מהר"ם על יבמות י״ד

1 תוס' ד"ה מי סברת ובו' עד וי"ל דאין חושש לדקדק וכו' דממילא הוא מוקשה. ר"ל דאין חושש לדקדק אר"ל דתכלית הקושיא לא הוי אלא להוכיח לו דבלא קושייתו הוא מוכרח לומר דיש לחלק בין ב' בתי דינין בעיר אחת כדבסמוך וזה ממילא מכח קושיא שהקשה ר"ל בעצמו ממגילה:

2 ד"ה כי אמרינן ובו' עד וכן נראה דאמרינן בירושלמי דבן עיר מוציא בן כפר כצ"ל ור"ל א"כ ע"כ צ"ל שבני הכפרים בעצמם קראו להם דהא אין בן עיר יכול להוציאם ולכך ודאי היו קורין בעירם ועיין באשר"י דפי' בע"א:

3 ד"ה לא מטלטל וכו' עד אבל אין לפרש דהכא איירי במוקצה מחמת מיאוס וכו' עד ועוד דעל מוקצה מחמת מיאוס א"ר יוחנן בפרק כירה וכו' כצ"ל:

4 תוס' ד"ה בשלמא וכו' עד אלא למ"ד עשו וכו'. ר"ל ולא הוי האי ה"נ מסתברא ככל ה"נ מסתברא שבגמרא דאתי להכריח התירוץ של המתרץ דאיכא למימר דלעולם לא מודיע להו והא דלא נמנעו מלעשות טהרות וכו' משום דלא עשו כדבריהם:

5 בא"ד והשתא לפי גירסא זו מוכח שפיר וכו' כצ"ל דלפי גירסת ר"ח ל"ג בגמרא ומאי אולמיה דהך וכו' דהא אולמא ואולמא היא דהא מההיא דטהרות בא להוכיח דאפילו למ"ד דלא עשו צ"ל דאודועי מודיעו להו והוי האי ה"נ מסתברא ככל ה"נ מסתברא שבגמ':

6 בא"ד בסופו א"נ נקט בשלמא משום אליביה דמ"ד לא עשו. ר"ל דהא השתא בא לומר ולהוכיח דאפילו למ"ד לא עשו צריך לומר דמודעי להו ולדידיה אמר בשלמא וכו':