מהר"ם על יבמות צ״ט

1 ד"ה כתב כל נכסיו וכו' עד וכן נראה לר"י דאי לר"מ וכו'. הלשון דחוק דמאי דיוק זה דמשמע דבעי למידק דבלא קושיא זו צ"ל דר"מ מודה ביתמי ר"ל אפי' לא הוי קשה לן ההיא דהכא אלא אההיא דהאשה שנפלו לחודיה צריכין אנו לומר דיבם במקום אחיו קאי דאל"כ הוי סברת ר"מ הפוכה מדרבנן וזה ליתא דבלאו ההיא דהכא נוכל לומד דר"מ אית ליה דמשעבדי אפי' בדיתמי ורבנן לא פליגי עליה אלא בדיתמי אבל מיניה מודו והשתא אינה סברא הפוכה דלרבנן הויא כתובה וב"ה שוין ולר' עדיפא כתובה מב"ה וק"ל ויש ליישב דה"ק וכן נראה לר"י תרוצו של ר"ת דאין לתרץ דלא קשיא מידי ההיא דהכא אההיא דהאשה שנפלו די"ל דבשניהם פליגי דרבנן אית להו אפילו מיניה לא גבי ממטלטלי ור"מ ס"ל דאפילו מיתמי גבי והכא אתא לאשמועינן רבותא דרבנן ובהאשה שנפלו אתא לאשמועינן רבותא דר"מ דא"כ הוה סברת ר"מ הפוכה מדרבנן וכו' ודו"ק נ"ל ברור:

2 גמ' חלק אחד פשיטא וכו'. גירסא זו שלפנינו היא גירסת התוס' אבל רש"י גריס בנמ' חלק א' סלקא דעתך ופי' דחלק אחד משמע שלכל אחר נותנים חלק אחר ולכך פריך ס"ד שנותנים לכל אחד חלק בפני עצמו ודו"ק ברש"י:

3 תוס' ד"ה ס"ד השתא בהמתן של צדיקים וכו' עד שהחכם עצמו נכשל באכילת איסור וכו'. והטעם הוא דדבר גנאי הוא להכם שיכנס דבר איסור לתוך פיו כן כתבו התוס' בשבת מההיא דר' ישמעאל קרא והטה ע"ש: