חורב תרי״ז

מלוא רצון ה׳ זה בפנימיות נפשנו — עבודת ה׳ שבלב הזאת — יוכל להגיע לעצם שלימותו, ע״י עשיית שנוי נמרץ במהלך רעיוננו ורגשותינו ע״י התעוררות הלב והרעיון, ע״י דחית הרעיונות הלא טהורים ותחית רעיונות ורגשות נעלים תחתם בפנימיות נפשנו, בעוד הרעיונות והרגשות הן המה התכן היחידי של חיינו הפנימיים, אולם רעיונות ורגשות יעלו ויתעוררו בקרבנו אם ע״י דבור ושיח — שפתים או ע״י אותות זכרון ופעולות שהן לשם אות וסימן. והנה עבודת ה׳ הפנימית הבאה ע״י סימנים ופעולות לשם ״אות״ נקבעה בעדנו ע״י ״הקרבנות״ ראה הלאה פ׳ י״ח והעבודה הפנימית ע״י ״הדבור״ הלא היא השתפכות הנפש ״בתפלה״ —

עבודת ה׳ הפנימית ע״י ״התפלה״ יקראו אותה חכמינו ז״ל ביחוד בשם ״עבודה שבלב״, יען בה נמצא האמצעי לזה יותר מאשר בעבודת הקרבנות, האמצעי, שקרוב הנהו ביותר אל הרוח ואל פנימיות נפשנו — הלא הוא ״הדבור״ — אבל לא בעבור זה, בעבור כי עבודת ה׳ ע״י קרבנות ועבודת ה׳ ע״י הדבור שונות ונבדלות הנה במטרותיהן, עד כי נחשוב כאלו האחת תכליתה היתה רק בחיצוניותה והשנית בפנימיותה. זאת לא זאת, יען בעד שתיהן המלה ״לב״ — שהוא פנימיות נפשנו — הוא נושא הפעולה ושונות הנה רק ע״י אמצעי רושם הפעולות על פנימיות נפשנו זאת.

אנחנו נקח בזה דברים ביחוד ע״ד עבודת ה׳ הפנימית, ע״ד העבודה שבלב הבאה ע״י ״הדבור״, הלא היא ״התפלה״.