מאירי על מועד קטן י״ג

1 מי שכיון מלאכתו במועד ומת אין קונסין בנו אחריו ורשאי לעשותה אחר שהיא מלאכת האבד:

2 כבר ידעת שהבכור נוהג בזמן הזה בארץ ומי שיש לו בכור נותנו לכהן וכהן מיטפל בו עד שיומם ואח"כ אוכלו אלא שאסור לו להטיל בו מום ואם הטיל בו מום קונסין אותו ולא ישחט עולמית אא"כ נפל בו מום אחר ואם מת אין קונסין בנו אחריו ורשאי לשחטו על אותו המום:

3 מי שמכר עבד כנעני שלו לגוים קנסו חכמים לפדותו עד מאה בדמיו מפני שהפקיעו ממצות ואם מת אין קונסי' בנו אחריו:

4 שדה שהעבירו בעליה קוצים שבה בשביעית כדי לתקנה למוצאי שביעית וכן אם סקלה מאבנים שבתוכה אע"פ שאסור לעשות כן מותר לזרעה למוצאי שביעית שאין זו עבודה גמורה ליאסר בדיעבד ולא עוד אלא שיש מתירין לכתחלה אלא דאיידי דנקט סופה לישנא דדיעבד נקט רישא נמי לישנא דדיעבד:

5 זבלה בין על ידי אדם והוא הקרוי כאן ניטייבה בין על ידי הכנסת צאן לדיר והוא הקרוי כאן נידיירה כדי שתהא זריעתה יפה במוצאי שביעית קונסין אותו ולא יזרענה ואין צריך לומר בחרישה ואם מת ולא קנסו בנו אחריו והרי הוא זורעה אפי' חרשה:

6 טמא טהרותיו של חברו אינו חייב מן הדין שהרי היזק שאינו ניכר הוא אלא שקנסוהו חכמים שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואמר פטור אני ואם מת לא קנסו בנו אחריו אע"פ שיורשו ויראה לי כן בכל קנס שהקהל קונסין את העובר או המתפרץ שאם מת לא קנסו בנו אחריו:

7 המשנה השלישית והכונה לבאר בה היתר מלאכה מחמת המצאת שכר לפועל כשאין לו מה יאכל ואמר תחלה שאין לוקחין בתים עבדים ובהמה אלא לצורך המועד כלומר שיהא הלוקח צריך להם במועד כגון בית לדור בו ועבד לשמשו ובהמה לשחטה או לצורך המוכר כלומר אע"פ שאין הלוקח צריך לה הואיל והמוכר ישראל והוא צריך לה:

8 שאין לו מה יאכל פי' בגמ' שהוא ענין שלישי ומוסב על הפועל ופי' הדברים לצורך הלוקח או לצורך המוכר או לצורך הסופר שאין לו מה יאכל וצריכים להמציא לו איזה ריוח וכן הדין בכל מלאכה שאע"פ שאינה לצורך המועד ולא דבר האבד מותרין לעשותה כדי להמציא שכר לפועל ישראל שאין לו מה יאכל ומ"מ יראה לי שפי' משנה זו דוקא בשאינו חושש שלא להזדמן לו אחר המועד הא אם חושש לכך מותר אף שלא לצורך המועד ויש מי שאומר שלא אמרו שלא ליקח באלו אלא מפני שלקיחתם מפורסמת אבל מטלטלין וכיוצא בהם ממה שאין במקחו פרסום מותר אף שלא לצורך המועד ויש לחלוק ממה שאסרנו למעלה בפרקמטיא אלא בעבורי רווחא וכל שאין בו צורך איסור ולא הוזכרו אלו אלא שאע"פ שיש במקחם פרסום לצורך המועד מיהא מותר ולא יראה לי כן שאם כן היה לו לומר לוקחין בהמה לצורך המועד אלא כך פירושו אף באלו אע"פ שהוא מקח שתועלתו גדולה לא יקחם במועד אלא לצורך המועד מ"מ כל שחושש שלא יזדמן לו לאחר המועד מותר לדעתנו כמו שכתבנו:

9 ובתלמוד המערב הוסיפו במשנה זו אבנים ושאלו ניחא כלהון אבנים מה הן כלומר מה צורך בהן למועד כהדה אם היה כותלו גוחה סותרו ובונהו:

10 וזהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שבא תחתיה בגמ' כך הוא:

11 אין כותבין שטרי חובות במועד אלא שיהא לוה על פה ואם אין המלוה מאמינו כותב לו וכן אם היה המלוה מאמינו אלא שרוצים לכתוב להרויח את הסופר מותר ואם לוה כבר והמלוה דוחקו לפרוע או לכתוב לו שטר חוב כותב וכן פירשו בתלמוד המערב אם אינו מאמינו כלומר במלוה שעברה:

12 ארבעה עשר של ניסן שהוא ערב הפסח אסור לו לעשות בו ביום מלאכה מחצות ולמעלה אבל מהנץ החמה עד חצות תלוי במנהג המקום מקום שנהגו לעשות עושין בכל ענין אף להתחיל ואף שלא לצורך מועד ובכל אומניות ומקום שנהגו שלא לעשות אין עושין אלא שאף במקום שנהגו שלא לעשות מותר לגמור לצורך המועד אבל שלא לצורך המועד אף לגמור אסור ואף לצורך המועד כל להתחיל אסור חוץ משלש אומניות שהותרו אף להתחיל אף במקום שנהגו שלא לעשות כל שהוא לצורך המועד והם החייטין והספרים והכובסין מפני שהם צריכים צורך גדול ועוד שהרי באלו מצינו להם היתר בחולו של מועד חייטין שהרי הדיוט תופר כדרכו ספרים וכובסים למי שבא ממדינת הים או שיצא מבית האסורים ואין צריך לומר שהותר בארבעה עשר כל מלאכה להמציא ריוח לישראל שאין לו מה יאכל וכן כתבו גדולי המפרשים וגדולי המחברים נוטים לפירוש איסור מלאכת ארבעה עשר בדרך אחרת ובמקומה יתבאר בע"ה והוסיפו בה אף הרצענין מפני שעולי הרגל מתקנים מנעליהם במועד ומכאן אסרו בתוספות לתקן מנעל במועד שלא הותרו אלא לעולי רגלים ושמא תאמר והרי הוא אבד שיקרע יותר או שיקרעו בתי שוקים שבתוכן הרי יכול לקנות אחרות ומ"מ לא יראה כן שלא הכל מצויין לקנות אלא שלדעתי בזמן התלמוד לא היו רוב בני אדם נוהגין בבתי שוקים ולא היתה שם מלאכת האבד מצד בתי שוקים וקריעת המנעלים דבר מועט הוא ואין לחוש בו אבל עכשיו שהכל רגילים בבתי שוקים ראוי להתיר מצדן כל תקון שבמנעל:

13 המשנה הרביעית והכונה בה לבאר בקצת מלאכות על אי זה צד הותרו ואמר אין מפנין מבית לבית אבל מפנה הוא לחצרו מפני ששמחה הוא לו אמר הר"ם מבית לבית שבאותו חצר:

14 אמר המאירי אין מפנין מבית לבית כלומר אין מפנין כלים ותבואה מבית זה לבית אחר חוץ לחצרו אבל מפנה אותן לחצרו פי' בגמ' אבל מפנה מבית לבית באותו חצר עצמו:

15 ובתלמוד המערב אמרו אין מפנין מדירה נאה לדירה נאה ולא מכעורה לכעורה ולא מכעורה לנאה ואין צריך לומר מנאה לכעורה ובתוך שלו אף מנאה לכעורה מפנין שמחה הוא לאדם כשהוא דר בתוך שלו נמצא שכל שבאותו חצר הן שלו בשלו הן של אחרים בשל אחרים מותר וחוץ לחצר הכל אסור אא"כ של אחרים בשלו וכן הלכה:

16 וזהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

17 המשנה החמשית והכונה בה ככונת מה שלפניה אין מביאין כלים מבית האומן אם חושש להן מפנן לחצר אחרת אמר הר"ם וכשהכלים לצורך המועד כגון כרים וכסתות ומצעות וכלי האכילה והשתיה מביאין אותן מבית האומן:

18 אמר המאירי אין מביאין כלים מבית האומן כגון שנגמרה תפירת בגדו והם בבית החייט במועד ואין צריכין לו במועד אסור לו להביאם מפני הטורח ויש אומרים מפני החשד שיאמרו הרואים שאף הולכתן היתה במועד ואם חושש להם שמא יגנבו כגון שבית האומן רעוע או שהוא חשוד מפנן לחצר אחרת סמוך לבית האומן ואע"פ שהכנסת פירות בביתו הותרה מחשש גנבה לשם הקלו שחשש גניבתם ניכר לכל:

19 ולענין פסק מביאים כלים מבית האומן כל שהם לצורך המועד אבל כלים שאין לצורך המועד כגון מחרישה מן הלוטש והדומים לזו אין מביאין ואם אין לאומן מה יאכל נותן לו שכרן ומניחן אצלו ואם אינו מאמינו מניחו בבית הסמוך לו ואם חושש להם שמא יגנבו מפנן לחצר אחרת אבל לא יביאם לביתו אא"כ ראוי לחוש לה בכל מקום והולכה אף לצורך המועד אסור בארבעה עשר בניסן עד חצות אף במקום שנהגו שלא לעשות מוליכן לצורך המועד ומביאים אף שלא לצורך וכן הלכה וי"מ בה אף מחצות ולמעלה וכן עקר:

20 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

21 המשנה הששית והכונה בה ככונת מה שלפניה מחפין את הקציעות בקש ר' יהודה אומר אף מעבין אמר הר"ם מעבין שנותנין אותן זו על גב זו והוא קרוב ללשון ערבי וכן אמרו בפי' העושה אותן כמין כרי:

22 אמר המאירי מחפין את הקציעות בקש פי' תאנים שנצברו ציבורין ציבורין ליבשן ולשטחו אותן ציבורין על פני השדה והוא מתירא מפני הגשמי' מחפין אותן בקש ופירשו בתלמוד המערב שאף לקצור את הקש ולחפות מותר לדעת חכמים והוא שאמרו שם אות מילין במועד קשין מן נגעים ואהלות תמן את אמר פורסין מחצלת על גבי לבנים בשבת וכה את אמר הכין כלומר שאם בשבת אנו מקילין במחצלת על גבי לבנים לא כל שכן להתיר במועד בקש ואע"פ שבקש בשבת אסור מפני שאין ראוי לטלטלו מ"מ אין דין טלטול במועד ותירץ לקצור מן הקרקע ביניהון לרבנן קוצר ומחפה ולר' יהודה אינו קוצר לחפות אלא מעבה הא אם היה שם קש התלוש אף לר' יהודה מחפה וענין העבוי הוא שאם התחיל לחפותן מבערב ולא חיפה כל הצורך מעבה בחיפויו עד כדי צרכו ובגמ' פי' עוד בענין עבוי גם כן שמניח את העגולין זה על גב זה ועושה אותן כמין כרי שיהיו העליונות מגינות על התחתונות ולא יפסדו אלא העליונות ומ"מ הלכה כתנא קמא:

23 זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:

24 המשנה השביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה מוכרי פירות כסות וכלים מוכרין בצנעה לצורך המועד ר' יוסי אומר הם החמירו על עצמן אמר הר"ם ודשושות מוכרי החטים גריסין וגריסות מוכרי פולין גריסין וכבר ידעת כי הפולין הטחונין נקראין גריסין ור' יוסי אומר הם החמירו על עצמן שאין מוכרין לעולם ואפי' בצנעה ואין טוחנין ואין הלכה כר' יהודה ואין הלכה כר' יוסי:

25 אמר המאירי מוכרי פירות כסות וכלים מוכרין בצנעה כלומר שלא יפתחו חנותם לגמרי אלא נועלין מקצתו ומוכרין בצנעה מפני שאין הצורך שלהם ניכר לכל ופי' בגמ' שאם היתה החנות פתוחה לזוית או למבוי פותח כדרכו אבל אם היתה פתוחה לרשות הרבים פותח אחת ונועל אחת וכן הלכה:

26 הציידין פי' שצדין עופות ודגים והדשושות הרגילים לדוש ולכתוש חטים לצורך דייסא והגרוסות והוא שמחתכין פולין לצורך גריסין עושין בצינעה ומוכרין לצורך המועד:

27 ור' יוסי אומר וכו' פי' בגמ' לדעת ר' יוסי שהם החמירו על עצמם שלא לעשות כלל אף בצינעה ואף בתלמוד המערב אמרו ר' אמי מיקל להון שהם ממעטים בשמחת הרגל:

28 וזהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

29 הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש ופול המצרי הוא מין פולים דקים כעין קטנית ודרכם לעשות מהם כרי וגורן ומפני זה נכלל בלשון דגן אבל בעוד שהוא לח אין דרכו בכך אע"פ שאוכלין אותן ומפני זה מותר בלח וכן מותר באורז מפני שאינו מין דגן ומותר בחטים כתושים אע"פ שלא נתבשלו הואיל ונכתשו מעט עד שנחלקו אפי' אחת לשתים והוא הנקרא טרגיס או אחת לארבעה והוא הנקרא טיסני שהרי נפקעו מתורת דגן וחזרו להיות מיני מזונות ומיני תבואה הכתושים הן כתושים הרבה הן כתושים מעט ואפי' לא נתחלקו כלל אלא שנישרה קליפתם והוא הנקרא כותנא מלשון כתונת ויש גורסין כוותא והוא כוסמת שדרכה בקליפה בלא שבירה כלם מקבלים טומאה שמן הסתם לא נכתשו אלא בקצת הטבלה במים והרי הוכשרו ומכאן אמרו שמקבלין טומאה בכל מקום ר"ל אפי' בכפרים שאין קפדים על פתן להיות יפה עד שישתדלו בלתיתה וקליפה ואפשר שלא הקפידו בהן לנתינת מים שכל שנכתש כלל מן הסתם הוטבל והוכשר לטומאה ואף זו אפשר לקראה סילקא אע"פ שלא נשברה ומלשון חלוק כלומר שהוסר הכתונת שלהם ר"ל הקליפה:

30 מוכרי תבלין מוכרין כדרכן בפרהסיא שהדבר ניכר לכל שלצורך המועד הוא לוקחן וערב יום טוב האחרון של חג היו מתירין לעטר את השוק בפירות ובפרהסיא מפני כבוד יום טוב אומר אני שהירקות וכל הדברים הראויים לתבשיל וכיוצא באלו מדברים שסתמן אדם לוקחן לאכלן לאלתר מותר אף בפרהסיא כדין תבלין וכן אני אומר בפירות כל שאדם מוכר באלו המשקלים הדקים כגון ליטרא וחצי ליטרא והדומים לזה שכל אלו ניכר לכל שלצורך המועד הם ניקחים והוא שאמרו רב יהודה שרא להו להנהו קרופיאתא למיזל ולזבוני בשוקא כי ארחייהו וקרופיאתא הם אותם שאין להם חנות מיוחד ולא סחורה מיוחדת אלא שלוקחים מן החנויות הגדולים ומאוצרי פירות ומוכרים יד על יד ומתוך כך הדבר נכר בהם שלצורך המועד הם ניקחים: ונשלם הפרק תהלה לאל:

31 אלו מגלחין וכו' כונת הפרק להשלים מה שכבר נמשך בו עד הנה בביאור היתר המלאכות במועד או איסורן ולחדש בו על ידי גלגול ביאור עניני הלכות אבלות ועניני נידוי ושמתא ורוב הפרק יסוב על חמשה ענינים הראשון בהיתר גלוח וכבוס למי שנאנס ולא היה אפשר לו מערב יום טוב והשני לבאר בו עניני נדוי ושמתא וחרם והשלישי לבאר עניני מלאכת הכתיבה בפרט מה שהותר ממנה ומה שנאסר ממנה והרביעי בביאור עניני אבלות במועד והחמשי בביאור עניני הלכות אבלות כלם על השלמות:

32 והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר אלו הן שהותר להם לכבס ולגלח במועד והוא שאמר אלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים ומבית השביה והיוצא מבית האסורין והמנודה שהתירו לו חכמים וכן מי שנשאל לחכם והותר הנזיר ומצורע והעולה מטומאתו לטהרתו אמר הר"ם מה שאסרנו על כל אדם הגלוח וכבוס הבגדים במועד כדי שלא יתכוונו לאחר גלוחם וכבוס בגדיהם עד חולו של מועד שיהיו בטלים ממלאכתם ויבא יום טוב ראשון והם מנוולים ואינן מתקשטין ליום טוב והבא ממדינת הים בתנאי שיפרש בים לסחורה או לדבר הצריך אבל אם הפריש להשתעשע בלבד לא לעסק אחר אסור לגלח ומנודה אסור לו לגלח בימי נדויו ומי שנשאל לחכם הוא מי שנשבע שלא יגלח ומן ידוע ולא נזדמן לו חכם שיתיר לו נדרו אלא בתוך המועד וכבר ידעת דין התורה בתגלחת נזיר ומצורע והעולה מטומאתו לטהרתו כמו מי שהיה טמא ביום טוב ולא שלמו ימי טהרתו אלא בתוך המועד כמו טמא מת או בועל נדה וכיוצא בו ואלו מכבסין במועד הכא ממדינת הים ומבית השביה והיוצא מבית האסורין והמנודה שהתירו לו חכמים וכן מי שנשאל לחכם והותר מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג וכל העולין מטומאה לטהרה הרי אלו מותרין ושאר כל אדם אסורין מטפחות הספג הן הרדידים שמנגבין בהם את הידים וזה האיסור אינו אלא בבגדים שאינם מפשתן אבל בגדי פשתן בלבד מותר לכבסם במועד לפי שהם מתלכלכים במהרה כי אפי' כבסום קודם יום טוב צריכין לכבס אפי' בחולו של מועד ומי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו בתוך המועד מאיזה מין שיהיה הבגד:

33 אמר המאירי אלו מגלחין ביאור המשנה הוא שפי' בגמ' שעקר איסור גלוח וכיבוס במועד אינו מן הדין שהרי שמחה הוא לו אלא שגזרו בכך כדי שלא יכנסו לרגל כשהם מנוולים שאם תתיר להם כן במועד אף הן משהין עצמן למועד כדי שלא יתבטלו ממלאכתן ונמצאו נכנסים מנוולים ברגל וכן הענין בכבוס והילכך אלו שהוא מזכיר הואיל ובאונס ידוע וניכר נכנסו לרגל בניוולן ראוי להתיר להם גלוח וכבוס במועד והם הבא ממדינת הים ולא הגיע ליישוב עד המועד או ערב יום טוב סמוך לחשיכה:

34 ומבית השביה כלומר שנשבה על ידי שבאין גוים אלא אף בשהיה חבוש על ידי ישראל נאמר כן ואע"פ שאין שבאי ישראל מוחה בידו מפני כבוד הרגל מ"מ אין דרכו של אדם לגלח לא בשבי ולא בבית האסורין ומכאן התירו חכמי הדורות לספר לחולה שנתרפא במועד ואע"פ שקצת חולים יכולים לספר אין דרכו בכך אלא שאין ראוי להקל ראש בזו אלא לפי מה שעיני דיין רואות:

35 והיוצא מבית האסורין ר"ל שנתפש בעירו למלכות:

36 ומנודה שהתירו לו חכמים והוא שהמנודה אסור בתספורת עד שיתירו לו את נדויו ולא אירע שהתירוהו עד המועד או ערב הרגל סמוך לחשיכה וכגון שלא פשע המנודה בכך כגון שלא היה בידו כדי לפייס את בעל דינו או שלא עברו שלשים במי שהוא צריך לשלשים בנדויו או שלא מצא עד כאן מי שיתירהו:

37 וכן מי שנשאל לחכם והותר כגון שנדר שלא לגלח או שנדר בנזיר ורוצה להפקיע עצמו בחרטה על ידי היתר חכם ולא אירע לו כן עד המועד כגון שהיה בדעתו מערב יום טוב להשלים את נדרו ונתחדשה לו חרטה במועד או שלא מצא חכם להתירו או שבא לישאל על ידי פתחים ולא מצא פתח לנדרו עד עכשיו:

38 והנזיר ר"ל שהשלים את נזירותו וכלו ימי נזירותו במועד וכבר חייבתהו תורה לגלח בסוף נזרו כדכתוב וגלח את כל שער ראש נזרו:

39 ומצורע העולה מטומאתו לטהרתו ר"ל שהתחילה טהרתו קודם הרגל וכלו ימי ספירו במועד וכבר חייבתהו תורה לגלח שנ' ביום השביעי יגלח את כל שערו אבל גלוח שבתוך טומאתו הנעשה סביב הנתק לא דברו בה במשנה זו שנכלל הוא בראיית הנגע למאן דאמר רואין את הנגעים במועד מותר למאן דאמר אין רואין אסור:

40 ואלו מכבסין במועד וכו' מה שהזכיר התנא מדין כבוס משנה בפני עצמה ולא כלל כבוס וגלוח במשנה אחת מפני שיש בדין כבוס דברים שאין להם שיכות בדין גלוח כגון מטפחות הידים וכיוצא בהן וכן נזכר נזיר בדין גלוח ואינו בדין כבוס שאין כבוס בנזיר אבל מצורע טעון כבוס בשביעי והוא נכלל במשנת הכבוס בכלל כל העולין מטומאה לטהרה: