בן יהוידע על בבא בתרא ט״ז

1 רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שַׁטְתִּי בְּכָל הָעוֹלָם וְלֹא מָצָאתִי כְּעַבְדֶּךָ אַבְרָהָם, שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" בראשית יג, יז. קשה למה נקיט דבר זה טפי משאר דברים טובים הנמצאים באברהם אבינו ע"ה? ועוד איך יהיה השטן אשר מלאכתו לדבר רע וקטרוג יהיה עתה מדבר טוב וסנגוריא? ועוד קשה למה השיב לו הקדוש ברוך הוא הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב איוב א, ח והוה ליה למימר הֲיָדַעְתָּ אֶת עַבְדִּי אִיּוֹב? ונראה לי בס"ד דרכו של שטן להרע ולקטרג על אנשים שהם עודם חיים בעולם הזה ולא על אשר נפטרו כי הוא ממונה על עולם הזה דוקא כמו שנאמר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ איוב א, ז והוא לא דבר טוב על אברהם אבינו ע"ה אלא אחר שנפטר וגם בזה אין כוונתו להטיב לאברהם אבינו ע"ה אלא כדי להרע לאיוב מכח דברים אלו והוא כי הוא רואה מעשיו של איוב טובים אך רוצה לקטרג עליו שאינו שלם מצד לבו כי מטיב מעשיו בשביל שהקדוש ברוך הוא מטיב לו ואם יראה רעה יבעוט לכך בקש לדבר טוב על אברהם אבינו ע"ה בדבר אמונה וכשרון הלב כדי שמתוך דברים אלו יבא לקטרג על איוב מצד כשרון הלב. ולכך זכר ענין זה ד'קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ' לומר אף על פי שראה בעיניו דבר קשה שהוא הפך הבטחה שלך לא הרהר כלום ולכן מדבר זה יצא לדבר על איוב שאין לו אמונה וכשרון הלב כמו אברהם ותנסהו בכך לעשות לך רעה הפך הטובה שאתה מטיב לו ותראה כי יבעוט ויטה מדרך הישר שהולך בו בזמן זה שאתה מטיב לו ואף על פי שאתה לא הבטחתו בפירוש על הטובה הזאת שאתה מטיב עם כל זה כשרואה רעה הפך הטובה בועט ואילו אברהם ראה דבר קשה הפך ההבטחה שלך עם כל זה לא הרהר ולא בעט. נמצא הוא לא כיון לדבר סנגוריא על אברהם אבינו בשביל להטיב לאברהם אבינו אלא כיון בשביל להרע לאיוב ולכן הקדוש ברוך הוא שידע את לב השטן בדברים אלו בעבור להרע לאיוב לא אמר לו 'הֲיָדַעְתָּ אֶת עַבְדִּי אִיּוֹב' אלא אמר לו 'הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב' רצונו לומר יודע אני שמטרת לבך בדברים אלו שדברת בעד אברהם הוא בשביל איוב השמת לבך עליו לדבר בו דבר של קטרוג ואז פתח פיו ודבר והוא כונת לבו חוצה. ודע אף על גב דענין זה של דברי השטן היה ביום ראש השנה ובזוהר ובדברי רבינו האר"י ז"ל בפסוק תִּרְעַץ אוֹיֵב שמות טו, ו מפורש שבעת קריעת ים סוף מסר הקדוש ברוך הוא את איוב ביד השטן כדי לטרדו בו, אין זה סותר את זה כי הן אמת דברים אלו היו ביום ראש השנה אך לא נתן רשות לפגוע בו אלא עד כ"א בניסן ומיום ראש השנה אמר לו זה שיפגע בו בכ"א בניסן.

2 אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי־אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ, כִּבְיָכוֹל כְּאָדָם שֶׁמַּסִּיתִין אוֹתוֹ וְנִסָּת. נראה לי בס"ד הכונה כי הקדוש ברוך הוא אמר לשטן לשון זה וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם איוב ב, ג כדי שיבין השטן מדברים אלו שהוא כביכול כאדם שמסיתין אותו וניסת ואז יוציא השטן הקטרוג מפיו יען כי איוב אף על פי שהיה תם וישר עם כל זה מצד נפשו שהיה גלגול תרח עובד צלמים צריך שיבואו עליו יסורין קשין ומרין שיש בהם שיעור וסיפוק לתיקון נפש זו דתרח אך מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת איכה ג, לח אלא רוצה שהשטן יהיה מבקש על היסורין הקשים ויאמר לו הקדוש ברוך הוא לך עשה. ולכן בתחלה פתח לו הקדוש ברוך הוא לשטן פתח לקטרג ואמר לו הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב וכו' איוב א, ח אך השטן לא מלאו לבו לתבוע ביאת יסורין על גופו אלא רק אמר על ממונו ובאמת יסורין אלו שהם על ממון דוקא אין בהם כדי סיפוק להשלים תיקון נפש תרח אך השטן כשראה שבאו יסורין על ממונו ועם כל זה לא חטא איוב נתייאש ולא בקש יסורין יותר כי חשב כמו שבאותו קטרוג שהביא יסורין קשים על ממונו לא הועיל כלום כן עתה אם יבקש גם על גופו לא יועיל לו. או חשב אם יקטרג ויבקש על גופו לא ירצה ה' בזה כי יאמר לו כבר נסיתיו באותם היסורין ולא חטא ולא אנסינו עוד. ובאמת השם יתברך רוצה שיחזור ויקטרג ויבקש ביאת יסורין על גופו כדי שבזה ישלים תיקון נפשו של תרח על כן חזר והעיר אותו והוסיף לומר לו 'וַתְּסִיתֵנִי בוֹ' שיבין שהוא כביכול כאדם שמסיתין אותו כדי שימלאנו לבו לדבר דברים חדשים לבקש על יסורין שבגופו שבהם יושלם תיקון תרח וכן הוה ליה.

3 שָׂטָן וּפְנִינָה, לְשֵׁם שָׁמַיִם נִתְכַּוְּנוּ שמואל א' א, ו. קשא איך יתכן לומר על פנינה נתכוונה לשם שמים והלא סוף דבר נענשה עונש גדול שמתו בניה? ונראה לתרץ בס"ד פנינה מתוכיות לבב לא נתכוונה לשם שמים אלא כדי לעשות לחנה אונאת דברים ורק היתה אומרת לפני העולם שהיא נתכוונה לשם שמים ולכך נענשה שמתו בניה כי הקדוש ברוך הוא יודע שאין כוונתה לשם שמים. ובזה יתיישב דקדוק גדול כי אלקנה היה נביא וצדיק ואיך שומע אונאת דברים שעושה פנינה לחנה ושותק? והלא איכא בזה איסור לאו מן התורה! ובזה ניחא כי היא אומרת לו כונתה לשם שמים כדי שתתעבר.

4 אָמַר דִּילְמָא מְנַשְׁיָיא לֵיהּ לְרַחֲמוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם. קשה וכי השטן אוהב את אברהם אבינו? והלא הוא שונא כל צדיק וחסיד! ונראה לי בס"ד כי רַחֲמוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם אבינו היתה מחמת שנסהו הקדוש ברוך הוא עשרה נסיונות ועמד בכולם ועתה כשראה השטן שהקדוש ברוך הוא שבח מאד את איוב כי 'גָּדוֹל הַנֶּאֱמַר בְּאִיּוֹב מִמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם' ועם כל זה לא ניסהו אפילו פעם אחת, חשש שמא מעת שהקדוש ברוך הוא ניסה את אברהם ועמד בכולן ביטל ענין הנסיונות שלא ינסה עוד שום צדיק, ולכן אף על פי ששבח את איוב מאד לא נסהו אפילו פעם, וכאשר השטן לא נח לו בכך ולא יחפוץ בכך כי הוא רוצה שיעשה הקדוש ברוך הוא נסיון לצדיקים מפני שחושב ודאי נכשלים בנסיונות ולא יעמדו בהם דלאו כולי עלמא כאברהם אשר עמד בעשר נסיונות כולם ובעבור זאת היה השטן מתאונן וצר לו בכך דאז תהיה מלאכתו בטילה מצדיקים גמורים אם לא יהיה להם נסיון כי חושב אי אפשר לו ללכדם ולהכשילם אלא אם כן יבואו לידי נסיון, ועל זאת היה בוכה וְאָמַר דִּילְמָא מְנַשְׁיָיא לֵיהּ לְרַחֲמוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם רצונו לומר דרך הנסיונות אשר מהם היתה אהבתו של הקדוש ברוך הוא באברהם תשתכח שלא יעשה הקדוש ברוך הוא נסיון לצדיק כי ראה עתה שהקדוש ברוך הוא שבח את איוב יותר ממה שנאמר באברהם ועם כל זה לא נסהו לכך הזכיר אמונתו וצדקתו של אברהם אבינו ע"ה כדי לעורר על איוב טענה לומר שצריך לנסותו עד שתתאמת צדקתו.

5 דָּרְשָׁהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב בְּפַפּוּנְיָא, וְאָתָא שָׂטָן וְנַשְּׁקֵיהּ אַכַּרְעֵיהּ. יש להקשות למה נשקיה אכרעיה ולא נשק ידיו ולמה חרד השטן כל כך לגבי רב אחא בר יעקב בדבר זה? ונראה לי בס"ד דאיתא בקדושין קדושין כט: הוה ההוא מזיק בית המדרש דכי הוו עלין תרין אפילו ביממא הוו מתזקי וכד אקלע רב אחא בר יעקב להתם אמר להו אביי לרבנן לא ליתיב ליה אינש אושפיזא כדי שבעל כרחו ילין בבית המדרש ומתוך חסידותו יעשה לו הקדוש ברוך הוא נס ויהרוג את המזיק וכן הוה ליה שלן רב אחא באותו בית המדרש לבדו ונדמה לו אותו מזיק כנחש שהיה שבעה ראשים וקם רב אחא להתפלל כדי להרוג לאותו מזיק ובכל כריעה שהיה כורע היה מפיל ראש אחד מאותו מזיק ובשבעה כריעות נכרתו שבעה ראשים שלו ונתבטל אותו מזיק עיין שם. ופירשו המקובלים ז"ל וכמדומה שהוא מהרנ"ש רבי נתן נטע שפירא ז"ל בספר מגלה עמוקות דאותו מזיק היה קליפה גדולה והיה לו שבעה ראשין כי היה כוחו מן ז' ספירות של טומאה שהם כנגד ז' שמות שנקרא בהם יצר הרע אשר הוא השטן סוכה נב. אך רב אחא הרגו בשבעה כריעות שעשה בתפילתו על שם שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם משלי כד, טז וכנזכר בדברי קדשו. ונראה לי בס"ד כי האי דרשה דהכא דדרשה רב אחא בְּפַפּוּנְיָא הוות אחר מעשה דגמרא דקדושין הנזכר ולפי זה נמצא בכריעות שעשה רב אחא בירכותיו הרג את המזיק שהיה בו שבעה כוחות טומאה של השטן כי הוא שטן הוא יצר הרע שנקרא בשבעה שמות כנגד שבעה כוחות ספירות טומאה ונמצא כי רב אחא מקדמת דנא פצע את השטן בירכותיו ועתה ראה השטן שנהפך לו לאוהב שדבר טוב עליו בדרשה זו שדרש לשם שמים נתכוון, לכך חרד לקראתו לחזק השלום בינו לבינו כי לבו ירא ממנו מכח אותם הפציעות שפצעו והעולם אומרים יד שלא תוכל לישכנה תשקנה לכן ירכותיו שפצעו בהם על ידי הכריעות עתה בא ונשקיה שם לומר אותם הירכים אשר כרעו לפצוע אותי הנני עתה נושק אותם ואין דבר ביני לביניך אלא שלום. ובאופן אחר נראה לי בס"ד כי יעקב אבינו ע"ה היה גדול כחו בתפלה להפיל אויביו לפניו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי בראשית מח, כב ותרגם אונקלוס 'בצלותי ובבעותי' והנה מצינו נמי גבי יעקב אבינו ע"ה שכן עשה יעקב אבינו ע"ה עוד בעשו להפיל שבע כוחות טומאה שבו בשבע השתחוויות שעשה לכבוד השכינה כנגדו כמו שנאמר וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו בראשית לג, ג אמנם אותו היום בלילה נֵאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר בראשית לב, כה והוא היה פלוני אשר הוא השטן ולא היה יכול לו אלא רק וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וביום היה צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ נמצא נשכו מעט בירכו. ולכן כשראה השטן עתה את רב אחא בר יעקב שהיה דומה ליעקב אבינו ע"ה בתפלתו שדבר טוב עליו רצה לעשות שלום ונשקו אכרעיה לומר אביך יעקב נשכתיו מעט בירכו והיה אותו היום צולע על ירכו עד שזרחה עליו השמש הנה אתה שדברת טוב עלי אני עושה לך נשיקה במקום שעשיתי נשיכה אצל אביך שנאבק עמי ולכן דקדק לנשקו אכרעיה. ובזה יובן בס"ד עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ ישעיה סו, יב כי הצדיקים אין היצר הרע חובק אותם אלא מתרחק מהם והולך מן הצד כמו שאמרו על מלאך המות בבא קמא ס: דבעת שלום הולך בצידי הדרכים והוא ישלים עמכם לנשוק אתכם על הברכיים וזהו על ברכים תשעשעו. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הטעם דנשקיה אכרעיה דאמרו רבותינו ז"ל בגמרא ברכות ו. הני ברכי דרבנן דשלהי מינייהו נמצא דסטרא אחרא היא מזקת שם ולכן עתה בעבור שדבר טוב עליו נשקיה אכרעיה לרמוז לו שהוא ישלים אתו ולא יזיקנו במקום זה עד כאן דבריו נר"ו.

6 בִּקֵּשׁ אִיּוֹב לַהֲפֹךְ קְעָרָה עַל פִּיהָ איוב ט, כד. נראה לי בס"ד על דרך מה שאמרו רבותינו ז"ל ירושלמי חגיגה ב, א עולם הבא נבראת ביו"ד ועולם הזה בה"א דכתיב בְּיָ־הּ הֳ' צוּר עוֹלָמִים ישעיה כו, ד ולפי זה השגחה של עולם הבא היא מן אות יו"ד והשגחה של עולם הזה היא באות ה"א ואמרו רבותינו ז"ל עולם הזה דומה לקערה ואיוב שהיה רוצה לכפור בהשגחה רצה להפוך שם קְעָרָה האמור על עולם הזה לעשותה צרוף עקרה ואז בצירוף זה נרמז כפירתו בהשגחה כי הוא עקר ה' רצונו לומר עקר אות ה"א שמצידה תהיה ההשגחה בעולם הזה. או יובן בס"ד קְעָרָה היא הארץ הלזו שדומה לקערה וידוע כי העבודה זרה כינה הכתוב אותה בשם צרה ואותיות ארץ דמיון הקערה אם תהפכנה תהיה אותיות צרא רמז לקליפה שנקראת צרה ואף על גב דכאן א' וכאן ה' לא אכפת כי המבטא שוה והוא באומרו אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע איוב ט, כד רצה לומר בזה עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גברתה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש דידוע דעולם הזה הוא תחת שליטת המלכות בסוד ומלכותו בכל משלה והיא ספירת עשר ונקראת שער ואיוב שאמר 'אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע' הפך אותיות עֶשֶׂר לאותיות רָשָׁע לומר כי העולם הזה היא תחת שליטת הקליפה הנקרא רשע ולא תחת שליטת המלכות שהיא ספירת עשר וגם נקראת שַׁעַר ונקיט קְעָרָה בלשון משל ודמיון על המלכות דקדושה שהיא עֶשֶׂר והיא שַׁעַר עד כאן דבריו נר"ו.

7 לֹא דִבֵּר אִיּוֹב אֶלָּא כְּנֶגֶד הַשָּׂטָן. נראה לי בס"ד כי איוב טעה בענין ההסתה שאמר הקדוש ברוך הוא לשטן וַתְּסִיתֵנִי בוֹ איוב ב, ג שהוא חשב שיש הסתה ממש כאדם שמסיתין אותו וניסת ולכן אמר אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע איוב ט, כד הוא השטן שיוכל להסית בגבורה של מעלה ועושה מה שרוצה ולא הבין הדברים כאשר כתבנו לעיל דאין הסתה ח"ו גבי שמייא ורק אמר לו כן לשטן להטעותו שיחשוב שהוא כאדם הניסת דאז ימלאנו לבו לדבר קטרוג שלו בביאת היסורין השניים שהם על גופו של איוב וכדפרשנו לעיל. נמצא לפי זה לא כפר איוב בהשגחה עליונה לגמרי אלא רק טעה בענין ההסתה שחשב שיש הסתה ח"ו גבי שמייא ורמז אביי דבריו אלו שאמר לא אמר איוב אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע אלא בעבור הטעות שטעה בהסתה שהיא רמוזה כנגד אותיות שטן כי לפני אותיות 'שטן' יש אותיות 'יסת' לזה אמר לא דבר איוב דבר זה של אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע אלא כנגד השטן רצונו לומר שחשב שהשטן הוא יסת לגבורה של מעלה ח"ו.

8 רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּרָאתָ שׁוֹר, פַּרְסוֹתָיו סְדוּקוֹת. בָּרָאתָ חֲמוֹר, פַּרְסוֹתָיו קְלוּטוֹת. פירוש כולה אחת שאינה סדוקה, ועיין בבא קמא דף עז. והא דהזכיר שני מינים אלו בלבד משום דאלו נזכרו בתורה בכלאים דכתיב לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו דברים כב, י וכתיב יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו ישעיה א, ג והם שׁוֹר כינוי לצדיק וְחֲמוֹר לרשע.

9 בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֵצֶר הָרַע, בָּרָא לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין. לעיל בגמרא דקידושין דף ל: פרשתי בס"ד הטעם דקורין לתורה בשם תַּבְלִין עיין שם ועתה אוסיף לפרש עוד בס"ד דנקראת תַּבְלִין בהפוך אתוון תַּלְבִּין שמלבנת העונות ככתוב אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ ישעיה א, יח. גם עוד תַּבְלִין תָּבִין ל' כלומר תבין על ידי הלימוד הרמוז באות למ"ד. גם תבין ל' כלומר בצורת הלמ"ד הרומז ללימוד התורה שהוא עליון מכל האותיות להורות שתלמוד תורה גדול מכל המצות. גם יש בתיבת תַּבְלִין אותיות תבל רמז לְתֵּבֵל שבני אדם דרים בו ונשאר שני אותיות יו"ד נו"ן שמספרם ששים רמז לתורה שבעל פה שהיא ששים מסכתות והתבל עומד עליה וקיים בזכותה.

10 "בִּרְכַּת אוֹבֵד עָלַי תָּבֹא", מְלַמֵּד שֶׁהָיָה גּוֹזֵל שְׂדֵה יְתוֹמִים, וּמַשְׁבִּיחָהּ, וּמַחֲזִירָהּ לָהֶם איוב כט, יג. נראה קרי ליה גּוֹזֵל בשביל שלא היה לוקחה בתחלה ברשות בעלים אלא יורד אליה מאליו שנראה לעיני בני אדם כאלו גוזל אותה דחושבין שהוא עובד ועוסק בה לצרכו. אי נמי כשרואה דאין האפטרופוס עוסק בה כראוי הוא לוקחה ממנו בעל כרחו בחזקה כדי שיעסוק בה להשביחה. והא דקרי ליתום אוֹבֵד מפני שיש לו שני אבות האחד הוא הבית דין שהוא אב של היתום והשניה הוא האפטרופוס אשר ימנו אותו הבית דין וזהו אוֹבֵד אותיות דּוּ אָב ואמרו בגמרא דּוּ רצונו לומר שתים. ומה שאמר 'וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִין' דְּהֲוָה שָׁדִי שְׁמֵיהּ עֲלָהּ וַאַתּוּ וְנַסְבֵּי לָהּ, נראה לי בס"ד הכונה שהיה משבחה בפיו ואומר למן חזייה אשה זו על דרך מה שאמר בועז לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת רות ב, ה ופירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל כונתו להשביחה ואמר למי ראויה הנערה הזאת ומי זה יזכה לישא אותה. ותיבת למן רמוזים תוך שם אלמנה וְלֵב היינו אמצע שבשם אלמנה יש באמצע אותיות למן.

11 עַפְרָא לְפוּמֵיהּ דְּאִיּוֹב! איוב ו, ב. הא דנקיט לשון זה לגנות פיו בעפר, נראה לי בס"ד כי איוב דבר דברים שאינם מהוגנים לכבודו יתברך כמו שכתב רש"י שדבר לפני השכינה כאדם המתווכח עם חבירו שאמר בא ונשקול מי חייב למי? וכן באידך זלזל באומרו לו יש בינינו מוכיח כעבד שמוכיח את רבו ועשה מעשה נחש שדבר בפיו דברים שאינם מהוגנים כנגד כבודו יתברך באומרו לא רצה שתאכלו מעץ הדעת כדי שלא תהיו בוראים עולמות כמוהו דכל אומן שונא בעל אמנותו ולכך נגזר עליו שיהיה עפר לחמו שיאכל בפיו עפר תחת אשר דבר בפיו דברים שאינם מהוגנים ולכן אמר איוב שדבר בפיו דברים שאינם מהוגנים ראוי שיהא עפרא לפומיה כאשר נגזר על הנחש שיהיה עפר לחמו. אי נמי דברים רעים שאדם מוציא מפיו נקראין בשם שחין רע ואיוב כשם שהיה לו שחין רע בגופו כן היה לו שחין רע בפיו הן הן אותם הדברים רעים שהוציא מפיו ולכן כמו שלקח חתיכת חרס שהיא עפר להתגרד בו בגופו בשביל שחין רע החיצוני כן ראוי להיות עפר בפיו להתגרד בו שם בשביל שחין רע הפנימי שבפיו.

12 אֲבָל אַבְרָהָם אֲפִלּוּ בְּדִידֵיהּ לָא מִסְתַּכֵּל בראשית יב, יא. דקדק מהרש"א ז"ל משום דלא הוה ליה האי חסידות דאברהם אבינו ע"ה אין ראוי לומר עליו עַפְרָא לְפוּמֵיהּ עיין שם. ונראה לי בס"ד בדבר זה נמי עשה קנתור והרהר אחר מדותיו יתברך יען כי השטן קטרג שיביא את איוב לידי נסיון ואיוב כיון לטעון שהוא בא לידי נסיון בדבר ערוה שקידש עצמו במותר לו וכמו שנאמר בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה איוב לא, א ודי לו בזה ולמה נתקבלו דבריו של שטן לפני הקדוש ברוך הוא ומסרו בידו לנסותו וזה היתה כוונתו בשבח זה ששבח את עצמו בכך דרצונו לומר שעשה עמו שלא כדין ח"ו ולכך אמר עפרא לפומיה דאיוב דאין זה טענה דבאמת אין זה נחשב נסיון כאברהם אבינו ע"ה בדבר ערוה כי אברהם אבינו אפילו בדידיה לא אסתכל.

13 רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁמָּא רוּחַ סְעָרָה עָבְרָה לְפָנֶיךָ, וְנִתְחַלֵּף לְךָ בֵּין 'אִיּוֹב' לְ'אוֹיֵב'? איוב ט, יז. הדבר הזה יפלא כי דברים אלו שאמר לפי פשוטן הם כפרנות גמורה וראוי להסקל כמחרף ומגדף! ונראה לי בס"ד כי מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים בפרשת בשלח בפסוק תִּרְעַץ אוֹיֵב שמות טו, ו כי איוב נתן עצה לפרעה שישלוט בגופם וממונם ולא יגע בנפשות שלהם ולכן לקה בגופו ובממונו ואמר לו הקדוש ברוך הוא לשטן אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר איוב ב, ו ומה שאמר בפסוקי השירה ברוח הקודש אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג שמות טו, ט זה קאי על איוב כי אוֹיֵב הוא אותיות אִיּוֹב וכן מה שנאמר 'תִּרְעַץ אוֹיֵב' זה גם כן קאי על אִיּוֹב ו'תִּרְעַץ' אותיות צָרַעַת ועל זה אמר איוב בספרו לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר וְתַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לָךְ איוב יג, כד פירוש שני פעמים החלפת את שמי מאיוב לאויב בפסוק 'תִּרְעַץ אוֹיֵב' ופסוק 'אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג' עד כאן דבריו עיין שם. נמצא לפי דברי רבינו האר"י ז"ל איוב מתרעם על שהחליף שמו בתורה מן 'אִיּוֹב' לְ'אוֹיֵב' ולא נכתב בתורה איוב כמו שהוא וזה הוא כונת המאמר כאן שאמר איוב שֶׁמָּא רוּחַ סְעָרָה הוא השטן עָבַר לְפָנֶיךָ לקטרג עלי ומחמת קטרוגו ענשתני בכך שהחלפת את שמי מן 'אִיּוֹב' לְ'אוֹיֵב'. ומה שאמר נִתְחַלֵּף לְךָ רצונו לומר נתחלף בתורה שלך ואין כוונתו לומר נתחלף בשגגה ח"ו אלא על פי גזרתך שגזרת ואמרת לכתוב אוֹיֵב במקום אִיּוֹב שנתחלף זה בגזרה שלך בכונה מכוונת לזלזל בכבוד איוב לקרותו אויב.

14 שֶׁאִם הָיוּ שְׁנַיִם יוֹצְאִין מִשְּׁבִיל אֶחָד מַחֲרִיבִין אֶת הָעוֹלָם. פירוש היה הקול יוצא חזק וגדול מאד אלף אלפי פעמים מקול הרעם הנשמע עכשיו ומחמת חוזק ותוקף הקול היה נופל הבנין של ארמונים והבתים והיו האזנים חרשים.

15 שֶׁאִם מְאַחֵר אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד, מִיָּד מֵתָה. הא דלא נקט כאן 'שֶׁאִם מַקְדִּים אֲפִלּוּ רֶגַע' משום דבזה אין נזק יוצא מן הקדימה ברגע ורק אם יאחר יש נזק דנופל הולד למטה אך עם כל זה צריך שלא יקדים הנשר לבא קודם שתשב פן היא אם תרגיש בו שיושב לא תשב לילד באותו הצד אלא תלך לצד אחר יען כי היא רצונה שיפול הולד בארץ וימות ולכן לא יקדים הנשר לבא קודם שתשב אפילו רגע אבל לא שייך לומר אם יקדים ימות הולד כי מן קדימה שלו לא יהיה נזק לולד כאשר אמרנו.

16 אַיָּלָה זוֹ, רַחְמָהּ צַר, וּבְשָׁעָה שֶׁכּוֹרַעַת לֵילֵד, אֲנִי מַזְמִין לָה דְּרָקוֹן שֶׁמַּכִּישָׁהּ בְּבֵית הָרֶחֶם, וּמִתְרַפָּה וְיוֹלֶדֶת איוב לט, א. קשה אם מכישה דנושכה הנחש כמו שפירש רש"י ז"ל אם כן תמות מכח ארס הנחש! ונראה לי בס"ד כי בכריעה אחרונה יצטנן בית הרחם שיסתלק ממנו חום הטבעי ויעלה למעלה ולא ישאר במקום ההוא חיות כלל שיהיה כמו בשר מת ממש ולכן הארס שנותן הנחש בנשיכתו אינו מתפשט והולך בשאר איברים של הגוף יען כי המקום נצטנן הרבה והלך ממנו חום הטבעי שהיה בו ורק מחמת ארס הנשיכה נעשה בו באותו רגע חום מחודש שעל ידי חום זה של הארס יתרפה ויתפשט ויתפתח ויצא הולד. ובזה יתורץ בס"ד דקדוק גדול ועצום דהכא מאי סכנה גדולה יש אם יקדים או יאחר, וכי אם ילדה בריה קודם זמנה או שהתה אחר זמנה תמות? זה לא יתכן! אמנם כפי מה שפירשתי בס"ד מובן שפיר שאם יבא הנחש לנשוך קודם שיסתלק חום הטבעי מאותו מקום אז תמות האם מחמת ארס נשיכת הנחש וכן נמי אם יתאחר אחר סילוק חום הטבעי מאותו מקום גם כן תמות האם כי סילוק חום הטבעי לגמרי עד שיהיה אותו מקום כמו בשר מת לא יאריך בכך אלא הוא חוזר ויורד ומתפשט באותו מקום וכיון דירד חום הטבעי לאותו מקום נעשה בשר אותו מקום כשאר בשר של הגוף ואז תמות האם מחמת ארס הנחש. נמצא הביא לו הקדוש ברוך הוא חמשה מיני הוכחות מן פלאות הבריאה, וצריך להבין למה הביא חמשה בלבד לא פחות ולא יותר והלא נמצא כמה וכמה פלאות כאלה הנמצאים שבעולם? ונראה לי בס"ד כי איוב חטא בדבורו בפיהו וידוע שיש בדבור הפה חמשה מוצאות שהם חיך וגרון ולשון ושינים ושפתים לכך כנגדן הביא לו חמשה הוכחות. גם נראה לי בס"ד רמז לו במספר חמשה הוכחות שיש לו תקנה בתשובה שהיא בסוד אות ה' שמספרה חמשה.

17 מְנָא הֲווּ יַדְעֵי? אִיכָּא דְּאַמְרֵי: כְּלִילֵי הֲווּ לְהוּ. וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי: אִילָנֵי הֲווּ לְהוּ. נראה לי בס"ד שיש לכל זה רמז בתיבת אִישׁ דכתיב וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ איוב ב, יא וקשא דהוה ליה למימר 'וַיָּבֹאוּ מִמְּקוֹמָם' ותיבת אִישׁ לשון יתר הוא, ונכתב לרמוז על האמור דאותיות אִישׁ במלואם כזה אל"ף יו"ד שי"ן הנה יו"ד 20 במלואה עשרים ואותיות עשרים 620 עולה כֶּתֶר 620 הרי ביו"ד נרמז כְּלִילֵי שהוא הכתר של כל אחד ואחד. גם אותיות אל"ף למ"ד מן אל"ף ואותיות יו"ד נו"ן מן שי"ן המה צירוף אִילָן הרי כאן נרמז סימן השניה דְּאִילָנֵי הֲווּ לְהוּ ונשאר אותיות ש"ף הם ראשי תיבות שלש מאות פרסה כי בֵּין כָּל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת פַּרְסָה כמו שאמרו בברייתא. ובספר מדרש תלפיות ענף אפוד כתב בשם שלטי הגיבורים דף ריד על אבן הנקראת 'לשם' יש בטבעה פלא גדול שהאיש הנושא אותה אם יחלה למות תחשך האבן הזאת ופנה זיוה והדרה ממנה כאשה המתאבלת על בעלה כשנפטר מן העולם וניטל תוארה ותפארתה ממנה ובבא האבן הזאת ביד בעל אחר שני תחזור לזיוה והדרה כתחילת בריאתה באופן שהיא מורה לאדם סכנת המקרים הרעים טרם בואם אליו. וכתב הרב המחבר ז"ל שם, אפשר שהאבנים האלו היו לחברי איוב שהיה לכל אחד ואחד מהם אבנים על שם כולם ובהגיע מהמקרים הרעים לאחד מהם היה מחשיך האבן שהיא על שמו מצד טבעה ובהם היו יודעים מה מגיע לכל אחד מהם אף על פי שהיו מרוחקים זה מזה. ואפשר דאומרם ז"ל כְּתָרִים הָיוּ לָהֶם היינו הך דהיינו כתרים על שם כל אחד מהם ובכל כתר קבוע בו אבן אחת מזו האבן הנקראת לשם עד כאן דבריו עיין שם. ומאן דאמר אִילָנֵי הֲווּ לְהוּ נראה כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה דברים כ, יט והם היו נוטעים אילנות על שמם על פי חכמת הכוכבים והמזלות ועל פי הכונה הזאת שעושים בנטיעתן היו נעשים האילנות האלה דבר סגוליי שאם אחד מהם עומד בצרה ניכר הסימן באילן שהיא על שמו כי אצל כל אחד ואחד יש אילנות נטועים בחכמה זו על שם כולן ונראה דשתים היה להם כְּלִילֵי וגם אִילָנֵי ועל פי שנים עדים יקום דבר לברר המקרה שיקרה לאחד מהם. ומה שאמרו במתניתא שהיה 'בֵּין כָּל אֶחָד וְאֶחָד שְׁלֹשׁ מֵאוֹת פַּרְסָה' לכאורה דבר זה קשה להולמו כיון שהם ארבעה איך תהיה הרחקתם זה מזה בהשוואה אחת של שלש מאות פרסה כדי שאם יהיה אחד מהם בצרה יכירו בו השלשה מחמת הסימנים שיש אצלם שאז יוכלו לבא שלשתם אצלו בבת אחת וכאשר באו שלשתם אצל איוב בבת אחת וכדאמר רב שנכנסו כולם אצלו בשער אחד ביחד, דאיך יצוייר דבר זה שתהיה הרחקתם זה מזה בשוה, דמאחר שהם ארבעה בארבע מקומות אף על פי שיש בין כל אחד ואחד שלש מאות פרסה ומוכרח שיהיו שנים מהם רחוקים זה מזה כפליים על שלש מאות פרסה שיש בין הנשארים ואם נאמר השלשה עומדים בעיגול והרביעי באמצע העיגול אם כן זה הרביעי הוא קרוב לשלשה חצי שיעור השלש מאות פרסה ונמצא בזה אין כולם רחוקים בשוה? וראיתי להרב עיון יעקב ז"ל שכתב שמעתי לפרש שאחד מהם היה דר בראש ההר ושלשה ריעיו היו דרין למטה בתחתית ההר כעין גאם בענין שהיו רחוקים זה מזה בשוה עד כאן לשונו, וזה מוכרח ואי אפשר לצייר באופן אחר ופשוט.

18 אוֹ חַבְרָא כְּחַבְרֵי דְּאִיּוֹב, אוֹ מִיתוּתָא. פירוש יש אהוב שמראה אהבתו לחבירו רק בעוד חבירו בשלוה וטובה שאינו חסר כלום אך כשרואהו נופל בורח ממנו וזה קשה ומר מאד והעדרו מעיקרו הוא יותר טוב יען כי זה סמכה דעתיה עליה ואינו משתדל לבקש עזר מזולתו בחשבו שיש לו אהוב שיעזרהו וסוף דבר נעשה קרח מכאן ומכאן! ויש אהוב נאמן שעומד לימין חבירו בעת צרתו וכמו שנאמר אָח לְצָרָה יִוָּלֵד משלי יז, יז אך באהוב זה, שני סוגים: האחד הוא אחר שידע בצרת חבירו אז יקום לעזור לו ואהוב כזה אינו שלם בתועלת יען שאם לא ידע בצרת חבירו לא יגיע תועלת ממנו לחבירו לעזרו, והסוג השניה הוא שתמיד משתדל לחקור ולדרוש בעד חבירו לידע אם יש לו איזה צרה או צער כדי לעזור לו והוא עושה כמה אופנים של הכנה שבהם ידע ויכיר בכל עת את מצב חבירו, וזה אהוב שלם שיש מאהבתו תועלת בודאי בכל עת. וכמו הסוג השניה הזה היו חברי דאיוב שעשו הכנות בסימנים לידע בהם מצב כל אחד ואחד איך הוא עומד ולכך אף על פי שהיה מקום איוב רחוק מכל אחד ואחד שלש מאות פרסה תיכף ידעו בצערו ובאו אליו לעוזרו. ובזה נתרץ בס"ד דקדוק אחר עצום שדקדק הר"י חכם יוסף צרפתי ז"ל ביד יוסף פרשת יתרו וכי בשביל שאין לאדם חבירים כחברי איוב ימות? זה לא יתכן! ועוד מה שייכות להא דאמרי אינשי למה שאמר כְּלִילֵי הֲווּ לְהוּ או אִילָנֵי הֲווּ לְהוּ? ובזה שכתבתי בס"ד יבא הענין הזה לנכון ואקדים מָשָׁל ודמיון לזה לשנים שנכנסו אצל הממשלה בשביל דבר אחד וחייבתם הממשלה מאסר בכבלי ברזל שלש שנים או יתן כל אחד אלף דנרי זהב לאוצר הממשלה ויפטר לשלום והיה אחד מהם בוכה תמיד ימים ולילות על צרתו כי לא היה לא־ל ידם לתת פדיון נפשם והוכרחו שניהם לישב במאסר בכבלי ברזל, והשני לא היה בוכה ומצער על עצמו אחד ממאה מזה. אמרו האנשים אשר בבית הסוהר לזה האיש שבוכה ומצטער ביותר למה אתה בוכה ומצטער מאה ידות על חבירך והלא גזרתכם שוה ונתפסתם ביחד? ויאמר הן אמת הגזרה שוה על שניהם אך הוא יש לו צער שבוכה עליו מאד אשר צער זה אינו אצל חבירו יען כי חבירו קודם שנתנו אותו במאסר לא היה יכול למצוא עזר לעצמו להמציא לו מעות לפדות עצמו בהם כי הוא אין לו דינר זהב וגם אין לו שום אהוב שיקח ממנו ובעל כרחו נאסר כאן. אך אני יש לי אוהבים וריעים בעיר אחת שאוכל ללוות מהם מזה מאה ומזה מאתים ואשלים האלף ואפדה עצמי בה אך אני לא הלכתי ולא בקשתי מהם עזר על דבר זה כי בטחתי שיש לי אהוב נאמן בעיר זו שבודאי יתן לי כל האלף זהובים כאשר אצטרך להם כי עשיר גדול הוא, אך כשיצאה הגזרה מן הממשלה הלכתי אצלו ועשה עצמו לאיש נכרי שאינו מכיר אותי ולא נתן לי אפילו עשרה דנרים! ואותה שעה לא אוכל לילך לעיר אחרת ולבקש לי עזר מן אוהבים אחרים שיש שם ועל זאת גדל הכאב והצער מאד שהייתי יכול לפדות עצמי ובטחוני בזה הלך העזר ויקשה עלי ביותר שאפילו תנחומין בעלמא לא ניחם אותי כשהלכתי אצלו אלא עשה עצמו כאלו אינו מכירני וצער זה אינו אצל חבירי כדי שיבכה עליו. נמצא חבר ואהוב אהבת נפש כאשר יתהפך לאהובו בעת צרתו כאיש זר ונכרי יקשה הצער הזה על אותו האיש יותר מעיקר הצרה אשר עומד בה וזהו שאמר אוֹ חַבְרָא כְּחַבְרֵי דְּאִיּוֹב אשר הוא ישתדל לדעת אם חבירו עומד בצרה כדי לעזור אותו אוֹ מִיתוּתָא דהיינו אדם שהוא חשוב כמת שאין לו שום אהוב שיבטח בו שזה אם יעמוד בצרה לא יוולד לו צער מחודש כשרואה אין לו עזר משום אדם כי מאחר שאין לו אהוב על מי יתרעם ועל מי יחרה אפו וכמו ענין אדם השני שזכרנו במשל דאף על פי דאסור בכבלי ברזל לא היה מצטער אחד ממאה מצער חבירו.

19 רֵישׁ לׇקִּישׁ אָמַר: מְרִיבָה בָּאָה לָעוֹלָם בראשית ו, א. נראה לי בס"ד הנקבה נקראת רִיבָה אך יש בקרבה שני צירים ושני דלתות לצורך העיבור שלה אשר בזמן העיבור יהיו נסגרים זה בזה ויהיו צורת מ"ם סתומה וזו היא סוד מם של לְםַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה ישעיה ט, ו שהיא סתומה וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים שער הירח עיין שם. נמצא אצל הנקבה יש יתרון על אברי הזכר צורת מ"ם ואם תניח אות מ"ם על רִיבָה יהיה צירוף מְרִיבָה ואף על פי שזו מם פתוחה וזו סתומה לא אכפת כי הרמז יבא נכון על שם אות מ"ם. גם נראה אומרו מְרִיבָה בָּאָה לָעוֹלָם על דרך מה שאמר הכתוב דֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה משלי כז, טו דקשים ריבי אשה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש בלידת הנקבה תגדל המריבה בין איש לאשתו כי היא רוצה לקשטה בבגדים ותכשיטים מקטנותה והבעל קשה עליו ההוצאות וגם כשתגיע לפרק הנשואין האם תרצה להרבות בנדונייא והאב צועק ומסרב ותגדל המריבה ועוד הוצאות הנדונייא קודם הנשואין ואחר הנשואין האם תרבה בהם דכל המוסיף הרי זה משובח והבעל יריב עם אשתו ותגדל המריבה ביניהם עד כאן דבריו נר"ו. ועוד פירש הנקבה מצד הגבורות אשר משם ימשך הריב והמריבה עד כאן דבריו נר"ו.

20 רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: רְבִיָּה בָּאָה לָעוֹלָם בראשית ו, א. הנה לדברי רבי יוחנן פריה על הזכר ורביה על הנקבה. ונראה לי בס"ד ההפרש בין מספר פריה 295 למספר רביה 217 הוא מספר לחם 78 ואמרו רבותינו ז"ל נידה לא: בא זכר לעולם בא ככרו עמו, נמצא הלחם בא לרגלי הזכר לכך פריה שהיא על הזכר יתירה על רביה שהיא נקבה מספר לחם. ולכן אמר ריש לקיש על נקבה 'מְרִיבָה בָּאָה לָעוֹלָם' דאמרו רבותינו ז"ל נקבה 'נקי בה' מלשון יצא נקי מנכסיו שצריך אביה לבזבז ממונו בשביל נדוניה שלה ולכן מוכרח להיות מריבה בביתו וכמו שאמרו בגמרא בבא מציעא נט: כד שלים חיטי מכדא נקיט ואתי תגרא.

21 אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻכְפְּלוּ בְּשֵׁמוֹת הֻכְפְּלוּ בְּיָפְיָן. הקשה מהרש"א ז"ל דמה שטענו לא הודה לו, דהוא שאלו למה לא נכפלו בנותיו דהיינו שלא היה לו ששה בנות כפל השלשה כאשר היה לו שבענה בנים והשיב שנכפלו ביופיין! ונראה לי בס"ד דיש רבוי האיכות שעושה רבוי בכמות גם כן כמו שנאמר וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ יהושע ז, ה ואמרו רבותינו ז"ל בבא בתרא קכא: זֶה יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה שֶׁשָּׁקוּל כְּרֻבָּהּ שֶׁל סַנְהֶדְרִין, נמצא אף על פי שהוא אחד במספר נחשב כששה ושלושים ולזה אמר שֶׁהֻכְפְּלוּ בְּיָפְיָן שהיו יפים למאד מאד על הראשונות ולכן מחמת איכותן ביופי נחשבים השלשה מספר ששה ונמצא שנכפלו גם במנין.

22 'קְצִיעָה', שֶׁרֵיחָהּ נוֹדֵף כִּקְצִיעָה. קשא והלא כאן בא הכתוב לשבחם ביופי דכתיב וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת כִּבְנוֹת אִיּוֹב איוב מב, טו וריחה נודף אינו מסוג היופי! ועוד לא נמצא בטבע שיהיה גוף האדם ריחו נודף כבשמים. ונראה לי בס"ד אומרו רֵיחָהּ נוֹדֵף לשון מליצה הוא על היופי שהאדם נהנה מן היופי שלה כשעומד מרחוק גם כן כמו הנאת הריח שנהנה ממנו מרחוק גם אף על פי שאינו רואה אותה אלא רק מציירה בלבו, נהנה ממנה כמו הריח הטוב שנהנה ממנו שאינו רואה אותו וזה הוא על דרך שאמרו רבותינו ז"ל מגילה טו. כל האומר 'רחב רחב' מיד נקרי, אם יודעה ומכירה ומצייר צורתה בלבו. והשלישית מדמה את יופיה ביתרונו הגדל על אחיותיה היפות כיתרון כרכום הגדל בגינה על שאר כורכמין חשובין שהם עמו כן זו השלישית יגדל שבח היופי שלה על יופי אחיותיה כולם.

23 רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי, אִיתְיְלִידָא לֵיהּ בַּרְתָּא, הֲוָה קָא חָלְשָׁא דַּעְתֵּיהּ. קשא גבר חכם גדול וחסיד כרבי שמעון ברבי איך חלשא דעתיה בלידת הבת? והלא זו מתת אלקים וכל אדם צריך להוליד בת לקיום פריה ורביה כמו שצריך להוליד זכר. ונראה לי בס"ד כי אותה הבת היתה פטר רחם ונצטער דאזיל מיניה מצות פדיון בכור דלא אפשר לקיימה בזכר אחר, והשיב לו אביו 'רְבִיָּה בָּאָה לָעוֹלָם' כי האשה נקראת רביה על אשר יש רשות לבעלה הזכר להרבות עליה נשים אחרות ורמז לו שגם אתה אפשר שלא הפסדת מצות פדיון בכור כי אפשר שתקח אשה אחרת על אשתך ותלד לך בכור פטר רחם שתקיים בו המצוה של הפדיון. ולכן אמר לו בר קפרא תַּנְחוּמִין שֶׁל הֶבֶל נִחֲמְךָ אֲבוּךְ כי ההפסד של הפדיון כבר נעשה בודאי והנחמה על אשה אחרת היא ספק ספיקא מאן יימר שתקח אשה אחרת ואם תקח שמא גם היא תביא פטר רחם נקבה כזאת.

24 אֲחֵרִים אוֹמְרִים: בַּת הָיְתָה לְאַבְרָהָם, וּ'בַכֹּל' שְׁמָהּ בראשית כד, א. קשא לפי מה שאמרו בסוף הגמרא דהוריות הוריות יג: דמזכירים את רבי מאיר בשם 'אחרים' איך רישא דברייתא מביא דברי רבי מאיר שאמר לא היה לו בת ובסיפא מביא דברי אחרים שהיה לו בת ובכל שמה? ונראה לי בס"ד דלעולם אחרים דהכא הם רבי מאיר עצמו ותנא דברייתא הביא פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה בהאי קרא דחד סבירא ליה לא היה לו בת וחד סבירא ליה דהיה לו בת מיהו האי תנא שמע שמועה אחרת על שם רבי מאיר דמזכירים אותו בשם 'אחרים' דרשה אחרת בפסוק זה דדריש להאי קרא בַּת הָיְתָה לוֹ לְאַבְרָהָם וּ'בַכֹּל' שְׁמָהּ ואין כונתו על בת ממש אלא כונתו על מדה וספירה וקרי לה 'בת' מלשון אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל מלכים א' ז, כו וכונתו על מדת החסד הראשון שכולל כל החמשה חסדים והוא הנקרא 'יומם' דעליו נאמר יוֹמָם יְצַוֶּה הֳ' חַסְדּוֹ תהלים מב, ט ופירשו יומם דכלול כולהו יומי וזאת המדה של החסד נקראת 'כל' מפני שכולל כל החסדים. ואברהם אבינו ע"ה היה אחוז בבת זו רצונו לומר במדה זו הנקראת בשם כל ולזה אמר 'בַּת' הָיְתָה לוֹ לְאַבְרָהָם רצונו לומר מדה היה לו שהיה אחוז בה וּ'בַכֹּל' שְׁמָהּ ואין כונתו לומר על בריה נקבה ואין דרשה זו דדריש נוגעת לענין פלוגתיה עם רבי יהודה בענין בת ממש ותנא דברייתא הזכיר דברי רבי מאיר הללו בשם 'אחרים' כאשר שמע. ונראה לי דרבי מאיר ורבי יהודה אין חולקין במציאות אלא כולי עלמא מודו לא הוליד בת ורבי יהודה דאמר 'היה לו בת' היינו משום דישמעאל הוליד בת ונחשב גם הוא הוליד בת אבל רבי מאיר סבירא ליה כיון דכתיב בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע בראשית כא, יב אין ישמעאל חשיב זרע אברהם כדי דתחשוב את בתו של ישמעאל נולדה לאברהם אבינו ע"ה וגבי יצחק ברור לנו שלא הוליד בת ולכן סבירא ליה לא היה לאברהם אבינו בת.

25 אִצְטַגְנִינוּת גְּדוֹלָה הָיְתָה בְּלִבּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב מַשְׁכִּימִין לְפִתְחוֹ בראשית כד, א. נראה לי בס"ד אִצְטַגְנִינוּת רצונו לומר חכמה מפוארה הָיְתָה בְּלִבּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ ע"ה. ורמז עוד באומרו בְּלִבּוֹ על מלוי אותיות שמו כי המלוי נקרא לב של אותיות הפשוט ואם תמלא אותיות אברהם כזה אל"ף בי"ת רי"ש ה"י מ"ם תמצא בסוף המלוי אותיות שְׂפָתַיִם כי ברוב חכמה שהיתה בלבו הוצק חן בשפתיו וכל השומעה אומר שְׂפָתַיִם יִשָּׁק משלי כד, כו. ומחמת כן כָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב כלומר חכמים שנקראים בשם מלכים והבחורים מתייחסים למזרח שבו התחלת זריחת השמש והזקנים מייחסם למערב שבו יהיה שקיעת השמש כולם מַשְׁכִּימִין לְפִתְחוֹ ללמוד ממנו חכמה. גם אמר מַשְׁכִּימִין לְפִתְחוֹ כלומר בשביל הלימוד הרמוז בראש שמו שהוא אל"ף שהוא לשון לימוד כמו אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי תהלים נה, יד.

26 אֶבֶן טוֹבָה הָיְתָה תְּלוּיָה בְּצַוָּארוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁכָּל חוֹלֶה שֶׁרוֹאֶה אוֹתָהּ, מִיָּד נִתְרַפֵּא. נראה לי בס"ד לשון מליצה הוא זה וקאי על כח רוחני וקדוש הנמשך עליו מלמעלה כמו החן הנמשך על האדם דכל רואיו אף על פי שהם עובדי עבודה זרה נוטה לבם אליו להתגייר ולעזוב דרכם, ולזה אמר כל חולי בחולי הנפש שרואה אותה ההארה אשר עליו מתרפא רפואת הנפש וכשנפטר אברהם אבינו קבע הקדוש ברוך הוא אותו הכח הרוחני הקדוש המרפא תחלואי הנפש בגלגל חמה העליון הזורח לעתיד לבוא כמו שנאמר וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ מלאכי ג, כ והיינו מרפא בכנפיה לתחלואי הנפש ואמר היינו דאמרי אינשי 'אִידְלֵי יוֹמָא אִידְלֵי קְצִירָא' כלומר גם בגלגל חמה הזורח עתה לנו יש בו כח רפואה אשר מרפא כנפים בתחלואים הגשמיים אך לעתיד בשמש צדקה הזורחת תהיה רפואה לתחלואים הנפשיים.