בן יהוידע על בבא בתרא ג׳

1 "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן" חגי ב, ט רַב וּשְׁמוּאֵל, וְאַמְרִי לָהּ רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹחָנָן, חַד אָמַר: בְּבִנְיָן. וְחַד אָמַר: בְּשָׁנִים חגי ב, ט. נראה לי בס"ד כבודו בבנין בכתוב הזה עצמו כי בבית הראשון היה ההיכל גבהו שלושים אמה ובבית השני היה גבהו מאה אמה נמצא נתגדל שבעים אמה יותר מן הראשון וזה נרמז באותיות יִהְיֶה במילואם כזה יו"ד ה"י יו"ד ה"י 70 עולים מספר שבעים ולזה אמר גָּדוֹל 'יִהְיֶה' מספר שבעים כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן וגודל השנים שהם עשר שנים נרמז בשני ההי"ן יתרים אשר בשתי תיבות הַבַּיִת הַזֶּה דהוה ליה למימר בַּיִת זֶּה וכתב שני ההי"ן שהם מספר יתרים באומרו הַבַּיִת הַזֶּה שהוא הָאַחֲרוֹן שיתר על הָרִאשׁוֹן עשרה שנים זה ת"י וזה ת"ך. והנה ידוע דבית שני היה בזכות יצחק אבינו ע"ה ונראה לי לכך נרמז גודלו בשנים שהם עשר באות ראשונה של יצחק שהיא מספר עשר וגודלו בבנין שהוא היה מאה אמה נרמז באות אחרון של יצחק שהוא אות ק' ונמצא עתה בבית שני היה ההיכל גבהו מאה וארכו מאה ורחבו מאה הרי כאן שלש מאות שהוא מספר אות שי"ן הרומזת ליצחק דמתקפי ביה אברהם מהאי גיסא ויעקב מהאי גיסא ולא נפקין דינוי וכמו שאמרו בזוהר הקדוש בסוד השופר וכן אות ש' היא תלת קוין. ועל פי הקדמה זו דאמרו בית ראשון היה בזכות אברהם ובית שני בזכות יצחק ובית שלישי בזכות יעקב בזה יובן בס"ד לפרש הטעם דקרי הכתוב לבית שני בשם אַחֲרוֹן והיינו כי בסדר הקוין של הספירות אברהם אבינו ע"ה בקו ימין שהוא קו ראשון חסד ויעקב אבינו ע"ה בקו האמצעי תפארת שהוא שני לראשון ויצחק אבינו ע"ה בקו שמאל גבורה שהוא אחרון לשני הקוין ההם לכך בית שני שנבנה בזכות יצחק קראו הכתוב אַחֲרוֹן. ועל פי הקדמה הנזכר דבית שני היה בזכות יצחק פירש בני ידידי יעקב נר"ו לכן היה אורך מאה אמה כי יצחק הוא גבורה שיונק מן הבינה ששם המאות עד כאן דבריו נר"ו. והנה הגאון תוספות יום טוב דמאי פרק ז' משנה ג׳ כתב מפי השמועה מה שאמר לבית שני אחרון כך דרכו של מקרא לקרא לאמצעי אַחֲרוֹן מפני שהוא אחרון לראשון כדמצינו בפרשת וישלח דכתיב וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן ראשונה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים בראשית לג, ב נמצא קורא לאמצעים אחרונים. והרמ"ז הרב משה זכות ז"ל פקפק בהוכחה זו דשאני התם דנקיט אחרונים אבל הכא לא קאמר אלא 'רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן' עיין שם. ואחר המחילה אין זו קושיא דהכי כונת המפרש אי איתא דלשון אַחֲרוֹן מורה יותר דאין אחריו עוד למה נקיט 'אַחֲרֹנִים' דאין זה לשון ברור והוה ליה למימר וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ 'שְׁנִיִּים' וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים, אלא ודאי אין קפידא בלשון זה של אחרון כלל ונקטי ליה שפיר על האמצעי שהוא אחרון לראשון דקודם אליו. מיהו הא קשיא לי על תירוץ הנזכר דדילמא התם הוכרח הכתוב לומר וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ 'אַחֲרֹנִים' ולא אמר 'שְׁנִיִּים' ללמדינו שלא העמיד את לאה וילדיה בשורה אחת עם השפחות וילדיהן וכן רחל ויוסף עמדו אחר לאה וילדיה ותיבת אַחֲרֹנִים רצונו לומר אחור ואינו רצונו לומר 'אחר' והתוספות יום טוב מדידיה הוכיח מפסוק וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן שמות ד, ח ואף על גב דהוה אות שלישי קרי ליה לשני אחרון. וגם על פקפוקו של הרמ"ז ז"ל בתירוץ זה יש לישב כאשר ישבנו לתירוץ ראשון דאי איתא להאי אמאי לא נקיט לְקֹל הָאֹת 'הַשֵּׁנִי' דהוא ברור טפי? אלא ודאי לא אכפת בדקדוק זה והרמ"ז מדידיה דקרי אַחֲרוֹן לגבי בשר ודם אבל השלישי הוא בנין בידי שמים. והסבא קדישא ע"ה בזוהר חלק ב' דף קג אמר קרי ליה אַחֲרוֹן משום דלא יהא פתיחו דפומא דההוא בניינא ינפול ויתהדר כמלקדמין עיין שם. ולי אנא עבדא נראה לי בס"ד לתרץ דהכתוב נשמר לתקן הדבר באומרו תיבת הזה דהוא יתיר וסגי לומר גָּדוֹל יִהְיֶה הַבַּיִת הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן ונקיט הַזֶּה למידק דאיכא עוד אחרון אחר על דרך שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וכו' שמואל א' כה, לא 'זֹאת' מכלל דאיכא אחריתי וכן כאן אמר הזה מכלל דאיכא עוד אחרון אחר והוא בית שלישי שיבנה בב"א במהרה בימינו אמן.

2 וְאִיתָא לְהָא וְאִיתָא לְהָא. מקשים כיון דאיתא להא ואיתא להא אמאי חד מפרש לה אבנין וחד מפרש לה אשנים ולא פרשו שניהם הכתוב אתרוויהו? ונראה לי דאבנין תהיה כונת הכתוב דרך צווי שמצוה אותם לעשותו גדול בבנין אבל אשנים לא שייך ביה צווי אלא בא הכתוב לבשר אותם שיהיה זה הבית גדול בשנים יותר מן הראשון ולכן לא נקיט כל חד מנייהו אתרווייהו אלא מי שהבין את הכתוב שבא לבשרם פירש דקאי אשנים ומי שהבין הכתוב שבא לצוותם פירש דקאי אבנין. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש מאן דמפרש אבנין סבירא ליה דאזלינן עיקר בתר איכות ומאן דמפרש אשנים סבירא ליה דאזלינן עיקר בתר כמות עד כאן דבריו נר"ו.

3 הוֹרְדוּס, עַבְדָּא דְּבֵית חַשְׁמוֹנָאִי הֲוָה, נָתַן עֵינָיו בְּאוֹתָהּ תִּינוֹקֶת. פירוש תחלה נתן עיניו בה ועדיין לא עלה על דעתו שיוכל להרוג את אדוניו כדי ליקח אותה ואחר ששמע שהעבד יצליח אז באותה שעה מלאו לבו לעשות הרע הזה להרוג את אדוניו כדי שיקח אותה תינוקת לאשה ואומרו שָׁמַע בַּת־קָלָא אין הכונה בת קול משמים אלא דבר זה יצא מפי הכלדאים החוזים בכוכבים ונשמע לאחרים והם הוציאו קול זה בעולם והגיע באזני הורדוס שגם הוא שמעו מקול דעלמא וכהאי גונא אמרינן בגמרא יצא קול וכו' וכן הענין כאן לקול היוצא מבני אדם קרי ליה בַּת־קָלָא. ומה שאמר 'טָמְנָהּ בְּדוּבְשָׁא' אין הכונה דבש ממש אלא היתה ליה תחבושת מתוקנת בכמה מיני סממנים שמועלת לקיים בשר האדם כעין סמים של חניטה במצרים אך לא היה חניטה ממש אלא זו מקיימת הבשר בעודו טמון בה.

4 דָּרִישׁ: "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ"? רַבָּנָן! קָם קַטְלִינְהוּ לְכוּלְהוּ רַבָּנָן, שַׁייְרֵיה לְבָבָא בֶּן בּוּטָא דברים יז, טו. הנה בודאי מה שאמר לְכוּלְהוּ רַבָּנָן קאי על הסנהדרין שהיה ירא מהם פן יעשו דין על פי התורה להרגו על אשר הוא עבד ומלך בחזקה בהרגו נפשות נקיים ודין זה הוא מסור בידם ולא חשש משאר חכמים שאין ממונים בסנהדרין ולכן הרג הסנהדרין בלבד ושייר מהם את בבא בן בוטא ליקח עצה. וּמָה שֶׁבָּחַר בְּבָבָא בֶּן בּוּטָא דוקא ולא בזולתו מפני כי בבא בן בוטא היה ידוע בטבעו שאינו נוקם ונוטר והוא מוחל וסולח לכל מי שחטא לו ולא עוד אלא שהוא מטיב לעושה עמו רעה וכאשר מצינו בגמרא דנדרים נדרים סו: באותו שאמר לאשתו תביא לי תרי בוציני אזלת ואייתת ליה תרי שרגי שהיתה תמה שחשבה שרוצה שתי נרות הנקראים בוציני והוא לא אמר אלא על אבטיחים כי ביום היה מדבר עמה והוא נתכעס על הטפשות שלה ואמר לו זילי תברי יתהון על ריש דבבא, פירוש על ראש הפתח והיא חשבה שצוה לה לשברם על ראש בבא בן בוטא ע"ה, והוה יתיב ודאין דינא ובאה האשה ושברה אותם על ראשו ואמר לה מה זאת עשית? והשיבה כך צוני בעלי והכיר כי זו ברוב תמותה עשתה כן ואמר לה, את עשית רצון בעליך המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא עיין שם. ראה כמה היה סבלן ואינו מקפיד ומוחל על כבודו ושלא די לו שלא קללה אלא ברוכי בירך לה וכיון שהיה ידוע ומפורסם שהוא מעביר על מדותיו לכן בחר הורדוס לשיירו שלא להרגו. וְהָא דְּסִימָא אֶת עֵינָיו ולא שיירו פתוח מפני שרצה לבדקו ולנסותו כאשר עשה באחרונה. ונראה לי כי חשש שיבואו בני אדם וידברו עמו לעשות נקמה בהורדוס ויקבץ חכמים וימנה אותם סנהדרין ויהיה הוא ראש הסנהדרין וידונו את הורדוס כפי משפט תורתינו הקדושה לכן סימא את עיניו דאין סומא ראוי להיות מן הסנהדרין וכמו שאמרו רבותינו ז"ל קידושין עו: על פסוק וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ שמות יח, כב בדומים לך שאין בהם מום.