מאירי על מגילה כ״א

1 הקורא את המגלה עומד ויושב וכו' כוונת הפרק להשלים מה שנשאר לבאר מענייני תכונת קריאת המגלה ואחר שהתחיל בקריאת המגלה היאך היא אם מעומד אם מיושב אם באחד אם בשנים אם בברכה אם שלא בברכה והיתה הכוונה בזה שלא לדקדק בה כדין ספר תורה כמו שנבאר נתגלגל לבאר ענייני קריאת ספר תורה בארוכה ועל זה הצד יחלקו ענייני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר תכונת קריאת המגלה אם מעומד אם מיושב אם באחד אם בשנים ונוסח ברכותיה השני לבאר בקריאת התורה אימתי קורין וכמה קורין וכיצד מברכין בה השלישי הוא שנתגלגל על ידי זה לבאר כל הדברים שאין נעשין אלא בעשרה כגון קריאת שמע ותפלה שבצבור ודומיהן והרביעי מי הוא הראוי ליעשות על ידו עניני תפלות שבצבור כגון לקרוא בתורה ולעבור לפני התיבה ולפרוס על שמע ולהפטיר ולישא את כפיו החמישי לבאר בו איזו פרשה שבתורה נקראת ומתורגמת ואיזו אינה מתורגמת ובאיזה דבר נמנעין שלא לאמרו בצבור כלל וכל אלו המשניות שבפרק זה באות זו על ידי זו ושלא מעיקר ענין המסכתא זהו שרש הפרק דרך כלל:

2 והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר תכונת קריאתה היאך היא ואמר על זה הקורא את המגלה עומד ויושב ר"ל עומד ויושב כלומר הדבר תלוי ברצונו ואע"פ שבספר תורה אנו צריכין לקרוא מעומד ואין גורסין בכאן עומד או יושב יצא שאם כן היו הדברים מוכחין דיעבד אין לכתחילה לא והיה יוצא לנו ממנה שבתורה אף דיעבד לא יצא ביושב ממה שנאמר על משנה זו בגמרא מה שאין כן בתורה וזה אינו שלא נאמר בקריאת התורה מעומד אלא לכתחלה כדי לעמוד ביראה הא במגלה אף לכתחלה אלא שמ"מ נהגו לקרותה מעומד מפני כבוד הצבור ובתלמוד המערב אמרו מעשה בר' מאיר שקראה מיושב בטיבעין בבית הכנסת ונתנה לאחר ובירך עליה ושאלו בה זה קורא וזה מברך ותירצו מכאן שהשומע כקורא:

3 קראה אחד קראוה שנים יצאו מתוך שהוצרך להזכיר לשון דיעבד ר"ל יצאו בקראוה שנים הסיב את הלשון אף לקראה אחד אע"פ שאין להזכיר לשון דיעבד בקריאת אחד שהרי הדין כך הוא וכשקראוה שנים הוא אומר שיצאו בדיעבד ובא להשמיענו דתרי קלי משתמעי בדבר החביב ושנפשו של אדם תאבה לשמעו:

4 מקום שנהגו לברך פי' לאחריה מברכין מקום שנהגו שלא לברך אין מברכין הא ברכה ראשונה מתורת הדין צריך לברך שהרי כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן וי"מ שמאחר שברכה אחרונה תלויה במנהג אין לגעור במי שסח בתוך קריאת המגלה שאין הדבר תלוי אלא בשמיעה ומ"מ הדבר נראה שלא לשוח והקורא עצמו מיהא אסור לו להפסיק אלא כדין ק"ש על הצד שבארנו בשני של ברכות:

5 זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

6 כבר בארנו במשנה שהתורה אין קריאתה אלא בעמידה דרך סמך הביאוה מן המקרא שנ' ואתה פה עמוד עמדי בתלמוד המערב התבאר שלא הישיבה בלבד נאסרה בזה אלא אף הסמיכה על העמוד ושם העידו על חכם אחד שראה במתרגם אחד שהיה נסמך על העמוד וקורא ואמר לו אסור לך כשם שנתנה באימה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה ומכאן סמכו קצת חכמים למחות על החזן ועל הקורא שלא לסמוך על הלוח שספר תורה עליו אלא שאפשר לסמוך על מה שאמרו בסוגיא זו משמת רבן גמליאל ירדה חולשה לעולם וכן נאמרו בתלמוד המערב דברים אחרים בסוגיא זו שהם ראוים להביאם כאן ונוסח דבריהם בכל אלו ר' שמואל בר רב יצחק על לבי כנישתא חזא חד בר נש קאי ומתרגם וסמיך לעמודא אמר ליה אסור לך כשם שניתנה באימה כך צריך לנהוג בה באימה ועוד אמרו שם ר' שמואל בר רב יצחק על לבי כנישתא חזא חזנא קאי ומתרגם ולא קאי בר נש תחותוי אמר ליה אסור לך כשם שנתנה על ידי סרסור כדכתיב אנכי עומד בין ה' וביניכם כך אנו נוהגין בה על ידי סרסור ועוד אמרו שם ר' שמואל בר רב יצחק על לבי כנישתא חמא חד סופר מושיט תרגומא מגו ספרא אמר ליה אסור לך דברים שנאמרו בפה בפה ושבכתב בכתב:

7 מנהג ראשונים היה שאף כשהיו עוסקין בתורה לא היו שונין אלא מעומד ובדורות האחרונים משמת רבן גמליאל הזקן נתחדשה חולשה בעולם והיו למדין מיושב ומ"מ יזהר הרב שלא ישב על גבי מטה ותלמידיו יושבין על גבי קרקע אלא יחלוק להם כבוד וישוה אותם עמו כביכול נאמר בתורה ואתה פה עמוד עמדי ומ"מ כתבו בתוספות דווקא בגירסא אבל לעיין בסברא רשאי הרב לישב למעלה ותלמידיו למטה ומצינו בסנהדרין שמעון התימני דן לפניהם בקרקע:

8 כשם שהפרשנו בקריאה מעומד בין תורה למגלה כך אנו מפרישין ביניהם בקריאת שנים כאחד שאע"פ שבמגלה יצאו בתורה לא יצאו מפני שאין שני קולות נשמעין בדבר שאינו חביב כל כך לאדם ומכאן סמכו שלא להשוות קול הקורא לקול שליח צבור אלא שיקרא האחד בקול נמוך ואף בתרגום התורה נאסר שלא לתרגם בו שנים שהרי כל עצמו אינו אלא להבין להם את המקרא ומאחר שהמצות כתובות שם צריכין אנו שלא להקל בשמיעת התרגום שלא נכשילם ברוע הבנת איזו מצוה ובנביא ר"ל כשמפטירין בנביא אפי' אחד קורא ושנים מתרגמין הואיל ואין שם ספור מצות אין אנו מדקדקין כל כך בהבנתם ומ"מ אף בנביא דוקא אחד קורא שלשון הקדש צריכין אנו שלא לערבבו למי שיבינהו ובמגלה אפי' עשרה קורין ועשרה מתרגמין יצאו מתוך שהספור חביב להם נותנין לב עלי' ומביני' ויש גורסין בהלל ובמגלה ומפני שאף ההלל חביב עליהם בשמיעת יציאת מצרים ואע"פ שיונתן לא תרגם בכתובים כלום וא"כ אף במגלה היאך אמרו עשרה מתרגמין שמא אחריו באו אחרים ותרגמוהו וכמו שמצינו באיוב שאמרו במס' שבת קט"ו א' בר' מאיר שהיה יושב בהר הבית ואיוב תרגום בידו ומ"מ אנו אין גורסין בה אלא במגלה וכן יש שאין גורסין אף במגלה ועשרה מתרגמין יש מי שאומר שלא הותרו שני קולות במגלה אלא כששתיהן מתוך הספר הא אם שליח צבור קורא את המגלה אין לאחד מן הצבור שאין מגלה בידו להשוות קולו עם קול שליח צבור מפני שהם מפרשים תרי קלי משתמעי באחד מהם ושמא ישמע קולו באחד מן הצבור יותר מקול שליח צבור ויצא בקריאה שבעל פה וכבר הכרענו בפירושנו על מה שאמרו בדבר החביב תרי קלי משתמעי שעל שני הקולות הוא אומר שנשמעין ומעתה הרי לא פקעה שמיעת קולו של שליח צבור בקולו של זה ודעת כל הצבור לצאת בקולו של שליח צבור ואיני רואה לגעור שום אדם בכך אלא שמנהגם של קדמונים תורה היא ואין אדם רשאי לחדש דבר מעתה:

9 כבר בארנו במשנה שברכה לאחריה היא תלויה במנהג הא ברכה לפניה אין הדבר תלוי במנהג אלא מן הדין אע"פ שבברכת הנהנין ברכה לאחריה פשוטה יותר מלפניה כדכתיב ואכלת וברכת בברכת המצות פשוט יותר בשלפניה כדי שיהיה ניכר שכוונתו למצוה והוא שאמרו כל המצות כלן מברך עליהם עובר לעשייתן ר"ל תכף לעשייתן ומטעם זה פי' רבים שתפס בתלמוד לשון עובר ולא תפס לשון קודם מפני שלשון עובר משמע תכף לעשייה וי"מ מפני שלשון עובר משמע כשהדבר שעליו מברכין הוא לפניו ר"ל המגלה או הלולב והשופר והדומין להם ומ"מ אין למדין מן הכללות שאין כל המצות בדין זה וכמה מצות נעשות בלא ברכה עשיית מעקה ועשיית דין עזיבה ופריקה השמטת כספים וקרקעות שלוח עבדים והענקתם ועמידה מפני הרב ומורא וכבוד אב ואם ונתינת הצדקה והלואה לעני השבת גזלה והשבת אבידה עזיבת לקט שכחה פאה ופרט ועוללות ונתינת מעשר עני והשבת העבוט ושלוח הקן ושמחת גר יתום ואלמנה מצות יבום וחליצה וכן הרבה אלא שיש מי שכולל בזה שכל אלו אינן חובה קבועה על אדם אלא כשיזדמן אותו ענין לידו ובכל כיוצא בזו אין כאן ברכה ועל דרך האמת רוב מצות נכללות בדין זה אלא שהשחיטה אינה חובה קבועה ומברכין עליה וכן קדושי נשים לדעת גדולי המחברים שכתבו בחבוריהם כל המקדש אשה צריך לברך ואחר כך מקדש כדרך כל המצות שמברך עליהם עובר לעשייתן ומ"מ לא נהגו בכך וסוף דבר ראינו לקצת גאונים שהאריכו בזה ר"ל לבאר על איזו מצוה מברכין ועל איזו מצוה אין מברכין ולא מצאו להם כלל אחד לכלול בו את כלם עד שהסכימו שאין הדבר תלוי בטעם אחד אלא בענינים רבים מהם מפני שאין בהם מעשה כהשמטת כספים ודומיהם ומהם שהם מצוה הבאה בעבירה כגון השבת גזילה ודומיהם ומהם שעשייתן כדי להשמר מן הלאוין לא שיהא גופן מצוה כגון הגעלה שאינה מצוה בתורה להשבית בליעתן של כלים אחר שאין בהם חמץ בעין אלא שמ"מ אם רוצה להשתמש בהם צריך להגעילן ומהם שאין הדבר תלוי מכל וכל במברך כגון נתינת צדקה שמא לא יקחנה והדומים לזה וכן אצלי טעם אחר שלא לברך על ענין שאינו מוגבל אלא לכל אחד כרצונו ומפני זה אין מברכין על ההגדה בלילי פסחים שהספור ביציאת מצרים אינו מוגבל אלא כל אחד מאריך כרצונו וכן הרבה מצות בדין זה וכן הדברים מתפרשין בהרבה טעמים והמבין יכול להתבונן בפרטיהם איזו סבה מונעת מהם הברכה הם מטעמי' הנזכרים הן מזולתם:

10 נסח ברכת המגלה לפניה מברך שלש ברכות על מקרא מגלה ושעשה נסים ושהחיינו בין בלילה בין ביום ולאחריה במקום שנהגו מברך הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו והנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו בא"י הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע ויש שאין מברכין שהחיינו אלא בקריאה ראשונה של לילה ואין הדברים נראין כמו שכתבנו בפרק ראשון:

11 חמשה לשונות אלו האמורים בברכה יש מדקדקין בהם שהם כנגד חמש מגלות ואין הדברים נראין ויש מי שאומר שהם כנגד חמשה פעמים שמצינו את עמלק נמסר בידינו אחת בימי יהושע בפרשת ויחלוש יהושע שניה בפרשת אם נתון תתן את העם הזה ופרשו בהגדה שעמלקים היו ואחת בימי שאול בפרשת פקדתי ואחת בימי דוד בפרשת ויהי אחרי מות שאול ודוד שב מהכות את העמלקי ואחת בימי מרדכי ויש שמוציא את השניה של מלך ערד ומכניס תחתיה את שבימי גדעון וחתימת ברכה זו יש מדקדקין בה שהרי אין חותמין בשתים ומתרצין ששניהם ענין אחד הוא שהתשועה היא בהפרע מן השונאים וי"מ שענין האל המושיע הוא כנגד מה שאמר ואיש לא עמד בפניהם שאע"פ שהיו ישראל הורגין לא עמד אחד מהם להרוג את הבא להרגו ונפרע מן השונאים שלא במיתת אחד מן האוהבים וזה מהפלגת הנס אלא שמ"מ ענין אחד הוא ואין כאן חתימה בשתים:

12 המשנה השניה בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה וכו' כונת המשנה בענין החלק השני לבאר כמה בני אדם קורין בכל זמן קריאה ובאיזה יום מוסיפין עליהן ובאיזה יום אין מוסיפין ואמר על זה בשני ובחמישי ובשבת במנחה תקן להם משה רבינו לישראל שיהיו קורין בשבת שחרית ובשני ובחמישי כדי שלא יעמדו שלשה ימים בלא תורה כמו שאמרו בדרש כל העומד שלשה ימים בלא תורה נופל ביד אויביו שנאמר וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים אין מים אלא תורה וכתיב בתריה ויבא עמלק וכמו שדרשו בכאן מים על דרך דרש כך דרשו בו עמלק על דרך דרש וכבר ידעת משל האויבים השולטים בהעדר דרכי התורה שהוא השונא המדיח והוא ראש צרים ומלך גדול ותקן שיהיו קורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת שחרית ומ"מ פירשו בשביעי של קמא פ"ב א' שלא היתה עיקר תקנת משה רבינו אלא חד גברא לתלתא פסוקי אי נמי תלתא גברי לתלתא פסוקי עד שבא עזרא ותקן שיהו קורין בהם שלשה לעשרה פסוקים והוסיף להם עוד קריאת שבת במנחה ופי' שם הטעם משום יושבי קרנות שהרי קריאת שבת במנחה אינה בטעם זה ר"ל שלא לעמוד שלשה ימים בלא תורה שהרי קראו בה בשחרית שלא מכח תקנתו אלא מתקנת משה רבינו כמו שכתבנו ומ"מ במסכת סופרים יראה שאף עיקר הקריאה בשני ובחמישי על ידי עזרא היתה והוא שאמרו משה תקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות ובימים טובים ובחול המועד ובראשי חדשים שנאמר וידבר משה את מועדי י"י וגו' מצותן שיהו קורין כל אחד בזמנו ועזרא תקן להם לישראל שיהיו קורין בשני ובחמישי ובשבת במנחה אלא שאין לדחות תלמוד שלנו מפני ברייתא של מסכת סופרים ואף קריאת המנחה בשבת קצת גאונים פירשו בו שטעם תקנתה להשוות קריאת שבט לוי רוצה לומר בין כהנים ולוים שנקראו עם בפני עצמן עם ישראל והוא שיש שם שלשה קריאות של שלשה שלשה ויש בהם ששה בין כהנים ולוים ושלשה ישראלים ובשבת שחרית שנים בין כהנים ולוים וחמשה ישראלים ונמצאו שמונה מכל עם ואף זו כנגד תלמוד שלנו שפירשו הטעם מפני יושבי קרנות אלא שלשיטת מסכת סופרים קריאת השלשה חכמים תקנוה שעזרא תקן עיקר הקריאה וחכמים תקנו קריאת השלשה אבל לשיטת תלמוד שלנו שהוא העיקר משה תקן עיקר הקריאה בשני ובחמישי ובא עזרא ותקן בהם קריאת שלשה והוסיף עוד קריאת שבת במנחה ומתוך כך אמרו במשנה זו על קריאות אלו של שני וחמישי ושבת במנחה שיהיו קורין בהם שלשה אין פוחתין מהם שאין שום קריאה בפחות משלשה כנגד שלשה יחסים הידועים באומתנו והם כהן לוי וישראל וכן אין מוסיפין עליהם והטעם מפני ששני וחמישי הם ימי מלאכה ונמצא בהארכתם בטול מלאכה לעם ושבת במנחה הוא סמוך לערב שכבר עמדו שם רובו של יום בקדושה בין תפלה ותורה ודרשה ויש בהארכתם טורח גדול והוא הטעם שאין מפטירין בהן בנביא ויש מקשים בה ממה שאמר בשני של שבת כ"ד א' יום טוב שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה אינו מזכיר של יום טוב וכו' עד שטרחו בתירוצה בדברים שאין נראין ומ"מ עיקר הגירסא לשם יום הכפורים שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה אינו מזכיר של שבת ואע"פ שמ"מ אין הלכה כן שהרי יום הוא שנתחייב בארבע תפלות מ"מ למדת שאין נביא בשבת במנחה:

13 הפותח והחותם בשבת מברך לפניה ולאחריה פי' בגמ' שהפותח והוא הכהן מברך לפניה והמסיים מברך לאחריה שכל הקריאה מצוה אחת ואין ברכה אלא בראש המצוה ובסופה ונמצאו האמצעיים נפטרים בברכת הראשון והאחרון אלא שנראה לי שצריך שהקורין האמצעיים יהיו שם מתחלה ועד סוף כדי שישמעו הברכות ויצאו בשמיעתם ומ"מ אם רצו לעשות מכל קריאה וקריאה מצוה אחת ושיברכו כלם אין כאן משום ברכה לבטלה והוא שפירשו בגמ' שאחר משנה זו תקנו לברך כל אחד בתחילת קריאתו ובסופה בתחילתה גזרה משום הנכנסין שמא יחשבו עליו שהוא ראשון ואם יראו שאינו מברך לפניה יאמרו עליו שאין ברכה בתורה לפניה ובסופה משום היוצאים שמא יחשבו עליו שהוא אחרון ואם יראו שאינו מברך לאחרי' יאמרו שאין ברכה בתורה לאחריה ואע"פ שבגמרא אמרו על רב חתם ולא בריך כבר פירשו הטעם באתריה דרב מיעל עיילי מיפק לא נפקי וי"מ לשיטה זו גזירה משום הנכנסים בין ראשון לשני ויראו את השני שאינו מברך לפניה ויחשבו שאף הראשון לא בירך לפניה ויאמרו כך דרכה של תורה שאין ברכה לפניה וכן היוצאין בין שני לשלישי ויראו השני שלא חתם יאמרו שאף האחרון אינו חותם ויאמרו אין ברכה לאחריה וי"מ משום הנכנסין שיכנסו בין ראשון לשני לשמוע קריאת התורה ונמצאת שמיעתם שלא בברכה לפניה ומשום היוצאין שיצאו קודם שיקרא האחרון ואין שומעין ברכה לאחריה ועל סמך פירוש זה נהגו בצרפת לברך בקול בינוני להשמיע לכל את הברכות:

14 בראשי חדשים ובמועד קורין ארבעה שמתוך שניתוסף בו קרבן מוסף ניתוסף בו קורא אחד ומ"מ אין מוסיפין עליהם שאע"פ שאינן ימי מלאכה גמורה כחול גמור שהרי נאסרה בראש חדש מלאכה לנשים מתורת מנהג ובמועד אף לאנשים אלא אם כן מלאכת האבד מ"מ ימי מלאכה הם ויש בטול מלאכה וכן מטעם זה אין מפטירין בהן הפותח והחותם וכו' כמו שפרשנוהו והחזירו בכאן שלא תאמר הואיל ואישתני אישתני זה הכלל כל יום שיש בו מוסף וכו' והענין שכל שניתוסף במעלה יתירה על חבירו ניתוסף בקורא אחד הילכך כל יום חול וכל יום שלא ניתוסף בו קרבן על שאר הימים קורין שלשה כגון קריאה שבכל יום חול וחנוכה ופורים ותעניות אפילו תענית צבור אע"פ שיש בו מוסיף של תפלה רוצה לומר תפלת נעילה וכן כל אלו אין מפטירין בהן חוץ מתעניות ראש חודש ומועד שיש בו מוסף ואין בו יום טוב קורין ארבעה י"ט שנאסר במלאכה חוץ מאוכל נפש חמשה יום הכפורים שנאסר אף באוכל נפש ששה שבת שנתוסף על יום הכפורים שזה זדונו בידי שמים וזה בידי אדם שבעה אין פוחתין מהם בכלם אבל מוסיפין עליהם פירש ביום טוב וביום הכפורים ושבת הואיל ואינן ימי מלאכה וי"מ שבכלם אין מוסיפין אלא בשבת ואין הדברים נראין ומפטירין בנביא בכל אלו השלשה ומטעם הנזכר ר"ל אחר שאין בהם בטול מלאכה הפותח והחותם חזר ושנה בדבר זה מטעם שהזכרנו:

15 זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

16 אין פוחתין מעשרה פסוקים בבית הכנסת ואע"פ שבחשבון שלשה פסוקים לקורא די לנו בתשעה פסוקים לשלשה קורין אין פוחתין מעשרה ופסוק וידבר עולה מן המנין אע"פ שאין למדין ממנו שום חדוש ובתלמוד המערב פרשו שאם נגמר הענין בפחות מעשרה כגון פרשת ויבא עמלק שאינה אלא תשעה פסוקים וקורין אותה ביום הפורים דיו בכך ואין צריך להוסיף עליה והוא שאמרו שם בפרק בשלשה פרקים ר' פליפא בר פרוטא בעא קומי ר' זעירא הרי פרשת עמלק ואמר ליה שניא היא שהיא סדרו של יום עשרה פסוקים אלו שנים קורין שלשה שלשה ואחד קורא ארבעה ואין ברירה איזה מהן ראוי לקרות הארבעה יותר מחבריו אם ראשון רוצה לקראם ואינו מניח פסוק הרביעי לאמצעי הרשות בידו שמצינו בקצת דברים מעלה בראשון אמרו חכמים שלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה והיה כתוב עליהם א' ב' ג' לידע איזה מהם נתרמה ראשונה להקריב ממנה קרבן ראשון שמצוה בראשון והענין הוא שכשהיו מביאין שקליהן היו מניחין אותן בשלש קופות גדולות שהיו במקדש והיו אח"כ ממלאין מהם שלש קופות אלו של שלש שלש סאין בפסח ובעצרת ובחג והיו רושמין אותן באותיות על הדרך שהזכרנו ואם אמצעי קוראן ואינו מניחן לאחרון הרשות בידו שמצינו מעלה באמצעי דרשו חכמים אל מול פני המנורה מלמד שהיה מסדיר פניהם כלפי נר מערבי ונר מערבי כלפי שכינה מכאן שאמצעי משובח ואם הניחו שני אלו כבוד לאחרון יישר כחם וקוראם האחרון שהרי מעלין בקדש ולא מורידין ואי אתה קורא עליו הרי זה משובח שהרי על כרחנו צריך הוא לקראם אלא שאתה מפרשו שמשתבח הוא בכך וזכות הוא לו: