מאירי על מועד קטן י׳

1 המשנה השביעית והכונה לבאר בה מה שהותר מכלל מלאכה מצד שאינו נקרא מלאכה אצל עושהו או מצד שהוא צורך המועד ואמר על זה ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב מסרגין את המטות ר' יוסי אומר אף ממתחין אמר הר"ם הדיוט הוא מי שאינו בקי וגדרו בכאן במלאכת התפירה הוא שאינו יכול לכוין אימרא בחפת חלוקו בשעת חתוך הבגדים ומכליב הוא שתופר תפירה שאינה שוה אלא כשיני הכלב ומסרגין את המטות הוא שמותחין חבלים באורך וברוחב בארבעה כרעי המטה ומה שאמר ר' יוסי אף ממתחין ר"ל ממתחין אבל לא מסרגין וממתחין הוא שמותחין אותן כשהן רפות עד שיתמתחו בחוזק ויתקשו כמו היתדים המתוחים ואין הלכה כר' יהודה:

2 אמר המאירי ההדיוט תופר כדרכו פי' כל שאינו אומן בדבר נקרא הדיוט לענין אותו דבר ומלאכת הדיוט אינה חשובה להקרא מלאכה והילכך תופר כדרכו ופי' בגמ' הדיוט לענין זה ר"ל שאינו יכול להוציא מלא מחט בבת אחת והוא שכשהאומן תופר תוחב את המחט תחיבות הרבה כמלא ארך המחט ומושכה ממקום התפר ונמצאו תכיפות הרבה במשיכה אחת וכל שאינו יודע לתפור על דרך זה נקרא הדיוט אצל תפירה וכן כל שאינו יכול לכוין אימרא בחפת חלוקו ר"ל שאין יכול לעשות שפה בשולי החלוק שלא תתעקם השפה בקצת מקומות:

3 והאומן מכליב והכלבה זו פי' בגמ' מפסיע ר"ל שהוא תפירה דרך דלוג ותפירת עראי ונקראת בלעז באשטאר ופירשו עוד בהי כלבתא ר"ל תפירה שאין האומן מכוין בה לעשותה כהוגן ונעשית התפירה כעין שיני הכלב אחת למעלה ואחת למטה ואינן שוות זו כנגד זו ואע"פ שהוא אומן הואיל ומ"מ המלאכה אינה מלאכת אומן מותר וכן הלכה:

4 ומסרגין את המטות לצורך המועד והוא אריגת החבלים בשתי וערב עשויות כעין חלונות ור' יוסי חולק לומר שאין מסרגין אלא שממתחין והוא אריגת החבלים שתי בלא ערב וכל שכן שאם היה רפוי ממתחו אע"פ שהיה יכול למלאתו בכרים וכסתות עד שאין רפיון המתוח מעלה ומוריד בו והלכה כחכמים ולקולא וסירוג גמור מותר ומ"מ פי' בגמ' שגדילת החבלים מן המטוה אסור והוא שאמרו ושוין שאין מפשילין את החבלים לכתחלה וכל שכן טויית הצמר או הפשתן לעשות חבלים:

5 זהו ביאור המשנה ובגמרא התבאר על ידי גלגול שהמטה מקבלת טומאה משיסריג בו שלשה בתים ואין הלכה כן אלא משישופנה בעור הדג או שיגמור בדעתו שלא לשוף ובמקומה יתבאר בעזר הצור:

6 המשנה השמינית והכונה מה ככונת מה שלפניה מעמידין תנור וכירים במועד ר' יהודה אומר אין מכבשין את הרחים בתחלה אמר הר"ם מכבשין מנקר הריחים ואין הלכה כר' יהודה:

7 אמר המאירי מעמידין תנור וכירים ורחים במועד גדולי הרבנים פי' בתנור וכירים שבונין אותן מתחלה והוא שגודלין את הטיט ועושין אותן מתחלה ומושיבין אותן מפני שהן צורך המועד לאפות ולבשל ואפי' היה מוצא מקום לאפות על ידי טורח או שאלה מ"מ צורך המועד הוא ומותר אף כשיגמור מלאכתו לגמרי בלא שום שיור וכן הלכה וכבר הביאו ראיה לפירושם ממה שאמרו בגמ' רבא שרא למיגבל תנורי ובלבד בכדי שייבש במועד וישתמש בו וכן כתבוה גדולי המחברים ויש חולקין לומר שאין עושין אותן לכתחלה אפי' לצורך המועד אלא שאם נעשו מושיבין אותם ומעמידין אותם במקומם על ידי טיחה לצורך המועד ואפי' היו חליות מתקנין אותם ומחברין אותם על ידי טיחה והם מפרשים במיגדל תנורי תכונה אחרת שהיא מלאכת הדיוט כמו שיתבאר למטה ומ"מ אם אינו מוצא לאפות מותר:

8 ורחים העמדתן מותרת לכתחלה וכדקאמ' במתניתי' מעמידין תנור וכירים ורחים:

9 ור' יהודה אומר שאין מכבשין אותן לכתחלה וענין כבוש פי' בגמ' נקור הרחים כשהם חלקות יותר מדאי ואמר על זה שאין עושין כן מתחלה כלומר אם היא חדשה אבל ישנה מכבשין שהרי די לה בנקור מועט ומלאכת הדיוט היא ויש שפירשו בענין כבוש בגמרא בת עינא והוא לנקוב נקב הרחים הן בתחתונה שתוחב בה הברזל הן בעליונה שהחטים נכנסין בו ואמר שאין עושין כן מתחלה ר"ל בחדשה שאין מנקבין בה אבל בישנה כגון שניקבה ורוצה להרחיב את הנקבים מותר ויראה לי שהלכה כר' יהודה ובין נקור הרחים ובין בת עינא הכל מותר בישנה ואסור בחדשה שהרי חכמים לא הזכירו בדבריהם את הכבוש עד שתאמר הלכה כחכמים ולא דברו אלא על ההעמדה ומגדולי המחברים פסקו שהכל מותר אף בחדשה מפני שדעתם שחכמים נחלקו בזו על ר' יהודה להתיר והכל היה בכלל העמדה שהתירוה חכמים ומגדולי המפרשים מכריעים להתיר נקור אף בחדשה ובת עינא דוקא בישנה:

10 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודינין הבאים תחתיה בגמרא אלו הן:

11 הסוס והחמור ודומיהם בין שעומדים לרכיבה בין שעומדי' לסבב את הרחים מותר ליטול צפרניו במועד ובכלל זה דבוק הברזלים ברגליו:

12 ומעמידין את הריחים והוא מה שאמרו לאוקומי ריחיא ובונין מקום למושבם והוא ענין מיבני ריחיא וממשיכין לה אמת המים וחופרין מקום להמשכתה והוא ענין מיבני אמתא דריחיא וגדולי הרבנים מתירין אף לפסול הרחים מן ההר שכל זה צורך המועד הוא והם מפרשים מיבני ריחיא כן ופירשו במיבני אמתא דריחיא תקון מקום מושבם וכן הלשון מוכיח אלא שראוי להחמיר:

13 ובונין אבוס לבהמה לתקן בו מקום לאכילתה ומשוין את הקרקע לצורך שכיבתה וסורקין אף שער שבצוארו כדי ליפותו אע"פ שיש כאן תלישת שער בודאי ואין צריך לומר שמקרדין או מקרצפין שהרי אף ביום טוב מותר כמו שהתבאר במקומו ואע"פ שכל מלאכה שלא במקום פסידא אסורה אף בזו כל שאינו נסרק כראוי אינו חשוב כל כך לבני אדם:

14 ובונין סטיו או אצטיבא מפני שהן מעשה הדיוט וזהו שאמרו למיבני קרפיטא ולמיבני איצטיבא ולענין ביאור מיהא אין בידנו מה בין קרפיטא לאיצטיבא ואע"פ שגדולי הרבנים מפרשים איצטיבא כגון של אבנים וקרפיטא ספסל של עץ אינו נראה שהרי באחרון של קדושין אמרו ליתיב מר ארקרפיטא ואמ' ליה מי סני איצטיבא דאמרי רבנן או ספסל דקרו אינשי אלמא דקרפיטא ואיצטיבא חדא היא ולא היה תופשו אלא על שהיה מחזר אחר לשונות זרים ואיפשר שאיזו תכונה יש ביניהם אלא שרוב בני אדם קורין לכלם איצטיבא או ספסל:

15 מקיזין דם לבהמה במועד ואין מונעין ממנה רפואה מפני שהם מלאכת האבד ואפי' רפואה שיש בה מלאכה מותרת ואין צריך לומר באדם ואע"פ שאינו חולה אלא שעושה כן לשמור בריאותו ואפי' בדברים שאין ראויין לאכילה לבריא:

16 מרככין את הבגדים בידים במועד והוא הנקרא כאן לדעת גדולי המחברים כסכוסי קירמי ולדעתי יש לפרש בה שמחליקין אותן על ידי שן החלקה הנקראת בלשון לעוזות לישקאר שאף זה אינו אלא מעשה הדיוט ומפרשי ההלכות פי' בכסכוס זה כבוס ואינו נראה שהרי קירמי פירשו יריעות דקות של פשתן מלשון עטרה בקרמין ומתוך שהם דקות כקרום הם קרויות כן ואחר שכן מה הוצרך לבא בהיתרן מטעם מעשה הדיוט תיפוק לי דכל כלי פשתן מותר לכבסן במועד אע"פ שנתכבסו מערב יום טוב מפני שהם צריכים כבוס תמיד ועוד שהכבוס אינו מעשה הדיוט שהרי בכלי צמר אסור כל שהיה אפשר לו לכבס מערב יום טוב אלא שעקר הדברים כמו שכתבנו ומ"מ כווץ הקמטים הנעשה בבגדי' הדקים ובמחט והוא הנקרא כאן קטורי בי ידי ר"ל קשורי בתי הזרועות והוא הנקרא בלשון לעוזות פרונזי"ר מעשה אומן הוא ואסור:

17 המשנה פני שדהו אם עושה כן על דעת שיעשה שם גורן מותר ואע"פ שאין דשין במועד הרי מ"מ לצורך המועד מותר כמו שיתבאר ואם עושה כן על דעת שתהא הארץ נוחה לחרוש ולא תתעכב המחרישה בגבשושית ובגרמות אסור וכן מי שמנקה את שדהו ומקושש עצים והוא הנקרא כאן זכי זכיא אם על דעת צורך העצים הותר ואם על דעת הקרקע ר"ל על דעת שלא יכשל בהם החורש לאחר המועד אסור וכן מי שפותח נקב בכותל הסמוך לשדהו להכניס לתוך שדהו אמת המים שחוצה לו דרך חורו אם על דעת שיכנסו הדגים וישארו על קרקע שדהו מותר ואם על דעת השקאת השדה אסור אם הוא בית הבעל וכן הקוצץ חריות של דקל אם על דעת שיאכילם לבהמתו מותר ואם על דעת שישביח את הדקל כעין זומר אסור ודברים אלו מתוך תכונת מעשה שלו אנו מכירים לאיזה דבר הוא מכוין והוא שבראשונה אם רואין אותו מכוין שיהא הגבשושית מוליא ניתן בתוך החריץ והוא הנקרא נצא עד שיהיו פני קרקע שוות לגמרי זהו על דעת גורן ומותר וכל שכן שמותר להשוות פני קרקע של ביתו שלא יהא נתקל בגבשושית ובגומות וכן כתבוה גדולי הרבנים ואם אינו מכוין מלאכתו כל כך אלא חופר את הגבשושית ומניח את העפר בקרוב הימנו ר"ל שמפזרו אילך ואילך ולא שיכוין למלא ממנו החריץ וכן חופר בחריץ ובסביבותיו עד שלא יהיו דפני החריץ ישרות מכל וכל אלא מפשטן מעט שלא יעכבו את המחרישה ואינו משוה את החריץ מכל וכל עם שטח השדה זהו על דעת חרישה והוא הנקרא מוליא במוליא ונצא בנצא אלא שגדולי המפרשים גורסין בהפך ומפרשין אותה בדרך אחרת וזו עקר וכן בשניה כל המניח את העצים הדקים ונוטל את הגדולים הרי זה דעתו לעצים ואם נוטל את כלם דעתו לחרישה וכן בשלישית אם לא פתח אלא נקב אחד ולא פתח נקב אחר כנגדו לצאת המים דרך שם דעתו להשקאה ואם פתח כנגדו דעתו לדגים וכן ברביעית אם נוטל את כלם מצד אחד זהו על דעת בהמתו ואם מכאן ומכאן זהו על דעת השבחת האילן ומ"מ מכירין או אין מכירין יתירא ממי שאינו צריך היכר ועל כיוצא בזה נאמר ויראת מאלהיך וכל שעושה בדרך שהזכרנו להיתר בכונת אסור אין צריך לומר שאסור אלא אף מי שעשה בדרך שהזכרנו לאיסור בכונת היתר אסור מפני מראית העין:

18 תמרים לחים וקשים שאין דרכן להתבשל באילן בכדי שיהיו ראויים לאכילה אלא על ידי הדחק והם נקראים בלשון תלמוד תוחלני ודרכם היה בהם שאחר לקיטה מכבשין אותן במכבש לחממן ולבשלן ומשהין אותן זמן ארוך עד שיצא אותו לחות מהם אם הוא ליקטם על דעת שיאכלם במועד אכילה שעל ידי הדחק מותר והוא שאמרו מיגזרינהו שרי כלומר לקיטתם מותרת ופירשו גדולי המפרשים שמתוך שהיה דרכם ללקטם עם עוקציהם הוא מזכיר לקיטתם בלשון גזרה ר"ל חתיכה ולי נראה מיגזרינהו כמו מיגדרינהו שלקיטת התמרים נקראת גדירה ומ"מ לקיטתם על דעת הכבוש אסורה שהרי לא יהיו ראויות לאכי' במועד שכבישתם ממאיסתם עד שיתמצו מכל וכל וייבשו וזהו שאמרו מימצינהו אסור ר"ל הנחתם במכבש עד שיתמצו ומ"מ אם לקטם על דעת אכילה שעל ידי הדחק הן לעצמו ונמלך אח"כ שלא לאכלם אכילה שאינה ראויה הן למכור לאחרים ולא מצא לכבשם מאחר ואם אינם מניחם במכבש הם מתליעים סחורה של אבד הוא וכן כל כיוצא בזה ועליו נאמר ויראת מאלהיך:

19 אין עושין סחורה במועד לא לקנות ולא למכור ואפי' סחורה מועטת שאין בה טורח יתר והוא שאמרו פרקמטיא כל שהוא אסור ומ"מ אם היה דבר האבד כגון שאין סוחרים מצויים תמיד בכאן ובאו עכשו או למכור או לקנות או ספינה או שיירא שאין ביאתן מצוייה תמיד יותר ואין צריך לומר אם היה מתירא שמא יחמיץ יינו או תתקלקל סחורתו שמותר למוכרה אף לבני עירו ויש חולקים שלא להתיר אלא המכירה אבל לא הקנייה שהרי אין כאן פסידא אלא עבורי רווחא ומחמירין עלינו מפני זה שלא להלוות ברבית ונראין הדברים שאף הקנייה הותרה לענין זה שפרקמטיא מלה כוללת היא למכירה ולקנייה ומתוך שאינה מלאכה לא חששו בה בין פסידא לעבורי רווחא וכל שכן לענין ריבית שכל סחורה שאין בה אלא דבור לבד ומעשה מועט אין בו פקפוק ובתלמוד המערב אמרו בפירוש הדין שייראתא שרי למיזבן מנייהו בחלא דמועדא דאי מטי רווחא שתי קונדיטון ואכיל פסימין ומוקיר ליה למועדא שפיר וכן נראה לי טעם לדבר שהמעות לסחורה הן עומדין וכשהסחורה מצויה אם אין לוקחין אותה היא פסידא דלא הדר ומכל מקום בסחורה המצויה לאחר המועד על אותו השער ראוי להחמיר:

20 מי שידע בבני אדם שחייבין לו שבאו למקום אחד ואין ביאתם מצויה מותר לו לילך למקום שהם ולתבעם ואם היה חושש לחובו אפי' היתה ביאתם מצויה מותר: