חידושי חתם סופר על שבת ק״ב

1 הזורק ונזכר לאחר שיצתה מתחת ידו וכו'. להס"ד דש"ס דברישא חייב אע"ג שנזכר ולא מיפטר אלא מטעם שקלטה אחר י"ל מתני' אורחא דמילתא קתני דאחר שנזכר קרא לאחר שימהר ויקלטנו מהאויר שלא יתחייב הוא חטאת וקלטה כלב ונשרפה מיירי שמתחלה כשהיה בשגגתו זרק בכוונה לפי כלב ופי כבשן ומחשבתו משוי לי' מקום. אך משנזכר ונתחרט על זריקתו שוב נתבטלה מחשבתו הראשונה ונתבטל מקום פי כלב ופי כבשן ומש"ה כשנחה שם פטור דאין כאן מקום ד' על ד':

2 אלא אמר רבא תרתי קתני. עיין מהרש"א שדבריו אינם מבוארים. ועיין מגיני שלמה גם דבריו אינם נראים דלא שייך זו ואצ"ל זו עיין וק"ל. והנלע"ד דלרבא דמתני' איירי בזורק ובחבורה ובמעביר כולהי צריכי דזורק דרישא ה"א מש"ה נזכר פטור דמיירי דנזכר בתוך ד' אמות והי' רצונו שיפול וינוח שם בתוך ד' כדי שיפטר וס"ל לרבא בכי האי גוני שרצונו שינוח שם אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמי כמ"ש תוס' לעיל ק' ע"א ד"ה אחזתו לרבא אליבי' דר"י ע"ש. וה"נ מש"ה פטור. אבל זרק לעשות חבורה דלא שייך זה ה"א אפילו נזכר חייב קמ"ל במיצעתא דאפי' לעשות חבורה פטור נזכר ואכתי ה"א ד' אמות בר"ה הילכתא גמירי לי' אפי' נזכר חייב כמ"ש לעיל ה' ע"ב ד"ה בשלמא וכו' ולעיל צ"ט ע"ב ד"ה ואמאי וכו' ע"ש וא"כ אפי' מיירי רישא בזורק ד' אמות פטור נזכר ה"א משום קלוטה וכנ"ל אבל מעביר ד"א ברה"ר חייב אפי' נזכר משום דהילכתא גמירי לי' ולא דמי לחבורה קמ"ל זה הכלל כנלע"ד ביישוב קושי' תוס':

3 אף אנן נמי תנינא יש אוכל אכילה אחת וכו' הא דלא קאמר לימא מסייעא לי' משום דבירושלמי ריש מכילתין פי' הך משנה במונח בר"ה וצוארו על האסקופה וראשו ברה"י ואוכל ובולע ונכנס בפיו מרה"י לתוך גופו שהוא בר"ה וא"כ אין שום ראי' דמחשבתו משוי לי' מקום דע"ד דכיון שהוא מונח ע"ג קרקע שפיר ה"ל צוארו מקום דע"ד ואין כאן סיוע. אמנם ש"ס דילן ס"ל בפשיטות דמשנה לא משמע הכי אלא שהוא הולך ברגליו מרשות היחיד לרשות הרבים ובולע בהליכתו ע"כ אמר אף אנן נמי תנינא. ונ"ל דהירושלמי לא רצה לפרש כש"ס דילן משום קושי' תוס' ד"ה והוציא וכו' ולא ס"ל לירושלמי הך כתיבתן זו היא הנחתן עיין וק"ל:

4 אם הי' שבת והוציא בפיו. פירש"י אין עירוב והוצאה ליה"כ עי' תוס' ונלע"ד דעכ"פ בשמעתין צדקו דברי רש"י דע"כ לא אמרינן התם דרפרם ברותא היא אלא משום דקיי"ל בביצה י"ב ע"א אפי' ליו"ט יש עירוב והוצאה וכ"ש ליה"כ דמקרי שבת טפי מי"ט ע"כ דרפרם ברותא. אבל שמעתין דבעל מימרא הוא רבה דס"ל בביצה י"ב ע"א הנ"ל אין עירוב והוצאה ליו"ט שפיר י"ל ליה"כ אין עירוב והוצאה וכרפרם וק"ל:

5 בעזרת אלהי קדם מעולה. אתחיל לכתוב מה שחנני השם יתברך פרק הבונה:

6 הבונה כמה יבנה וכו' המכה בפטיש. יפה כ' תי"ט דרש"י לא קאי הכא אמכה בפטיש דמלאכת המשכן אלא אהאי גברא דאייריני' בי' הבונה ומסתת אבל במשכן בודאי הי' גמר מלאכת הכלים ולא בפטיש המפוצץ סלע. אלא מכה במעצד שהוא לכלי מתכת כפירש"י ולפ"ז אין כאן סתירה מ"ש רש"י כאן עם מ"ש לעיל במתני' דמ' מלאכות. דהתם מפרש האמת לאיזה צורך היה במלאכת המשכן ופי' בגמר כלים ואין כאן סתירה. אבל מ"מ קושי' תוס' לא נתיישבה בזה דעכ"פ קשה אמתני' דמ' מלאכות נקטה מכה בפטיש דלא הוה במשכן ושביק מכה במעצד דהוה במשכן וצ"ע לכאורה. מ"מ נלע"ד רש"י לטעמי' דס"ל לעיל ע"ד ע"ב ובתוס' ד"ה חביתא וכו' דאפי' בנין גמור לא שייך בכלי וא"כ הבונה דמתני' דמ' מלאכות היינו בונה בנין אבנים וא"כ סידורא דבנין נקיט ואזיל וקחשיב מכה בפטיש את הסלע אע"ג דבמשכן לא הוה אלא מכה במעצד. וכמו דנקיט האופה אע"ג דבמשכן לא הוה אפי' אלא בישול מ"מ סידורא דפת נקיט וה"נ סידורא דבנין נקיט. אבל תוס' לטעמי' דס"ל לעיל ובשמעתין ד"ה האי מאן וכו' דבנין גמור שייך גם בכלים א"כ הבונה דאבות מלאכות שייך נמי בכלים והמ"ל מכה במעצד וא"כ לשיטתם יפה הקשו:

7 והנה בתירוצם דקדקו וכתבו מכוש אחרון שמכה על הכלי דלא כפי' רש"י לעיל במשנת מ' אבות מלאכות שהוא מכה בקורנוס על הסדן והיינו משום שהר"ן שם הקשה על זה הא רשב"ג הא דאמר הכי במתני' לבתר הכי ועדיין לא נזכר זה במשנתינו ע"ש. ונ"ל שהוא גרס כגירסת הרי"ף בדרשב"ג על הסדן בשעת גמר מלאכה ומש"ה קשי' לי'. אך בש"ס דילן הגירס' בשעת מלאכה ומיירי ת"ק מהכאה על הסדן בשעת גמר מלאכה ובהא מודים כ"ע ורשב"ג פליג וחייב אפי' באמצע מלאכה מכה ב' על הכלי וא' על הסדן עיין תוס' יו"ט וכן בפי' משנה לרמב"ם ופסק דלא כרשב"ג ע"ש ולק"מ:

8 ועיין מה שפירש"י במסתת מקומות יש. ובמקומות שעושין חריצין אין המרבע חייב עד שיגמור חריצין ובאינך מקומות חייב המחליקו בלי עשיית חריצין והיינו דמסיק הש"ס המסתת שהוא מכה בפטיש פי' כל מקום לפי מה שהוא גמר מלאכתו. מיהו נ"ל דתוס' לעיל ע"ה ע"ב ד"ה והמסתת פליגי וצ"ע:

9 הקודח כל שהוא. במנחות נ"ז מסיק משום דחזי' לבבא דאקלידא. פי' סוגי' אתי' לרב דלא מוקים לי' ברמצא דפרזלא אלא משום בנין כ"ש כמ"ש תוס' ד"ה בשלמא לרב וכו'. וא"כ מה בנין כ"ש שייך ע"כ מסיק לאקלידא דבבא. וא"כ מוכח מסתמא דתלמודא דהלכה כרב. ומיהו בשמעתין ס"ל לר' יוחנן כשמואל במסתת דלא הוה בונה א"כ כ"ש קודח דהא עביד צריכותא ש"מ במסתת שייך בנין טפי מבאינך ואפ"ה ס"ל לר"י מכה בפטיש ולא בונה. וכן קשה אהרמב"ם דפסק במסתת כר' יוחנן ובאינך כרב. ונ"ל דקשה לי עוד איך יעלה על הדעת דבאבן שאינו מחובר שמסתתו לצורך בנין יהי' שייך בונה אפי' למ"ד יש בנין בכלים היינו כלי שגומר דבר מה אבל אבן א' שמסתתהו איך שייך בו בנין. ותו קשי' לי מ"ט לא מקשה ש"ס אשמואל דאמר משום מכה בפטיש והא תנן המסתת והמכה בפטיש כדמקשה אדר' יוחנן. ע"כ נ"ל בודאי רב ושמואל מוקי מתני' באבן מחובר בהר וא' מסתת שם והוא חייב על כל חריץ לרב משום בנין במחובר ולשמואל משום גמר מלאכת החריצין ושוב מי שבא אח"כ ומכה בפטיש ומפרידו מההר חייב זה ג"כ משום גמר מלאכתו. ולק"מ במתני' דקתני המסתת והמכה בפטיש דשניהם חייבים זה אחר זה וסדורי דמסתת אבנים נקט. אך ר' יוחנן דאחוי בידו מכה בפטיש ואיהו ס"ל אפילו בכלים בנין כמ"ש הרז"ה ורמב"ן בשמעתין. מכ"ש באבן מחובר וע"כ מוקי מתני' מסתת בתלוש ואהא שפיר הקשה והקתני המסתת ומכה בפטיש ונדחק המסתת שהוא מכה בפטיש ולעולם ר"י נמי כרב ס"ל דשייך בנין כל דהוא אפי' אקלידא דבבא. ורב מודה לר"י דהמסתת בתלוש לא שייך בנין אלא מכה בפטיש כן נלע"ד נכון בעזה"י:

10 פטפוטי כירה קטנה. לעיל בשיעור הוצאה תנן סיד לעשות פטפוט והכא תנן כל שהוא. צ"ל גבי הוצאה לא הוה כ"ש משום דאפשר להוציא פחות מזה אלא שאין חשוב פחות מפטפוט. אבל לענין בנין מיקרי כ"ש דליכא בנין פחות מזה:

11 המצדד האבן. עיין מס' ביצה ל"ב ע"ב מצדד אבנים לבית הכסא התם מיירי על גבי קרקע בלי עפר. והכא או מצדד בעומק הקרקע שמיסדים הבתים או שמניחין עפר על צדיו. ורמב"ם לא הביא הא דבעי עפרא וכבר הק' הרמ"ך עכ"מ שם גם משמע שם בביצה דהוה משום בנין ולא משום מכה בפטיש ורמב"ם ס"ל משום מכה בפטיש כאותה גירסא דמייתי תוס' וצ"ע:

12 אבל בהנך תרתי אימא מודה לי'. כ' תוס' ומקמייתא ובתרייתי לא ידעינן מציעתא פי' משום דבמציעתא כ"ע מודים דפתח העשוי להכניס ולהוציא הוה בנין גמור אך פליגי במלתא אחריתי אי הך אויר והוצאת ריח רע מיקרי להכניס ולהוציא א"כ אין ענין לכאן. ופשוט ועיין מהרש"א ועיין תוס' מס' ע"ז כ' ע"ב משמע כל כי האי סוגי' אמרי' רישא ומציעתא לא זו אף זו לרב. ומציעתא וסיפא לא זו אף זו לשמואל עיין שם: