מאירי על מועד קטן כ״ז

1 אבל ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקיו ימעט ואם לאו יגלגל עמהם:

2 כבר ידעת שאבלות מתחיל משעה שנסתם הגולל לכל עניני אבלות וערב שבת פוסק מכל אבלות סמוך לחשיכה וזקיפת המטות הכפויות מתוך שהוא דבר שאי אפשר לעשותו ברגע מועט וצריך שיקדים לעשות כך הקלו בהם להתחיל בהם מן המנחה ולמעלה כדי שיהא שיעור אחד לכל ויספיק שיעור זה אפי' למי שיש לו הרבה מטות בביתו ולמוצ"ש חוזר וכופה אע"פ שאין לו במוצ"ש אלא יום אחד של אבלות כגון שיהא למחר יום שביעי חוזר וכופה שהרי מ"מ צריך הוא מקצת היום לנהוג בו אבלות ואע"פ שהתירו לזקוף מן המנחה ולמעלה אינו יושב עליהם עד שתחשך:

3 כפיית המטה לא על אב ואם בלבד היא שנויה אלא אף על שאר מתים ולא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בביתו ומגדולי המפרשים כתבו שלא נאמר אלא באותם שמחויבים להתאבל עמו אבל יש אכסניים בביתו אין כופין את מטתם וכן מטות שבביתו העומדות לאורחים היו לו עשרה מטות בעשרה מקומות הואיל וישן פעמים כאן ופעמים כאן כופה את כלם וגדולי המחברים כתבו אפי' בעשר עיירות ולא יראה כן:

4 היו לו חמישה אחים ומת אחד מהם אע"פ שכלם שוכבים בבתיהם ואין אחד מהם שוכב בבית שמת בו המת כלם חייבים בכפיית מטותיהם שאין החיוב בבית שמת בו המת לבד אלא חובת האבל בכל מקום שהוא ובלבד כשהוא בשלו הא אם היה בשל אחרים התבאר באבל רבתי שאינו כופה אא"כ לבו גס בו ובתלמוד המערב התבאר על הדר בפונדקיאות של גוים שאינו כופה שלא יאמרו מכשף הוא ומכאן סמכו רבים עכשו שלא לכפות את מטותיהם הואיל ויד הגוים תקפה עלינו והם נכנסים עלינו תמיד וכשרואין אותם נוהגים במה שהוא זר אצלם חושדין אותנו באותם הדרכים:

5 מטה שלא נתיחדה לשכיבה אלא לכלים וכיוצא בהם אין צריך לכפותה ולדעת גדולי המפרשים שכתבו שמטות האורחים יש שואלין מה הוצרכה מטה המיוחדת לכלים למעטה שהרי אינה עשויה לשכיבה כלל ונראה לי שמטה המיוחדת לכלים נתמעטה אע"פ שלפעמים הוא שוכב עליה:

6 מטה העשויה דרך נחש שמעמידין אותה תמיד מוצעת וקורין לה ערסא דגדא הואיל ואין דרכו לשכב בו אינו צריך לכפותה וכן מטה שלא היו לה כרעים גבוהים והיא מתפרקת בהיתר קשרים שבה והיא של עור והיו נוקבים אותה נקבים נקבים מארבע רוחותיו וקובעין טבעות בזרועות המטה וקושרין את העור מתוך נקביו לתוך טבעות המטה וממתחין את העור ושוכבין עליו וזהו שאמרו סירוגו מתוכו אבל מטה סירוגה מגבה שהחבלים נכרכין על הזרועות ומטה זו שביארנו אין דרכה אלא לגדולים ונכבדים שהולכין ממקום למקום וביתם עמהם וכשמגיעין במלון מעמידין אותה ואין דרכה בכרעים מלמעלה שלא להכביד את המשא ואף הכרעים התחתונות אינן גבוהות ומטה זו היא הנקראת דרגש ואינו צריך לכפותה אלא זוקפה והוא שוכב על מטה אחרת כפויה או על גבי קרקע לדעת קצת:

7 מטה שנקליטין יוצאין ממנה ר"ל שני פסין גבוהים מאמצעיתה אחד מצד ראש המטה ואחד מצד מרגלותיה לפרוס עליהם את הכילה להגין מן הזבובים ומאבק התקרה הואיל ואי אפשר להפכה אין צריך לכפותה אלא זוקפה והוא שוכב על מטה אחרת כפויה או על גבי קרקע לדעת קצת:

8 כפה מטותיו ולא רצה לישן עליהם אלא שישן לו על גבי ספסל או כסא או אפי' על גבי קרקע לא יצא עד שיישן במטה כפויה וגדולי המפרשים כתבו שלא נאמר כן ר"ל שאם ישן לו על גבי קרקע לא יצא אלא במי שלא כפה הא אם כפה אם רצה לישן על גבי כר או כסת על הקרקע רשאי והם מפרשים שלא קיים כפיית המטה כלומר לא אמרוה אלא בשלא קיים כפיית המטה מצד אחר ואף בתלמוד המערב מוכיח כן שאמרו שם איני כופה את מטתי אין שומעין לו הריני כופה את מטתי שומעין לו וודאי פירושו שומעין לו לישן על גבי קרקע או ספסל ומ"מ אף לדעת ראשון דוקא בשכיבה ושינה ובשעת אכילה אבל ישיבה רשאי הוא לישב על גבי קרקע שנ' וישבו אתו לארץ וגדולי המחברים כתבו שביום ראשון חייב לישב על מטה כפויה ואיני יודע מאין הוציאוה ושמא בשעת הבראה ובשלבו גס בו שצריך להברותו על מטה כפויה כמו שביארנו:

9 המלך אינו מתאבל על הדרך שמתאבלין שאר העם וכבר ביארנו דיני אבלותו במסכת סנהדרין:

10 מכבדין ומרביצין בבית האבל ומדיחין קערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות ואם היו שם מנחמים מניחין שם מוגמר שלא יריחו ריח רע ומ"מ אין מברכין עליו שלא להריח הוא בא אלא להעביר את הזוהמא אבל בית שהאבל עומד לשם בלא מנחמים אין מניחין שם מוגמר כלל:

11 לעולם יהא אדם זהיר שלא להיות עניים או שאר בני אדם מתביישים מתוך מעשיו ויהיו העשירי' משוים עצמם לעניים שלא לבייש את מי שאין לו:

12 בראשונה היו משקין בבית האבל עשירים בזכוכית לבנה עשירים בזכוכית צבועה והיו עניים מתביישים התקינו שיהיו משקין את הכל בצבועה:

13 בראשונה היו פני עשירים מגולים בשעת ההספד ופני עניים מכוסים מפני שהיו פניהם מושחרים ברעב והיו עניים מתביישים התקינו שיהיו פני הכל מכוסים:

14 בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש ועניים בכליבה ר"ל מטה צרה מלשון כלוב קיץ והיו עניים מתביישי' התקינו שיהיו מוציאין בכליבה:

15 בראשונה היו מניחין מוגמר תחת חולי מעין מתים והיו חולי מעיין חיים מתביישים על שם שרואין מה שיצטרכו לעשות עליהם במיתתן התקינו שיהיו מניחין את המוגמר תחת כל המתים:

16 בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי נדות מתות ר"ל על גבי הנשים שמתו נדות אפי' אותן שלא נגעו בהן אחר מיתתן והיו נדות חיות מתביישות שאפי' במיתתן תהא טומאתן נזכרת לכל התקינו שיהיו מטבילין על גב כל הנשים אף באותן שאינן מתות נדות ולמדת שאין הלכה כדברי האומ' שכל הנשים מתות נדות כמו שביארנו באחרון של נדה:

17 בראשונה היתה יציאתו של מת קשה לקרוביו ביותר עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו וצוה להוציאו בכלי פשתן וכן מצינו כמה תקנות בתלמוד עשויות על דרך זה שלא לבייש את מי שאין לו:

18 המשנה השביעית אין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד ולא של נשים לעולם מפני הכבוד נשים במועד מענות אבל לא מטפחות ר' ישמעאל אומר הסמוכות למטה מטפחות ובראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות בזה ובזה לא מקוננות נקבר המת לא מענות ולא מטפחות איזהו הענוי שכולן עונות כאחת קינה שאחת מהן מדברת וכלן עונות אחריה שנא' ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה אבל לעתיד לבא מהו אומר בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים וגו' אמר הר"ם ולא של נשים לעולם ר"ל לא במועד ולא בחול ושל איש אסרו אותו במועד בלבד שלא להרגיל את ההספד במועד על הדרך שאמרנו בפרק ראשון ואין הלכה כר' שמעון:

19 אמר המאירי הכונה לבאר בה מה שהותר מכלל הספד במועד ומשנה זו במועד היא שנויה ואמר שאין מניחי' את המטה ברחוב במועד שלא להרגיל את ההספד ר"ל שלא להמשיכו ולא של נשים אף בחול שאין כבוד הצבור בכך ולא סוף דבר בחיה שהדבר מגונה יותר אלא אף בשאר נשים וכן פי' בגמ' נשים במועד מענות ר"ל שכלן מקוננת כאחת אבל לא מטפחות פי' טפוח בידים זו על זו ור' ישמעאל מתיר לטפח באותן הסמוכות למטה ואין הלכה כדבריו בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים מענות ומטפחות אבל לא מקוננות ר"ל שתהא אחת מקוננת וחברותיה עונות אחריה ודוקא קודם קבורה אבל אם נקבר לא מענות ולא מטפחות אפי' בחנכה ובפורים איזהו עניי וכו' כמו שביארנו:

20 זהו ביאור המשנה ודברים שבאו עליה כך הם הספד הוא על הלב והטפוח ביד כמו שביארנו וקלוס הוא ברגל ועליו אמרו שאף בחול המקלס לא יקלס במנעל וסנדל מפני הסכנה:

21 ממה שביארנו במשנה בענין ענוי יצאה הוראה למקצת גאונים בענין צדוק הדין שמותר לאמרו במועד וכל שכן בראש חדש וחנוכה ופורים ודוקא כלם כאחד וכן המנהג וכבר נתפשט המנהג לאמרו ביחד אף בניסן ותשרי אבל ביו"ט אין אומרין אותו כלל אפי' ביו"ט שני והרבה גאונים כתבו לאמרו אף ביו"ט שני אבל ביו"ט ראשון הואיל ואין מתעסקים בקבורה לא:

22 תלמיד חכם אין מונעין הספדו מפני המועד וכל שכן מפני חנוכה ופורים ודוקא ביום מיתה וקבורה והוא הנקרא בסוגיא זו בפניו אבל שלא ביום מיתה וקבורה והוא הנקרא כאן שלא בפניו אין מספידין אותו בימים הללו ואנשי עיר הסמוכה לשם אע"פ שלא היה באותה העיר אלא שהוגד להם הואיל ויום מיתה וקבורה הוא מספידין לו במקומם והוא שאמרו כאן יום שמועה דהתם כלפניו דמי ר"ל הואיל והמקומות קרובים כל כך שאפשר לשמועה להגיע שם בו ביום אבל במקום רחוק לא וכל שאחר יומו אין מספידין אותו במועד וגדולי המחברים כתבו שאין מספידין אותו בימים הללו אלא קודם קבורה והם קורין לזה בפניו אבל לאחר קבורה לא וזה שאמרו כלפניו דמי פירושו שמתוך סמיכות המקום נתברר לו שלא נקבר עדין ואף הם כתבו שיום שמועה אף במקום רחוק מספידין אותו ולא יראה כן:

23 וקריעה שהותרה על חכם במועד דוקא במקום שמת בו ובהספדו בתלמוד המערב אמרו ר' בון דמר במועד לא עבד ליה ר' מונא חסד הוו ציפוראי אמרין עד מות סנאה בתר מועדא עבד ליה איקר על ואמ' קומיהון הא דתני חכם שמת הכל קרוביו בהלין דהוו גביה אנן לא הוינן גביה:

24 עוד אמרו בתלמוד המערב כשם שקורעין על חכם כך קורעין על ת"ח איזהו ת"ח כל ששנה הלכות ועד תורה אמ' ר' יוסה הדא דתימא בראשונה אבל עכשו אפי' שנה הלכות ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל שמבטל עסקיו מפני משנתו תני כל ששואלין אותו והוא משיב אמר ר' אושעיא כגון אנן דרבנינן משגיחין עלן ואנן מגינין לון אמ' ר' אבא כל שהוא יודע לבאר משנתו ואנן אפי' רבנינן לא חכמין מבארה מתניתין וקצת גאונים כתבו איזהו ת"ח כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר:

25 מטכסיסי המנחמים שלא להכביד את האבל באריכות ישיבה וכיון שנענע האבל את ראשו והכירו מתנועותיו שישיבתם כבדה אצלו ראוי להם לצאת:

26 הכל חייבים לעמוד מפני נשיא חוץ מאבל וחולה ואם עמדו אין אומרים להם שבו שמשמעם של דברים שישב בחליו או באבלו אלא שמצדד ראשו אצלם בכניעה ובדמימה:

27 אבל יום טוב ראשון אסור לאכול משלו אלא משל שכניו ואם לא היה לו שכן המספיק לכך מחליף סעודתו לאחד מהם ומ"מ אם היתה יד שכניו קצרה ואין רוצין בכך אין מצריכין אותו להתענות ואוכל משלו ובתלמוד המערב אמרו תבא מארה לשכנים שהצריכו לאבל לאכול סעודה ראשונה משלו ואם רצה האבל להתענות ושלא לקבל ההבראה רשאי וכן היו קצת חכמים נוהגים במיתת תלמיד חכם והוא שאמרו בתלמוד המערב הרואה תלמיד חכם שמת כרואה ספר תורה שנשרף אמר ר' אבהו יבא עלי אם טעמתי כלום כל אותו היום:

28 בזמן שיש מת בעיר כל העם אסורין בעשיית מלאכה עד שיקבר אם אין לו כל צרכו ואם לא בטלו הרי הן בני נדוי הא אם יש כל צרכו מותר אא"כ הוא תלמיד חכם:

29 אע"פ שאבלות מצוה והוראת הכנעה ושברון לב אין ראוי לעשות יותר מדאי אלא מתאבלין כראוי שלשה לבכי שבעה להספד שלשים לגיהוץ ומרבין בהספד כפי הראוי:

30 כיצד מרבין בהספד על שהלך בלא בנים יותר מעל מי שהולך ומשאיר אחריו ברכה על בחור יותר מבזקן וכן על הכל כפי הראוי להם ולפי מה שאפשר לשבחו ולהתרעד על ענינו על הדרך שביארנו למעלה ולעולם יזהר מלהרבות יותר מדאי דרך הערה אמרו כל הבוכה יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה כלומר שהורה שהוא כועס על מדות השם ונענש וזהו שאמרו מכאן ואילך אי אתם מרחמים יותר ממני כלומר שזהו מנהגו של עולם ואל תחושו אתם בפרטים מה שלא חששתם אם בדרך המציאות דרך כלל אבל שיספידנו דרך מצוע וכפי הראוי ולזאת הסבה האריכו בסוגיא זו במה שהיו נשי דשכנציב אומרות בהספד להודיע שבכל המתים היו מספידות לכל אחד כפי ענינו אמר בקצתן ויי לאזלא ויי לחבוליא והיו אומרות זה על מת שמניח בני ביתו מגולגלים ברחובות ומתיראין להתמשכן על חובותיו כלומר אוי להולך ואוי לנשארים שיתמשכנו עליו והיו מאריכות בענין זה כפי רצונם ואמר בקצתן גוד גרמא מככא נימטי מיא לאנטוכיא ול"נ בפירושו שהיו אומרות זה על מי שמת בלא בנים דרך רעדה כלומר עקרו שן אחת משניו שתעמוד בידינו לזכר ואז נסייע לכם להביא מים ליורה לרחצו כלומר שלא נדאג על מיתתו משל שאלו נשאר ממנו בן אפי' קטן בן יומו לא היינו דואגות על מיתתו ואמרו בקצתן שאול איצטלא דמילתא לבר חורין דשלמו זיודיה והיו אומרות זה על אדם נכבד ואין לו צרכי תכריכיו לפי כבודו להזהיר הנשארים אחריו שלא יחמלו על ההוצאה כלומר להוליכו בכבוד שכבר נשלמו כל הוצאותיו ואמר בקצתן וכסו טורי לבר רברבי דגני עליכו והיו אומרות זה על גדול ובן מעלה שמת והולך בכבוד כלומר התעטפו ההרים והתכסו בכלי כבוד והתקשטו בכבוד זה הנכבד הבא לישן עליכם ואמרו בקצתם אחנא תגרי דאזביני מיבדקי והיו אומרות זה על הגר שמת והיו משבחות אותו בענין סחורתו לומר שהסוחרים נבדקים במקחם וממכרם אם הם נאמנים וידוע שהנאמנות מדה משובחת ויותר לבעלי הסחורות ואמ' בקצתם רהיט ואזיל בר אמוראי ואמברא יזיפתא יזיף היו אומרות זה על מי שהיה טורח בעסקי העולם ולא היה משיג מהם צרכיו ובר אמוראי הוא הבקי לירד בעמקי הים ואומר שהוא חרוץ באומנתו הגדולה והוא עני עד שאם יצטרך לעבור הגשר יצטרך ללוות ואמר בקצתם מותא במותא ומרעא חבוליא היו אומ' זה על מי שמת מתוך חלאים רעים ואומרות שמיתתו כשאר מיתות והחוליים רבות משל על הפלגת עונש וכן לכל אחד כפי ענינו ובתלמוד המערב נאמרו דברים צחים בענין ההספד כבר כתבנום בילדותנו בחבור התשובה וכלל הדברים שראוי להספיד כפי הראוי בכל אחד לפי ענינו:

31 לעולם כל שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאלו חרב מונחת לו בין כתיפיו משלשה ועד שבעה כאלו מונחת כנגדו בקרן זוית מכאן ואילך כאלו עוברת כנגדו בשוק עד שיעברו ימי אבלו מכל וכל: