חידושי חתם סופר על שבת קמ״ג

1 ב"ש אומרים מעבירין מעל השולחן עצמות. פירש"י קשין יפה תי' במג"ש אעצמות דברכין וראוי לבהמה מ"ט דמאן דאוסר כיון דכבר נשחטה הבהמה מע"ש ועמדו העצמות בה"ש לבהמה אע"כ בקשין משום גרף של רעי נגעו בי' דלהחמיר במוקצה אסור לטלטל הרעי בעין בלי כלי ולאידך מותר אפי' בלי כלי ועיין חידושי למס' ביצה שם עשיתי סמוכין לדבריו מלשון רש"י דהתם. אך מקליפי אגוזין לא תי' כלום. וצ"ל דומי' דעצמות קשין ה"ה קליפין היינו קליפי אגוזים ומשום גרף של רעי. ומיהו בלאה"נ י"ל רש"י פי' כן להס"ד קשה לכאורה איך אפשר דמשנה סתר מיני' ובי' דב"ה אוסר לטלטל קליפין ומיד אח"כ סתים תנא מטלטלין שער אפונין אע"כ אפי' מאן דאוסר קליפי דרישא היינו קליפי אגוזין מתיר שער אפונין שהוא מאכל בהמה. כן הפי' להס"ד עד דאתי ר"נ ואמר אנו אין לנו והיינו ממתני' דמחתכין את הדלועין כמבואר ריש מס' ביצה. דשם מבואר דלר' יהודה אפי' מאכל בהמה אסור וא"כ שער אפונין כ"ש היא ומדקתני מפני שהוא מאכל בהמה ש"מ דאל"ה אפי' לר"ש אסור וא"כ ע"כ רישא בעצמות וקליפי פירות הרכין מיירי ואנו אין לנו וכו' ולהך מסקנא מודה רש"י להתוס' וא"ש:

2 אמר ר"נ אנו אין לנו וכו' פי' תוס' דממס' עדיות אין ראי' פי' דאין לנו לשבש ולהפך משנתינו אולי תנאי היא ותנא דתנא עדיות פליג אתנא דתני שבת. אבל ממחתכין דסוף מס' שבת עצמו מוכח דגם תנא דשבת ס"ל ב"ה כר' שמעון ע"כ משבש ומהפך משנתינו:

3 מסייע לי' לר' יוחנן. עיין תוס' ומג"ש לא עשה כלום. והנה התם בברכות סוף פרק אלו דברים כ' תוס' נהי מותר לאבדן אבל עכ"פ קשה לעניות וצ"ע א"כ מאי רבותא דהאי שמש ת"ח. אך דלק"מ דהתם מיירי שנוטלין עליהם ידים ונמסו ונמקו ובאופן זה מותר לאבדן ביד. אך אסור לאבדן לזורקן במקום דריסת רגלים דקשה לעניות וצדקו ב' מימרות דר' יוחנן דמותר ואסור לאבדן והתם מעניני' והכא מעניני'. ודברי ש"ס דשמעתין עולין כהוגן דברישא קתני מעבירין לאשמועינן דאינו צריך לזרוק העצמות והקליפין מידו אלא מעבירין למקום מוצנע שיעשה בהם צרכו וכמ"ש רשב"א בשם רמב"ן שמוליכין לתנור להסקה למחר ועצמות הקשין למלאכת כלים וכדומה וזה הוא לשון מעבירין. אכן בסיפא שער אפונין מעבירין לאבוס הבהמה אך פרורין להיכן מעבירין יזרקם מיד מידו ולא יטלטל שלא לצורך דאע"ג דחזו למאכל בהמה מ"מ דבר מועט הם ואין בהם צורך ולמאי יטלטלם והרי לכל הפוסקים אסור לטלטל אפי' מה שאינו מוקצה אם הוא שלא לצורך כלל אע"כ אסור לזורקם משום עניות וק"ל:

4 ספוג. עיין מרדכי לעיל פ' תולין והגה' מיימ' פכ"א אות י' דמכאן קשה על הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' שרי לכתחלה. וי"ל ע"פ גי' וחכ"א בין כך ובין כך מקנחין בו ותרי תנאי אליבא דר"ש ויבואר לקמן אי"ה בפ' חביות. ועיין תוס' ס"פ שמנה שרצים. וכתובות ו' ע"א דר"ת עצמו מייתי משנתינו ולא כ' כלום ולגי' הנ"ל ניחא:

5 ועיין דקדוק לשון רש"י במשנתינו שאין הספוג לא כלי עור וכו' רצונו לומר דודאי כלי הוא שמלאכתו לאיסור וניטול ככל כלי שמלאכתו לאיסור לכל מר כדאי' לי' אך לענין טומאה לאו כלי היא מפני שאינו מין עור וכו'. ועיין לעיל קכ"ג ע"א תוס' ד"ה מדלענין וכו':

6 ברוך החונן לאדם דעת. אשר חנני בפ' נוטל אדם. יגמלנו חסדים אלפי מאות. בחידושי פרק חביות:

7 חבית שנשברה. ובלבד שלא יספוג דעת רש"י דמשום שמא יסחוט ומאי דתני' לקמן בברייתא משום עובדא דחול אשמן קאי אבל ספוג משום שמא יסחוט וכ"כ בחכמת שלמה. וכן משמע מסידור משנתינו דבדינא סחיטה עסיק ובא. אלא שלפ"ז משמע סחיטת ספוג אע"ג שאין המשקה גדול בעצמו מ"מ שייך מפרק דומיא דסחיטת ענבים ועיין לקמן קמ"ה ע"א פירש"י ד"ה פטור שאין זה מפרק וכו' ע"ש. ואמנם רמב"ם מפרש לי' נמי משום סחיטה אך סחיטת ליבון ככל סחיטת בגדים ולא משום מפרק ע"ש. והא דלא מחלק בין יש לו בית אחיזה לאין לו. משום בשלמא לעיל במשנה דס"פ נוטל מיירי לקנח השולחן או הקערה ואינו רוצה בהמשקה רק הוה פסיק רישא מש"ה כשיש לו בית אחיזה שוב איננו פ"ר משא"כ משנתנו סופג ע"מ ליטול המשקה לערב חיישינן מתוך שהוא בהול יסחוט עתה בשבת ומה לי יש לו בית אחיזה או לא. אמנם ראב"ד בהשגות ס"ל אפי' סוחט בידים בבית אחיזה ליכא סחיטה אלא כמוריק מצלוחית ע"ש וא"כ צ"ל הא דלא מחלק במשנתינו בין יש לו בית אחיזה לאין לו. משום עובדא דחול נגע בי' וכדעת התוס'. וצ"ל מה לו ענין במשנתינו וצ"ל אי לאו דאית לי' שרש באיסור דאורייתא בסוחט בלי בית אחיזה לא הוה אסרינן משום עובדא דחול וזה סברת רמב"ם ויחסה רשב"א לסברת רש"י לעיל ר"פ תולין ע"ש:

8 הלכה כר' יהודה בשאר פירות. לכאורה הא דפסק ר' יוחנן כיחידאה משמע כתי' ב' דתוס' דמשנתינו מחליף והלכה כר' יהודה ר"ל רבנן לפי החלפת השיטה. ולפ"ז יש להקשות אהרי"ף דפסק כר' יוחנן וקשה ע"כ לא קאמר ר"י הלכה כר' יהודה שהוא רבנן לפי החלפת השיטה אבל אנו דקיי"ל מודה ר"י בזיתים וענבים לק"מ מכלכלה ולא מחלפין א"כ בתותים ורימונים הלכה כרבים כרבנן וק' אהרי"ף. וצ"ל דהרי"ף ס"ל ביצה דומה לתותים ולא לזיתים וסברא זו איתא בחלופי גרסאות שנדפסו בריש המסכתא ע"ש. אח"ז ראיתי בגליון מג"א של הגאון מו"ה אלי' ווילנא ז"ל שהקשה אהרי"ף דלמא אנן לא מהפכין משום דס"ל טעמא דביצה משום הכנה ולא תי' כלום. ומפני קושי' זו צ"ל דרי"ף מפרש כפי' קמא של תוס' דכלכלה מחליפין ולא משנתינו ואפ"ה פסק כר' יהודה א"כ הלכה כוותי'. ועיין מהרש"א במס' ביצה שם דהקשה הא מרבנן קשי' ותי' דתרי רבנן נינהו ע"ש. ולפ"ז מה שהקשו תוס' לקמן ד"ה שמשך וכו' דלר' יוחנן הוה ברייתא תיובתא לק"מ דע"כ מהפך גם הברייתא ורבנן דברייתא מודו לר' יהודה בזיתים וענבים לאסור היינו רבנן דכלכלה דאסרו ביצה וכהך שיטה דביצה דומה לזיתים ולא לתותים ולק"מ לר' יוחנן אלא לרב ורב תנא הוא ופליג וא"ש וצ"ל דסתם פרי דמתני' משמע לי' לר' יוחנן היינו כל פירות ופליגי ארבנן דכלכלה דאסרו ביצה שהוא כזיתים וענבים. ורבנן דכלכלה ס"ל כרבנן דברייתא דמשך דמחלקו בהדיא בין זיתים לתותים:

9 ובחידושי למס' ביצה ישבתי קושי' מהרש"א הנ"ל על נכון בעה"י לפי מ"ש תוס' שם למ"ד משום פירות הנושרין משום שמא יעלה ויתלוש למה לי טעמא דמוקצה בפירות תיפוק לי' משום שמא יעלה ויתלוש ותי' נפקא מיני' היכי דהאילן עומד בחצרו ויש לו עורבין שיכולין לאכול ממחובר והוה מוכן לבהמה. וע"ש פני יהושע שכ' תי' זה לר"ש אבל לר' יהודה באמת כיון דאית לי' מוקצה אפי' בכה"ג שוב לא גזרו כלל אפירות הנושרין וצ"ל דכל משקין שזבו ס"ל לא שייך מוקצה שהרי המשקה הי' בין השמשות מעורב עם האוכל ועומד לאכילת אדם ודלא כמלחמות ה' לקמן בשמעתין. והא"ש ר' יוחנן ס"ל ביצה איתא בכלל פירות הנושרין ובכלל משקין שזבו דתרווייהו איתנהו בי'. ואיתא לדר' יוסף ואיתא לדר' יצחק וע"כ כדמהפכין לק"מ לרבנן די"ל משום פירות הנושרין אסרו ביצה. אך לר' יהודה דאית לי' מוקצה ופירות הנושרין אסורים בכלל מוקצה ומעולם לא נמנו ב"ד לאסור פירות הנושרין משום שמא יעלה ויתלוש אלא המה בכלל כל המוקצה. וביצה מתרנגולת העומדת לאכילה דלית בה מוקצה אין לאסור אלא משום משקין שזבו וקשי' אדר' יהודה וצריך להחליף השיטה. ואין לומר אכתי לא להפוך ולוקמא בביצה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה אה"נ כבר הקשה כן מהר"ם שיף שם ותי' א"כ מתני' דכלכלה ה"ל למיתני בתנאי בתרנגולת ולא בביצה ע"ש:

10 חלב האשה פירש"י מדכתיב ותפתח נאד החלב ותשקהו. עיין תוס' ונלע"ד דעת רש"י משום דם נעכר לחוד לא הי' ראוי לומר שתכשיר הזרעי' דהרי אפי' מים שנשתנו מראיהם אינם מכשירין ומהיכי תיתי נימא דם שנשתנה מראהו ונעשה חלב יכשיר הזרעים. אך הואיל וגלי קרא דבמילת' קאי והוה משקה כדכתיב ותשקהו נהי דהי' לנו לומר דעכ"פ הך משקה לא עדיף מסלי זתים וענבים דבעי לרצון לזה מועיל לנו דעיקור יסודתו מהדם ואז כשהי' דם הי' מטמא שלא לרצון וחזינן דשינוי מראה שלו לא גרע שהרי עדיין נקרא משקה א"כ דינו כמו שהי' מעיקרא כשהי' דם:

11 והנה מ"ש תוס' דאיכא למ"ד דלית לי' דם נעכר כן הוא נדה ט' ע"א ור' יהודה מכללם. וצ"ע קצת דהא בעי בשמעתין לאוקמי הך מתני' דמכשירין כר' יהודה והך מתני' אית לה דם נעכר וי"ל זה. והנה בסוגי' דכריתות דמייתי תוס' ד"ה לא לרצון וכו' צ"ע מאי פריך לרבא דס"ל מדמטמא שלא לרצון מעין הוא ממתני' דתשעה משקין מטמאין בזב דלמא פליגי בדם נעכר והיינו מעין וארבא גופי' תיקשי מאי מקשה אדר"נ מדמטמא שלא לרצון ש"מ מעין הוא דלמא היינו למ"ד דם נעכר ור"נ מוקי ברייתא דהתירו לו למגע טמא מת כמ"ד איברים מתפרקין דהלכתא כוותי'. וי"ל קושי' בחברתה מדחזינן לרבא דפריך לר"נ ש"מ לית ליה לרבא דתליא בפלוגתא דדם נעכר אלא מעין הוא בעצמותו מש"ה פריך עלה ממתני' דט' משקין ולפ"ז מיושב קושי' תוס' סוף ד"ה שלא לרצון הנ"ל דלפום סוגי' דהתם דלא ס"ל טעם דחלב שלא לרצון משום דם נעכר רק שהוא מעין בעצמותו וכיון שנדחה זה שאין מעין ע"כ צ"ל דשלא לרצון היינו סתמא ודעתו של תינוק כרוכה אצל חלב. ושמעתין ס"ל טעמא דלא לרצון משום דם נעכר ושלא לרצון דאמר לא בעינא עיין הקצרתי מאד וסמכתי על המעיין:

12 אמנם בלא"ה צל"ע לומר דכל הני תנאי לית להו דחלב אתי' מדם והוא מורגל בפי חכמים ותלמידיהם וחכמי הקבלה ועי' מג"א סי' תרצ"ד ובפי כל הטבעיים. וע"כ נלע"ד לא פליגי דחלב אתי' מדם ודלא כתוס' דשמעתין ד"ה לרצון וכו' אך ר"מ ס"ל מדם נדה דוקא אתי' ואהא פליגי תנאי דנדה ט' וס"ל דאתי' מדם של כל האיברים ועיין לשון רמב"ם פ"ה ממ"א הל' י"ב ע"ש. ולא מדם נדה ובפרק קמא דבכורות דאמרינן למ"ד דלית לי' דם נעכר לא הוה חלב חידוש אלא משום אמ"ה ולא משום דם. היינו טעמא משום דנתהוה דם איברים שלא פירש שעודנו חיתה עד שיפרוש והכא אע"ג דהחלב פירשה מ"מ כבר נשתנית קודם שנעשית איסור. משא"כ למ"ד דם הרחם שהוא דם הכנוס נעכר ונעשה חלב זה כבר הי' אסור ואינו חוזר להתירו עתה ע"י שנעשה חלב והוא חידוש:

13 ואכתי יש לבעל דין לחלוק ולומר דנהי דהחלב מתקבץ מדם האיברים מ"מ יש בו ג"כ מדם הגידים המכונסים וליתסר החלב והוה שפיר חידוש ולמאי צ"ל משום אמה"ח. י"ל באופן אחר עיין היטב מ"ש והאריך מג"א סי' רי"ו סק"ג שהקשה מהא דדם נעכר ע"ש. ובסוף דבריו וז"ל ועוד דגבי דבש מאי איכא למימר וצ"ע עכ"ל וכ' בשיורי כנה"ג דנעלם ממנו דברי ר"ן בע"ז ל"ט ע"ב דבש למאי ניחוש לי' וכו'. מבואר שם דאה"נ גבי דבש מסרי סרי קודם שמהפך מה שבתוכו מסרי סרי תחלה כי כן דרך כל הדברים שההעדר קודם לההוי' ומפשיט צורה הראשונה לגמרי ומתקלקל ושוב לובש צורה אחרת. ומה שהק' מג"א מדם נעכר י"ל אה"נ דמתקלקל אך התם מחלב דאדם קאמר דמתהוה מדם נידות ואע"ג שמתקלקל ונעשה נבילה שאינה ראוי לגר מ"מ ראוי לכלב מיהת הוה. ודם נדה דאשה שהוא דבר טמא מתועב ומקולקל מעיקרא. ומעיקרא לא הי' ראוי אלא לחתולים ובעי שיתקלקל מאכילת חתול וכלב ועיין בכורות כ"ג ע"ב ואיך א"כ יהי' מזונות התינוק ממנו וסברא זו כתבה ה"ה פ"ב ממ"א הל' ג' יע"ש אלא חידוש הוא להך מ"ד אבל למ"ד אין דם נדה נעכר אלא דם שארי האיברים אין בו חידוש שהרי נפסל מאכילת גר קודם שנעשה חלב ע"כ הוצרך לומר משום אמה"ח שהחלב גופי' יוצא מן החי. וא"ש ואין כאן מקום להאריך יותר בזה ועמ"ש בחי' למס' כתובות ס' ע"א ובנדה ט' ע"א:

14 ומה זתים וענבים דבני סחיטה נינהו וכו' הקשו תוס' שאני התם דמשך עמ"ש מהרש"א. וכוונתו דנהי דס"ל לשמואל משך דרישא דזתים וענבים הוא לאו דוקא אלא איידי דסיפא דתותים ורימונים מ"מ בתותים ורימונים נימא דהוה דוקא משום דבעי למיתנא סתם הוה כרצון לכן נקיט משך. ואמנם בודאי למ"ש רש"י דמזתים וענבים עכ"פ תיקשי וכן לרבנן תיקשי עכ"פ ולק"מ קושי' תוס' אך להרז"ה וכן כ' רשב"א בשם רמב"ן דקושי' הוא רק לר"י בתותים אבל לא לרבנן וגם לא לר' יהודה בזתים ע"ש. א"כ קשה קושי' תוס' וצ"ל דאינהי מפרשי שנמשך מעצמו וכפירש"י לעיל ודלא כתוס' ד"ה שמשך וכו':