חורב ס״ד

חורב ס״ג » « חורב ס״ה

1 סנהדרין פתח ↗

וְאִם אִיתָא, לָא לֵימָא לֵיהּ? הָא בְּצִנְעָה, הָא בְּפַרְהֶסְיָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּאִשָּׁה אַחַת, וְהֶעֱלָה לִבּוֹ טִינָא. וּבָאוּ וְשָׁאֲלוּ לָרוֹפְאִים, וְאָמְרוּ: אֵין לוֹ תַּקָּנָה עַד שֶׁתִּבָּעֵל. אָמְרוּ חֲכָמִים: יָמוּת וְאַל תִּבָּעֵל לוֹ. תַּעֲמוֹד לְפָנָיו עֲרוּמָּה: יָמוּת וְאַל תַּעֲמוֹד לְפָנָיו עֲרוּמָּה. תְּסַפֵּר עִמּוֹ מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר: יָמוּת וְלֹא תְּסַפֵּר עִמּוֹ מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר. פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: חַד אָמַר: אֵשֶׁת אִישׁ הָיְתָה, וְחַד אָמַר: פְּנוּיָה הָיְתָה. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר אֵשֶׁת אִישׁ הָיְתָה – שַׁפִּיר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר פְּנוּיָה הָיְתָה – מַאי כּוּלֵּי הַאי? רַב פָּפָּא אָמַר: מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא אָמַר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל פְּרוּצוֹת בַּעֲרָיוֹת. וְלִינְסְבַהּ מִינְסָב? לָא מְיַיתְּבָה דַּעְתֵּיהּ, כִּדְרַבִּי יִצְחָק. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִיטְּלָה טַעַם בִּיאָה וְנִיתְּנָה לְעוֹבְרֵי עֲבֵירָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם״. הֲדַרַן עֲלָךְ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִין: הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ, וּבַת כֹּהֵן שֶׁזִּנְּתָה. יֵשׁ בִּכְלַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ: בִּתּוֹ, וּבַת בִּתּוֹ, וּבַת בְּנוֹ, וּבַת אִשְׁתּוֹ, וּבַת בִּתָּהּ, וּבַת בְּנָהּ, חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חָמִיו. גְּמָ׳ הַבָּא עַל אִשָּׁה שֶׁנָּשָׂא בִּתָּהּ – לָא קָתָנֵי, אֶלָּא הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ. מִכְּלָל דְּתַרְוַיְיהוּ לְאִיסּוּרָא, וּמַאן נִינְהוּ? חֲמוֹתוֹ וְאֵם חֲמוֹתוֹ. וְקָתָנֵי: ״יֵשׁ בִּכְלַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ״, מִכְּלָל דְּתַרְוַיְיהוּ כְּתִיבִי בְּהֶדְיָא, וְהָנָךְ מִדְּרָשָׁא אָתְיָא. הָנִיחָא לְאַבָּיֵי, דְּאָמַר: מַשְׁמָעוּת דּוֹרְשִׁין אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי עֲקִיבָא הִיא. אֶלָּא לְרָבָא דְּאָמַר: חֲמוֹתוֹ לְאַחַר מִיתָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, מַתְנִיתִין מַנִּי? אָמַר לָךְ רָבָא: תְּנִי ״הַבָּא עַל אִשָּׁה שֶׁנָּשָׂא בִּתָּהּ״. יֵשׁ בִּכְלַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ: חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חָמִיו. לְאַבָּיֵי, אַיְּידֵי דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵא אֵם חָמִיו, תָּנֵי נָמֵי חֲמוֹתוֹ וְאֵם חֲמוֹתוֹ. לְרָבָא, אַיְּידֵי דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵא אֵם חָמִיו וְאֵם חֲמוֹתוֹ, תָּנֵי נָמֵי חֲמוֹתוֹ. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״אִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ״ – אֵין לִי אֶלָּא אִשָּׁה וְאִמָּהּ. בַּת אִשָּׁה, וּבַת בִּתָּהּ, וּבַת בְּנָהּ מִנַּיִן? נֶאֱמַר כָּאן ״זִמָּה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״זִמָּה״. מָה לְהַלָּן – בִּתָּהּ וּבַת בִּתָּהּ וּבַת בְּנָהּ, אַף כָּאן – בִּתָּהּ וּבַת בִּתָּהּ וּבַת בְּנָהּ. מִנַּיִן לַעֲשׂוֹת זְכָרִים כִּנְקֵבוֹת? נֶאֱמַר כָּאן ״זִמָּה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״זִמָּה״. מָה לְהַלָּן זְכָרִים כִּנְקֵבוֹת, אַף כָּאן זְכָרִים כִּנְקֵבוֹת. מִנַּיִן לַעֲשׂוֹת לְמַטָּה כִּלְמַעְלָה? נֶאֱמַר כָּאן ״זִמָּה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״זִמָּה״. מָה לְהַלָּן לְמַטָּה כִּלְמַעְלָה, אַף כָּאן לְמַטָּה כִּלְמַעְלָה. וּמָה כָּאן לְמַעְלָה כִּלְמַטָּה, אַף לְהַלָּן לְמַעְלָה כִּלְמַטָּה. אָמַר מָר: מִנַּיִן לַעֲשׂוֹת זְכָרִים כִּנְקֵבוֹת. מַאי ״זְכָרִים כִּנְקֵבוֹת״? אִילֵּימָא בַּת בְּנָהּ כְּבַת בִּתָּהּ? בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתְיָאן! אֶלָּא, אֵם חָמִיו כְּאֵם חֲמוֹתוֹ. הַשְׁתָּא, אֵם חֲמוֹתוֹ לָא קָמָה לַן, אֵם חָמִיו מִיהְדָּר עֲלַהּ?

1 ערכין פתח ↗

״אַל תֵּצֵאוּ״ וַיֵּצְאוּ, ״אַל תּוֹתִירוּ״ וַיּוֹתִירוּ. שְׁנַיִם בַּשְּׂלָיו בִּשְׂלָיו — רִאשׁוֹן וּבִשְׂלָיו שֵׁנִי. בִּשְׂלָיו רִאשׁוֹן — ״בְּשִׁבְתְּכֶם עַל סִיר הַבָּשָׂר״. בִּשְׂלָיו שֵׁנִי — ״וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ״. בָּעֵגֶל — כִּדְאִיתֵיהּ, בְּמִדְבַּר פָּארָן — כִּדְאִיתֵיהּ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא: מַאי דִּכְתִיב ״מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה״? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַלָּשׁוֹן: כׇּל אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם זְקוּפִים וְאַתָּה מוּטָל, כׇּל אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם מִבַּחוּץ וְאַתָּה מִבִּפְנִים, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהִקַּפְתִּי לְךָ שְׁתֵּי חוֹמוֹת, אַחַת שֶׁל עֶצֶם וְאַחַת שֶׁל בָּשָׂר, ״מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא: כׇּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע כְּאִילּוּ כָּפַר בָּעִיקָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ״. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא: כׇּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, נְגָעִים בָּאִים עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְלׇשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית״, וּכְתִיב הָתָם: ״לַצְּמִיתֻת״, וּמְתַרְגְּמִינַן: לַחֲלוּטִין. וּתְנַן: אֵין בֵּין מְצוֹרָע מוּסְגָּר לִמְצוֹרָע מוּחְלָט אֶלָּא פְּרִיעָה וּפְרִימָה. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצוֹרָע״? זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרָתוֹ שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רַע. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן״? לֶעָתִיד לָבֹא מִתְקַבְּצוֹת כׇּל הַחַיּוֹת וּבָאוֹת אֵצֶל נָחָשׁ, וְאוֹמְרוֹת: אֲרִי דּוֹרֵס וְאוֹכֵל, זְאֵב טוֹרֵף וְאוֹכֵל, אַתָּה מָה הֲנָאָה יֵשׁ לְךָ? אוֹמֵר לָהֶם: וְכִי מָה יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן? וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כׇּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע מַגְדִּיל עֲוֹנוֹת עַד לַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ״. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: כׇּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע רָאוּי לְסוֹקְלוֹ בְּאֶבֶן, כְּתִיב הָכָא ״אוֹתוֹ אַצְמִית״, וּכְתִיב הָתָם ״צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי״. וְאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: כׇּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, אֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי וְהוּא יְכוֹלִין לָדוּר בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְלׇשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל״, אַל תִּיקְרֵי ״אוֹתוֹ לֹא אוּכָל״ אֶלָּא ״אִתּוֹ לֹא אוּכָל״, וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ עַל גַּסֵּי הָרוּחַ. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: כׇּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגֵיהִנָּם: אֲנִי עָלָיו מִלְּמַעְלָה וְאַתָּה עָלָיו מִלְּמַטָּה נְדוּנֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים״, אֵין חֵץ אֶלָּא לָשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם מִרְמָה דִבֵּר״. וְאֵין גִּבּוֹר אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ כְּגִבּוֹר יֵצֵא״, גַּחֲלֵי רְתָמִים הַיְינוּ גֵּיהִנָּם. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מָה תַּקָּנָתוֹ שֶׁל מְסַפֵּרי לָשׁוֹן הָרָע? אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים״, וְאֵין לָשׁוֹן אֶלָּא לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם״, וְאֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ״, וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא יַשְׁפִּיל דַּעְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר רוח בְּרוּחַ״. רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: סִיפֵּר אֵין לוֹ תַּקָּנָה, שֶׁכְּבָר כְּרָתוֹ דָּוִד בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַכְרֵת ה׳ כׇּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת״. אֶלָּא מָה תַּקָּנָתוֹ שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי לָשׁוֹן הָרָע? אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא יַשְׁפִּיל דַּעְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר רוח בְּרוּחַ״. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כׇּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע מַגְדִּיל עֲוֹנוֹת כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת, עֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. כְּתִיב הָכָא ״לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדוֹלוֹת״, וּכְתִיב בַּעֲבוֹדָה זָרָה ״אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה״. בְּגִילּוּי עֲרָיוֹת כְּתִיב: ״וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת״, בִּשְׁפִיכוּת דָּמִים כְּתִיב: ״גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא״. ״גְּדוֹלוֹת״ אֵימָא תַּרְתֵּי! הֵי מִינַּיְיהוּ מַפְּקָא? בְּמַעְרְבָא אָמְרִי: לָשׁוֹן תְּלִיתַאי קָטֵיל תְּלִיתַאי, הוֹרֵג לַמְסַפְּרוֹ, וְלַמְקַבְּלוֹ, וְלָאוֹמְרִין עָלָיו. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב ״מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן״, וְכִי יֵשׁ יָד לַלָּשׁוֹן? לוֹמַר לָךְ: מָה יָד מְמִיתָה — אַף לָשׁוֹן מְמִיתָה. אִי מָה יָד אֵינָהּ מְמִיתָה אֶלָּא בְּסָמוּךְ לָהּ — אַף לָשׁוֹן אֵינָהּ מְמִיתָה אֶלָּא בְּסָמוּךְ לָהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם״. אִי מָה חֵץ עַד אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים אַמָּה, אַף לָשׁוֹן עַד אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים אַמָּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ״. וְכִי מֵאַחַר דִּכְתִיב ״שַׁתּוּ בַּשָּׁמַיִם פִּיהֶם״, ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם״ לְמָה לִי? הָא קָמַשְׁמַע לַן, דְּקָטֵיל כְּחֵץ. וְכִי מֵאַחַר דִּכְתִיב ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם״, ״מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן״ לְמָה לִי? לְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: דְּבָעֵי חַיִּים — בְּלִישָּׁנֵיהּ, דְּבָעֵי מִיתָה — בְּלִישָּׁנֵיהּ. הֵיכִי דָּמֵי לִישָּׁנָא בִּישָׁא? רָבָא אָמַר: כְּגוֹן דְּאָמַר ״אִיכָּא נוּרָא בֵּי פְלָנְיָא״. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מַאי קָא עָבֵיד? גַּלּוֹיֵי מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא! אֶלָּא דְּמַפֵּיק בְּלִישָּׁנָא בִּישָׁא, דְּאָמַר: ״הֵיכָא מִשְׁתְּכַח נוּרָא אֶלָּא בֵּי פְלָנְיָא״. אָמַר רַבָּה: כֹּל מִילְּתָא דְּמִיתְאַמְרָא בְּאַפֵּי מָרַהּ, לֵית בַּהּ מִשּׁוּם לִישָּׁנָא בִּישָׁא. אֲמַר לֵיהּ: כׇּל שֶׁכֵּן חוּצְפָּא וְלִישָּׁנָא בִּישָׁא! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא כְּרַבִּי יוֹסֵי סְבִירָא לִי, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִיָּמַי לֹא אָמַרְתִּי דָּבָר וְחָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי. אָמַר

1 אבל באלה המצות שיש להן יחס עם עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים אחרת היא בתכונתן המיוחדת — ואם יחפצו לאנסך ולאלצך, ולוא יהי גם בסתר וגם לא בעתות השמד והחרום ואף אם יש בזה תועלת למאנסך ונוגשך, לאנוס אותך, כי תעבור על אחת מהעבירות האלה — אז מסור את נפשך וחייך ואל תעבור — הן חייך במה נחשבו עוד אם תעבור עליהן — כה תאמר תורת ה׳.

1 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

איסור גזילה אפילו ע"מ להחזיר ומה נקרא גזילה ואיסור לא תחמוד ולא תתאוה. ובו יב סעיפים:אסור לגזול או לעשוק אפי' כל שהוא בין מישראל בין מעכו"ם ואם הוא דבר דליכא מאן דקפיד ביה שרי כגון ליטול מהחבילה או מהגדר לחצוץ בו שיניו ואף זה אוסר בירושלמי ממדת חסידות: אסור לגזול אפי' ע"מ לשלם דבר יפה ממנו ויש מי שאומר דהיינו אם אין התשלומין בעין שאם הם בעין כיון שהם יפים מהדבר שלוקח זכות הוא להם ויזכה אותם לבעלים ע"י אחר: כל הגוזל את חבירו אפי' שוה פרוט' כאלו נוטל נפשו: אפי' הוא בסכנת מות וצריך לגזול את חבירו כדי להציל נפשו צריך שלא יקחנו אלא על דעת לשלם וע"ל סי' ש"פ ס"ג: אפי' הלוקח בשאלה שלא מדעת הבעלים נקרא גזלן: החוטף משכון מיד הלוה שלא ברשות ב"ד ה"ז גזלן אע"פ שהוא חייב לו ואין צ"ל אם נכנס לתוך בית חבירו ומשכנו: איזהו גזלן הלוקח ממון האדם בחזקה כגון שחטף מידו מטלטלים או שנכנס ברשותו שלא לרצון הבעלים ונטל משם כלים או שתקף בעבדו או בבהמתו ונשתמש בהם או שירד לתוך שדהו ואכל פירותיה וכל כיוצא בזה: איזהו עושק זה שבא ממון חבירו לתוך ידו ברצון הבעלים וכיון שתבעוהו כבש הממון בחזקה ולא החזירה כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או שכירות והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה: הכופה את חבירו למכור את שלו ונותן לו דמיו אסור אבל אין לו דין גזלן ליפסל מדאורייתא אלא מדרבנן כמו שנתבאר: כל החומד עבדו או אמתו או ביתו או כליו של חבירו או כל דבר שאיפשר שיקנהו ממנו והכביד עליו רעים והפציר בו עד שלקחו ממנו הרי זה עובר בלא תחמוד כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בזה כיון שחשב בלבו איך יקנה דבר זה ונפתה בלבו בדבר עבר בלא תעשה של לא תתאוה ואין תאוה אלא בלב בלבד: התאוה מביא לידי חמוד והחמוד מביא לידי גזל שאם לא רצו הבעלים למכור אע"פ שהרבה להם בדמים והפציר ברעים יבא לידי גזל שנא' וחמדו בתים וגזלו ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו מלגזול יבא לידי שפיכות דמים צא ולמד ממעשה אחאב ונבות: הא למדת שהמתאוה עובר בלאו אחד והקונה דבר שהתאוה בהפצר שהפציר בבעלים עובר בב' לאוין לכך נאמר לא תחמוד ולא תתאוה ואם גזל עובר בג' לאוין:

חורב ס״ג » « חורב ס״ה