מהר"ם על יבמות צ׳

1 תוס' ד"ה אכל תרומה טמאה וכו' עד אע"ג דלא גלי קרא בכרת. ר"ל הכא ליכא לתרץ כמו שתירצו התוס' בדיבור זה לעיל מיניה דשאני תרומה דגלי קרא בהדיא ויסף חמישיתו עליו דלא אשכחן קרא דגלי בחמץ בפסח שהוא בכרת ואם כן נימא דקם ליה בדרבה מיניה אלא על כרחך צ"ל משום דבשוגג אתו לכפרה:

2 ד"ה והא הכא וכו' עד מדאורייתא ליכא לאפלוגי ומרצה בתרוויהו וכו'. פי' בין בזריקה בין בטומאה:

3 ד"ה ועל הבשר וכו' עד כדמוכח התם הוא סוף הדבור ואח"כ מתחיל דבור אחר בין ביחיד וכו' ובא"ד נ"ל להגיה אבל למאן דאמר הותרה בצבור לא בעי ציץ לרצויי וכו':

4 תוד"ה ולגמור מיניה וכו' אברהם היכא שמע ליה יצחק בהר המוריה וכו' עד ואמר ר"י משום דאתחזק בנביאות היו סומכין עליו וכו'. ר"ל דלעולם אפילו לב"ד שרי לעבור משום מגדר מלתא והיינו משום דהב"ד יודעים דכשיעברו בענין זה יהיה גדר לדבר אבל התם אי לאו דהיה מוחזק איך היו סומכין עליו להקריב שחוטי חוץ כדי שירד אש מן השמים ויהיה מגדר מלתא לעבודת כוכבים שמא לא ירד האש ונמצא שיעברו על דברי תורה בחנם לכך צריך התם טעמא דמשום דהיה מוחזק בנביאות היו סומכין עליו וק"ל: