חורב ת״ס

לקבוע בלבנו את רעיון ״הצניעות והענוה״, שעלינו לההזיק במעוזו תמיד ולמען גם אז, בעת ידרש לנו, כפי עריכת גופנו מבוראנו, לעשות ולמלאות את צרכי האדם הבהמיים, כי נהיה נזהרים לבל תפרוצנה בקרבנו מחשבות בהמיות ותעבורנה גם בגבול החלק השני מפעולות האדם, שהנה אמנם ״מעשיו האנושיים״, לכן סדרו ותקנו חז״ל, כי אחרי כל עשית צרכינו הבהמיים, ואחרי כל מנע במערומי הגוף במקומות המכוסים, לרחוץ את ידינו — נטילת ידים, למען נעשה ע״י מעשה הרחיצה קיר וחיץ מבדיל בין צרכי האדם, שהמה בהמיים ובין חיי אנוש הנוסדים על פעולותיו הטהורות, ולמען דעת, כי אף אם אנוס הנך בחייך, לעשות ולמלאות איזה מצרכיך כצרכי הבהמה, בכ״ז ידוע תדע, כי חוק וקצב לכל מעשה ופעולה מכל אלה ורק בעתם הנחוץ, ולעומתם הן דרושים להיות מעשי חייך הנשארים חפשים מכל הדברים הבהמיים.

כאשר תקיץ ותקום משנתך, אשר במשך העת ההיא חיית כלך רק בעד גופך בלבד, והנך חפץ תחפוץ להכין את עצמך אל חיי האדם, עליך גם כן לרחוץ את ידיך, את הידים, שהנה שייכים ביותר אל החלק האנושי שבאדם, ולהכין ולקדש על ידי זה את הגוף אל תעודתו האנושית, גם להציב גבול, קיר וחיץ בין חיי הבהמה וחיי האדם אשר לך, ונוסף לזה הנקיון והטהרה, הלא היא גם חובת הבריאות, לכן בקומך משנתך, שלש פעמים תרחץ את ידיך, גם את פניך רחץ ואת פיך הדיח במים. חכמינו ז״ל יזהירו ויצוו ביחוד על הנקיון והטהרה, וחובה קדושה, להחזיק את הגוף, להיות נקי וטהור, מבלי לנגוע בכל דבר טמא ואחרי נגיעה כזאת לרחוץ את הידים א״ח ד׳.