חידושי חתם סופר על שבת ע״ב

1 למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה. עמ"ש רש"י דהתם ספיקו איל ודאו נקבה וכו' בלה"נ לא דמי מתנת דם אשם לחטאת דבד' קרנות ובאצבע למעלה מחוט הסיקרא. ואשם שתים שהן ד' למטה מחוט ובכלי. וצ"ל דבדיעבד אינו מעכב כמ"ש תוס' לקמן ד"ה בעל וכו' בתנאי שלמים ע"ש. ועיין פלוגתת ר"א ורבנן במתני' זבחים ע"ט ע"ב. ומשו"ה הוצרך לומר שזה זכר וזה נקיבה ומג"א סי' א' הקשה תיפוק לי' דחטאת בעי ידיעה בתחילה. ועיין סוף פ"ב דשבועות דלרבי דקיי"ל כוותי' ידיעת ספק מחלק לאשם תלוי וס"ל לר"ל אליבי' דה"ה דמחלק לחטאת ע"ש. וצ"ל הא דאין ידיעת ספק גורם חיוב חטאת ג"כ כי היכי דמחלק דהא הכל מאו הודע נפקא. וא"כ אשם תלוי דכתב רחמנא ל"ל הא תיכף שיתודע לו ספק אכילת חלב יתחייב חטאת. וצ"ל דגזירת הכתוב הוא דספיקא חמיר ולא מתכפר לי' בחטאת בת דוקא ובעי דוקא איל לאשם ועמ"ש בזה תר"י ריש ברכות דף ד' ע"א דפוס זולצבאך דאשם תלוי חמיר מ"ח פעמים מן החטאת ואסברא לי' רמ"א באו"ח סי' תר"ג. וסימנך חם לבי בקרבי דעל הודאי יותר חם לבי מעל הספק ע"כ החמירה תורה עליו. ולעולם ידיעת ספק הוה ידיעה. נמצא זה דוקא בחטאת אבל אשם מעילות דהודאי והספק שוים ולמ"ד ידיעת ספק מחלק ה"ה דגורם חיוב ממש. ולפ"ז הא דאמר רבא בכריתות מדברי שניהם נלמוד דאשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה אינו מוכרח לר"ל אליבא דרבי הנ"ל דס"ל ידיעת ספק הוה ידיעה אלא דרבא ס"ל כר' יוחנן ספ"ק דשבועות הנ"ל דספק ידיעות אינה מחלקות לחטאת משו"ה אמר מדברי שניהם נלמוד וכו'. ובפלפול ישבתי בזה קו' תוס' דשמעתין אפי' רש"י. ומ"מ י"ל פי' רש"י דשמעתין דלהכי נקיט שזה ספיקו זכר וודאו נקבה ולא נקיט משום ידיעה בתחילה דרצה לפרש אליבא דר"ע אפי' לר"ל הנ"ל:

2 ועיין שבועות דף ד' ע"ב הקשו תוס' אפי' רש"י שם למה דכ' רחמנא או הודע תיפוק לי' אי לא ידע שחטא איך מייתי חטאת. ולכאורה י"ל לא איצטריך אלא לומר שהידיעה מחלק ולא ב' מיני העלמות כפי' רש"י לעיל ע"א ע"א ד"ה קצירה גוררת ע"ש בסוף הדבור. אלא דלכאורה היא גופא קשי' מנ"ל למילף הא מיני' דלמא איצטריך קרא למימר דבעי ידיעה ודאית ולא ידיעת ספק וצ"ל בלאה"נ ידעינן הא דודאו נקבה וספיקו איל ואייתר קרא להנ"ל וגם בזה א"ש פי' רש"י ולק"מ קושי' מג"א ועיין שב יעקב סימן ב':

3 נתכוון להגביה וכו'. עיין מג"ש דלרש"י פליגי רבא ושמואל בכריתות ומאי דמפיק שמואל ממלאכת מחשבת מפיק רבא מאשר חטא בה. והגירסא בכריתות י"ט ע"ב אלא מתעסק ולא כמ"ש לפנינו ואי כמתעסק ע"ש היטב בבה"ז. ועיין תוס' סנהדרין ס"ב ע"ב סוף ד"ה להגביה הי' להם ג"כ הגירסא אלא ע"ש. ואמנם שם בתי' קמא מיישבים פי' רש"י דאע"ג דבשארי איסורים כתיב בה פרט למתעסק מ"מ איצטריך בשבת מטעם מלאכת מחשבת דנפקא מיני' היכי דנהנה במלאכת שבת ומשכחת לי' קרעו בחמתו או מדליק נר או אם הי' שבת והוציאה בפיו לפי' תוס' כריתות י"ד ע"א ד"ה אם וכו' בשארי איסורים כה"ג חייב שכן נהנה משא"כ בשבת פטור משום מלאכת מחשבת. ומש"ה איצטריך לטעמא דמלאכת מחשבת אבל לעולם אימא לך נתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר כיון שנתכוון לחתיכה דאיסורא חייב לכ"ע וכרש"י. וזה נ"ל כוונת פירש"י פסחים ל"ג ע"א ד"ה תאמר במעילה וכו' ע"ש וק"ל:

4 דהא מיכוין לחתיכה בעלמ'. ונ"ל מ"מ ל"ד הך שם חתיכ' דתלוש לדמחובר דמחובר נקרא קצירה משא"כ תלוש אין לו שיתוף זה השם. ובזה מיושב לקמן ע"ג ע"א דמכוין לזריקה ד' אימא מודה לאביי ע"ש. וק' הא כבר אשמועינן מחתך וחתך אע"כ הכא ליכא שיתוף שם ממש דקצירה מיתקרא משא"כ מריקה וזריקה עיין וק"ל:

5 והנה במה דאמר אילימא דעביד קצירה וטחינה וכו' הכא תרתי מחייב וכו'. יש לעיין בהוריות ז' ע"ב ע"ש. וא"כ לכאורה יש לעיין הומ"ל דכוותי' אכל חלב הכרס וחלב הכליות וכן דם הקזה דם הנפש דם בהמה ועוף והשוחט בחוץ עולה ושלמים צאן ובקר. וממש בכל הכריתות תמצא ככה ובכולן חדא מחייב משא"כ בקצירה וטחינה דשבת אע"ג דלא תעשה כל מלאכה לאו וכרת א' הוא מ"מ מתחלק מכיון דשייך בכמה מצות שייך לשון שאר מצות. עיין תוס' סנהדרין ס"ב ע"ב ד"ה רישא וכו' וע"ש בסוף. וי"ל דידע הש"ס דמ"מ דמי טפי לחלב ודם מלחלב וחלב. ואפי' זורה ובורר ומרקד דהוי ממש שלשתן מלאכה א' מ"מ הוה ג' ענינים שונים כמ"ש תוס' שבת ע"ד ע"א ד"ה אע"ג ע"ש היטב. משא"כ חלב כליות וחלב הכרס. אמנם מ"מ נראה לי דלא הוה צריך לדחוקי לאוקמי רישא בע"ז אלא אפי' בשאר מצות וכנ"ל ואתי' ברייתא כר"י דמחייב בשובט ומיסך ב' וכן מדקדק ואורג כדאיתא לקמן ע"ב ע"ב ואינהי הוו ממש א' טפי מחלב כליות וכרס כמ"ש תוס' ע"ד ע"א הנ"ל. והא דלא מוקמינן בהכי משום דלא קיי"ל כר"י דיחידאי הוא וניחא לי' לאוקמי כר"א ובע"ז וסיפא בשארי מצות ובתרי טעמא ולא לאוקמי לבר מהלכתא ובחד טעמא. והיינו דקאמר ר"י פוק תני לבראי דלטעמי' דלא מוקמינן בתרי טעמא ע"כ רישא ר"י דשובט הוא. א"כ פוק תני לבראי דא"ל מני ר"י הוא דלא קיי"ל כוותי'. והרווחנו גם כן מאי דקשיא לאביי דלית לי' חילוק עבודה בע"ז ופליג על ר"א א"כ הך רישא במאי מוקמינן ליה. ולהנ"ל יש לומר אביי מוקי לה בשאר מצות וכר"י:

6 והנה במאי דאמר אלא מאהבה ומיראה הניחא לאביי כ' תוס' דגם לאביי לא אתי' שפיר דשבת נמי חייב כבר כתב הפ"י דיש לומר דבשבת פטור משום מלאכה שאצ"ל אע"ג שיש לפקפק ע"ז דבשבת כה"ג לא מיקרי משאצ"ל כיון שעושה ע"ד פלוני האונסו לעשות ולאותו פלוני ניחא לי' במלאכה. מ"מ לרמב"ם דמפרש מאהבת הצורה ויראת הצורה שאין המעשה נעשה לתכלית הכוונה וכה"ג בשבת פטור ומתוקם סיפא שפיר בע"ז לאביי. אלא היינו דלא כר"י דהרי לר"י משאצ"ל חייב נמצא לאביי רישא בשארי מצות וכר"י דשובט ומדקדק וסיפא בע"ז ודלא כר"י דמשאצ"ל והוה לי' בתרי טעמא ותרי תנאי וליכא למאן דאמר דמוקמי ברייתא בהכי ע"כ למסקנא מוקי אביי בשאר מצות וקסבר רוק הוא ובלעו ולא בע"ז מאהבה ויראה. עיין בכל זה ודו"ק:

7 העובד מאהבה וכו'. צ"ע סנהדרין ס"א ע"א זובח למרקילוס להכעיס ליכא אלא לאו כיון דלבו לאו לקבלת אלהות וכ"כ להדיא מהרי"ט ח"ב חא"ח סי' ח' ע"ש והכא חייב מיתה. ויש לחלק דהכא עושה על דעת אהבת אדם אחר שמקבלו באלוה אע"פ שהוא אינו מקבלו. משא"כ התם עושה לדעת עצמו להכעיס. ומ"מ הרמב"ם מפרש בשמעתין לאהבת הצורה ולא לדעת אדם אחר א"כ צ"ע. וע"כ צ"ל דבמסקנא דסנהדרין גם בלהכעיס חייב ודלא כמהרי"ט. ובלא"ה ע"ש בחי' הר"ן סנהדרין דליתא למהרי"ט אמנם אמת דבשב לא מיקרי פורש ממינות. ועיין יש"ש פ"ד דגיטין סי' ע"ב וז"ל אבל מי שיצא מן הכלל ונכנס לדתם פשיטא שאין חילוק בין להכעיס בין בשגגת אמונה בין למלאות תאותו דס"ס משומד לע"ז הוא שהרי קיבל עליו ע"ז והוא בכלל מורידין ולא מעלין עכ"ל: