חיים וחסד רל״ז

והנה אל השכל שנתלבש תוך הדיבור צריך לעבור דרך המדריגות מתתא לעילא, עד שיבא להבנה ויבין השכל ששומע מפי הרב בדיבורים, והדיבורים של הרב היו צריכין לעבור דרך י' מדריגות עד שהגיע אל הדיבור שלו, דרך משל מחמת שאוהב הרב להתלמיד מכח זה מתגבר על האויבים כדי להתגלות להתלמיד השכל וכדי להתפאר זב"ז, ועל כן מנצח את עצמו לזה כדי שיתן התלמיד הודיה להרב, ועל כן בא בהתקשרות עמו ומגלה ההתקשרות להתלמיד בגילוי. והנה אי אפשר שיתפוס התלמיד שכל ואור הרב בעצמו, על כן מודד הרב בהבנה שלו הבהירות האור כמה יכול לקבל, ואותו השיעור מוריד לתוך ה' כנפי ריאה שהוא קול ומלביש בדיבור שהוא סוף דרגין, ונעשה אצל התלמיד ראש דרגין שמזה מתחיל חיות התלמיד. והתלמיד צריך גם כן לעבור דרך אלו המדריגות מתתא לעילא, שיתקשר ויודה לרב וינצח את עצמו לזה ויתפאר בהרב ויאהוב להרב, אז יכול לקבל שכל הרב בהבנה ובחכמה שלו השכל של הרב.

ויש תלמיד שאין צריך לו לכל זה לעבור דרך מדריגות הנ"ל שיבא לשכל הרב, אלא שתיכף ששומע דיבורים מהרב יכול לתפיס בשכלו השכל הבהיר העצם שהיה בהרב קודם המדידה, ונקרא אור צח ונקרא אין, ומקשר את עצמו במדריגה זו ונתבטל במציאות נגד האור ההוא. ועל דרך זה היו ישראל במעמד הר סיני מזוככין מאוד, שלא היו צריכין לעבור המדות מתתא לעילא, אלא השיגו אור עצמיותו ונתדבקו במדריגת האין ונתבטלו במציאות, ולכן הקדימו נעשה לנשמע שמות כד, ז: