בן יהוידע על בבא בתרא ס׳

1 מָה רָאָה? רָאָה שֶׁאֵין פִּתְחֵי אֳהָלֵיהֶם מְכֻוָּנִין זֶה לָזֶה, אָמַר: רְאוּיִין הַלָּלוּ שֶׁתִּשְׁרֶה עֲלֵיהֶן שְׁכִינָה. נראה לי בס"ד דייק לה מדכתיב שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו במדבר כד, ב דלא אמר 'שׁוֹכְנִים' לשון רבים אלא 'שֹׁכֵן' לשון יחיד שמע מינה כל אחד שוכן לבדו דאין בעל הבית זה רואה בעל הבית בעולם הבא חבירו וכמו שכתב הרי"ף ז"ל. ולי אנא עבדא נראה לרמוז דאמר לִשְׁבָטָיו אותיות 'יַבֵּט שֶׁלּוֹ' דכל אחד יבט בשלו ולא יבט בשל חבירו והיינו מפני דאין פתחיהם מכוונים זה לזה.

2 אָמַר לֵיהּ: זִיל הָאִידְנָא וְתָא לְמָחָר. קשא למה הוצרך לומר לו זִיל הָאִידְנָא? סגי לומר תָּא לְמָחָר! ונראה לי בס"ד דרבי ינאי היה דעתו בתחלה לצוות את בן בית שלו שיקוץ בו ביום תכף ומיד אך לא רצה לצוות לפני אותו בעל דין ולכן חש אם יאמר לו רק 'תָּא לְמָחָר' ישאר זה הבעל דין בבית דינו של רבי ינאי שעה או שתים לצוותא בעלמא כי לא היה לו עסק לילך למקום אחר והוא רוצה שילך מלפניו תכף כדי שהוא יצוה תכף ומיד את בני ביתו שלו שיקוץ לכך הוצרך לומר לו 'זִיל הָאִידְנָא' ולא תעמוד כאן 'וְתָא לְמָחָר' אצלי לקבל תשובה על דבריך. אך אחר שיצא זה מלפניו חזר רבי ינאי מדעתו שלא יצוה לקוץ את שלו בו ביום אלא יקצוץ בלילה שאין זה יודע מן הקציצה כדי שמחר יבא אצלו לבקש תשובה ויאמר לו משורת הדין אתה חייב לקוץ מה שאין כן אם קוצץ רבי ינאי בו ביום היה יודע שקצץ רבי ינאי ולא היה חוזר ובא אצלו לקבל תשובה אלא היה גם הוא קוצץ ואפשר דהוא חושב זה שקצץ רבי ינאי הוא מתורת חסידות ולאו מדינא אך על ידי שקצץ רבי ינאי בלילה זה לא ידע מן הקציצה וממילא בא למחר אצל רבי ינאי לקבל תשובה על דבריו ואז אמר לו רבי ינאי בפירוש שחייב מן הדין לקוץ ולא משום חסידות בלבד ועוד נראה לי בתחלה אמר לו רבי ינאי זִיל הָאִידְנָא וזה השיב אימתי אבא ואמר לו תָּא לְמָחָר ותלמודא קיצר הדברים והבליע דבריו של זה שאמר לו אימתי אבא וחיבר דבריו של רבי ינאי ראשונים ואחרונים ביחד.

3 זִיל חָזִי, אִי קוּץ דִּידִי קוּץ דִּידָךְ, אִי לָא קוּץ דִּידִי לָא תָּקוּץ אַתְּ. קשא יאמר לו בקיצור דידי קייץ? ונראה לי שהיה רוצה שילך ויראה בעיניו ואם היה אומר לו דידי קייץ לא היה הולך לראותו כי היה מאמין לדבריו. והא דבני רשות הרבים לא באו וקבלו על זה לפני רבי ינאי אלא עכבו עליו חוץ לבית דין והוצרך שהוא עצמו יבא וישאל דין זה מן רבי ינאי היינו דחששו אם יבואו לקבול על זה יחשוב רבי ינאי שגם עליו הם מתרעמים ובאמת הם לא היו מתרעמים אלא היו מוחלים לכבודו.

4 כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בַּשְּׁנִיָּה, רַבּוּ פְּרוּשִׁין בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן. הא דלא חרדו על בית הראשון בכך מפני שהיה לו זמן קצוב לחרבנו שבעים שנה דאין זה זמן רחוק הרבה אך לחרבן בית שני לא נתפרש זמן וחשו אולי יהיה אלף או אלפים שנה לכך נצטערו יותר ורצו לעשות לו זכר. והא דלא אמרו עצים לא נדליק שבטלו עצי המערכה ובגד לא נלבוש שבטלו בגדי כהונה ושמן לא נדליק שבטלה המנורה נראה דהם לא אמרו אלא על הנאות הנכנסים לגוף אבל הנאות אלו הם מכשירין ואין נכנסים לתוך הגוף. ומה שאמר סד ביתו זכר לחרבן הבית, ומה שאמר בשלחן זכר לחסרון המזבח, כי השלחן הוא במקום מזבח כמו שאמרו רבותינו ז"ל מנחות צז. על פסוק זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי הֳ' יחזקאל מא, כב. ומה שאמר על התכשיטין הוא כנגד חסרון בגדי כהונה שהם תכשיטין דכתיב בהו לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת שמות כח, ב.

5 וְאֵין מַנַּחַת אוֹתָנוּ לִכָּנֵס לִשְׁבוּעַ הַבֵּן. וְאַמְרֵי לָהּ לִיהוֹשֻׁעַ הַבֵּן. קשא היה לו לומר ומבטלת מצות מילה או פדיון! ויש לומר דאם רק הגזרה שלא למול ולא לפדות לא היו נמנעים מלישא אשה כי יאמר כל אחד ואחד אשא ושמא אוליד בת ולא יעשו עמי עלילה, אך כיון שגזרו שגם הנכנס למצות מילה חייב הריגה השתא אמרו בדין שלא ישאו נשים כי אי אפשר שלא יהיו מולידים בין הכל זכרים, ואביהן ימסרו עצמן וימולו אותם ועל ידי כך תעשה המלכות עלילה על כל אנשי העיר לומר אתם נכנסתם למצות המילה ועברתם על גזרת מלך.

6 דִּין הוּא שֶׁנִּגְזֹר עַל עַצְמֵנוּ שֶׁלֹּא לִשָּׂא אִשָּׁה וּלְהוֹלִיד בָּנִים. פירוש לא לישא אשה מחדש ולא להוליד בנים מנשים הנשואות שנהיה פרושים מן הנשים וכל זה יהיה לפי שעה עד שתתבטל הגזרה כשישתנה המלך הגוזר מפני כי מצות מילה אי אפשר לעשותה בסתר דהאויבין היו מכירין בה בהכרח בראותם הילד מהול ועל כן בדין שבמשך זמן הגזרה לא יולידו בנים. וְנִמְצָא זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ אשר ניתנה לו מצות המילה כלה ממצוה זו של המילה מאליו, פירוש כָּלֶה רצונו לומר נמנע מלשון וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמָיִם בראשית ח, ב כלומר נפסקין ונמנעים מקיום מצוה זו מאליהן שאין ביטולה הוא מחמת גזרת מלכות אלא מחמת שאין להם בנים כדי למול אותם. אֶלָּא הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל לישא נשים ולהוליד בנים אף על פי שהם לא ירצו למול אותם ולמסור עצמן על קדוש השם משום דסבירא ליה יומא פה: וָחַי בָּהֶם ויקרא יח, ה ולא שימות בהם ובאמת מן הדין חייבין למסור עצמן בעת שמד אפילו אערקתא דמסאנא סנהדרין עד: ובזה שאין רוצים למסור הנה הם שוגגין אבל אם נגזור עליהם שלא לישא אשה ולהוליד בנים מזה ידעו דבשעת שמד חייבין למסור עצמן ואם כן ידעו שהדין הוא כך והשתא אם לא ימסרו עצמן בשאר מצות שגוזרין עליהם הם מזידין בזה דמאחר דידעו שורת הדין למסור על כל מצוה הרי הם מזידין בביטול שאר מצות אשר מבטלין אותם משום גזרת מלכות.