מאירי על מגילה ח׳

1 המשנה השביעית אין בין המודר הנאה מחבירו סתם ר"ל שהוא מודר הנאה ממנו לכל דבר למודר הנאה ממנו הנאת מאכל בפרט אלא דריסת הרגל ר"ל שהמודר בהנאה סתם אסור ליכנס בביתו ואע"פ שדריסת הרגל הוא מהדברים שאין בני אדם קפדים בהם והיה לנו לומר שאין הנדר חל אלא במה שאדם קפיד בו כבר אמרו אפי' ויתור אסור במודר הנאה כלומר אפי' ויתור במה שאין דרך בני אדם להקפיד בו כגון גירומין שבמשקלות או דבר שאין בו שום חסרון כגון דריסת הרגל של זה לפי שעה אסור שכל תשמיש בעולם נאסר לו בשלו ומודר מאכל מ"מ לא נאסר בדריסת הרגל וכן יש ביניהם כלים שאין עושין בהם אוכל נפש כגון להשתמש בספריו והדומים לזה שהמודר סתם אסור ליהנות בהן אבל המודר מאכל מותר שהרי אינו אוכל ואין עושין בו אוכל נפש ומפרש בגמ' הא לענייני כלים שעושין בהם אוכל נפש זה וזה שוין שלא תאמר לא הודר אלא בגופו של אוכל אלא אף בכל דבר המביא לידי אוכל דעתו על כל דבר המכשיר את האוכל והמביאו לידי תקון:

2 זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר אלא שבתלמוד נדרים ל"ג א' חדשו עליה שלא הותרו כלים שאין עושין בהם אוכל נפש למודר מאכל אלא במקום שאין דרך להשכירם אבל אם דרך בני העיר להשכירם ולשכרם אסור להשתמש בהם שהרי הוא מרויח עמו פרוטה זו שהיה צריך ליתן בשכר אותו הכלי ופרוטה זו מביאתו לידי מאכל שהוא יכול ליקח ממנו מאכל:

3 ולענין ביאור זה ששאלו כאן דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי עד שהוצרכו להעמידה כר' אליעזר דאמר אפי' ויתור אסור במודר הנאה יש שואלים שהרי בשותפין שנדרו הנאה זה מזה נחלקו חכמים ורבי אליעזר בן יעקב במסכת נדרים שלדעת חכמים אסורין ליכנס בחצר ולר' אליעזר מותרין מדין יש ברירה הא אלמלא טעם ברירה כלם מודים שאסורין ומה הוצרכו להעמידה לדעת האומר אפי' ויתור אסור וכו' ונראה לתרץ שאף עליהם אנו דנין להקשות הא לא קפדי וכו' והם צריכין לבא מטעמו של רבי אליעזר שאפי' ויתור אסור ולפיכך הביא זו של רבי אליעזר וכן יש מתרצין שמחלוקת ר' אליעזר בן יעקב ורבנן כלם מודים שאסור אף בלא טעם ויתור ומפני שהם מפרשים אותה כשנדרו על דריסת הרגל בפירוש ואעפ"כ חלק ר' אליעזר בחצר המשותפת מדין ברירה אבל מודר סתם הוצרכנו בה לדין ויתור אסור ואין הדברים נראין לענין פירוש שהרי נדרו הנאה זה מזה אמרו וכן יש מתרצים שאלמלא זו של ויתור הייתי אומר שמחלוקתם של חכמים ור' אליעזר בן יעקב בחצר דאיכא קפידא אבל בשדה דליכא קפידא לא קמ"ל דאפי' ויתור אסור:

4 המשנה השמינית אין בין נדרים לנדבות וכו' פי' בגמ' שהנדר הוא בלשון עלי כגון שיאמר הרי עלי עולה והנדבה היא בלשון זו כגון שיאמר הרי זו עולה ואמר שאין בין זה לזה אלא שהנדרים אם הפרישו ומת חייב באחריותו שענין נדרו הוא הרי עלי להקריב והרי לא הקריב אבל הנדבה שלא חל הנדר עליו אלא על בהמה זו בפרט שהרי אמר הרי זו עולה אם מתה אינו חייב באחריותה הא לענין בל תאחר זה וזה שוין שבשניהם אם עברו שלשה רגלים ולא הביאן עובר בבל תאחר:

5 זהו ביאור המשנה ולא נתחדש בה בגמרא דבר:

6 המשנה התשיעית אין בין זב שראה שתי ראיות לזב שראה שלש אלא קרבן ענין זיבה הוא קרי הזב מאיליו בלא שום הנאה ובלא שום קושי אלא דרך חולי וסימניו המוכיחין להכיר בינו ובין שאר קריין מפורשים במסכת נזיר ס"ה ב' והדבר ידוע שבשלש ראיות נעשה זב גמור לכל דיני זיבה הן שראה אותם ביום אחד הן בשני ימים הן בשלשה ימים רצופין כל שלא יפסיק יום אחד בין שתי הראיות שהזב תלאו הכתוב בראיות ולא בימים אע"פ שבזבה תלאה הכתוב בימים ולא בראיות שאם ראתה שלש ראיות ביום אחד אין נחשבות לה אלא לראייה אחת וכשתראה שלשה ימים רצופים נקראת זבה גמורה לכל דיני זבה כמו שיתבאר במקומו מכח מקראות למדת מ"מ שבשלש ראיות נעשה זב גמור ובשתי ראיות אף הוא זב גמור אלא שחסר ממנו דין קרבן כיצד ראה ראיה אחת של זיבה אינו זב כלל והרי הוא נדון כקרי בעלמא וטמא טומאת ערב נתוספה עליו ראיה שנית הן ביומו הן במחרתו טמא טומאת זיבה לטמא משכב ומושב ולספירת שבעה נקיים וענין טומאת משכב ומושב הוא שאם הוא שוכב או יושב על דברים הראויים לשכיבה או לישיבה אפילו עשר מצעות זו על גב זו מטמא משכב התחתון כעליון ואפי' לא נגע וכלן אבות טמאות לטמא אדם וכלים ואלו נגע שלא כדרך משכב ומושב או בדברים שאין ראויין למשכב ומושב אינו אלא ראשון לטומאה ואין מטמאין אדם וכלים ומ"מ עדיין אינו טעון הבאת קרבן אלא סופר שבעה וטובל ומעריב שמשו ויכול ליכנס למקדש ולאכול קדשים נתוספה עליו ראיה שלישית הן ביום ראשון הן ביום שני הן ביום שלישי הואיל ולא הפסיק יום שלם בין ראיה לראיה נעשה זב לקרבן ואסור באכילת קדשים ובכניסת מקדש עד שיביא קרבן ביום שמיני והוא שאמר שאין בין זב בעל שלש ראיות לבעל שתים אלא קרבן הא לענין משכב ומושב וספירת שבעה שניהם שוין והוא הדין לזקיקת טבילתם במים חיים כמו שידוע חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים מה שאין כן בזבה:

7 זהו ביאור המשנה ובגמרא יצא לנו עליה במה שאמרו מזובו ולא מזובו ומנגעו שאם היה זב ומצורע וכלתה זיבתו מונה שבעה נקיים לזיבתו וטובל לה אע"פ שלא נתרפא מצרעתו ותהא טבילתו מועלת למה שהזב חמור עליו מן המצורע כגון טומאת כלי חרס בהסט והדומים לה כמו שהתבארו במקומן ומ"מ טומאת משכב ומושב זב ומצורע שוין בטומאתו ויש חולקין בדבר אלא שגדולי המחברים כתבוה כן ואף בספרי שנויה כן ויש חולקין ג"כ שלא לטבול בעוד שהוא מצורע אלא שמונה שבעה ומשהה טבילתו עד שיתרפא מצרעתו ובטבילה ראשונה של מצורע פקעה ממנו טומאת זיבה וספירת שבעה אינה מתחלת אלא לכשיפסוק ר"ל מחרת היום שפסק בו וי"מ לכשיפסוק שלא תאמר שיהא טעון טבילה קודם ספירה כדי שתהא ספירתו בטהרה אלא תכף שפסק סופר ואינו טובל עד שיכלו ימי ספירו ואע"פ שלענין פסק כך הוא לענין פירוש מיהא ראשון עיקר:

8 המשנה העשירית אין בין מצורע מוסגר והוא כשהכהן ראהו תחלה ומסגירו לראות אם לסוף שבעה נולדו לו אחד משלשה סימני טומאה ר"ל שער לבן או פשיון או מחיה ויחליטנו או אם יכהה ויטהרנו או אם עמד בעיניו ויסגירנו פעם שנית למצורע מוחלט והוא שנולד בו סימן טומאה אחר שבעה והחליטו לטומאה אלא פריעה ופרימה שהמוחלט צריך לעמוד בגדיו פרומים וראשו פרוע מה שאין כן במוסגר והביאוה בגמ' מדכתיב במוסגר וכבס בגדיו וטהר ומדקאמר וטהר שהוא לשון עבר ולא קאמר ויטהר משמע דטהור מפריעה ופרימה מעיקרא ר"ל אף בעוד שהיה טמא ואין גורסין דמעיקרא אלא מעיקרא אלא שנדחית ראיה זו בגמרא והביאוה מדכתיב והצרוע אשר בו הנגע מי שצרעתו תלויה בגופו ולא שתלויה בימים הא לענין שלוח חוץ למחנה ולענין טומאה לטמא באהל דין מוסגר כדין מוחלט ואע"פ שהוא עומד בספק שמא יטהרנו ושמא תאמר אם המוסגר טעון שלוח היאך אתה קורהו מוסגר והרי מחוץ למחנה הוא אפשר שבבית שחוץ למחנה הוא עומד ומ"מ לקצת גאונים ראיתי בפירוש הסגר שהוא הקפת הצרעת בסיקרא כדי לראות מתוכה אם יפשה ויצא לחוץ ואע"פ שיש לקצת מפרשים הבדל אחר בין מוסגר למוחלט והוא שהמוסגר אסור בתשמיש המטה והמוחלט מותר כמו שהתבאר לדבריהם בתלמוד מועד קטן אפשר שלא עסק במשנה זו אלא בחומרות שיש למוחלט על המוסגר אלא שמ"מ יש חולקין לומר שאף המוסגר מותר בתשמיש כמו שהתבאר שם וטומאת אהל שהזכרנו במצורע כבר בארנו בשלישי של ברכות שאין טומאת אהל שלו דומה מכל וכל לטומאת אהל שבמת:

9 זהו ביאור המשנה ומה שנתחדש עליה בגמרא כך הוא:

10 התבאר במקומו שאין בכל אבות הטומאות טומאה שתסיט את הטהור הן אדם הן כלי ותטמאנו אלא הזב וחביריו ר"ל זב וזבה נדה ויולדת אבל שאר אבות הטומאות כל שהטהור מסיט את הטומאה נטמא משום נושא אם הוא טומאה שמטמאה במשא אבל אם הטומאה הסיטה אותם טהור זב שטבל בשביעי וראה אח"כ בשביעי סותר את מניינו ונמצאו הטהרות שנגע בהם טמאות למפרע מ"מ הועילה טבילתו שאם הסיט כ"ח בתחום שבין טבילה לראיה לא נטמאו למפרע הא כל משכב ומושב שלהם טמא למפרע וה"ה לאדם וכלי עץ הואיל ויש להם טהרה במקוה וכן מצורע שנטהר מתוך הסגר וטבל ואח"כ נולדו לו סימני טומאה שהוחלט כמו שהתבאר ומקומו לא נטמאו כלים שנתאהלו עמו בין טבילה לפשיון למפרע:

11 המשנה הי"א אין בין טהור מתוך הסגר כגון שכהה הנגע לסוף שבעה לטהור מתוך החלט והוא שכבר הוחלט בפשיון או בשער לבן ואחר זמן נתרפא מנגעו אלא תגלחת וצפרים הא כל שאר קרבנות שמצורע מוחלט מביא ביום טהרתו אף המוסגר שיצא טהור מביאם וכן שוים בכבוס בגדים וטבילה אבל אינו מגלח כל שערו ואינו מביא שתי צפרים חיות ופירשו המפרשים הבדל אחר ביניהם והוא שהמוחלט שנתרפא מונה שבעה והמוסגר שיצא טהור אינו צריך למנות ואע"פ שלא נתפרש הבדל זה במשנה זו אפשר שהוא בכלל תגלחת שאין ספירה אלא בשביל תגלחת:

12 זהו פי' המשנה ולא נתחדש עליה דבר:

13 המשנה הי"ב אין בין ספרים לתפלין ומזוזות וכו' פי' ספרים תורה ונביאים וכתובים ואמר שכלן שוים לתפלין ומזוזות הן לטומאת ידים הן לתופרן בגידים שכל ספריהן היו בגליון בתפירת גידין מיריעה עם חברתה ואין ביניהם הפרש אלא שהספרים הותרו ליכתב בכל לשון משבעים לשונות ואף ספרי תורה אבל תפלין ומזוזות לא הותרו אלא בכתב אשורי והוא כתב שלנו רשב"ג אומר לא הותרו אף בספרים ליכתב באחד משאר הלשונות אלא בלשון יוני שהועתקה תורה בו במצות תלמי המלך ופסקנו בגמרא כרבן שמעון בן גמליאל ונמצא שתפלין ומזוזות אינן נכתבות אלא בכתב אשורי ר"ל כתב שלנו אבל שאר ספרים אפי' ספר תורה הותר ליכתב בכתב יוני ובלבד שלא ישתנה הלשון אע"פ שישתנה הכתב הא כל שנשתנה נוסח הלשון הן מקרא הראוי להיותו בלשון עברי שכתבו תרגום הן מקרא הראוי להיותו תרגום כגון יגר שהדותא או תרגום דניאל ועזרא שכתבו עברי נפסל ואין לו שום קדושה ומגדולי המחברים כתבו שבזמן הזה כבר נשתקע כתב יוני ונשתבש וא"כ אף שאר ספרים לא יכתבו אלא בכתב שלנו והוא כתב אשורי ואם עשה כן אף בלשון יוני נפסלו:

14 זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

15 ומ"מ אתה למד שלא דבר במשנתנו אלא בחומרות של תפלין ומזוזות על תורה נביאים וכתובים אבל חומרות של ספר תורה על תפלין או על מזוזות או על שניהם או לספר תורה ותפלין על מזוזות וכן חלוקין שביניהם לא דבר באלו במשנה זו כלל שאלו כן היה צריך למנות כמה דברים ידועין במקומן וכן במה ששוה לכלן שמנו בגמ' טומאת ידים ותפירה בגידים היה יכול לשנות בהם כתיבה על עור בהמה טהורה אלא דתנא ושייר ומ"מ צריך לבאר ענין עבוד לשמה בספר תורה ותפלין מה דינם שמצינו בזה מחלוקת בין המפרשים שלדעת קצת אף ספר תורה ותפלין אין צריכין עבוד לשמה כמזוזה והביאו' ממה שאמרו בששי של סנהדרין מ"ז ב' באורג בגד למת שלדעת רבא הזמנה לאו מילתא היא ומותר להשתמש בו ולאביי הזמנה מילתא היא ואסור להשתמש בו ואמרו עליה בסוף הסוגיא כתנאי וממה שאמר בתפלין צפן זהב או שטילא עליהם עור בהמה טמאה פסולים עור בהמה טהורה כשרים אע"פ שלא עבדן לשמה ורבן שמעון בן גמליאל פוסל אף בעור בהמה טהורה עד שיעבדנו לשמן וראו לגדולי הרבנים שפרשו בה דת"ק כרבא דהזמנה לאו מילתא היא וכן עבוד לשמה הזמנה היא ואין מדקדקין בה ורבן שמעון בן גמליאל כאביי דהזמנה מילתא היא ומקפידין עליה ומתוך כך פסקו הלכה כחכמים ומוסיפין הם לומר שאף ספר תורה כן וא"כ מה שאמרו בפרק הניזקין נ"ד ב' ספר תורה שכתבתי לפלוני גוילין שבו לא עבדתין לשמה ואמרו לו מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך נאמן אתה לפסול ספר תורה דאלמא בספר תורה מיהא פסול הם העמידוה לדעת רבן שמעון בן גמליאל ואינה הלכה וכן מפרשין שאף לכתיבה לשמה אין אנו צריכין ממה שאמרו בפרק השולח מעשה בגוי אחד שהיה כותב ספרים בצידן והתיר רבן שמעון בן גמליאל ליקח מהם והקשו לו עבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי והעמידוה בגר שחזר לסורו מחמת יראה מכלל דלתנא קמא דלא בעי עבוד לשמה אף כתיבה לשמה לא בעי ומותר ליקח אף מגוי גמור ומ"מ לשטתנו אין דבריהם כלום לא בספר תורה ולא בתפלין לא בעיבוד ולא בכתיבה אלא הכל צריך לשמה ואנו פוסקין כרבן שמעון בן גמליאל וזו של סנהדרין אנו מפרשין דתנא קמא כאביי דהזמנה מילתא היא והזמנה דאחר עבוד מן הסתם עומדת במקום עבוד לשמה וכן הזמנה דלאחר כתיבה הויא ככתיבה לשמה ולרבן שמעון בן גמליאל הזמנה לאו מילתא היא כרבא ואינה במקום עבוד וכתיבה לשמה ומתוך כך צריך עבוד וכתיבה לשמה אלא שאם עבדן לשמן מותר להשתמש בהן לכל דבר עד שיכתוב בהם דהזמנה לאו מילתא היא ולמדת שספר תורה ותפלין צריך עבוד לשמן וכתיבה לשמן ר"ל שיהא נכתב לשם תורה לא לשם אותה תיבה בהדיא שלא נאמר כן אלא באזכרות ואף באזכרות יש אומרין שכל שכותב מן הסתם לשם תורה דיו אא"כ נתכוון למלה אחרת כההוא דנתכוון לכתוב יהודה וכן בעבוד זה כתבו אחרוני הרבנים שאם גוי מעבד וישראל עומד על גביו ומסייעו דיו בכך דנכרי אדעתא דישראל קא עביד ועדיף טפי מכותי דאמר אנא גמירנא טפי מינך ומ"מ גדולי המחברים פוסלין בו מעשה הגוי ונשוב לדברינו לומר שמאחר שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל הכל צריך לשמה ואף לדעת הפוסקים כתנא קמא אני מוסיף ואומר שלא נחלקו רבן שמעון בן גמליאל וחכמים אלא בעור של קציצה דלרבנן לא בעי לשמה אבל הקלף שנכתב בו ודאי צריך עבוד לשמה כס"ת ונכון הוא וי"מ שכל עבוד סתם עבוד לשמה הוא שהרי קדשים סתמן כלשמן כמו שהתבאר בתחלת זבחים אבל עבוד שלא לשמה פירושו שעבדו בהדיא שלא לשמה ומה שהביאם לכך הוא שהקשו מזו של גיטין דמשמע דבעינן לשמה לזו של סנהדרין שלדעת חכמים אין צריך לשמה והם פוסקין כחכמים ומתרצים דלרבנן לא בעי עבוד לשמה להדיא וזו שבכאן בעבוד שלא לשמה בהדיא וכן יש מתרצין שספר תורה צריך לשמה אבל תפלין אין צריכין לשמה והביאוה ממה שגדולי הפוסקים הביאו זו של גיטין בהלכות ספר תורה וזו של סנהדרין בהלכות תפלין ומ"מ קשה לי בה שהרי על מעשה ספר תורה תמהו ואמרו ורבן שמעון בן גמליאל עבוד לשמה בעי ר"ל בההיא דתפלין כתיבה לשמה לא בעי אלמא ספר תורה ותפלין בחדא מחתא נינהו ומזוזה מיהא לדברי הכל אין צריך לשמה ואף בזו יש חולקין אלא שאין דבריהם נראין ועור הרצועות מיהא פרשנו שם שצריכות עבוד לשמן ודין מגלה לעבוד לשמה לא מצאנוה וודאי כך הדין דלא עדיפא ממזוזה ומה שאמרו בתלמוד המערב והביאוה בקצת גמרות בפרק כתבי הקדש בשם ברייתא אין בין ספרים למגלה אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ומגלה דוקא אשורית משמע דלמילי אחריני זה וזה שוים התם חומרי דמגלה קתני קולי לא קתני: