בן יהוידע על בבא בתרא י׳

« בן יהוידע על בבא בתרא ט׳ ×¢×´×‘ בן יהוידע על בבא בתרא י״א ×¢×´× »

1 בבא בתרא פתח ↗

תַּנְיָא: הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יֵשׁ לוֹ לְבַעַל הַדִּין לַהֲשִׁיבְךָ וְלוֹמַר לְךָ: אִם אֱלֹהֵיכֶם אוֹהֵב עֲנִיִּים הוּא, מִפְּנֵי מָה אֵינוֹ מְפַרְנְסָן? אֱמוֹר לוֹ: כְּדֵי שֶׁנִּיצּוֹל אָנוּ בָּהֶן מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. וְזוֹ שְׁאֵלָה שָׁאַל טוֹרָנוּסְרוּפוּס הָרָשָׁע אֶת רַבִּי עֲקִיבָא: אִם אֱלֹהֵיכֶם אוֹהֵב עֲנִיִּים הוּא, מִפְּנֵי מָה אֵינוֹ מְפַרְנְסָם? אָמַר לוֹ: כְּדֵי שֶׁנִּיצּוֹל אָנוּ בָּהֶן מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם.

2 בבא בתרא פתח ↗

3 כתובות פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: ״דֵּי מַחְסוֹרוֹ״ — אַתָּה מְצֻוֶּוה עָלָיו לְפַרְנְסוֹ, וְאִי אַתָּה מְצֻוֶּוה עָלָיו לְעַשְּׁרוֹ. ״אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ״ — אֲפִילּוּ סוּס לִרְכּוֹב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו. אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁלָּקַח לְעָנִי בֶּן טוֹבִים אֶחָד סוּס לִרְכּוֹב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו. פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא עֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו, וְרָץ לְפָנָיו שְׁלֹשָׁה מִילִין.

4 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר לוֹ: אַתֶּם קְרוּיִם בָּנִים וּקְרוּיִן עֲבָדִים, בִּזְמַן שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אַתֶּם קְרוּיִן בָּנִים, וּבִזְמַן שֶׁאֵין אַתֶּם עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אַתֶּם קְרוּיִן עֲבָדִים; וְעַכְשָׁיו אֵין אַתֶּם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם! אָמַר לוֹ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״הֲלֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת״; אֵימָתַי ״עֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת״ – הָאִידָּנָא, וְקָאָמַר: ״הֲלֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ״.

5 בבא בתרא פתח ↗

כִּי הָא דִּבְנֵי אֲחָתֵיהּ דְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, חֲזָא לְהוּ בְּחֶילְמָא דְּבָעוּ לְמִיחְסַר שְׁבַע מְאָה דִּינָרֵי. עַשִּׂינְהוּ שְׁקַל מִינַּיְיהוּ לִצְדָקָה, פּוּשׁ גַּבַּיְיהוּ שִׁיבְסַר דִּינָרֵי. כִּי מְטָא מַעֲלֵי יוֹמָא דְכִיפּוּרֵי, שַׁדּוּר דְּבֵי קֵיסָר נַקְטִינְהוּ.

6 בבא בתרא פתח ↗

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי: כֹּל צְדָקָה וָחָסֶד שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בָּעוֹלָם הַזֶּה, שָׁלוֹם גָּדוֹל וּפְרַקְלִיטִין גְּדוֹלִין בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם – שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳, אַל תָּבֹא בֵּית מַרְזֵחַ וְאַל תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד וְאַל תָּנֹד לָהֶם, כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה וְגוֹ׳ אֶת הַחֶסֶד וְאֶת הָרַחֲמִים״; ״חֶסֶד״ – זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים, ״רַחֲמִים״ – זוֹ צְדָקָה.

7 שבת פתח ↗

אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֲתוֹ דַּרְדְּקֵי הָאִידָּנָא לְבֵי מִדְרְשָׁא וַאֲמַרוּ מִילֵּי דַּאֲפִילּוּ בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן לָא אִיתְּמַר כְּווֹתַיְיהוּ: אָלֶ״ף בֵּי״ת — אֲלַף בִּינָה. גִּימֶ״ל דָּלֶ״ת — גְּמוֹל דַּלִּים. מַאי טַעְמָא פְּשׁוּטָה כַּרְעֵיהּ דְּגִימֶ״ל לְגַבֵּי דָּלֶ״ת — שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל גּוֹמֵל חֲסָדִים לָרוּץ אַחַר דַּלִּים. וּמַאי טַעְמָא פְּשׁוּטָה כַּרְעֵיהּ דְּדָלֶ״ת לְגַבַּי גִּימֶ״ל — דְּלַימְצְיַהּ לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ. וּמַאי טַעְמָא מְהַדַּר אַפֵּיהּ דְּדָלֶ״ת מִגִּימֶ״ל — דְּלִיתֵּן לֵיהּ בְּצִינְעָה, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיכְּסִיף מִינֵּיהּ.

7 בבא בתרא פתח ↗

תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: גְּדוֹלָה צְדָקָה שֶׁמְּקָרֶבֶת אֶת הַגְּאוּלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳, שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה, כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת״. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עֲשָׂרָה דְּבָרִים קָשִׁים נִבְרְאוּ בָּעוֹלָם: הַר קָשֶׁה – בַּרְזֶל מְחַתְּכוֹ, בַּרְזֶל קָשֶׁה – אוּר מְפַעְפְּעוֹ, אוּר קָשֶׁה – מַיִם מְכַבִּין אוֹתוֹ, מַיִם קָשִׁים – עָבִים סוֹבְלִים אוֹתָן, עָבִים קָשִׁים – רוּחַ מְפַזַּרְתָּן, רוּחַ קָשֶׁה – גּוּף סוֹבְלוֹ, גּוּף קָשֶׁה – פַּחַד שׁוֹבְרוֹ, פַּחַד קָשֶׁה – יַיִן מְפִיגוֹ, יַיִן קָשֶׁה – שֵׁינָה מְפַכַּחְתּוֹ; וּמִיתָה – קָשָׁה מִכּוּלָּם וּצְדָקָה מַצֶּלֶת מִן הַמִּיתָה – דִּכְתִיב: ״וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת״.

8 תלמוד ירושלמי ערלה פתח ↗

משנה: אִילָן שֶׁנֶּעֱקַר וְהַסֶּלַע עִמּוֹ אִם יָכוֹל לִחְיוֹת פָּטוּר וְאִם לָאו חַיָיב. נֶעֱקַר הַסֶּלַע מִצִּידּוֹ זִיעְזְעָתוֹ הַמַּחֲרֵישָׁה אוֹ שֶׁזִּיעְזְעָתוֹ וְעָשָׂאוֹ כְעָפָר אִם יָכוֹל לִחְיוֹת פָּטוּר וְאִם לָאו חַיָיב. אִילָן שֶׁנֶּעֱקַר וְנִשְׁתַּיֵיר בוֹ שׁוֹרֶשׁ פָּטוּר. וְכַמָּה יְהֵי בְשׁוֹרֶשׁ רַבָּן גַּמְלִיאֵל מִשּׁוּם רִבִּי לָעְזָר בֶּן יְהוּדָה אִישׁ בִּירְתּוֹתָא כְּמַחַט שֶׁלְמִתּוֹן. אִילָן שֶׁנֶּעֱקַר וּבוֹ בְּרִיכָה וְהוּא חָיֶה מִמֶּנּוּ חָזְרָה זְקֵינָה לִהְיוֹת כִּבְרִיכָה. הִבְרִכָהּ שָׁנָה אַחַר שָׁנָה וְנִפְסְקָה מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁנִּפְסְקָה. סִיפּוּק הַגְּפָנִים סִיפּוּק עַל גַּבֵּי סִיפּוּק אַף עַל פִּי שֶׁהִבְרִיכָן בָּאָרֶץ מוּתָּר. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מָקוֹם שֶׁכּוֹחָהּ יָפָה מוּתָּר. וּמָקוֹם שֶׁכּוֹחָהּ רַע אָסוּר. בְּרִיכָה שֶׁנִּפְסְקָה וְהִיא מְלֵיאָה פֵירוֹת אִם הוֹסִיף בְּמָאתַיִם אָסוּר. הלכה: כֵּינִי מַתְנִיתָא אִם הָיָה יָכוֹל לִחְיוֹת פָּטוּר וְאִם לָאו חַיָיב. חִזְקִיָּה שָׁאַל פָּחוֹת מִיכֵּן כְּתָלוּשׁ הוּא. הִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ אֲסָרוֹ. כּוֹתְבִין עָלָיו גִּיטֵּי נָשִׁים. אָמְרִין חָזַר בֵּיהּ חִזְקִיָּה. אָמַר רִבִּי יוֹנָה מִן הָדָא חָזַר בֵּיהּ דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יַנַּאי מִכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ כְּמַחַט שֶׁל מִיתּוּי דָּבָר בָּרִיא שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. חִזְקִיָּה שָׁאַל שְׁלִישׁ מַחַט שָׁנָה שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי שְׁתֵּי שָׁנִים. חֲבֵרַיָיא בָּעֵיי מַחַט וּשְׁלִישׁ דָּבָר בָּרִיא שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַרְבַּע שָׁנִים. אִין תֵּימַר לֹא חָזַר בֵּיהּ לָמָּה שָׁאַל כֵּן. אָמַר רִבִּי יוֹנָה מִן מִלְתֵיהּ חָזַר בֵּיהּ דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יַנַּאי מִכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ כְּמַחַט שֶׁל מִיתּוּי דָּבָר בָּרִיא שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי אֲפִילוּ יֵשׁ בּוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים אֵין בּוֹ כְּמַחַט שֶׁל מִיתּוּי. אָמַר רִבִּי יוּדָן מַתְנִיתָא מְסַיְיעָא לְרִבִּי יוֹסֵי אָמַר רִבִּי אַף כְּשֶׁאָמְרוּ בְּנוֹת חָמֵשׁ בְּנוֹת שֵׁשׁ בְּנוֹת שֶׁבַע אֶלָּא בִגְפָנִים בְּנוֹת חָמֵשׁ. בִּתְאֵנִים בְּנוֹת שֵׁשׁ. בְּזֵתִים בְּנוֹת שֶׁבַע. וַאֲנָן חָמֵיי הָדֵין מֻרְוִיתָא דִתְאֵינָה אַתְיָא בְּפֵירֵי. אָמַר רִבִּי יוּדָן בְּרִבִּי טְרִיפוֹן לְעוּבְיָהּ. אִילָן שֶׁנֶּעֱקַר וּבוֹ בְּרֵיכָה וּבוֹ בְרָכָה. רִבִּי חוּנָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן וּבוֹ בְּרִיכָה. אָמַר רִבִּי מָנָא אִית בְּנֵי נָשׁ שְׁמוֹן בְּרִיכָה כְּמָאן דְּאָמַר בּוֹא בְּרוּךְ יי. רִבִּי זְעִירָא רִבִּי יַסִּי רִבִּי לָעְזָר בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָא. רִבִּי בָּא רִבִּי חִיָיה רִבִּי לָעְזָר רִבִּי חֲנִינָה בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה בֶן גַּמְלִיאֵל יַלְדָּה שֶׁסֻּפְּקָה לִזְקֵינָה טֻהֲרָה הַיַּלְדָּה. אָמַר רִבִּי חִיָיה בַּר בָּא מַתְנִיתָא אָמְרָה כֵן סִיפּוּק גְּפָנִים סִיפּוּק עַל סִיפּוּק אַף עַל פִּי שֶׁהִבְרִיכָן לָאָרֶץ מוּתָּר. וְחָשׁ לוֹמַר שֶׁמָּא הִשְׁרִישָׁה הַיַּלְדָּה עַד שֶׁלֹּא תִּתְאַחֶה מִן הַזְּקֵינָה. רִבִּי חֲנַנְיָה בְּרֵיהּ דְּרִבִּי הִלֵּל דְּרִבִּי יְהוּדָה הִיא. דְּרִבִּי יְהוּדָה אָמַר מִתְאָחָה הִיא עַד שֶׁלֹּא תַשְׁרִישׁ. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן שָׁרָשִׁים אֵין בָּהֶן מַמָּשׁ. אָמַר רִבִּי זְעִירָא לְרִבִּי יוֹסֵי בְּפֵירוּשׁ שְׁמַעְתָּנָהּ מִן רִבִּי יוֹחָנָן אוֹ מִן שִׁיטָּתֵיהּ דְּאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן וְתַנֵּי כֵן הִקְדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ נָטַע פָּטוּר מִן הֶעָרְלָה. נָטַע וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ חַיָיב בְּעָרְלָה. וְאַתּוּן סָבְרִין מֵימַר הֶקְדֵּשׁ פָּטוּר וּזְקֵנָה פָּטוּר. וְלָא דָמְיָא הֶקְדֵּשׁ רָאוּי הוּא לִפְדּוֹתוֹ וּלְחַיְיבוֹ הוֹאִיל וְרָאוּי לַחֲשׁוֹב וּלְחַיְיבוֹ אִית לָךְ גַּבֵּי זְקֵינָה רָאוּי לַחֲשׁוֹב עָלֶיהָ וּלְחַיְיבָהּ. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן אֶתְרוֹג שֶׁחָנַט בִּשְׁנַת עָרְלָה וְיָצָא בִשְׁנַת הֵיתֵר וְסִיפְּקוֹ לַחֲבֵירוֹ אֲפִילוּ מוֹסִיף כַּמָּה אָסוּר שֶׁאֵין גִּידוּלֵי אִיסּוּר מַעֲלִין אֶת הָאִיסּוּר. הָא יַלְדָּה שֶׁסִּיפְּקָהּ טְהוֹרָה הַיַּלְדָּה. אִין תֵּימַר לֹא טֻהֲרָה אֲפִילוּ מוֹסִיף כַּמָּה אָסוּר. רִבִּי זְעִירָה בְשֵׁם רַבָּנִין אֶתְרוֹג שֶׁחָנַט בִּשְׁנַת עָרְלָה וְיָצָא בִשְׁנַת הֵיתֵר וְסִיפְּקוֹ לַחֲבֵירוֹ אֲפִילוּ מוֹסִיף כַּמָּה אָסוּר. לוֹקִין עָלָיו בִּכְזַיִת. אָמַר רִבִּי מַיְישָׁא לְרִבִּי זְעִירָא תַּרְתֵּין מִילִּין אַתּוּן אָמְרִין וְאִינּוּן פְּלִיגִין חָדָא עַל חָדָא. הָכָא אַתּוּן אָמְרִין שֶׁאֵין גִּידוּלֵי אִיסּוּר מַעֲלִין אֶת הָאִיסּוּר. וְהָכָא אַתּוּן אָמְרִין לוֹקִין עָלָיו בִּכְזַיִת. וְיִלְקֶה לְפִי חֶשְׁבּוֹן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹנָה כָּאן מַחְמַת עַצְמוֹ הוּא חַי. וְכָאן מַחְמַת הַסִּיפּוּק הוּא. מֵעַתָּה אֶתְרוֹג שֶׁחָנַט בִּשְׁנַת עָרְלָה וְיָצָא בִשְׁנַת הֵיתֵר וְסִיפְּקוֹ לַחֲבֵירוֹ וְכֵן חֲבֵירוֹ סִיפְּקוּ זֶה לָזֶה טִהֲרוּ זֶה אֶת זֶה. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן וְרַב חִסְדָּא תְּרֵיהוֹן אָמְרִין בִּסְתָם חֲלוּקִין. מַה נָן קַיָימִין אִם דָּבָר בָּרִיא הוּא שֶׁהוּא חַי מִכֹּחַ הַזְּקֵנָה דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. וְאִם דָּבָר בָּרִיא שֶׁהוּא חַי מִכֹּחַ הַיַּלְדָּה דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר. אֶלָּא כִּי נָן קַיָימִין בִּסְתָם. כֵּיצַד הוּא יוֹדֵעַ. רִבִּי בִּיבַי בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה אִם הָיוּ הֶעָלִים הֲפוּכִין כְּלַפֵּי הַיַּלְדָּה דָּבָר בָּרִיא שֶׁהוּא חַי מִכֹּחַ הַזְּקֵנָה וְאִם הָיוּ הֶעָלִים הֲפוּכִין כְּלַפֵּי הַזְּקֵנָה דָּבָר בָּרִיא שֶׁהוּא חַי מִכֹּחַ הַיַּלְדָּה. אָמַר רִבִּי יוּדָן בַּר חָנִין סֵימָנָא דְּאָכִל מִן חַבְרֵיהּ בְּהִית מִסְתַּכְּלָא בֵיהּ. אָמַר רִבִּי יוּדָן אָבוֹי דְּרִבִּי מַתַּנְיָיה תִּיפְתָּר שֶׁנָּשְׁרוּ הֶעָלִין. בְּרִיכָה שֶׁנִּפְסְקָה. אָמַר רִבִּי יוּדָן לֹא סוֹף דָּבָר בְּרִיכָה אֶלָּא אֲפִילוּ אִילָן דְּאָמַר רִבִּי יָסִי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן בָּצָל שֶׁעֲקָרוֹ וּשְׁתָלוֹ כֵּיוָן שֶׁהִשְׁרִישׁ מְעַשֵּׂר לְפִי כּוּלוֹ. רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן בָּצָל שֶׁעֲקָרוֹ וּשְׁתָלוֹ כֵּיוָן שֶׁהִשְׁרִישׁ מְעַשֵּׂר לְפִי כּוּלוֹ דְּלָא תִיסְבּוֹר מֵימַר אוֹף הָכָא כֵן. חִילְפַיי שָׁאַל לְרִבִּי יוֹחָנָן וּלְרִבִּי שִׁמְעוֹן תֵּבֵל מַהוּ שֶׁיֶּיאֱסֹר בְּיוֹתֵר מִמָּאתַיִם. אָמְרוּ לֵיהּ אֵין תֵּבֵל בְּיוֹתֵר מִמָּאתַיִם. וְהָתַנִּינָן כָּל הַמְּחַמֵּץ וְהַמְּתַבֵּל וְהַמְּדַמֵּעַ. אִין תֵּימַר לְמֵאַה מָאתַיִם אֲפִילוּ לֹא חִימֵּץ. אֲפִילוּ לֹא תִיבֵּל. אֶלָּא בָּעֲנָבִים אֲנָן קַיָימִין. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֶׁלֹּא צָמְקוּ אֲבָל אִם צָמְקוּ יֵשׁ תֵּבֵל בְּיוֹתֵר מִמָּאתַיִם. רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֶׁלֹּא בִּישְּׁלוֹ. אֲבָל אִם בִּישְּׁלוֹ יֵשׁ תֵּבֵל בְּיוֹתֵר מִמָּאתַיִם. רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְשֵׁם בַּר פְּדָיָה נוֹתְנֵי טְעָמִים אֶחָד מִמֵּאָה. רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְשֵׁם בַּר פְּדָיָה נוֹתְנֵי טְעָמִים אֶחָד מִשִּׁשִּׁים. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק לְרִבִּי חִיָיה בַּר בָּא הָא רִבִּי יוֹסֵי פְלִיג וּמַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל תְּרֵיכוֹן כָּל הַמְּחַבֵּץ הַמְּתַבֵּל וְהַמְּדַמֵּעַ. אִין תֵּימַר לְמֵאָה מָאתַיִם אֲפִילוּ לֹא חִימֵּץ. אֲפִילוּ לֹא תִיבֵּל. אֶלָּא בְּיוֹתֵר אֲנָן קַיָימִין. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה תִּיפְתָּר בָּשָׂר בְּבָשָׂר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הִיא בָּשָׂר בְּבָשָׂר הִיא שְׁאָר כָּל הָאִיסּוּרִין. דְּאָמַר רִבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן כָּל הָאִיסּוּרִין מְשַׁעֲרִין אוֹתָן כִּילּוּ כֵן. מַיי כְדוֹן הָהֵן אָמַר נוֹתְנֵי טְעָמִים אֶחָד מִמֵּאָה. וְהֵן אָמַר נוֹתְנֵי טְעָמִים אֶחָד מִשִּׁשִּׁים. מָאן דְּאָמַר נוֹתְנֵי טְעָמִים אֶחָד מִשִּׁשִּׁים אַתְּ עוֹשֶׂה הַזְּרוֹעַ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בָּאַיִל. וּמָן דְּאָמַר אֶחָד מִמֵּאָה אַתְּ עוֹשֶׂה הַזְּרוֹעַ אֶחָד מִמֵּאָה לָאַיִל. מָאן דְּאָמַר אֶחָד מִמֵּאָה אַתְּ מוֹצִיא הָעֲצָמוֹת מֵהַזְּרוֹעַ. וּמָאן דְּאָמַר אֶחָד מִשִּׁשִּׁים אֵין אַתְּ מוֹצִיא אֶת הָעֲצָמוֹת מִן הַזְּרוֹעַ. וּכְשֵׁם שֶׁאַתְּ מוֹצִיא אֶת הָעֲצָמוֹת מִן הַזְּרוֹעַ כָּךְ הוֹצִיאֵם מִן הָאַיִל. לֵית יְכִל דְּתַּנֵּי אֵין טִנּוֹפֶת שֶׁלְתְּרוּמָה מִצְטָרֶפֶת עִם הַתְּרוּמָה לֶאֱסוֹר אֶת הַחוּלִין. אֲבָל טִנּוֹפֶת שֶׁלְחוּלִין מִצְטָרֶפֶת עִם הַחוּלִין לְהַעֲלוֹת אֶת הַתְּרוּמָה. רִבִּי בִּיבַי בָּעֵי טִינּוֹפֶת שֶׁלְתְּרוּמָה מָהוּ שֶׁתִּצְטָרֵף עִם הַחוּלִין לְהַעֲלוֹת אֶת הַתְּרוּמָה. מִן מַה דְאָמַר רַב חוּנָא קִלְיפֵּי אִיסּוּר מִצְטָרְפְוֹת לְהֵיתֵר. הָדָא אָמְרָה טִינּוֹפֶת שֶׁלְתְּרוּמָה מִצְטָרֶפֶת לַחוּלִין לְהַעֲלוֹת אֶת הַתְּרוּמָה. תַּנֵּי רִבִּי חִיָיה כָּל מַה שֶׁאָסַרְתִּי לָךְ מִמָּקוֹם אַחֵר הִתַּרְתִּי לָךְ כָּאן. לְפִי שֶׁבַּכֹּל מֵאָה אִיסּוּר וּמֵאָה וְעוֹד מוּתָּר בְּרַם הָכָא אֲפִילוּ מֵאָה מוּתָּר. ותוּב אִם הוֹסִיף בְּמָאתַיִם אָסוּר. דְּבֵית יַנַּאי מְשַׁעֲרִין בְּהָדֵין יַרְבּוּזָה. כֵּיצַד הוּא יוֹדֵעַ. רַב בִּיבַי בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה לוֹקֵט אֶחָד וּמֵנִיחַ אֶחָד מַה שֶׁזֶּה פּוֹחֵת זֶה מוֹסִיף.

9 בבא בתרא פתח ↗

רַבִּי אֶלְעָזָר יָהֵיב פְּרוּטָה לְעָנִי, וַהֲדַר מְצַלֵּי – אָמַר, דִּכְתִיב: ״אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ״. מַאי ״אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ״? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּנַדְּדִין שֵׁינָה מֵעֵינֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׂבִּיעָן מִזִּיו הַשְּׁכִינָה לָעוֹלָם הַבָּא.

10 כתובות פתח ↗

וְהָא כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּהַעְדָּפָה שֶׁלֹּא עַל יְדֵי הַדְּחָק — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבַעַל הָוֵי. כִּי פְּלִיגִי בְּהַעְדָּפָה שֶׁעַל יְדֵי הַדְּחָק: תַּנָּא קַמָּא סָבַר לְבַעְלָהּ, וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר לְעַצְמָהּ. אָמַר רַב פָּפָּא: מְצִיאָתָהּ כְּהַעְדָּפָה שֶׁעַל יְדֵי הַדְּחָק דָּמֵי. פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבָּנַן.

10 תלמוד ירושלמי ערלה פתח ↗

11 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב: ״מַלְוֵה ה׳ חוֹנֵן דַּל״? אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ – כִּבְיָכוֹל ״עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה״.

12 מגילה פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לְעוֹלָם אַל תְּהִי בִּרְכַּת הֶדְיוֹט קַלָּה בְּעֵינֶיךָ, שֶׁהֲרֵי שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר בֵּרְכוּם שְׁנֵי הֶדְיוֹטוֹת, וְנִתְקַיְּימָה בָּהֶן, וְאֵלּוּ הֵן: דָּוִד וְדָנִיֵּאל. דָּוִד — דְּבָרְכֵיהּ אֲרַוְנָה, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ וְגוֹ׳״. דָּנִיאֵל — דְּבָרְכֵיהּ דָּרְיָוֶשׁ, דִּכְתִיב: ״אֱלָהָךְ דִּי אַנְתְּ פָּלַח לֵיהּ בִּתְדִירָא הוּא יְשֵׁיזְבִינָּךְ״.

13 נדה פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים — אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִילָּה יוֹלֶדֶת זָכָר, אִישׁ מַזְרִיעַ תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת נְקֵבָה, וְלֹא פֵּירְשׁוּ חֲכָמִים אֶת הַדָּבָר, עַד שֶׁבָּא רַבִּי צָדוֹק וּפֵירְשׁוֹ: ״אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ״ — תָּלָה הַזְּכָרִים בַּנְּקֵבוֹת וּנְקֵבוֹת בַּזְּכָרִים.

13 ברכות פתח ↗

רַב כָּהֲנָא עָל, גְּנָא תּוּתֵיהּ פּוּרְיֵיהּ דְּרַב. שַׁמְעֵיהּ דְּשָׂח וְשָׂחַק וְעָשָׂה צְרָכָיו. אֲמַר לֵיהּ: דָּמֵי פּוּמֵּיהּ דְּאַבָּא כִּדְלָא שָׂרֵיף תַּבְשִׁילָא. אֲמַר לֵיהּ: כָּהֲנָא, הָכָא אַתְּ? פּוּק, דְּלָאו אֹרַח אַרְעָא. אֲמַר לֵיהּ: תּוֹרָה הִיא, וְלִלְמוֹד אֲנִי צָרִיךְ.

13 שבת פתח ↗

״וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה״ — שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. ״וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עוֹשָׂה״ — זוֹ שִׂמְחָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה. לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה׳״. אָמַר רַב יְהוּדָה: וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה. אָמַר רָבָא: וְכֵן לַחֲלוֹם טוֹב.

14 בבא בתרא פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, שָׁאֲלוּ אֶת שְׁלֹמֹה בֶּן דָּוִד: עַד הֵיכָן כֹּחָהּ שֶׁל צְדָקָה? אָמַר לָהֶן, צְאוּ וּרְאוּ מָה פֵּירֵשׁ דָּוִד אַבָּא: ״פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים – צִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד, קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד״. רַבִּי אַבָּא אָמַר מֵהָכָא: ״הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן, מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ, לַחְמוֹ נִתָּן, מֵימָיו נֶאֱמָנִים״; מָה טַעַם ״מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן, מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ״ – מִשּׁוּם דְּ״לַחְמוֹ נִתָּן״ וּ״מֵימָיו נֶאֱמָנִים״.

15 בבא בתרא פתח ↗

וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, שָׁאֲלוּ אֶת שְׁלֹמֹה: אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא? אָמַר לָהֶם: כֹּל שֶׁכְּנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד. כִּי הָא דְּיוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ חֲלַשׁ, אִינְּגִיד. אֲמַר לֵיהּ אֲבוּהּ: מַאי חָזֵית? אֲמַר לֵיהּ: עוֹלָם הָפוּךְ רָאִיתִי – עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה, וְתַחְתּוֹנִים לְמַעְלָה. אֲמַר לֵיהּ: עוֹלָם בָּרוּר רָאִיתָ. וַאֲנַן, הֵיכִי חֲזֵיתִינַּן? אֲמַר לֵיהּ: כִּי הֵיכִי דַּחֲשִׁבִינַן הָכָא, חֲשִׁבִינַן הָתָם.

16 ביצה פתח ↗

אָמַר רַב פָּפָּא: הַאי תַּנָּא — תַּנָּא דְּלִיטְרָא קְצִיעוֹת הוּא, דְּאָמַר: כׇּל דָּבָר שֶׁבְּמִנְיָן, אֲפִילּוּ בִּדְרַבָּנַן לֹא בָּטֵיל, וְכׇל שֶׁכֵּן בִּדְאוֹרָיְיתָא.

17 בבא בתרא פתח ↗

18 סנהדרין פתח ↗

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֵין מוֹשִׁיבִין בְּסַנְהֶדְרִין אֶלָּא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְטַהֵר אֶת הַשֶּׁרֶץ מִן הַתּוֹרָה. אָמַר רַב: אֲנִי אָדוּן וַאֲטַהֲרֶנּוּ.

18 בבא בתרא פתח ↗

וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן – וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ. וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: הֲרוּגֵי מַלְכוּת – אֵין כׇּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמוֹד בִּמְחִיצָתָן. מַאן נִינְהוּ? אִילֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו, מִשּׁוּם הֲרוּגֵי מַלְכוּת – וְתוּ לָא?! פְּשִׁיטָא, בְּלָאו הָכִי נָמֵי! אֶלָּא הֲרוּגֵי לוֹד.

19 בבא בתרא פתח ↗

תַּנְיָא, אָמַר לָהֶן רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לְתַלְמִידָיו: בָּנַי, מַהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי, וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת״? נַעֲנָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְאָמַר: ״צְדָקָה תְּרוֹמֵם גּוֹי״ – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ״; ״וָחָסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת״ – כׇּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁאוּמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין, חֵטְא הוּא לָהֶן; שֶׁאֵינָם עוֹשִׂין אֶלָּא לְהִתְגַּדֵּל בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״דִּי לֶהֱוֹן מְהַקְרְבִין נִיחוֹחִין לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא, וּמְצַלַּיִן לְחַיֵּי מַלְכָּא וּבְנוֹהִי״.

20 בבא בתרא פתח ↗

1 תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יֵשׁ פִּתְחוֹן פֶּה לְבַעַל הַדִּין לַהֲשִׁיבְךָ. נראה לי קרא את אומות העולם בעל דין בדבר זה מפני כי דבר זה נוגע להם דאם הצדקה רצויה ומקובלת תציל את ישראל משעבוד מלכות דאין יכולים האומות להשתעבד בהם. אך יש לדקדק למה אמר לשון זה 'הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר' ולא נקיט לשון הנהוג בשאר ברייתות לומר 'תַּנְיָא רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר'? ונראה לי בס"ד מאחר דדבר זה שאלו אותו רשע מן רבי עקיבה והשיב לו כדי להצילנו מדין גהיגם אל תחשוב דרבי מאיר שמע האי מילתא מפומיה דרבי עקיבה רביה וקאמר לו הכא אלא כך היה אומר מקדמת דנא קודם ששאל אותו רשע דבר זה מרבי עקיבא.

2 אִם אֱלֹהֵיכֶם אוֹהֵב עֲנִיִּים, מִפְּנֵי מָה אֵינוֹ מְפַרְנְסָן. ידוע הכלל של כל מקום שאומר 'מִפְּנֵי מָה' דמשמע שיש לשואל ידיעה בשני טעמים ולכן שואל מִפְּנֵי מָה רצונו לומר מאיזה טעם משני טעמים הוא וכאן נראה לי דהשואל יודע שני טעמים, חדא להציל ישראל משעבוד מלכיות וחדא להצילם מדין גהינם, ושואל מאיזה טעם משני טעמים אלו הוא? והשיב לו להצילם מדין גהינם, ולא אמר לו טעם האחר להצילם משעבוד פן יגזרו עליהם שלא יתנו צדקה או כשרואין שנותנים צדקה ילשינו עליהם שנותנים כדי למרוד במלכות.

3 מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם שֶׁכָּעַס עַל עַבְדּוֹ. מקשים אינו דומה המשל לנמשל דהכא צוהו בהדיה דברים טו, יא פָּתֹחַ תִּפְתַּח לַעֲנִיֶּךָ וכו'. ויש להקשות דהוא מוקים להני קראי שמצוה לתת לו כדי חיותו דוקא לחם צר ומים לחץ ומה שנאמר דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ דברים טו, ח אינו מפרש ליה אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו כתובות סז:, אלא מפרש אשר יחסר לו משיעור שהוא כדי חיותו דוקא. ולהכי מקשי ליה איך אתם מפרנסים אותם בשופע גדול? והשיב כדי לזכות. ומה שאמר וְגָזַר עָלָיו שֶׁלֹּא לְהַאֲכִילוֹ וְשֶׁלֹּא לְהַשְׁקוֹתוֹ קשא היכא איתא להאי בנמשל דאפילו אם יפרש דקראי דְפָּתֹחַ תִּפְתַּח וְנָתוֹן תִּתֵּן לוֹ איירי שמצוהו לתת לו כדי חיות דוקא היכן צוהו שלא יתן יותר מכדי חיותו? ונראה לי דצוה למערכות השמים כוכבים ומזלות שלא ישלשלו לו טובה כי הטוב של האדם ועושרו וכן ההפך בא לו מפאת המזל וזה כיון דעשאו עני מוכרח שצוה למזלות שלא יעשירוהו ונמצא קפיד שלא יהיה לאדם זה טובה ברבוי יותר מכדי חיותו.

4 אָמַר לוֹ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "הֲלֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת" ישעיה נח, ז. הקשה הרב 'עיר בנימין' דאכתי עדיין תקשי מפסוק כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים ויקרא כה, נה דמאחר שהם עבדים ודאי המלך כועס עיין שם. והגם דיש ליישב בפשיטות דיש לומר אף על גב דהם עבדים צוה בפירוש לפרנסם מכל מקום נראה לי בס"ד בלאו הכי אין קושיא מפסוק 'כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים' דהא חזינן דאיכא בפסוק זה לשון יתר דסיים 'עֲבָדַי הֵם' וכיון דאמר 'לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים' למאי הוצרך לומר 'עֲבָדַי הֵם' ומאי קא משמע לן בזה? על כן מוכרח לומר הכי קאמר דלעולם אצל הקדוש ברוך הוא חשובין בנים בכל זמן אפילו כשאין עושין רצונו של מקום אך הם בעיני עצמן צריך שיחשבו עצמן עבדים ולזה אמר 'כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים' ולאו לגבי דידי חשובין עבדים אלא 'עֲבָדַי הֵם' מצידם דהם צריך לחשוב עצמם עבדים ולעולם אצלי חשובין בנים בכל גוונא. ועל כן כיון דבאמת אצלו יתברך חשובין בנים בכל זמן לכן כל אחד צריך לחשוב את זולתו במדרגת בן ויתן לו צדקה ורק את עצמו יחשוב שהוא בתורת עבד. והנה לדעת רבי יהודה דסבירא ליה אין עושין רצונו של מקום נקראים עבדים צריך לומר לכן תמצא עֲבָדִים 126 עולה מספר עָוֹן 126 לרמוז אם יש עון אז יש להם דין עבדים. ונראה לי בס"ד מספר עֲבָדִים 126 יתר על מספר בָּנִים 102 מנין כ"ד 26 רמז לכ"ד זיני דמסאבותא שמהם תמשך טומאת העונות וכמו שכתב הרב מגלה עמוקות ז"ל ברמז וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה בראשית ג, טו שאמר השם יתברך לנחש כי מספר וְאֵיבָה 26 הוא כ"ד דאם עושין רצונו של מקום דאין נטמאים בכ"ד זיני דמסאבותא הם בנים ואם יתטמאו בכ"ד זיני דמסאבוסא נוסף כ"ד על מספר בָּנִים ויהיה אצלם מספר עֲבָדִים.

5 פָּשׁ גַּבַּיְהו שִׁיבְסַר דִּינְרֵי. נראה לי בס"ד בכונה עשה לשייר מספר טוב 17 לרמוז להם אחר כך דאל יצטערו על מספר שנתנו לאומות דגם זה נכנס בכלל הטוב וכמו שאמרו לעיל על פסוק וְנֹגְשַׂיִךְ צְדָקָה ישעיה ס, יז ונמצא שהוא לקח מהם לצדקה גמורה סך תרפ"ג 683 דינרים כמנין שַׁעֲרֵי מָזוֹן 683 שפתח להם בצדקה זו שערי מזון.

6 כָּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים בָּעוֹלָם הַזֶּה, שָׁלוֹם גָּדוֹל וּפְרַקְלִיטִין גְּדוֹלִים בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. נראה לי בס"ד נקיט תרי מילי בשבח הצדקה דרך מָשָׁל ראובן תבע בבית דין משמעון אלף דנרים ויצא שמעון זכאי דלא מבעייא שלא נתחייב באותם אלף דנרים שתבע ראובן ממנו אלא הוא נטל מראובן אלף דנרים, וכן אלו המקטרגים יקטרגו על ישראל בעבור איזה דבר עון שבדעתם לחייב אותם שיהיה מחסור בנפשותם כך וכך חלקים לפי ערך העון שתשלוט הקליפה בהם ואם עושים צדקה יתגברו בדין ולא מבעיא דלא יהיה להם מחסור בנפשם אלא אדרבה יתמלאו נפשותם כמה חלקים טובים השייכים להם שהיו טמועים בקליפה שיעלו ויקחו אותם ונמצא המקטרגין הבאים מצד הקליפה שבדעתם לחייבם באופן שתשלוט הקליפה בכמה חלקים מנפשותם הנה בעתה בזכות הצדקה יצליחו ישראל שהם יקחו מהקליפה חלקים טובים שהיו טמועים בקרבה ולזה אמר שָׁלוֹם גָּדוֹל הוא חלקים טובים שיקחו מתוך הקליפה וּפְרַקְלִיטִין גְּדוֹלִים כנגד הצלחתם שניצולו משליטת הקליפה שלא שלטה בחלקים טובים שלהם כאשר חשבו המקטרגים הבאים מכח הקליפה.

7 גְּדוֹלָה צְדָקָה שֶׁמְּקָרֶבֶת אֶת הַגְּאֻלָּה. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בפסוק וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם ישעיה לב, יז כי על ידי הצדקה יתייחדו ד' אותיות שם הוי־ה ברוך הוא וידוע כי שם הוי־ה ברוך הוא רמוז בצורת אות אל"ף שצורתו וא"ו ושני יודי"ן כ"ו 26 כמנין השם ברוך הוא ולזה אמר גְּדוֹלָה צְדָקָה שמייחדת השם ברוך הוא שרמוז באות א' שֶׁמְּקָרֶבֶת הַגְּאֻלָּה דעל ידי הצדקה שמתייחד בה שם הוי־ה הרמוז באות א' יכנס אות א' בתוך אותיות גּוֹלָה ויהי גְּאוּלָּה. ועוד יש לומר צְדָקָה מלאה כזה צד"י דל"ת קו"ף ה"ה ראש המלוי מספר גְּאוּלָּה 45 ונשאר אותיות יפת 490 שהוא מספר פְּדוּת 490 ומספר תָּמִים 490 שתהיה גאולה תמימה. ובאופן אחר נראה לי בס"ד דהכתוב אמר וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת משלי י, ב והכונה בארנו בס"ד כי צְדָקָה 199 עולה מספר קצ"ט ואם תסיר מספר קצ"ט מן ת' של מָּוֶת ישאר ר"א 400-199=201 ותצרפם עם מ"ו של מָּוֶת יהיה צירוף מָאוֹר 46+201=247 וידוע כי המיתה היא חושך והחיים הם אור כי כן כינה קהלת את המיתה בחושך דכתיב עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ קהלת יב, ב וכן דוד המלך ע"ה כינה החיים בשם אור דכתיב כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר תהלים לו, י ולזה אמר וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת שתדחה המות שהוא חשך ותביא חיים שהוא אור. גם ידוע שהגלות מכונה בשם חֹשֶׁךְ והגאולה בשם אוֹר כמו שנאמר קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ ישעיה ס, א ואמרו רבותינו ז"ל סנהדרין צח: משל לתרנגול ועטלף זה מצפה לאור וזה מצפה לחשך כן ישראל מצפים לגאולה שהיא אור אבל העכו"ם חפצים בחשך שהוא זמן הגלות ולזה אמר גְּדוֹלָה צְדָקָה שסגולתה לדחות המות שהוא חשך ולעשותו מאור שהוא החיים וכמו שכתבתי בס"ד בפסוק וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת, כן סגולתה לקרב הגאולה שהיא מאור ותדחה הגלות שהוא חשך. ובזה יובן רמז הכתוב כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם במדבר ו, כג כי הכהנים עושים צדקה עם ישראל בברכתם ועל ידי כך אָמוֹר אותיות מָאוֹר יהיה להם כי הצדקה משנה אותיות המות ועושה במקומם מאור שהוא החיים. ועוד נראה לי בס"ד דידוע הצדקה רמוזה באות גימ"ל דאלפא ביתא כמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא שבת קד. גימ"ל דל"ת גמול דלים גם על ידי הצדקה יתברך האדם בשש ברכות בעבור ממונו ועוד חמש בעבור הפיוס בדברים וכמו שאמרו בגמרא. ובזה פרשתי בס"ד שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו משלי טו, כג שִׂמְחָה אותיות חֲמִשָּׁה נמצא יש כאן אותיות גו"ה וידוע הצדקה שורשה בשם א־ל שהוא חסד דכתיב חֶסֶד אֵ־ל כָּל הַיּוֹם תהלים נב, ג והאדם עושה אותה מחמת תגבורת מדת החסד בקרבו על כן יצטרף עם אותיות גו"ה אותיות א־ל שהוא המקור שממנו נובעת הצדקה בלב האדם ויהיה בזה צירוף גְּאוּלָּה לכן אמר גְּדוֹלָה צְדָקָה שֶׁמְּקָרֶבֶת אֶת הַגְּאֻלָּה. ועוד נראה לי בס"ד דידוע על ידי מצות הצדקה מיחד המלכות שנקראת פה עם בחינת שם הוי־ה ויחוד זה רמוז באות אל"ף 111 שעולה מספרו במילואו מספר 'פה הוי־ה' 111 על כן בזכות הצדקה שמיחד בחינת פה עם בחינת הוי־ה נוסף אות א' אשר במלואו עולה מספר 'פה הוי־ה' על אותיות גּוֹלָה ויהיה צירוף גְּאוּלָּה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש דידוע הצדקה היא תיקון ו־ה שבשם הוי־ה כנזכר בסוד פרוטה של צדקה שהיא 'פרט ו־ה' ובגאולה ישתלם השם באותיות ו־ה לכן גְּדוֹלָה צְדָקָה שעושה תיקון באותיות ו־ה שבשם שֶׁמְּקָרֶבֶת הַגְּאֻלָּה שבה ישתלם השם באותיות ו־ה עד כאן דבריו נר"ו. ומה שאמר, שֶׁנֶּאֱמַר 'שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה' ישעיה נו, א קשא כיון דבעל המאמר קאי על צדקה לחודה שתקרב הגאולה אמאי זכר הכתוב מִשְׁפָּט גם כן עמה? ופירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו דלאו כל צדקה היא גדולה לקרב הגאולה כי אם רק צדקה הנעשית מממון נקי שהוא עשוי במשפט שאין בו גזל וחמס זו היא המקרבת הגאולה אבל העושה עושר ולא במשפט אם יתן ממנו לצדקה אין זו רצויה כי השם יתברך שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה ישעיה סא, ח לכן אמר הכתוב שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה דלעולם הצדקה לחודה מהנייא לקרב הגאולה והישועה אך צריך שעושי צדקה אלו המה שומרי משפט שלא לגזול ולא לגנוב ולא לעשוק אז בצדקה זו קרובה ישועתי לבא עד כאן דבריו נר"ו.

8 אָדָם נוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי, זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה תהלים יז, טו. יש לדקדק תיבת זוֹכֶה נראה לשון יתר. ונראה לי בס"ד כי ידוע מה שאמר המגיד למרן ז"ל על פי ירושלמי ערלה א, ג דהנשמה קודם בואה לעולם הזה מתביישת לראות פני שכינה כי מאן דאכיל דלא דיליה בהיל לאסתכולי באפיה מי שאוכל מזון של זולתו מתבייש להסתכל בפניו ולכן באה בעולם הזה לסגל מצות ומעשים טובים כדי שתהנה מעונג עולם הבא מן הדין דאז לא בהילא לאסתכולי בפני שכינה. והנה באומרם דבעל צדקה יקבל פני שכינה קשה והלא הצדקה נותן מן ממון שנתן לו הקדוש ברוך הוא בתורת פקדון ואינו שלו כדי שיהיה לו מן הצדקה שכר מן הדין אלא לוקח שכר ועונג עולם הבא מצד הצדקה בתורת חסד ואם כן עדיין בהיל לאסתכולי? אך באמת תירוץ קושיא זו פשוט הוא דכתבו המפרשים אם האדם יתן צדקה כפי יכלתו אז למפרע יהיה אותו הממון שנתנו לצדקה שלו וזוכה בו משורת הדין ואם כן נמצא למפרע נתן צדקה משלו ואז שכרו בעולם הבא הוא מן הדין ולא בהיל לאסתכולי. וזהו שאמר אָדָם נוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי רצונו לומר שנתן כפי יכלתו אפילו שהוא דבר מועט הנה הוא זוֹכֶה מן הדין באותו ממון שנתנו לעני דלמפרע חשיב נתן משלו וכיון דזכה באותו ממון נמצא יש לו שכר מן הדין ואז הוא מְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה ולא בהיל לאסתכולי. ונראה לי בס"ד צְדָקָה במילואה כזה צד"י דל"ת קו"ף ה"א עולה עם הכולל מספר תשל"א 731 כמנין זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִנָה 731 בדקדוק. ועוד נראה לי בס"ד אותיות שְׁכִינָה במלואם כזה שי"ן כ"ף יו"ד נו"ן ה"י 216 עולה המלוי מספר רי"ו כמנין גְּבוּרָה 216 וידוע דעל ידי הצדקה תתמתק מדת הגבורה וימשך לאדם שפע ממדת הגבורה גם כן נמצא על ידי הצדקה מקבל שפע גם מן הגבורה שרמוזה בתוך אותיות שכינה פני לשון לפנים כי המלוי הוא פנימיות הפשוט.

9 רַבִּי אֶלְעָזָר יָהִיב פְּרוּטָה לֶעָנִי, וְהָדַר מַצְלִי, אָמַר: דִּכְתִיב: "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ" תהלים יז, טו. נראה לי בס"ד דריש אֶחֱזֶה פָנֶיךָ על עת התפלה כי האדם צריך לחשוב ולצייר בדעתו שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וכמו שאמרו דַּע לִפְנֵי מִי אַתָּה עוֹמֵד.

10 מַאי "אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ"? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּנַדְּדִין שֵׁנָה מֵעֵינֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׂבִּיעָן מִזִּיו הַשְּׁכִינָה לָעוֹלָם הַבָּא תהלים יז, טו. נראה לי בס"ד דידוע דאין שכר לאדם מצד הדין כי אם הכל בתורת חסד יען כי יש לישראל עם הקדוש ברוך הוא כדין אשה ובעלה והאשה מעשה ידיה לבעלה משנה כתובות ו, א אך ידוע גבי אשה העדפה על ידי הדחק הרי היא לעצמה כתובות סו. וכן כאן גבי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּנַדְּדִין שֵׁנָה מֵעֵינֵיהֶם הוה ליה העדפה על ידי הדחק שזוכין בשכר זה מן הדין ונמצא משלהן אוכלים על כן יַשְׂבִּיעֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִזִּיו הַשְּׁכִינָה לָעוֹלָם הַבָּא כי האוכל משלו שבע יותר. ועוד אם אינו אוכל משלו אלא בתורת צדקה בהיל לאסתכולי על פי ירושלמי ערלה א, ג ונמצא ידמה כאדם שאוכל בחושך או שהוא סומא דאמרו רבותינו ז"ל בגמרא יומא עד: דאין הסומין שביעין ממש כיון דאין רואין המאכל וכן אמרו רבותינו ז"ל דהאוכל בחושך אינו שבע לכך צריך שיאכל בליל שבת לאור הנר וכנזכר בגמרא. ואם כן מאן דאכיל דלאו דיליה דבהיל לאסתכולי אינו שבע אבל אלו שהם מְּנַדְּדִין שֵׁנָה מֵעֵינֵיהֶם דאז יש להם שכר מן הדין לכן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁבִּיעָן מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, 'מַשְׁבִּיעָן' דייקא כיון דלא בהילי לאסתכולי נמצא הנאתם היא לשובע.

11 אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי־אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ, כִּבְיָכוֹל, "עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה" משלי כב, ז. פירוש מה שקרא הכתוב לנותן צדקה בשם מַלְוֶה ודימה את הקדוש ברוך הוא כביכול לְלֹּוֶה אף על גב דבאמת הכתוב נקיט תוארים ושמות אלו כאן על דרך דמיון ומשל, עם כל זה לאו מילתא זוטרתי היא זו יען כי מצינו כתוב בעלמא בבני אדם דקאמר עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה ולכן לא היה ראוי מן הכבוד לדמות את הקדוש ברוך הוא ללוה והאדם למלוה ועם כל זה דימה אותם בתוארים ושמות אלו כדי לחבב את בעלי הצדקה. ונראה לי דמכל מקום יש בנמשל קצת מן הדמיון של המשל והוא דמצינו דאמרו רבותינו ז"ל בעל צדקה זכותו גדול דמבטל בזכות הצדקה גזרה קשה שגזר הקדוש ברוך הוא דנמצא הקדוש ברוך הוא מקיים דברו של אדם זה הנותן צדקה כמו שהלוה הוא מוכרח לקיים דברי המלוה. ובזה יובן וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר איוב כב, כח והיינו כי הצדקה היא אור לעולם ומהפכת את המות שהוא חשך ועושה לאותיות מָּוֶת להיות אותיות מָאוֹר וכאשר כתבתי לעיל בס"ד ותיבת אוֹמֶר בהפוך אתוון מָאוֹר והינו תִּגְזוֹר 'אוֹמֶר' אותיות מָאוֹר מפני כי עַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר זו מצות צדקה שהיא אור לעולם דהעני ההולך בחשך יראה אור על ידי הצדקה.

12 מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם וְיִהְיוּ לוֹ בָּנִים זְכָרִים? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יְפַזֵּר מָעוֹתָיו לָעֲנִיִּים. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה דהמפזר מעותיו לעניים הרי זה רודף צדקה וכתיב רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא צְדָקָה משלי כא, כא ודרשו רבותינו ז"ל לעיל רצונו לומר שהקדוש ברוך הוא ממציא לו צדקה אחרת לעשותה נמצא הצדקה מולדת צדקה אחרת כמוה. ואמרתי בס"ד רמז נכון לזה על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים בתהלים בפסוק פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד תהלים קיב, ט אם תחליף אותיות צְדָקָה בא"ת ב"ש חוזרים להיות אותיות צְדָקָה ממש! כזה א"ת ב"ש ד"ק ה"ץ, לרמוז דהיא עומדת לו לעד במקומה עד כאן דבריו עיין שם. ואמרתי בס"ד שיבא הרמז הזה לנכון על דרך האמור דהצדקה יולדת לאדם צדקה אחרת לעשותה וכמו שנאמר רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד משלי כא, כא. ובזה מובן המאמר כאן הַמְּפַזֵּר מָעוֹת לַעֲנִיִּים שהוא רֹדֵף צְדָקָה דאז צדקה זו מולידה לו לעשות צדקה אחרת כמוה דנמצא צדקה יולדת צדקה כן הוא הזכר יוליד זכר כמוהו ולא יוליד נקבה. ובאופן אחר נראה לי המאמר מְפַזֵּר צְדָקָה 'לַעֲנִיִּים' פירוש אינו נותן הצדקה כולה לעני אחד אלא מפזרה לעניים הרבה יזכה לבנים זכרים כלומר יבואו לו בנים זכרים הרבה ולא בן זכר אחד דוקא והוי מדה כנגד מדה כי כל משפיע נקרא זכר והוא חילק השפעתו להרבה שנעשה בסוג זכר הרבה לכן יזכה שיוליד זכרים הרבה. ועוד נראה לי בס"ד דרך הלצה הטעם שיזכה הַמְּפַזֵּר מָעוֹת לַעֲנִיִּים להוליד בנים זכרים דמנהג רוב העולם כשיבא לאדם בן זכר מחלק מעות לעניים ביום המילה מה שאין כן אם יבא לו בת אינו מחלק כלום ולכן העניים כשרואין זה ותרן ומפזר מעות לצדקה תמיד אז יברכו אותו שיוליד בן זכר ויחלק צדקה ביום המילה ולכן אמר שזוכה לבנים זכרים מכח ברכתן של עניים וכבר אמרו רבותינו ז"ל מגילה טו. אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך שהרי שני גדולי הדור דוד ודניאל ברכום שני הדיוטות ונתקיימה ברכתם. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש כל משפיע נקרא זכר ולכן משפיע נקרא זכר במצוה זו לכך מדה כנגד מדה יבאו לו בנים זכרים שהם משפיעים ולא נקבות שהם נשפעים עד כאן דבריו נר"ו.

13 רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יְשַׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ בִּדְבַר מִצְוָה. פירש רש"י לפני תשמיש. נראה לי בס"ד טעם לזה דהאשה יש לה תענוג ושמחה מרובה בשיחה נאה של בעלה אשר שח עמה לפני תשמיש ולכן מצינו ברב ע"ה אף על פי שלא שח שיחת חולין כמו שכתב הרמב"ם ז"ל הרמב"ם הלכות דעות ב, ד בכלל עשרה מיני חסידות שהיו אצל רב עם כל זה אתמר בגמרא ברכות סב. דרב כהנא גנא תותיה פורייה דרב ושמע דשח ושחק ושמש ואם לא יש לאשה שמחה ועונג בשיחה לפני תשמיש לא היה שח רב שיחת חולין אך כיון דיש שמחה לאשה בכך על כן נעשית שיחה חולין זו בכלל מצוה ומאחר דהאשה יהיה לה תענוג ושמחה בשיחה קודם תשמיש מוכרח שיהיה לה התעוררות תאוה יותר וממילא היא מזרעת תחלה ואמרו רבותינו ז"ל נדה לא. אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. ולזה אמר יְשַׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ בִּדְבַר מִצְוָה דהיינו קודם תשמיש דעל ידי כך יהיה לה התעוררות תאוה לתשמיש יותר ואז מזרעת תחלה ויולדת זכר. ומה שאמר רבי אליעזר בן יעקב אומר לֹא יִתֵּן אָדָם פְּרוּטָה לְתוֹךְ אַרְנְקִי שֶׁל צְדָקָה אֶלָּא אִם כֵּן מְמֻנֶּה עָלֶיהָ כְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן משמע דקאי על ענין זה ולאו מילתא באפי נפשא היא והכונה דהביא סגולה אחרת שיהיו בניו זכרים והיינו שמקפיד לתת הצדקה ליד גבאי נאמן והגבאי הנאמן הוא משפיע שהוא בסוג זכר ולכן מדה כנגד מדה יביא זה בנים זכרים מאחר דדקדק לתת הצדקה ליד גבאי נאמן שהוא בסוג זכר. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הטעם דאם ישמח את אשתו בדבר מצוה יזכה לבנים זכרים דאמרו רבותינו ז"ל מועד קטן ט. על פסוק שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב מלכים א' ח, סו 'שְׂמֵחִים' שנהנו מזיו השכינה 'וְטוֹבֵי לֵב' שנתעברו נשותיהם זכרים. נמצא השראת שכינה גורם להוליד זכרים וידוע אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה שבת ל: וכיון דאיכא שמחה בין איש ואשתו יהיה שם השראת שכינה דאיש ואשה שזכו שכינה שרויה ביניהם סוטה יז. וכיון דאיכא השראת שכינה ביניהם ועל מטתם יזכו לבנים זכרים עד כאן דבריו נר"ו.

14 רָבָא אָמַר מֵהָכָא: "הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים" מַאי טַעְמָא "מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן, מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ"? מִשּׁוּם דְּ"לַחְמוֹ נִתָּן וּמֵימָיו נֶאֱמָנִים" ישעיה לג, טז. נראה לי בס"ד הכתוב אמר שני דברים האחד וְהוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן כלומר יתעלה וימשך לו השפעה ממקום עליון וגבוה והשניה מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ כלומר השפעתו תהיה חזקה ומתקיימת כסלעים ולא תהיה רפויה בידו ונתן טעם לזה מה שאמר וְהוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן, בעבור כי 'לַחְמוֹ' נִתָּן, לַחְמוֹ דייקא שלא אמר לֶחֶם נִתָּן אלא לַחְמוֹ המיוחד ומזומן לו לסעודתו נתן ממנו וכיון דנתן מלחם שהוא חיות נפשו שהוא מעולה לכן יזכה לשפע המעולה שימשך לו ממקום עליון. ומה שאמר מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ שתהיה השפעתו חזקה וקיימת בידו היינו מפני שֶׁמֵימָיו נֶאֱמָנִים רצונו לומר מימיו הוא עושרו וממונו שנתן ממנו צדקה בא לו בנאמנות שהיה נקי מגזל וחמס ולכן מדה כנגד מדה יהיה השפע חזק וקיים אצלו.

15 אֵי־זֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא? אָמַר לָהֶם: כָּל שֶׁ"כְּנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד" ישעיה כד, כג. פירוש זכה שיראו זקניו את כבודו בחכמה ובצדקות ורמז להם בזה על עצמו שראתה רות זקינת זקינו את כבודו במלכות ובחכמה כמו שאמרו רבותינו ז"ל וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ מלכים א' ב, יט לאימא של מלכות זו רות שראתה את שלמה המלך ע"ה במלכותו.

16 בַּמֶּה תְּרוֹמֵם קֶרֶן יִשְׂרָאֵל? אָמַר לוֹ: בְּ'כִי־תִשָּׂא'. נראה לי בס"ד כי קרן האחד של שם יִשְׂרָאֵל הוא אות ל' שהוא רומז ללימוד התורה ולכן הוא גבוה מכל האותיות כידוע והושם הלמ"ד בקרן האחרון שהוא סוף השם שלהם לרמוז כל עמידתן בעולם הזה הוא על לימוד התורה. ובזה פרשתי בס"ד דברים לב, כט לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת היא התורה שנקראת זאת דכתיב וְזֹאת הַתּוֹרָה דברים ד, מד יָבִינוּ למ"ד אַחֲרִיתָם רצונו לומר יבינו שיש אות ל' אחריתם והיינו לרמוז כי עיקר שלהם הוא לימוד התורה הרמוז באות ל'. וידוע כי המעשה של המצות מתייחסים לידים והמחשבה מתייחסת לראש ואותיות כִּי הם כ"ף ויו"ד אצבעות שהם עיקר הידים שמתייחסת להם המעשה אך ידוע כי הלימוד הרמוז באות ל' אם לא יקיים האדם מה שלומד במעשה ואינו מכוין לשם שמים מה יועיל הלימוד לבדו. וזהו שאמר בַּמֶּה תְּרוֹמֵם קֶרֶן יִשְׂרָאֵל הוא אות למ"ד שבשמם בְּ'כִּי' בכ"ף יו"ד אשר תִשָּׂא אותם אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל זו המחשבה טובה שתתייחס. ועוד נראה לי קֶרֶן יִשְׂרָאֵל שהוא אות ל' תצרפנו עם כִּי כ"ף יו"ד יהיה צירוף כֶּלִי וכיון שיש כלי ירד השפע סימן לדבר וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵין עוֹד כֶּלִי וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן מלכים ב' ד, ו. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש על דרך מה שאמרו רבותינו ז"ל ביצה ג: כל דבר שבמנין אפילו באלף לא בטיל עד כאן דבריו נר"ו.

17 שָׁאֲלוּ אֶת שְׁלֹמֹה בֶּן דָּוִד, עַד הֵיכָן כֹּחָהּ שֶׁל צְדָקָה? אָמַר לָהֶם: צְאוּ בֹּאוּ וּרְאוּ מַה פֵּרַשׁ דָּוִד אַבָּא: "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד, קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד" תהלים קיב, ט. כך הגרסא בעין יעקב דפוסים ישנים בֹּאוּ וּרְאוּ אך בגמרא גריס צְאוּ וּרְאוּ ונראה לי בס"ד הא דשאלו רק על הצדקה והוא הביא להם פסוק מן התהלים ולא הביא להם פסוקי תורה הכתובים בפרשת ראה ושאר דוכתי והוא כי ידוע מה שאמרו במקום אחר כל המצות הם באור ישר ומצות צדקה באור ישר ואור חוזר רמז לדבר וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב יחזקאל א, יד כלומר הצדקה שהיא חיים לעניים ואביונים היא בְּרָצוֹא וָשׁוֹב רצונו לומר אור ישר ואור חוזר. ואמרתי בס"ד לכן דוד המלך ע"ה נקיט שבח הצדקה בפסוק זה של פִּזַּר נָתַן וכו' שהוא שבח הצדקה בקריאה בדרך ישר ובקריאה בדרך חוזר שיש לו משמעות מרישיה לסיפיה פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד וכל שלשה תיבות מדברים דבר אחר בפני עצמו וכן מסיפיה לרישיה נמי כל שלשה תיבות מדברים דבר בפני עצמו והוא כך: בְּכָבוֹד תָּרוּם קַרְנוֹ, לָעַד עֹמֶדֶת צִדְקָתוֹ, לָאֶבְיוֹנִים נָתַן פִּזַּר. ולכן שאלו את שלמה המלך ע"ה עַד הֵיכָן כֹּחָהּ שֶׁל צְדָקָה שיש בה דבר יתרון שלא נמצא בשאר מצות? והשיב רְאוּ מַה פֵּרַשׁ דָּוִד אַבָּא: פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד, קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד שיש משמעות בפסוק זה מרישיה לסיפיה ויש משמעות מסיפיה לרישיה לרמוז דמצות הצדקה היא באור ישר ואור חוזר מה שאין כן בשאר מצות. ולפי דברי רבינו האר"י ז"ל שפירש צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד רצונו לומר דאות של הצדקה נשאר מאיר במצח האדם כל השבוע מה שאין כן שאר מצות כיון באומרו פסוק זה גם על יתרון זה. ולפי גרסא של בעל עין יעקב דגריס אָמַר לָהֶם בֹּאוּ וּרְאוּ נראה בס"ד כי בחכמה וברמז דק דבר עמהם להודיעם על אור ישר ואור וחוזר בפסוק זה והוא דהביא ספר תהלים ופתח בפסוק הנזכר ואז משך אצבעו על פסוק זה ד'פִּזַּר נָתַן' מרישיה לסיפיה וחזר ומשך אצבעו מסיפיה לרישיה לרמוז להם על אור ישר ואור חוזר ולכן אמר להם בֹּאוּ אצלי והתקרבו אלי וּרְאוּ בעיניכם מה שאני עושה ואז תבינו כונתי בדבר זה.

18 אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ. נראה לי בס"ד יש צדיק אשר צדקתו ויושרו בא לו מכח מולידיו שהיו צדיקים וגידלו אותו בצדקות וישרות ושמרו אותו מכל דבר המזיק ליראת שמים ויש שלא היה לו סעד וסמך בצדקו מחמת מולידיו אלא הוא יגע וטרח בהלחמו עם יצרו וחומרו ונעשה איש צדיק תמים וזה יש לו שבח גדול על הראשון ולזה אמר אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ, 'תַּלְמוּדוֹ' דייקא ולא מחמת תלמוד אבותיו. או יובן בס"ד דאין מושיבין בסנהדרין אלא חכם היודע לטהר השרץ ומראה לו פנים סנהדרין יז. והיינו כיון שהוא יכול לעשות החייב זכאי ויראה לו פנים ועם כל זה הוא נמנע מלעשות כן דאזיל אליבא דאמת לחייב את החייב ולזכות את הזכאי ולא יסמוך על חריפות של הבל יתפאר הדין והמשפט שעושין הסנהדרין ויש להם בו זכות גדול והנה אדם כזה שיוכל לטהר השרץ ולזכות את החייב ולהראות פנים לדבריו ועם כל זה הוא אינו עושה כן דאזיל אליבא דאמת הנה זה נקרא תַּלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ רצונו לומר מסור בידו לכל אשר יחפוץ יטנו וזה יש לו שכר גדול בלכתו אחר האמת כיון דהיה בידו להטות ולהראות פנים לדבריו. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל חגיגה טו: זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, אך יש צדיקים שאין רוצים ליקח מאחרים אלא מחזירים להם אחר שישובו בתשובה ולזה אמר בָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ דוקא בְּיָדוֹ ולא ממה שנוטל מאחרים אף על גב דיש לו זכות בחלקם מן השמים. ועוד נראה לי בס"ד המעשה של המצות תתייחס לידים והתלמוד לפה ואשרי אדם שמקיים במעשה בידים מה שלמד בפה וזהו שאמר תַּלְמוּדוֹ כבר נעשה בְּיָדוֹ דהיינו שבא לידי מעשה וקיים בפועל. אי נמי זכה לחדש בדברי תורה שאז נקרא תַּלְמוּדוֹ כמו שאמרו חז"ל עבודה זרה יט. על פסוק כִּי אִם בְּתוֹרַת הֳ' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה תהלים א, ב. או יובן בס"ד המחדש חדושי תורה ואינו כותב אותם כדי שישארו קיימים לעולם ולדורות אחרים הרי זה 'מְאַבֵּד הוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה' ולזה אמר וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ שכבר כתבו בידו ונשאר למשמרת.

19 "צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי" אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל משלי יד, לד. נראה לי בס"ד קראם בשם גּוֹי לשבח ולמעלה שהבטיחם לעתיד וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ ישעיה נד, יב שהוא שני שלישי החסד שהם כ"ד וכ"ד ונרמזו באותיות גּוֹי שהוא ג' י"ו דג' פעמים י"ו עולים כַּדְכֹד 16×3=48. ומה שאמר צְרִיכִין אָנוּ לַמּוֹדָעִי כי בכולהו פירושים אין זה כדאי שיהיה נחשב להם לחטאת גמורה אך רבי אלעזר המודעי שפירש החטאת היא בשביל לחרף את ישראל הא ודאי זה עון פלילי.

20 "צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי" אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, "וְחֶסֶד 'נַמִי' וּלְאֻמִּים חַטָּאת" משלי יד, לד. קשה כולהו רבנן פירשו מה היא החטאת ורבי נחוניא לא פירש מה החטאת שלהם. ונראה לי בס"ד כי רבי נחוניא מפרש 'תְרוֹמֵם גּוֹי' אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל לאו משום דמקבלין שכר אלא משום דמכח הצדקה מתברר שיש להם דין בנים וכמו שאמר רבי עקיבה לעיל ואם כן ממילא מובן הדבר מאיליו גבי לאומים מה החטאת שלהם? בצדקה! כי כיון שהם יש להם דין עבדים הוי נתינת צדקה לעניים שלהם חטאת כמו שאמרו לעיל מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל עַבְדּוֹ וּבָא אֶחָד וְהֶאֱכִילָהוּ וְהִשְׁקָהוּ דְּהַמֶּלֶךְ כּוֹעֵס, וזו חטאתם של האומות בצדקה.

3 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר לוֹ: אַדְּרַבָּה, זוֹ שֶׁמְּחַיַּיבְתָּן לְגֵיהִנָּם! אֶמְשׁוֹל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁכָּעַס עַל עַבְדּוֹ, וַחֲבָשׁוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִין, וְצִוָּה עָלָיו שֶׁלֹּא לְהַאֲכִילוֹ וְשֶׁלֹּא לְהַשְׁקוֹתוֹ. וְהָלַךְ אָדָם אֶחָד וְהֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ. כְּשֶׁשָּׁמַע הַמֶּלֶךְ, לֹא כּוֹעֵס עָלָיו? וְאַתֶּם קְרוּיִן עֲבָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים״!

7 סנהדרין פתח ↗

דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: מַאי דִּכְתִיב ״הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה׳ לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם ה׳ הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר״? מָשָׁל לְתַרְנְגוֹל וַעֲטַלֵּף שֶׁהָיוּ מְצַפִּין לָאוֹר. אֲמַר לֵיהּ תַּרְנְגוֹל לַעֲטַלֵּף: אֲנִי מְצַפֶּה לָאוֹרָה שֶׁאוֹרָה שֶׁלִּי הִיא, וְאַתָּה לָמָּה לְךָ אוֹרָה?

8 בבא בתרא פתח ↗

דָּרֵשׁ רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי: בּוֹא וּרְאֵה, שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – מִדַּת בָּשָׂר וָדָם; מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אָדָם מֵבִיא דּוֹרוֹן גָּדוֹל לַמֶּלֶךְ – סָפֵק מְקַבְּלִין אוֹתוֹ הֵימֶנּוּ, סָפֵק אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ הֵימֶנּוּ; וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר מְקַבְּלִים אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ – סָפֵק רוֹאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, סָפֵק אֵינוֹ רוֹאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, אָדָם נוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי – זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ, אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ״.

10 יומא פתח ↗

אָמַר רַב יוֹסֵף: מִכָּאן רֶמֶז לְסוֹמִין, שֶׁאוֹכְלִין וְאֵין שְׂבֵעִין. אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ, מַאן דְּאִית לֵיהּ סְעוֹדְתָּא לָא לֵיכְלַהּ אֶלָּא בִּימָמָא. אֲמַר רַבִּי זֵירָא, מַאי קְרָא: ״טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלׇךְ נָפֶשׁ״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם בְּאִשָּׁה יוֹתֵר מִגּוּפוֹ שֶׁל מַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלׇךְ נָפֶשׁ״.

10 בבא בתרא פתח ↗

12 בבא בתרא פתח ↗

מֵיתִיבִי: מָה יַעֲשֶׂה אָדָם וְיִהְיוּ לוֹ בָּנִים זְכָרִים? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יְפַזֵּר מְעוֹתָיו לַעֲנִיִּים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יְשַׂמַּח אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: לֹא יִתֵּן אָדָם פְּרוּטָה לְאַרְנָקִי שֶׁל צְדָקָה, אֶלָּא אִם כֵּן מְמוּנֶּה עָלֶיהָ כְּרַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן! כִּי קָא אָמְרִינַן – דִּמְמַנֵּי עֲלַהּ כְּרַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן.

13 סוטה פתח ↗

דָּרֵישׁ רַבִּי עֲקִיבָא: אִישׁ וְאִשָּׁה זָכוּ — שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶן. לֹא זָכוּ — אֵשׁ אוֹכַלְתָּן.

13 מועד קטן פתח ↗

יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: כּוּלְּכֶם מְזוּמָּנִין לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וּמְנָלַן דְּאַחֵיל לְהוּ? דְּתָנֵי תַּחְלִיפָא: ״בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרְכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאׇהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כׇּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ״.

13 בבא בתרא פתח ↗

16 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בַּמֶּה תָּרוּם קֶרֶן יִשְׂרָאֵל? אָמַר לוֹ: בְּ״כִי תִשָּׂא״.

18 חגיגה פתח ↗

לְיָנוֹקָא: פְּסוֹק לִי פְּסוּקָךְ. אֲמַר לֵיהּ: ״וְאַתְּ שָׁדוּד מַה תַּעֲשִׂי כִּי תִלְבְּשִׁי שָׁנִי כִּי תַעְדִּי עֲדִי זָהָב כִּי תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ לַשָּׁוְא תִּתְיַפִּי וְגוֹ׳״. עַיְּילֵיהּ לְבֵי כְנִישְׁתָּא אַחֲרִיתִי, עַד דְּעַיְּילֵיהּ לִתְלֵיסַר בֵּי כְנִישָׁתָא, כּוּלְּהוּ פְּסַקוּ לֵיהּ כִּי הַאי גַוְונָא. לְבָתְרָא אֲמַר לֵיהּ: פְּסוֹק לִי פְּסוּקָךְ. אֲמַר לֵיהּ: ״וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וְגוֹ׳״. הָהוּא יָנוֹקָא הֲוָה מְגַמְגֵּם בְּלִישָּׁנֵיהּ, אִשְׁתְּמַע כְּמָה דַּאֲמַר לֵיהּ: ״וְלֶאֱלִישָׁע אָמַר אֱלֹהִים״, אִיכָּא דְּאָמְרִי: סַכִּינָא הֲוָה בַּהֲדֵיהּ, וְקַרְעֵיהּ וְשַׁדַּרֵיהּ לִתְלֵיסַר בֵּי כְנִישָׁתֵי. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲמַר: אִי הֲוַאי בִּידִי סַכִּינָא, הֲוָה קָרַעְנָא לֵיהּ. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּאַחֵר, אָמְרִי: לָא מֵידָן לִידַיְּינֵיהּ, וְלָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי לֵיתֵי. לָא מֵידָן לִידַיְּינֵיהּ — מִשּׁוּם דַּעֲסַק בְּאוֹרָיְיתָא, וְלָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי לֵיתֵי — מִשּׁוּם דַּחֲטָא. אֲמַר רַבִּי מֵאִיר: מוּטָב דְּלִידַיְּינֵיהּ וְלֵיתֵי לְעָלְמָא דְּאָתֵי. מָתַי אָמוּת, וְאַעֲלֶה עָשָׁן מִקִּבְרוֹ. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר סְלֵיק קוּטְרָא מִקִּבְרֵיהּ דְּאַחֵר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּבוּרְתָּא לְמִיקְלֵי רַבֵּיהּ? חַד הֲוָה בֵּינַנָא וְלָא מָצֵינַן לְאַצּוֹלֵיהּ? אִינְקְטֵיהּ בְּיָד, מַאן מַרְמֵי לֵיהּ מִן. אָמַר: מָתַי אָמוּת, וַאֲכַבֶּה עָשָׁן מִקִּבְרוֹ. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן פְּסַק קוּטְרָא מִקִּבְרֵיהּ דְּאַחֵר. פְּתַח עֲלֵיהּ הַהוּא סַפְדָנָא: אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר הַפֶּתַח לֹא עָמַד לְפָנֶיךָ, רַבֵּינוּ! בִּתּוֹ שֶׁל אַחֵר אָתְיָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, אֲמַרָה לֵיהּ: רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי. אָמַר לָהּ: בַּת מִי אַתְּ? אָמְרָה לוֹ: בִּתּוֹ שֶׁל אַחֵר אֲנִי. אָמַר לָהּ: עֲדַיִין יֵשׁ מִזַּרְעוֹ בָּעוֹלָם?! וְהָא כְּתִיב: ״לֹא נִין לוֹ וְלֹא נֶכֶד בְּעַמּוֹ וְאֵין שָׂרִיד בִּמְגוּרָיו״! אָמְרָה לוֹ: זְכוֹר לְתוֹרָתוֹ, וְאַל תִּזְכּוֹר מַעֲשָׂיו. מִיָּד יָרְדָה אֵשׁ וְסִכְסְכָה סַפְסָלוֹ שֶׁל רַבִּי. בָּכָה וְאָמַר רַבִּי: וּמָה לַמִּתְגַּנִּין בָּהּ — כָּךְ, לַמִּשְׁתַּבְּחִין בָּהּ — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! וְרַבִּי מֵאִיר, הֵיכִי גְּמַר תּוֹרָה מִפּוּמֵּיהּ דְּאַחֵר? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה׳ צְבָאוֹת הוּא״. אִם דּוֹמֶה הָרַב לְמַלְאַךְ ה׳ צְבָאוֹת — יְבַקְּשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיהוּ, וְאִם לָאו — אַל יְבַקְּשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיהוּ! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: רַבִּי מֵאִיר — קְרָא אַשְׁכַּח וּדְרַשׁ: ״הַט אׇזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי״, ״לְדַעְתָּם״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לְדַעְתִּי״. רַב חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא: ״שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אׇזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ וְגוֹ׳״. קָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי? לָא קַשְׁיָא: הָא בְּגָדוֹל, הָא בְּקָטָן. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אֲמַר, אָמְרִי בְּמַעְרְבָא: רַבִּי מֵאִיר אֲכַל תַּחְלָא, וּשְׁדָא שִׁיחְלָא לְבָרָא. דָּרֵשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: ״אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל וְגוֹ׳״, לָמָּה נִמְשְׁלוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לֶאֱגוֹז — לוֹמַר לָךְ: מָה אֱגוֹז זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁמְּלוּכְלָךְ בְּטִיט וּבְצוֹאָה — אֵין מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ נִמְאָס; אַף תַּלְמִיד חָכָם, אַף עַל פִּי שֶׁסָּרַח — אֵין תּוֹרָתוֹ נִמְאֶסֶת. אַשְׁכְּחֵיהּ רַבָּה בַּר שֵׁילָא לְאֵלִיָּהוּ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי קָא עָבֵיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? אֲמַר לֵיהּ: קָאָמַר שְׁמַעְתָּא מִפּוּמַּיְיהוּ דְּכוּלְּהוּ רַבָּנַן, וּמִפּוּמֵּיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר לָא קָאָמַר. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי? מִשּׁוּם דְּקָא גָמַר שְׁמַעְתָּא מִפּוּמֵּיהּ דְּאַחֵר. אָמַר לֵיהּ: אַמַּאי? רַבִּי מֵאִיר רִמּוֹן מָצָא, תּוֹכוֹ אָכַל, קְלִיפָּתוֹ זָרַק. אֲמַר לֵיהּ: הַשְׁתָּא קָאָמַר, מֵאִיר בְּנִי אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר, שְׁכִינָה מָה לָשׁוֹן אוֹמֶרֶת: קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי. אִם כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִצְטַעֵר עַל דָּמָן שֶׁל רְשָׁעִים — קַל וָחוֹמֶר עַל דָּמָן שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ. אַשְׁכְּחֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה דִּתְלֵי בְּעִיבְרָא דְּדַשָּׁא וְקָא בָכֵי. אָמַר לֵיהּ: שִׁינָּנָא! מַאי קָא בָכֵית? אֲמַר לֵיהּ: מִי זוּטְרָא מַאי דִּכְתִיב בְּהוּ בְּרַבָּנַן: ״אַיֵּה סוֹפֵר אַיֵּה שׁוֹקֵל אַיֵּה סוֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים״. ״אַיֵּה סוֹפֵר״ — שֶׁהָיוּ סוֹפְרִים כׇּל אוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. ״אַיֵּה שׁוֹקֵל״ — שֶׁהָיוּ שׁוֹקְלִים קַלִּין וַחֲמוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה. ״אַיֵּה סוֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים״ — שֶׁהָיוּ שׁוֹנִין שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת בְּמִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר. וְאָמַר רַבִּי אַמֵּי: תְּלָת מְאָה בַּעְיֵי בְּעוֹ דּוֹאֵג וַאֲחִיתוֹפֶל בְּמִגְדָּל הַפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר. וּתְנַן: שְׁלֹשָׁה מְלָכִים וְאַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. אֲנַן מָה תִּהְוֵי עֲלַן? אֲמַר לֵיהּ: שִׁינָּנָא! טִינָא הָיְתָה בְּלִבָּם. אַחֵר מַאי — זֶמֶר יְווֹנִי לָא פְּסַק מִפּוּמֵּיהּ. אָמְרוּ עָלָיו עַל אַחֵר: בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה עוֹמֵד מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ, הַרְבֵּה סִפְרֵי מִינִין נוֹשְׁרִין מֵחֵיקוֹ. שָׁאַל נִימוֹס הַגַּרְדִּי אֶת רַבִּי מֵאִיר: כֹּל עֲמַר דְּנָחֵית לְיוֹרָה סָלֵיק? אֲמַר לֵיהּ: כֹּל מַאן דַּהֲוָה נְקֵי אַגַּב אִימֵּיהּ — סָלֵיק, כֹּל דְּלָא הֲוָה נְקֵי אַגַּב אִימֵּיהּ — לָא סָלֵיק. רַבִּי עֲקִיבָא עָלָה בְּשָׁלוֹם וְיָרַד בְּשָׁלוֹם, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״מׇשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה״. וְאַף רַבִּי עֲקִיבָא בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְדוֹחְפוֹ, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַנִּיחוּ לְזָקֵן זֶה, שֶׁרָאוּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְבוֹדִי.

18 עבודה זרה פתח ↗

וְאָמַר רָבָא: בַּתְּחִילָּה נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְבַסּוֹף נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ״, ״וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה״.

« בן יהוידע על בבא בתרא ט׳ ×¢×´×‘ בן יהוידע על בבא בתרא י״א ×¢×´× »