מאירי על מגילה כ״ב

1 לעולם אין מתחילין בפרשה על דעת שיקרא ממנה פחות משלשה פסוקים שמא יכנסו הנכנסין בסיומו של זה או בסוף קריאתו ויחשבו שמתחלת הפרשה הוא שקרא ולא קרא אלא שני פסוקים ויבא לחשוב שאין קריא' אלא בשני פסוקים וכן אין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים שמא היוצאין בסיומו של זה שהרי אין נוהגין לצאת אלא בין גברא לגברא ויראו שלא נשתייר בפרשה זו אלא שני פסוקים יאמרו שהבא אחר זה יקרא אותם הב' פסוקים לבד ויבא לחשוב שדי לקריאה בשני פסוקים ומ"מ בשעת הדחק אין מקפידין בכך אלא שמיפין בענין כמה שאפשר ליפות כמו שבארנו באחרון של תענית כ"ו א' בענין פרשת בראשית ויהי רקיע שבקריאת אנשי משמר שהזכרנו כאן על הדרך שבארנו שם הלכך פרשת ראש חדש שהיא שלש פרשיות צו את קרבני וביום השבת ובראשי חדשיכם והם ט"ו פסוקים ח' בראשונה וב' בשנייה וה' בשלישית ויש שם ארבעה קוראים ונמצא שאם יקראו שני' שלשה שלשה בפרשת צו ישתיירו שנים ואין משיירין וכו' ואם יקראו שנים את כלה ואחד מן השנים האחרים וביום השבת שהם שני פסוקים ואחד מפרשת ר"ח הרי אין מתחילין וכו' ואין לומר שיקרא למעלה מפרשת צו שאינו מענין הקרבנות וכן לא למטה מפרשת ראש חודש שקרבנות המועדות הם ואין להם מקום בקריאת ראש חדש שאף קרבן של שבת לא היה בדין לקראה אלא שהיא באמצע הפרש' ואין לדלגה א"כ היאך קורין אותה ונחלקו בה רב ושמואל שלדעת רב דולג ר"ל שקורא ראשון שלשה בפרשת צו ושני חוזר וקורא אחד מן השלשה ושנים שאחריהם וזה נקרא דלוג ושלישי השלשה הנשארים ופרשת שבת ורביעי בשל ראש חדש או רביעי בשל שבת וראש חדש ואע"פ שמ"מ יש כאן חשש נכנסין והוא מאותן שנכנסו בתחלת קריאת השני שיחשבו על הראשון שלא קרא אלא שנים שאף זו גזירת נכנסין היא שכמו שאין מתחילין בפרשה על דעת שלא לקרוא שלשה פסוקים כך אין הקורא מתחיל לקרות בפרשה שלא נשתיירו ממנו שלשה פסוקים וכמו שאמרו על זה בגמרא ושמואל מאי טעמא לא אמר דולג גזירה משום הנכנסין אלמא שאף זו גזירת הנכנסין היא אעפ"כ שעת הדחק שאני ומ"מ במקום הריוח אין מתחילין ולא משיירין בפחות משלשה אלא שבשעת הדחק נוח לנו להקל בגזרת הנכנסין והיוצאין אם ביוצאין משום דיוצאין לא שכיחי ואם בנכנסין משום דשיולי משיילי ולא נקל בפסוק המקראות ולשמואל נוח לנו להקל בפסוק המקראות הואיל והותר מקצתו לתינוקו' של בית רבן ולא להקל בגזירת נכנסין שרוב פעמים נשענין על בינתם ואין שואלין ובגזירת יוצאין שהוא מצוי לכמה סבות:

2 ופסקו בגמרא כרב והעלו בה שאמצעי דולג וי"מ אותה בקריאת אנשי מעמד שיש בה אמצעי גמור שאינן אלא שלשה ואע"ג דהלכתא למשיחא היא מ"מ למדנו ממנה שאף בראש חדש דולג ולדעתנו השני דולג ונקרא אמצעי שכל אחד מהשנים האמצעיים נקרא אמצעי או שמא אמצעי של פרשת צו שהוא אמצעי גמור שהרי שלשה קורין אותה על הדרך שכתבנו וי"מ אמצעי בשלישי והוא שהשנים קורין שלשה שלשה והג' דולג פסוק ששי והשנים הנשארים ואין כאן משום נכנסין שיאמרו שאחד מן הראשונים לא קרא אלא שנים שאין הכל משגיחין כמה עלו וכך היא שנויה במסכת סופרים פרק י"ז ומ"מ לא הועלנו שמ"מ עדיין יש לגזור משום היוצאין שכשסיים השני לא שייר אלא שני' אלא שעל כל פנים צריכין אנו לפרש שלדעת רב במקום הדחק אין חוששין לנכנסין ויוצאין ובמקום הריוח חוששין כדרך שאמרו בפתיחה וחתימה של תורה לכל אחד מן העולים ורב חתם ולא בריך משום דבאתרי' ליכא יוצאין הא איכא חיישינן ומ"מ אע"פ שיש כאן דחק לא ראו לחלק פרשת ראש חדש ולתקן בה את הדילוג מפני שהכל נותנין לב באותו היום עליה יותר משאר הפרשיות ומ"מ ראיתי לקצת חכמי הדורות שפרשו שלא נחלקו רב ושמואל אלא בפרשת בראשית שאין שם אלא חמשה פסוקים לשנים דלרב דולג ואינו חושש לנכנסי' ויוצאים ושמואל חושש ולפיכך פוסק הא לענין ראש חדש הואיל ורב אינו חושש לנכנסין ויוצאין ויש שם הרבה פסוקים קורא כדרכו אם שנים ראשונים שלשה שלשה והשלישי שני' הנשארי' ושנים של שבת ורביעי בר"ח אם שנים ראשונים ארבעה ארבעה ושלישי של שבת וקצת ראש חדש ורביעי הנשאר מפרשת ראש חדש ומה שאמרו הלכה אמצעי דולג לענין מעמדות איתמר:

3 ראשי חדשים התבאר בתלמוד המערב שאסור במלאכה לנשים ומתורת מנהג ואף המקרא מעיד כן דכתיב בראש חדש אשר נסתרת שם ביום המעשה ומתרגמים ביומא דחולא אלמא שנוהגין היו להתבטל בראש חדש והמועד אסור במלאכה אא"כ במלאכת האבד ותענית צבור מותר במלאכה חוץ מקצת תעניות כמו שבארנו במסכת תענית כ"ג א' ואף ט' באב מותר במלאכה מן הדין אלא שאסרוהו במקום שנהגו ותשעה באב שנתרבה לקריאת שלש' לא סוף דבר בחל בשני ובחמישי אלא אף בשאר הימים ואין הלכה כדברי האומר חל בג' ובד' קורא אחד וכו' שאין קריאה בעולם בפחות משלשה:

4 תלמיד חכם שהוא בבית הכנסת ויש שם כהן שאינו חכם כמותו הרי זה רשאי לקרות לפני כהן זה ודוקא שלא היה בעיר כהן חשוב כמותו אבל אם היה בעיר כהן חשוב כמותו אע"פ שאינו בבית הכנסת אינו רשאי לקרות לפני כהן זה שכהן זה שליחות החשוב הוא עושה ומקומו הוא ממלא ויש אומרי' שאף אם אין בעיר כהן חשוב כמותו אם יש בעולם כהן אחר שנודע לנו שהוא חשוב כמותו אין חכם זה רשאי לקרות לפניו שהרי אמרו כאן בשלמא רב הונא קרא בכהני דאפילו רב אמי ור' אסי דכהני חשיבי דארע' דישראל הוו מיכף הוו כייפי ליה אלא רב הא הוה שמואל דדברי' רב עילויה ר"ל שהיה נוהג בו כבוד ומשליטו על עצמו להעבירו לפניו ושמואל כהן הוה והיאך היה קורא רב בפניו ותירץ שמואל נמי מיכף כייף ליה לרב ורב הוא דנהיג ביה יקרא כי נהיג בפניו שלא בפניו לא אלא שבעלי שיטה ראשונה מפרשים שרב אמי ורב אסי במקומו של רב הונא הוו אלא שלא היו בבהכ"נ וכן שמואל במקומו של רב היה אלא שלא היה בבית הכנסת ואין הדברים נראין שהרי ידוע בכל התלמוד שר' אמי ור' אסי בארץ ישראל היו ורב הונא בבבל היה כמו שאמרו במסכת כתובות ק"ו א' כי קאי רב הונא אמרי קמא מתיבתא דבבלאי וכן רב היה בבבל ושמואל בנהרדעא ודברים אלו דוקא בשבת ויום טוב אבל בשני ובחמישי שאין רבים מצויין ואין הקריאה חשובה להם כל כך שיהיו מריבין עליה כל שגדול בחכמה ובחסידות יכול לקרות לפני כהן אע"פ שיש כהנים בעיר או באיזה מקום גדולים ממנו וכן כתבוה חכמי האחרונים שבספרד בחמישי של גיטין ומ"מ אם הכהן רוצה למחול על כבודו הרשות ביד מי שירצה לקרות לפניו לא נאמרו הדברים אלא מפני דרכי שלום ומ"מ חכמי האחרונים שבספרד כתבו דוקא כשכל הכהנים שבבית הכנסת מתרצין בכך וכן דוקא לגבי גדול שכל שאין כהונה לשם היה ראוי להקדימו אבל מי שאין ראוי להקדימו מפני שיש שם ישראל אחר גדול הימנו לא כל הימנו של כהן להניח לו מקומו לדידיה זכי ליה רחמנא לקרא לפני גדול הימנו אבל לזכות לאחר ולהניח לו מקומו במקום שיש שם גדול הימנו לא דברים אלו כלם עניינים כשהכהן אינו עם הארץ אבל כהן עם הארץ אפי' ממזר תלמיד חכם קודם לו בלא שום פקפוק אלא שנהגו העם שלא לקרות כלל לפני כהן אף תלמיד חכם בפני עם הארץ ואין ראוי לשנות הואיל ויודע לקרות הא כל שאינו יודע לקרות ארור הוא וארור שמו ואין מעלין אותו כלל ואין חוששין למנהג:

5 המשתחוה על אבן משכית או על רצפה של אבנים אפי' לשם לוקה שנ' ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה מ"מ בבית המקדש מותר להשתחוות על רצפת אבנים שבו הרי לא נאמר אלא בארצכם בארצכם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה על רצפת אבנים של בית המקדש ומ"מ לא נאמר אלא בפשוט אבל אם השתחוה בלא פשוט ידים ורגלים אינו לוקה אלא שאסור ומכין אותו מכת מרדות ומכאן כתבו גדולי המחברים שנוהגי' במקום שיש בבתי כנסיותיהם רצפה של אבנים שנותנין שם מחצלאות או מיני קש ותבן כדי להבדיל ביניהם ובין האבנים ואם לא היה שם דבר החוצץ הולך למקום אחר שאין בו רצפה ומשתחוה או שוחה בהטייה על צדו וכן כתבו גדולי המחברים ונראה שהם פי' מה שנ' כאן חזינא להו לאביי ורבא דמצלי אצלויי על רצפה של אבנים כלומר ומפני איסור השתחויה דרצפה היו עומדין מוטין ומ"מ יש שפרשוה על זה שאמרו שאין אדם חשוב רשאי להחזיק עצמו בפרהסיא כחסיד כל כך שיהיה נופל על פניו בצבור בשביל כל הצבור אא"כ הוא בטוח בעצמו שיענה ואמרו על זה שהם היו נוהגין לעמוד בהטייה הא כל יחיד בעצמו מותר והוא שאמרו בתלמוד המערב ובלבד ביחיד על הצבור ויש מי שאומר ששליח צבור בזמן הזה שדנין אותו כאדם חשוב הואיל ולשם כל הצבור הוא מתפלל אין לו ליפול בתחנה אלא בהטייה וכן המנהג מ"מ אני אומר הואיל והכל יודעין מה שהוא אומר ודבר קבוע לכל הוא ואין אחד משנה ממטבע חבירו אין קפידא בכך ומ"מ המנהג נאה ומקובל וקצת חכמי האחרונים כתבו שאף עשיית רצפה של אבנים אסורה ודווקא בבית הכנסת אבל בבית מותרת הרי אינה עשוייה להשתחואה אלא לדריסת הרגל ויש מתירין אף בבית הכנסת אא"כ במקום שההשתחואה מצויה מתוך דברים אלו למדת שבתחנה אין ראוי לאדם שיהא נופל על פניו לגמרי אלא מטה לצדו ונהגו לנטות לצד שמאל רמז שהוא נכנע לבוראו מצד הסיבה של חירות ר"ל שמאותו צד שהוא מראה חירות יהא נכנע בו לבוראו: