חידושי חתם סופר על שבת מ״ה

1 ה"נ מסתברא דרב כר' יהודה ס"ל וקשה הא לקמן מסקינן רב במוקצה לאכילה סבר לי' כר"י. במוקצה לטלטול ס"ל כר"ש. בשלמא אי גרסינן לה לקמן בשר טבוח שפיר במוקצה לאכילה ס"ל כר"י אבל במוקצה לטלטול ס"ל כר"ש משום דמקיים איסור מוקצה באכילה אבל היכא דלא מקיים איסור מוקצה באכילה ס"ל בטלטול אף כר"י ושפיר אכל לר"א ז"ל דגרס לה בשר סרוח א"כ לא מקיים התם איסור מוקצה באכילה דהא בלא זה לא ראוי' לאכילה ואעפ"כ סבר בטלטול כר"ש. אך י"ל לשיטת ר"ת דהא הכא אפי' רש"י מודה ג"כ שפיר אך רב אלפס לא סבר כשיטת ר"ת א"כ קשה עליו קושי' גדולה וצ"ע ודו"ק:

2 בתוס' ד"ה היכא דדחי בידים שאני ואע"ג דנר שכבה שרי ר"ש וכו' דהתם שאני כיון שכבר פסק דיחוי שלה עכ"ל והקשה הרשב"א א"כ גבי כוס וקערה ג"כ אזיל לה הדחוי ומאי קאסר ר"ש ותי' דבשלמא גבי נר כשמדליק לא מדליק אלא לשעה או קצת יותר אבל כוס כשמדליק מדליק לכל שבת וא"כ מדחה בידים לכל שבת ואסור אע"פ שפסק הדחוי. ובזה נבוא לבאר שיטת המחבר דמג"א הקשה על המחבר שפסק חיטין שזרען בקרקע אם לא נשרשו מותרין ולקמן גבי פת וצנון אע"פ שלא נשרשו עדיין אסורין. אבל לק"מ בשלמא התם גבי לפת עסקינן שטמן בקרקע וא"כ אע"פ שאירע שלא הושרשו כיון כשטמן הוה דיחוי בידים אבל הכא עסקי' כשנותן בקרקע ע"ש או יום מקודם ולא דחו בידים לגמרי כמו התם ודו"ק:

3 תוס' ד"ה אלא שבנר וא"ת אמאי לא מייתי גרוגרות וצימוקין. אבל המעיין ברש"י יראה שרש"י הרגיש בזה דהנה גרוגרות וצימוקין דיחו בידים וגם לא חזי' כדמצינו בירושלמי אבל נר הוא שמן המטפטף חזי' הוא לכל מילי רק משום איסור אבל דחי בידים וחיטין שזורעין ג"כ חזי הוא לאכילה רק דיחוי בידים וא"כ להכי מביא נר דהוה דומיא לחיטין שזורעין וגרוגרות וצימוקין ולהכי כ' רש"י ג"כ אין מוקצה בדבר הראוי:

4 עד מוצאי יו"ט האחרון. פי' רש"י אי משום סתירת אוהל בחה"מ לכל הפחות לשתרי משמע קצת מרש"י דבנוי סוכה ג"כ שייך משום סתירת אוהל ובפ' המביא פי' רש"י גבי נוי סוכה ליכא משום סתירת אוהל וי"ל דהא ע"כ התם מיירי בלא קבעו לשם דאי קבעו לשם בטל לגבי סוכה אע"כ דלא איירי שם אלא בשלא קבעו וא"כ שפיר ליכא משום סתירת אוהל אע"פ שהוא סתירת אוהל ומדרבנן הא התם אבין השמשות קאי ומשום מיגו ובאיסור דרבנן לא אמרינן מיגו דאתקצאי אבל הכא איום וא"כ לכל הפחות מדרבנן הוה אסורן משום סתירת אוהל ודו"ק:

5 מני אילימא ר"י ומה היכא וכו' והקשה הרשב"א דלמא ר"מ היא ומתרץ דלית הלכתא כר"מ. וקשה הא אדרבא כל הפוסקים מודים דאיסור מוקצה מחמת מיאוס ליכא ומוקצה מחמת איסור אמרינן. אלא בל"ה לק"מ דהא מ"ל להגמרא לחלק בין גרוגרות וצימוקין לשאר פירות אלא ודאי סברא הוא לא חזי' לי' ושאר פירות אפי' העלין לגג חזו להו וא"כ אי דחזו להו א"כ מסתמא ר"מ נמי סבר כר"ש וכ"ת ר"מ סבר לה בשאר פירות נמי לא חזו להו מנ"ל לחלק ודו"ק:

6 בתוס' ד"ה אין לנו קשה לרשב"א אבל לר"ש מיהו שרי והא אמרינן בכל הכלים הכל מודים בסיכי וזירי ות' שאני סיכי וזירי דקבוע לו מקום מחמת כבידו והוה מוקצה מחמת חסרון אבל במנורה הוה רק מוקצה לאוצר. וי"ל דהתוס' לשיטתם לא מצי סברו דכאן הוה מוקצה לאוצר דא"כ ע"כ צ"ל דר"י במוקצה מחמת מיאוס סבר כר"ש אבל במ"ל לאוצר אסור וא"כ חמור מוקצה לאוצר ממוקצה מחמת מיאוס וזה אינו דהא לעיל דף י"ט איפכא משמע מתוס' ד"ה הני כרכי דזוזי וכו' ופי' ר"ת דהני כרכי דזוזי מוקצה מ"מ אבל הא דקאמר במוקצה לטלטל סבר כר"ש במוקצה שמקצה אדם מדעתו לעיסקא לאוצר אבל רש"י לשיטתו סבר לעולם מוקצה לאוצר חמור. וקושי' התוס' בלא"ה לק"מ דרש"י גרס כגי' הרשב"א בשר טבוח וממילא לק"מ:

7 בגליון הקשה והיכי משמע מתוס' בשלמא גבי נבילה שנתנבלה לא דחה בידים אבל הכא דחה בידים אבל היכא דלא דחי מ"מ חמור ממ"א הא במס' חולין דף ט"ו ע"א אמרינן ע"כ לא קאמר ר"מ אלא במבשל אבל בשוחט לא וא"כ בכל ענין חמור מוקצה מחמת איסור ממוקצה מחמת מיאוס. וי"ל דכי היכי דדחי בידים ויושב ומצפה כמו כן לא דחה ואינו יושב ומצפה. ולפ"ז בשלמא התם אינו יושב ומצפה אבל הכא אין דקא מדחי אבל יושב ומצפה ודו"ק: