסי שלדעתו אם יראה בו סימני טומאה אינו יכול לשתוק ובהסגר ראשון גם כן לא נחלקו שלדברי הכל רואין ר"ל אם חל שביעי של הסגר ראשון במועד ואפי' לר' יוסי שהרי יש כאן קולא שאם כהה מטהרו ואם עמד בעיניו אין כאן חומרא שהרי דינו בהסגר שני והרי מוסגר הוא ואם מכיר בו סימני החלט לר' מאיר שותק ולר' יוסי מיהא אע"פ שאי אפשר לו לשתוק רואין ששער לבן ופשיון בהסגר ראשון אינן מצויין ואינן חוששין לדבר שאינו מצוי ונמצא שאין מחלקתם אלא בהסגר שני שחל שביעי של הסגר שני במועד וצריך לראותו אם לטהר אם להחליט שבסוף הסגר זה סימני טהרה מצויין וסימני החלט מצויין ואין מקום להעמידו בהסגרו שאם עמד בעיניו טהור ולדעת ר' מאיר רואין שהרי יש כאן קולא בכהה או בעמד בעיניו ואין כאן חומרא שאם רואה סימני החלט שותק ולר' יוסי אין רואין שאי אפשר לו לשתוק שמא יראה בו סימני פריעה ופרימה ויצטרך לדונו בפריעה ופרימה זהו דרך מחלקתם במוסגר אבל מחלקתם במוחלט הוא מטעם אחר והוא שזה שהוחלט ופרע ופירם וישב לו בדד ומכיר עכשו בעצמו סימני רפואה ורוצה להראותה במועד לר' מאיר רואין שמא יטהרנו ויבא לידי קולא ואע"פ שבא מטהרתו לידי ספירה מ"מ הוקלה טומאתו ליכנס לפנים מן החומה ואע"פ שיש חומרא מצד אחר והוא איסור תשמיש המטה חומרא זו בערך שאר הקולות אינה כלום ואם אין מכיר בו רפואה הרי היא בחזקתו ואין כאן חומרא ואם תאמר במוחלט מיהא האיך אמ' אבל לא להחמיר הרי אין בו חומרא לעולם לדעת זה שמא כך היא הצעה של משנה רואין את הנגעים בכל מקום שהיא קולא כגון מוחלט והסגר שני אבל לא להחמיר ר"ל במוסגר שנחליטנו ולר' יוסי אף מוחלט אין רואין שחמורה לו מניעת תשמיש ונמצא קלו חומרו ובא ר' יוסי ואמר מדעתו שבמוסגר שני רואין כר' מאיר ולא מטעמו שאף ר' סובר שאין כהן רשאי לשתוק אלא מפני שאם יטהרנו הרי הוא טהור לאלתר ואם יחליטנו יבא לידי היתר תשמיש וציותא דאשתו עדיפא ליה ושאר חומרות קלות אצלו בערך זו ובמוחלט אין רואין כר' יוסי:

11 ולבריתא השנויה בהפך אתה מפרש נראין דברי ר' יוסי במוסגר שלא לראות שמא יחליטנו ויפסיד ציותא דעלמא ואע"פ שאף המוסגר טעון שלוח מ"מ כל שהוא מוסגר לבו סמוך שיטהר ובטוח שבקרוב יתחבר עם שאר בני אדם וכל שאינו מתיאש מזה נוח לו משיתיאש אע"פ שיבא להיתר צוות אשתו והוא ענין ציותא דעלמא עדיפא ליה זו היא שיטתנו שעליה סמכנו לפסוק כמה שכתבנו:

12 והרבה חולקים לומר שהעומד בעיניו בהסגר שני אין מטהרין אותו וכן כתבוה מקצת גדולי הצרפתים ואל תחוש לדבריהם ובהדיא תניא בספרי העומד בבגדים בראשון מסגיר בשני שורף ובאדם בראשון מסגיר ובשני פוטר אלא שחוזרים וחולקים לומר שאף המוסגר מותר בתשמיש ואין בו איסור אלא לימי ספירו ולדבריהם צריכים אנו לפרש במה שאמרו ציותא בעלמא עדיפא ליה או ציותא דאשתו עדיפא ליה שהוא נאמר על מוחלט הבא לידי ספירה ולא במוסגר הבא לידי החלט שהרי שניהם מותרין ומ"מ אין אנו צריכין לשנות בשיטתנו לדעת זה אלא בדברי ר' ואף בהם אפשר לפרש נראין דברי ר' מאיר במוסגר ומטעם שהזכרנו לדעת ר' מאיר ויתיחס לר' גם כן דעת האומר שהכהן רשאי לשתוק ונראין דברי ר' יוסי במוחלט ומטעמו של ר' יוסי דאיסור תשמיש חמור אצלו ואע"פ שימי ספירה מועילים לו לציותא דעלמא ציותא דאשתו עדיפא ולבריתא שנויה בהפך נראין דברי ר' יוסי במוסגר ומטעמו של ר' יוסי וכר' מאיר במוחלט מטעם ציותא דעלמא עדיפא וגם זה נכון:

13 ואף גדולי המחברים לא מצאתי בדבריהם איסור תשמיש אלא לימי ספירה וכדכתי' בהדיא בימי ספירו וישב מחוץ לאהלו ואין אהלו אלא אשתו שיהיה כמנודה וכאבל ליאסר בתשמיש:

14 ומה שאמרו לראיית היתר תשמיש בימי חלוטו יותם לא היה לו לעוזיהו אלא בימי חלוטו כך פירושו שבימי חלוטו של עוזיהו נתעברה אשתו מיותם והביאם לומר כן מפני שתמהו על מה שכתו' בשנת עשרים ושבע לירבעם מלך עוזיהו ואי אפשר לומר כן שהרי בשנת חמש עשרה לאמציהו מלך ירבעם ואמציהו מלך עשרים ותשע ונמצא שירבעם מלך עם מלכות אמציהו ארבע עשרה שנה שמחמשה עשר עד תשעה ועשרים ואותה שנה מת אמציה ומלך עזיה ונמצא שעזיה מלך בשנת ארבע עשרה לירבעם ולפשוטו של מקרא פירשו מפרשי המקראות בשנת עשרים ושבע לימים הבאים כלומר ששנה שמלך ממנה ואילך שבעה ועשרים שנה והיא שנת ארבע עשרה למה שעבר ממלכותו שהרי ארבעים ואחת שנה מלך ובסדר עולם לא ראו לתרץ המקרא כן ופירשו בשנת עשרים ושבע לירבעם מלך עזיהו אפשר לומר כן והלא שניהם מלכו כאחד אלא שמלך מלכות מנוגעת נראה מדבריהם שמלכות עזיהו וירבעם התחילה כאחת ולפי הפסוקי' אי אפשר לומר כן אם לא מלך עזיהו בחיי אמציה ארבע עשרה שנה וא"כ כך פירושו של מקרא שמתחלת עשרים ושבע לירבעם שהיא תחלת עשרים ושבע של עצמו גם כן מלך עוזיהו מלכות מנוגעת ותלה הדבר בירבעם שתולין הקלקלה במקולקל ועוזיהו מלך חמשים ושתים שנה נמצאת עשרים ושש שנים שהם חצי זמן מלכותו במלכות מנוגעת וכשמת עזיה היה יותם בן חמש ועשרים שנה והרי ששנה אחת נצטרע עוזיהו כשנולד יותם ונמצא שנתעברה אמו בימי חלוטו ומ"מ ר' יהודה היה סובר שלא נצטרע בתחלת עשרים ושבע אלא במקצתה וכבר נתעברה אשתו קודם שנתנגע:

15 אפי' היו סימני טומאה של מצורע או סימני רפואה ניכרים לכל אדם אינו לא טמא ולא טהור עד שיטמאנו הכהן או יטהרנו מאחר שכן חתן שנולד בו נגע נותנין לו שבעת ימי משתה שלא לראותו לו ולאצטליתו ולכסותו וכן ברגל כמו שביארנו שהרי אמרה תורה וצוה הכהן ופנו את הבית לא נטמאו כלים עד שיאמר הכהן טמא והרי הזקיקתו תורה לשתוק עד שיפנו את הבית ואם ממתינין לדבר הרשות אחר אין ממתינין אותו כגון שהיה רוצה ליכנס לסעודת הרשות וכיוצא בזה ואין למדין מפנו הבית לשאר דברי הרשות שכל ענין נגעי בתים חדוש הוא שהרי אין עצים ואבנים מיטמאין בשום מקום ומיטמאין בה ואין למדין מן החדוש: