מאירי על מועד קטן כ״ב

1 ושאל עליה אם יש באבלות זו גדול הבית אלא שלא מצאו שם שהלך לבית הקברות לפקוד מקום הקבר ופירש בה שמכיון שלא יצא אלא לצרכי אבלות הרי הוא כמי שמצאו שם ואח"כ הקשה והתניא לעצמו ויראה לי שלא על זו של הלך לבית הקברות הוא שואלה אלא על עקר השמועה כלומר והא תניא שכל שבא ממקום אחר אפי' ממקום קרוב מונה לעצמו ומאחר שנשנית סתם אף בתוך שלשה הוא אומר כן ותירץ בה שסתמא כפירושה ולאחר שלשה היא אמורה וכדאמ' להו רבא לבני הצלבוני והוא שם משפחה ידועה אצלם דאתי בגו תלתא לימני בהדיהו לבתר תלתא לימני לנפשיה ואע"פ שלא הוזכר בה לא מקום קרוב ולא מקום רחוק על כרחך אתה מפרשה במקום קרוב אף זו אע"פ שמסתם נאמרה פירושה לאחר שלשה ולעולם אינו מונה עמהם לדעת חכמים אלא בבא ממקום קרוב ותוך שלשה ושיהא גדול הבית בבית או שיצא לצורך איזה דבר שמעניני אבלות:

2 ואח"כ היה בדעתו לשאת ולתת על דבריו של ר' שמעון אלא שעל ידי גלגול בני הצלבוני הפסיק בשמועה אחרת והוא שאמר אמ' להו רב לבני מחוזא אתון דלא אזליתו בתר ערסא מכי מהדריתו אפיכו מבבא דאבולא אתחילו ומנו וענין זה הוא שבני מחוזא היו מוליכין מתיהם לארץ ישראל ולא היו כל הקרובים יכולין לילך אלא מלוין אותו מיל או יותר כפי רצונם וחוזרים ולמדם שאע"פ שלא יקבר המת עד זמן מרובה משעה שמחזירי' פניהם מן המת לשוב לבית יתחילו למנות אע"פ שהמלוים לא יתחילו למנות אלא משעת סתימת הגולל שבשעת קבורה ואפי' לא היתה שם סתימת ארון כגון שהוציאוהו במטה מונין משעת החזרת פניהם שהרי כל עצמו של ארון אין סתימתו נקראת סתימת הגולל עד שיהא בקבר:

3 ואח"כ חזר על דבריו של ר"ש במה שאמר אפי' בשביעי בא ממקום קרוב מונה עמהם שכל שבעה לר"ש כשלשה לחכמים ואמר והוא שבא ומצא מנחמין אצלו כלומר שאם בא בשביעי אחר שכבר עבר מקצת היום ויצא האבל לחוץ והשלים אבלותו ודאי לעצמו הוא מונה הא כל שבא בשביעי אינו מונה עמהם אא"כ בא באותו מקצת היום שנוהג בו אבלות שענין האבל בביתו ומנחמים עדין אצלו ומ"מ אף לדעת ר' שמעון לגדול הבית הוא צריך שלא היה ר' שמעון מיקל בשביעי מה שלא הקלו חכמים תוך שלשה אלא מתוך שהשביעי מקצתו באבלות ומקצתו שלא באבלות היה מצריך לבא במקצת שבאבלות והוא ענין עמידת מנחמים אצלו שכל שבעה עד שיצא בא לחוץ בשביעי לא היו מנחמין זזים ממנו:

4 ושאל עוד בזו אם בא באותו רגע שבשביעי שזה רוצה לצאת וננערו המנחמי' לעמוד אלא שלא עמדו עדין אם נחשב אבלותו כנפסק אם לאו ונשארה בספק ולקולא ונמצא לדעתי שכל שבא בשביעי צריך שיהא גדול הבית בבית ושיהיו מנחמים אצלו וכל שיצא אפי' הלך לבית הקברות הואיל ונפסק אבלותו מונה לעצמו וכן אם הלך לבית הכנסת אע"פ שהמנחמים עתידין לחזור עמו לביתו שכל שיצא מביתו בשביעי נפסק אבלותו ואין עוד מלוין לנחם אלא לכבוד בעלמא הא קודם שביעי הלך לבית הקברות אינו הפקעת אבלות ומונה עמהן לדעת ר' שמעון ונפסקה הלכה כר' שמעון:

5 נמצא לפי מה שביארנו ששמועת והוא שיהיה גדול הבית בבית ושמועת הלך גדול הבית לבית הקברות אינו חוזר לדברי ר' שמעון ומפני זה נראה לי שלא הביאו גדולי הפוסקים בהלכותיהם וגדולי המחברים בחיבוריהם ענין גדול הבית והליכתו בבית הקברות והביאו שמועת בא ומצא מנחמי' אצלו ופירושו אצל גדול הבית ונמצא פסק הדברים כמו שכתבנוהו לגמרי:

6 נמצא לפי שיטתנו שר"ש לא חלק על דברי חכמים אלא בבא לאחר שלשה שכל תוך שבעה לר"ש כתוך שלשה לדברי חכמים אבל בענין גדול הבית והליכתו לבית הקברות מודה בהם ר' שמעון בכל תוך שבעה אא"כ בא בשביעי שאין הליכת בית הקברות מועלת כלום למנות עמהם הואיל ונפסק האבלות ולא הוצרכו גדולי הפוסקים להביא ענין גדול הבית שנכלל הוא במצא מנחמים אצלו וכן לא הביאו דין הלך לבית הקברות שהרי בשביעי אינו מועיל כלום אלא שאני חוזר ודן שהיה להם להביאו או ללמדנו בבא תוך ששה והליכתו לבית הקברות אינו מפקיע אבלותו שמונה עמהם ואם הלך לצרכי עצמו מונה לעצמו ובשביעי אף בהלך לבית הקברות מונה לעצמו:

7 ומתוך כך אני חוכך לומ' ולפרש שלר"ש בתוך ששה אף הלך לצרכי עצמו מונה עמהם לגדול הבית באבלות אנו צריכין ולא בביתו דוקא ואחר שכן לא הוצרכו דין הלך לבית הקברות שאפי' לצרכי עצמו כן ואף לחכמים אפשר לפרש כן וזה שתפשו לשון גדול הבית בבית אינו אלא שדברו בהוה או כלך לדרך זו שמא ר' שמעון אף בבא תוך ששה הוא מצריך מנחמים אצלו או שמא הלך לבית הקברות ודאי מנחמים אצלו והרי הוא נכלל במנחמים אצלו שאין דוקא מנחמים אצלו בבית ובאחת מאלו החלצנו גדולי הפוסקים ממה שהקשו עליהם רבים היאך לא הביא ענין גדול הבית בבית והליכתו לבית הקברות שאע"פ שלא נאמרו הדברים אלא לחכמים מדבריהם נשמע לר"ש שאחר שלשה לר' שמעון כתוך שלשה לחכמים כמו שפירשנו אלא שהם מתרצים שלא היה ר"ש מצריך גדול הבית כלל אלא מנחמים אצלו אף לקטן בהם וכן הלך במקום אחר אפי' לצרכו אין מפקיע את זה מלמנות עמהם ואומרים שכך הוא דעת גדולי הפוסקים שהדברים מתמיהים ליחס לר' שמעון קולא לאחר שלשה יותר ממה שהקלו חכמים בתוך שלשה וכן י"מ לר"ש שלא נאמר מנחמים אצלו דוקא אלא שעה הראויה למנחמים והוא קודם שעה שהאבלים רגילים לצאת בה בשביעי וא"כ הליכת האבל לבית הקברות לא מעלה ולא מוריד וכבר אתה מבין מתוך פירושין אלו מה שיצא לך לענין פסק כנגד מה שפסקנו:

8 כל מת שניתן לקבורה וקרוביו מלוין אותו התחלת מנין למי שמלוהו הוא משעת סתימת הגולל וכן אותם שנשארו בבית מונין למנין המלוין אפי' נשאר גדול הבית בבית מצד חולי או לאיזו סבה וי"א שאם נשאר גדול הבית בבית מונה הוא משהחזיר פניו וי"א שאף האחרים מונין עמו ואין דבריהם נראין:

9 היו מוליכין את המת ליקבר בעיר אחרת אותם ההולכים מונין משעת גמר קבורה והנשארין בבית מונין משעה שמחזירין פניהם מן המת ויש מי שאומ' שאף בנקבר בעיר אותם הנשארים מונין משיחזירו פניהם וכן יש חולקין בענין זה בדרכים אחרים כמו שנבאר בסמוך ומה שכתבנו נראה לנו כמו שהכרענו בפירושנו:

10 מי שידע כבר מיתת קרובו והוגדה לו במקומו ובא לו אח"כ למקום שמת קרובו להתאבל עם שאר האבלים הואיל ומתורת שמועה חל עליו אבלות קודם שיבא בכאן הרי הוא מונה לעצמו אפי' בא בתוך שלשה ויש חולקין בדבר ואין דבריהם נראין:

11 דברים אלו שרמזתי לך שיש בהם מחלקת אני צריך להעירך במה מחלקת זו תלויה כדי שתכריע על איזה שתרצה ומעתה אני צריך לחזור ולדון על מה שאמרו בסוגיא האמורה למעלה בהלך גדול הבית לבית הקברות שמצד בלבול הפירושין שבה יוצאין לנו הרבה דינין בהתחלת אבלות למי שהוא שם בשעת מיתה ודרך כלל הוי יודע תחלה שכל מת שניתן לקבורה וקרוביו מלוין אותו התחלת מנין למי שמלוהו הוא משעת סתימת הגולל ויש משתבשין לומר בסתימת הגולל זה שכל שמביאין אותו בארון סתימת הארון הוא סתימת הגולל ותמה על עצמך היאך יחול אבלות למי שטרוד בצרכי קבורה ומתוך כך צריך שתדע שאין סתימת הגולל אלא סתימה שבגמר קבורה והיא התחלת מנין אבלות לאותן שמלוין את המת אבל אותם שנשארו בבית י"א שמונין משיחזירו פניהם מן המת וי"א מסתימת הגולל שאחר המלוין הם נגררין אפי' נשאר גדול הבית בבית כמו שכתבנו וי"א שאף המלוין נגררין אחר הנשארים למנות עמהם אפי' לא נשאר שם גדול בבית ויש מודים לזו דוקא בשנשאר שם גדול הבית וכן נראה מתלמוד המערב ונמצא ענין זה סובב על חמשה דרכים הראשון שכלם מונין מסתימת ארון שבבית למי שמוליכין אותו בארון ומה שאמ' מכי מהדריתו אפיכו פירושו בהוציאוהו במטה וזה רחוק מבואר ההפסד כמו שכתבנו והשני הוא שכלם מונים מסתימת הגולל שבגמר קבורה על הדרך שפירשנו ענינה במסכת ברכות פרק שלישי כ"ט ב' והשלישי הוא שאותם שבבית מונים משיחזירו פניהם והמלוים משעת סתימת הגולל ואפי' נשאר גדול הבית בבית וזהו דעת גדולי הדורות שלפנינו והרביעי הוא שאותם שבבית מונים משיחזירו פניהם והמלוים אע"פ שלא חל עליהם אבלות עד סתימת הגולל חוזרים ומונין עם אותו שבבית אפי' לא נשאר שם גדול הבית ואפי' עם הנשים וזה רחוק אלא שגדולי המפרשים נוטים לומר כן והחמישי הוא שמודים בכך ובלבד שבגדול הבית נשאר שם והוא דעת רוב גאונים ויראה לי לדעת זה שאפי' לא לוהו גדול הבית ואין אצלו החזרת פנים כגון שהיה חולה שמ"מ מונים הם עמו וראיות דרכים אלו תלויות בביאור הלך גדול הבית בבית הקברות שיש שכתב בביאור דבר זה הלך גדול הבית לבית הקברות שהתחיל ומנה בביתו מסתימת הגולל והלך לקבור את מתו ובא האחר כשחשיכה ועדין האבל בבית הקברות נמצא לדעת זה שאף המלוים מונים מסתימת ארון שבבית וי"מ הלך גדול הבית לבית הקברות אחר שבא מקבורתו והתחיל למנות בביתו חזר לפקוד את הקבר וי"מ בו הלך לבית הקברות ולא חל עליו אבלות עדין אם נגרר אחר הנשארים או שמא הואיל וגדול הבית הוא אינו מיטפל להם והעלה בה שמונה עמהם ומכאן אתה מבין לכל הדעות היאך הם מתפרשי' ועקר הדברים שכלם נגררין אחר המלוים הואיל ובעירו הוא נקבר כמו שכתבנו לדעת ראשון לדעת שלישית שכתבנו שאותם שבבית מונין משיחזירו פניהם והמלוים משעת סתימת הגולל ואפי' נשאר גדול הבית בבית בעלי שטה זו פי' הטעם מפני שלא אמרו מונה עמהם אלא במי שלא היה יודע כלום עד עכשו שבא ומצא גדול הבית בבית בשעה שחל עליו האבלות ולפיכך עולה במנינו אבל זה שהלך לקבור את המת שהיה יודע במיתת קרובו קודם שיבא בכאן ובדין חלה עליו אבלות בבית הקברות בסתימת הגולל האי כדיניה והאי כדיניה ומונה לעצמו הואיל ולא מצא גדול בשעה שחל עליו אבלות ומכת סברא זו ראינו לומר שלא נאמר דין מונה עמהם לבא ממקום קרוב ומוצא גדול בבית אלא למי שלא ידע עד שבא בבית שבשעה שחלה עליו אבלות מוצא גדול בבית אבל כל שהודיעוהו קודם שיבא לבית הואיל ולא מצאו בשעה שחל עליו אבלות מונה לעצמו ואם תמצא לומר הואיל וישנו בעיר באותה שעה כמצאו שם הוא מ"מ ידע בעיר אמרת והתחיל להתאבל והלך ביום שמעו או למחרתו לעיר שמת בה המת מונה לעצמו אע"פ שמצא גדול הבית בבית הואיל ולא היה אצל גדול הבית בשעה שחל עליו אבלות ויש חולקים אף לשטה זו לומ' שאע"פ שהמלוים אינם נגררים אחר הנשארים טעם הדבר מפני שסתימת הגולל עקר והחזרת פנים טפל ואין טפל בטל אצל העקר אבל השומע במקום אחר שאין שעת השמועה עקר הרי היא ראויה להיות טפלה לעקר האבלות הואיל ויש שם גדול הבית ובדברי גאונים מצינו שאם הוליכו את המת לבית הקברות ונשאר גדול הבית בבית ולא נסתם הגולל עד שחשכה הכל מונים עם הגדול שנשאר וא"כ כל שכן בשמע וחל עליו אבלות ואח"כ בא ומצא גדול הבית בבית ואע"פ שאף לסברא זו יש לומר שבשמועה הואיל וחל עליו אבלות שלא במקום גדול הבית אינו טפל לו שלא אמרוה אלא בהלך קטן לבית הקברות שהיה בבית בשעה שחל אבלות על הגדול ואלו התעכב כאן היה מונה עמו אבל שומע שלא היה עמו הואיל וחל עליו אבלות קודם שיבא בבית אינו טפל לו מ"מ בכל כיוצא בזה יש להקל אחר שמצא גדול הבית בבית:

12 וקצת מפרשים נסתפקו בהלך גדול הבית על דרך הפירושין שפירשנו תחלה ובא זה שלא ידע ולא מצא גדול הבית והתחיל להתאבל ותוך שלשה לביאתו הלך לו אצל גדול הבית במקום שהוא או שבא גדול הבית אצלו תוך שלשה לביאתו אם מונה לעצמו אם לאו וכן אם גדול ואחד מן האחים לא היו שם בשעת מיתה ונודע לגדול בשני ובא ונודע לאחר בשלישי ובא אם מונה עמו אם לאו ונראין דברים להקל בכלם:

13 מעיים שנקבו טרפה כמו שהתבאר במקומו ואפי' היתה ליחה סותמתן או אפי' שומן המעיין שעומד עליו בדוחק והוא הנקרא שירקא דמעינא אינה סתימה לענין זה וטרפה אע"פ שהחמירו חכמים בכל אבלות באבלות של אב ואם החמירו ביותר על כל המתים כלם אם רצה לדחוק את מטתו ר"ל למהר את הקבורה ושלא להרבות בהספד הרי זה משובח ובאב ואם הרי זה מגונה אא"כ היה ערב שבת או ערב יום טוב או שהיו גשמים מזלפין על מטתו שכל כיוצא בזה אף על אביו ועל אמו הרי זה משובח אלא לכבוד אביו ואמו:

14 על כל המתים רצה ממעט בעסקיו ובסחורתו תוך שבעה רצה אינו ממעט שהרי עסק וסחורה אינם מלאכה על אביו ועל אמו ממעט אא"כ היה שם פסידא גדולה ולאחר שבעה אף לאב ואם אינו ממעט וי"א שאף לשאר מתים תוך ז' ממעט אבל על אב ואם לאחר ז' ממעט שלא ישכים ויעריב לחנותו כל ל' ובתלמוד המערב התבאר שאם היתה סחורתו גדולה שהוא צריך לצאת בה ממדינה למדינה אף על שאר מתים אסורה כל שלשים ובאב ואם עד שיגערו בו חבריו ויאמרו לו לך עמנו ואף באבל רבתי שנויה כן:

15 על כל המתים רצה חולץ כתפיו ר"ל שמוציא זרועותיו מתוך קרע הבגד ונמצאו כתפיו מגולים והולך בדרך זה לפני המטה ואם רצה אינו חולץ אבל על אב ואם חולץ עד שיקבר שאין חיוב חליצת כתף אלא להליכה לפני המטה ובסוגיא זו הוזכר באחד מגדולי הדור שרצה אחד מן הגדולים לחלוץ עמו לכבודו וכדי שלא להטריחו נמנע האבל ולא חלץ ובאבל רבתי שנינו אם הוא אינו ראוי לחלוץ ואחרים ראויים לחלוץ אף על אב ואם אינו חולץ מעשה שמת אביו של ר' יעקב וחלצו אחרים לפניו והוא לא חלץ ונראה לי שמאחר שראו שהקלו בה לטענה קלה סמכו עליו שלא לחלוץ:

16 על כל המתים מספר לאחר ל' אלא שהאשה מיהא מותרת בנטילת שער לאחר ז' כמו שהתבאר באבל רבתי ואף על אב ואם אבל האיש על כל המתים מספר לאחר ל' על אביו ועל אמו מגדל פרע עד שיגערו בו חבריו ומנהג חברים שלא לגעור עד שיעברו שלשה חדשים ואם הגיע זמן הראוי לגערה והוא רואה חבריו מתיאשים הימנו אף הוא רשאי לספר והוא שאמרו בתלמוד המערב עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חבריו ויש נוהגים שלא להסתפר כל י"ב חדש אלא שלאחר שלשה חדשים מקילים במספרים:

17 פגע בו רגל תוך ל' אע"פ שהרגל מפסיק כל אבלות ל' יראה מתלמוד המערב שאינו מספר עד שיגערו בו חבריו או עד שיגיע זמן הראוי לגערה והוא שאמרו שם ר' שמואל בר אבדימי דמכת אימיה תמניא יומי קמי מועדא אתא קמיה ר' מונא אמר ליה כל דבר שהוא תלוי בשבעה ושלשים רגל מפסיקו ברם הכא עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חבריו ומ"מ לאחר ל' יראה שרגל מפסיק שהרי התספורת של אב ואם יש לה דין לאחר ל' והרגל מפסיק האבלות שהוא מוצא וכשם שאם פגע בתוך שבעה מפסיק דין שבעה ונשאר דין ל' כך כשפגע בתוך ל' מפסיק דין ל' ונשאר דין לאחר שלשים שהוא תספורת לאב ואם הא אם פגע לאחר שלשים דין הוא שיפסיק גערת חברים שאם לא כן לא יפסיק כלום ומ"מ בתלמוד המערב נראה לאסור אף בזו שם אמרו ר' אבדומא דמכת אמיה תלתין יומין קמי מועדא שאיל לר' מונא אמר ליה כל שהוא תלוי בשבעה ושלשים רגל מפסיקו ברם הכא עד שיגערו בו חבריו ונראה לי הטעם שאחר שהדבר ביד חברים אם רואין צרכו לגעור גוערין ואין רגל מפסיק אלא דברים שאין ביד אדם להפסיק והם אין גוערין אא"כ רואין שצורך גדול הוא לגעור כגון ששלח פרע הרבה שאם לא כן כשהיו שואלין אם מותרין אם לאו יגערו הנשארים ויספרו וגאוני הראשונים חלקו עם זו שבתלמוד המערב והתירו תספורת אף לאב ואם כל שפגע רגל לאחר שבעה ר"ל בתוך ל' ואף זו נראה לומר דוקא בשהיתה שם גערת חברים למה שראו בדבר צורך גדול:

18 על כל המתים אסור ליכנס לבית השמחה כגון סעודת נישואין שבבית חתנים ובית המשתה אע"פ שהיא מצוה כל שלשים ובאב ואם י"ב חדש וסעודת שושבינות והיא הנקראת שמחה מרעות והיא שמחה של רשות והיתה נהוגה ביניהם לעשות מזה לזה אם היה חוב המוטל עליו מצד שכבר עשה לו חברו כן מותרת בשאר מתים לאחר שבעה ובאב ואם לאחר שלשים ואם היה זה המתחיל ואין זה עליו חוב בשאר מתים אסור כל ל' ובאב ואם כל י"ב חדש כשאר השמחות:

19 ולענין ביאור הגירסא הנכונה ולשמחת מרעות ואין גורסין בה ולשמחת מרעות לאלתר וכן אין גורסין בה ולשמחת מרעות שלשים אלא ולשמחת מרעות לבד כלומר הא דאמרת על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר ל' הא תוך ל' אסור דוקא לשמחת מרעות שהיא של רשות הא של מצוה לאלתר והקשה לו מדתניא ולשמחה ולמרעות דאלמא אף שמחה של נשואין בכלל דהא מננהו לתרויהו ואיתותב מינה ואמימר מתני ולשמחת מרעות לאלתר כלומר שמעתין בשל מצוה אבל בשל מרעות הואיל ורשות היא אין בה שמחה כל כך והואיל ויש בה צד מוסר ואין בה כל כך שמחה מותרת לאלתר ר"ל לאחר ז' אלא שבאב ואם ראוי לאסור עד ל' ומה ששנו בה לאחר ל' אף בשאר מתים פירושו ברשותא ר"ל שהוא המתחיל שאין חיוב המוסר גדול כל כך על הדרך שכתבנו ויש מתירין באותה שהיא חוב אף באב ואם לאחר שבעה שמאחר שחוב הוא אין ראוי לומר שימתין זה את שמחתו או שיפקע הוא מלשלם גמול:

20 באבל רבתי פירשו על סעודה הנעשית לשם שמים שמותרת לאחר ל' מיד אף באב ואם וזו נראית כנגד סוגיא שבכאן אלא שגדולי המפרשים מישבין אותה במשיא יתום ויתומה שמא מתוך שלא יכנס יבטל המעשה אבל לנשואי עשיר להזמינו להתכבד בו אסור והיא זו שבכאן ואף בתלמוד המערב אמרו שאם היתה חבורה של מצוה או של קדוש החדש מותר לאחר ל' אף באב ואם ואף זו נראית כנגד סוגיא שבכאן אלא שגדולי המפרשים מישבין אותה בדבר שיש בו קיום מצוה מן התורה כגון חבורת אכילת פסח וחבורת אכילת קדשים ומעשר שני בירושלים או סעודה של קדוש החדש ואף באלו תוך ל' מיהא אסור באב ואם ויראה מכאן שמותר לישא לאחר ל' אף באב ואם שהרי יש בה קיום מצוה וכן המנהג ויש חולקים בזה עד י"ב חדש כמו שיתבאר למטה יש מי שאומר שלא נאסרה כניסה זו אלא לנכנס לאכול או לשמוח אבל כניסה בעלמא מותר ויש אוסרין ועכשו נהגו ליכנס לשבע ברכות ולברית מילה אלא שרבים נזהרים שלא ליכנס לחופה עצמה:

21 יש מי שהורה במי שמת לו מת הראוי להתאבל עליו ולא הגיע לו עדין שמועה ממנו שמותר לאחר היודע במיתתו לקרוא לזה בסעודתו ואע"פ שהקורא יודע שכבר מת לו מת שמאחר שאין הקורא יודע בכך לא חל עליו אבלות כלל:

22 על כל המתים קורע טפח ודיו על אביו ועל אמו עד שיגלה את לבו:

23 על כל המתים אפי' היה לבוש עשרה בגדים אינו קורע אלא העליון ועל אב ואם קורע את כלם ואם החליף תוך שבעה שחייב לקרוע כמו שיתבאר פירשו בתלמוד המערב שהוא חייב גם כן לקרוע את כל החליפין:

24 מלבוש שאינו מכלל מלבושיו אלא שהוא עשוי להתכסות בו בשעה שיוצא מביתו לילך דרך רשות הרבים לצניעות והוא מה שיראה לנו לפרש במלת אפרקסותו האמורה כאן וממה שאמרו מבליעו באפרקסותו אין חובה בקריעתו אף באב ואם ולשאר מתים אינו דינו כבגד עליון כדי לקרעו אלא קורע את שהוא תחתיו שהוא עליון לבגדים שהוא לובש בביתו וגדולי המפרשים כתבו שלכתחילה צריך לקרעה ממה שאמ' אפרקסותו אינה מעכבת כלומר אינה מעכבת בדיעבד הא לכתחילה צריך לקרעה אלא שאם לא קרעה בשעת קריעה אינו חוזר לקרעה הא שאר בגדים כל שהשאיר בגד לקרוע לא יצא ידי חובת אותו בגד וכל זמן שהוא עליו אומרין לו שיקרע וי"א כן אף לאחר ל' ולדעתי אינה מעכבת פירושו אף לכתחלה ואף באחד משאר בגדים ששייר אומר אני שאין לו תשלומין הואיל ולא קרעו בשעת קריעה או באותו היום ואם תמצא לומר שהוא חיוב דוקא מיהא תוך שלשים וגדולי המחברים פי' בענין אפרקסותו חלוק של פשתן הסמוך לבשר בשביל הזיעה ממה שאמרו בדרך ארץ הנכנס לבית המרחץ חולץ מנעליו ומסלק כובע וטליתו ומתיר חגורו ופושט חלוקו ואח"כ מתיר אפרקסותו התחתונה והוא היה בגד פתוח בכנפיו וכשירצה להניחו על בשרו קושרו וכן הזכירו במקומות הקשר שבפרסקין שבכתף מ"מ נראה לי שמאחר שהזכיר בה התחתונה אלמא יש בה עליונה והיא אותה שהזכרנו וי"מ כעין מעפורת שמכסה בה את ראשו וקצה שלה מתפשט על החזה ומכסה מה שגלתה הקריעה ואעפ"כ הואיל והקריעה בשעתה נראית לכל אינה מעכבת ומ"מ רבותי פי' כפי' ראשון ויצאה להם הוראה מזה על גלימות שלנו שאינם בדין קריעה לא על אב ואם שאינה בכלל בגדיו ולא על שאר מתים שאינה קרויה בגד עליון לפטור שאר בגדים בקריעתה ועכשו נהגו שעל שאר מתים אין קורעין אותה כלל ובגד שתחתיה הוא שקורין בגד עליון וקורעין אותו אבל על אב ואם מנהג חלוק מקומות מקומות ואף במקום שנהגו לקרעה כשהם מחליפין אותה תוך שבעה אינו קורע אע"פ שבשאר בגדים אם החליף תוך שבעה קורע באב ואם כמו שיתבאר:

25 האשה קורעת את התחתון ומחזירתו לאחוריה וחוזרת וקורעת את האחרים כדי שלא יתגלה בשרה ועכשו נהגו להניח לה בגד הסמוך לבשרה שלא לקרעו:

26 על כל המתים רצה להבדיל שפת הבגד והיא האימרא מבדיל רצה שלא להבדיל אלא להשאירה קיימת ולהתחיל לקרוע תחתיה הרשות בידו אבל על אב ואם חייב לשסע את השפה עד שילכו צדי הקריעה לכאן ולכאן ויש פוסקים שאף לשאר מתים צריך לעשות כן מפני שר' יהודה חלק עם חכמים לומר כן ואין הלכה כרבים במקום שטעם היחיד מסתבר כמו שאמרו במסכת יום טוב וכן שאמרה דרך הנחה פשוטה והוא שאמר כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה אינו אלא קרע של טפלות:

27 על כל המתים רצה שולל לאחר ז' ומאחה לאחר ל' על אב ואם שולל לאחר ל' ואינו מאחה לעולם והאשה שוללת מפני כבודה וענין השלילה והאיחוי יתבאר למטה:

28 על כל המתים כלם אם רצה לעשות קריעתו בסכין עושה אע"פ שהקריעה ביד יש בה הוראה למרירות גדול על אביו ועל אמו דוקא ביד ומ"מ אם היתה שפת הבגד חזקה ואין יכול לקרעה ביד חותכה בכלי ומשלים קרעו ביד:

29 על כל המתים אינו צריך להראות קריעתו אלא קורע בחדרו או שקורע בגד עליון תחת גלימתו אבל אביו ואמו קורע בחוץ לפני העם וצריך שיפשיט גלימתו ויקרע בגדיו לפני העם ואם קורע את גלימתו צריך להפשיט להראות קרע שאר בגדים או שירבה בקריעת הגלימא כל כך שיהיו קרעי שאר בגדים נראין:

30 נשיא שמת והכל קורעין עליו כמו שיתבאר צריכין הקורעין להראות קריעתם לעם כאב ואם:

31 רבו ואב ב"ד אין קריעתם נאחית לעולם אבל אין הקורע עליהם צריך להראות קריעתו ומגדולי המחברים כתבו על קרעים הללו שהם ביד ומעומד ושקורע כל כסות שעליו עד שיגלה את לבו ויש חולקים:

32 על חכם חולץ הקורע מימין ר"ל שמוציא זרועו מצד הימין ועל אב בית דין משמאל ועל נשיא מכאן ומכאן כאב ואם:

33 חכם שמת בית מדרשו בטל כל שבעה ומתקבצין תלמידיו בכל יום לספדו:

34 אב בית דין שמת בתי מדרשות של כל עירו בטלין ומקצת הקהל מתפללין עמו ואותם שמתפללין בבית הכנסת מתפללין כמנהגם אלא שמשנין מקומם:

35 נשיא שמת כל בתי מדרשות שסביבות העיר שהם קרובין כל כך שיהיו יכולים לבא בכל יום בהספדו ולחזור לעירם כלן בטלים ותפלת בית הכנסת מתעכבת מכל וכל אלא שבשבת נכנסין בה לקרות בתורה שבעה הואיל ואין קריאת התורה בבית האבל והוא הדין לקריאת שלשה של שני וחמשי: