חורב רפ״ג

בעד כל המצות המתיחסות אל חלק העדות דאגה התורה, לבל נחשוב את הדבר שהוא בתור אות וסימן ואשר יקבל את תכלית תעודתו רק ע״י המובן והרעיון הנקשר אליו, כי הוא תכלית עצמו, ולבל תדמה, כי מעשהו החיצון ומציאותו לבד יחשב לקיום המצוה, לכן כלל גדול בכל אלה: כל דבר העיקרי בציורי האותות דרוש להעשות בזמן, אשר אז בעתו ובזמנו יוכל להשתמש באמת לשם אות, אבל לא באופן אם יחסר עוד שום תנאי קודם למעשה, ואשר רק אחר זמן עם השלמת חסרון התנאי יצייר לנו מעצמו ״למפרע״ בתור אות ועדות תעשה ולא מן העשוי.

לכן למשל ״סכך״ של סכה לא יוכל להיות בשעת הסכוך מחובר עוד אל האדמה ולתלוש אותו אחרי כן, וכמו כן בציצת ברגע קשירת הציצת בכנפות הבגד מחויב להיות בהם ובבגד בהשלמה כל התנאים הדרושים לזה, ואם כן לא יוכלו למשל להכניס חוט אחד ארוך בנקב שמונה פעמים ולקשרו ולחתוך אותו אח״כ שמונה פעמים, לעשות ממנו שמונה חוטים, או להניח ציצת בבגד בעל שלש כנפות ואח״כ ימלאו את החסרון לעשות את הכנף הרביעית וכדומה, כמו כן הציצת דרושות להיות עשויות ושזורות לתכלית ולשם ציצת, גם קשירתן תהיה לתכלית הזאתי״א י״ד.