תוספות רי"ד על שבת קנ״ה

1 האי דרגא דמידלא כו' כל מה שפירשתי במהדורא תנינא הוא העיק' ודברי המור' דחוקי' ביותר שתחל' קורא אביי לסוכ' הסמוכ' בצדי האילן צדדין ואח"כ חוזר וקור' אותן צדי צדדי ותימה וגם לשון הגמרא אינו מוכיח כן דאי הכי הו"ל למימר הכי מי סברת צדדין נינהו לא צדי צדדין נינהו השתא דאמר דכ"ע צדדין אסורין והכא בצדי צדדין קמיפלגי הכי משמע אלו סמך הסוכה לצדי האילן כגון דחק בגזע כ"ע ל"פ דאסור אלא דחק יתידות בצדי האילן ועליהן סמך הסוכה דהו"ל גזע האילן צדדין ויתידות צדי צדדין ונמצאת סוכתו סמוכה בצדי ולעולם הסוכה אינה מן המנין ותו אי סוכה היא מן המנין ואע"ג דסמכה לגזע מן הצד הוי צדי צדדין א"כ כי סמכה ע"ג האילן הו"ל צדדין ולרבה דשרי צדדין אמאי אסר תנא דמתני' אפי' ע"ג האילן א"ו הסוכה אינה מן החשבון שהיא תשמישו ואם עומדת ע"ג האילן הו"ל משתמש באילן ואי חק בצדי האילן וסמכה שם הו"ל משתמש בצדי האילן וכששם יתידות בצדי האילן וסמכה שם הו"ל משתמש בצדי צדדין:

2 אין נותנין מים למורסן דברי ר' ר' יוסי בר' יהודא אומר נותנין מים ע"ג מורסן מאוד פירשתי יפה במהדורא תנינא דקמח דבר גיבול הוא איכא חיוב חטאת ומורסן דלאו בר גיבול הוא ליכא חיוב חטאת ודייקא דהכי הוא דלגבי קמח קתני אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי ר' ולגבי מורסן קתני אין נותנין מים על גבי מורסן דברי ר' ולא קתני חייב ור' דמחייב חטאת בנתינת מים דקמח אוסר נתינת מים דמורסן משום גזירה ור' יוסי בר' יהודא דלא מחייב חטאת בנתינת מים דקמח עד שיגבל שרי נתינת מים דמורסן ולא אסר אלא גיבולו משום גזירת גיבול דקמח ומתני' לא אתיא אלא כר"י בר' יהודא כדאוכח רב יוסף לאביי ממתניתא דמורסן אבל מה שכתבתי שם דדיו נמי דלא בר גיבול הוא שלא יהא בו חיוב חטאת אינו כלום שכל אותה השיטה מוכחת שיש בו חיוב חטאת והריני מפרש כל אותה השיטה הכי אמרי' התם מאן תנא נתינת מים לדיו זהו היא שרייתה אמר רב יוסף ר' היא פי' אלו לא היתה נתינת המים גמר מלאכת הדיו עד שיגבל לא הוו אסרים ב"ש ליתן מים מבע"י שהרי אין המלאכה נגמרת בשבת שעדיין צריך לאכול למוצאי שבת א"ו בנתינת מים לבד נגמרת המלאכה ואוקמה ר' יוסף כר' דאמר דבנתינת מים לקמח בלבד חייב נימא לי' אביי ודילמא לא היא ע"כ לא קאמר ר"י בר' יהודא התם אלא בקמח דבר גיבול הוא אבל דיו דלאו בר גיבול הוא מנתינת מים הוא דליחייב פי' גם כר' יוסי בר' יהודא יכול להעמיד מתני' דע"כ לא בעי גיבול אלא בקמח שדרך העולם לגבלו ולעשותו עיסה כדי לעשות ממנו ככרות הילכך עד שלא גמר מלאכת הגיבול לא מחייב אבל דיו דלאו בר גיבול הוא שאין שורין הדיו והסממנין אלא שיתנו טעם במים וא"צ לגבלן לעשות מהן עיסה מודה ר' יוסי דמשעת נתינת מים הוא חייב שהן נשרין מאליהן ודמי למדביק פת בתנור שהיא נותנת והיא נאפית מאלי' מעט מעט וכן שפיתת הקדרה על האש ואע"פ שאינן בני גיבול חייב חטאת הוא שהרי עיקר לישה לא ילפי' אלא מלישה דסממנין שאינו דרך לישת לחם במלאכת המשכן ולישת הלחם ילפי' מלישה דסממנין ומיהו אע"ג דבלישת סממנין לא בעינן גיבול בלישת הלחם בעי' גיבול דהאי כמנהגו והאי כמנהגו ולא דמי גיבול דדיו וסממנין דאמרי' לאו גיבול הוא לגיבול דמורסן דלאו בר גיבול הוא דבוודאי בגיבול דמורסן ליכא חיוב חטאת שאין דרך העולם לגבלו אבל דיו אע"פ שאין דרך העולם לגבלו בשרייתו איכא חיוב חטאת שהיא אותה שהיתה במשכן ואהדר לי' רב יוסף לא ס"ד דתניא אחד נותן את האפר ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי ר' ר' יוסי בר' יהודא אומר אינו חייב עד שיגבל פי' הנה האפר דלאו בר גיבול הוא ואפילו הכי הוה אמר ר' יוסי עד שיגבל א"כ מתני' דלא כר' יוסי וקשיא לי טובא כיון דאפר לאו בר גיבול הוא היכי סליק אדעתא דרב יוסף דההוא אפר. אפר ממש הוא ומחייב עליו חטאת ומ"ש אפר ממורסן. ותו דהא במסכת יו"ט בפ' המביא אמרי' קיטמא שרי ופירש המורה שמותר לגבלו כדי להטיח בו תנורו ביו"ט משום דאפר לאו בר גיבול הוא. ולפי שעה הוא עושה כדי שלא יצאו חומו. וא"כ היכי ס"ד דר"י שיהא חייב חטאת על האפר. ונ"ל לתרץ דשני מיני גיבולין הם גיבול דקמח הוא כדי לעשות עיסה וכיוצא בו גיבול דעפר שעשוין ממנו עיסה לבנין וגיבול דדיו וסממנין הוא לשרותן כדי שיתנו טעם בממים. ואין דרך לגבלן לעשות מהם עיסה. ורב יוסף דסבר דהאי אפר אפר ממש הוא. הנה מפרש ברייתא דמחייבא בי' חטאת כגון שלא גיבלו לבנין אלא הי' צריך לשרות האפר במים. כדי שיתן האפר טעם במים. כגון אלו שעושין הבורית שעושין אותו ממי האפר ודמיא שרייתו לשריית דיו וסממנים ומש"ה היא חייב חטאת. ושמעי' מינה דאע"ג דלאו בר גיבול שיעשה ממנו עיסה הוא אלא לשרייתו הוא צריך שיתן טעם במים בעי ר' יוסי בר' יהודא גיבול דקסבר לא מיערב שפיר. ואינו נשרה יפה אם לא יגבלהו והה"נ בדיו וסממנים. ולעולם מתני' דלא בעיא גיבול ר' היא ולא ר' יוסי בר' יהודא. ואהדר לי' אביי מאי אפר עפר. פי' דהוה לי' כמו גיבול דקמח שעושין אותו עיסה ולעולם בדיו וסממנים לא בעי ר"י בר' יהודא גיבול ואהדר לי' רב יוסף והתניא אפר והתניא עפר. אלמא בשניהם שהן שני מיני גיבולין פליג ר"י בר"י ואומר עד שיגבל ואהדר לי' אביי מידי גבי הדדי תניא. פי' ולעולם לא בעי ר"י ב"ר יהודא גיבול אלא גבי קמח ועפר שעושין אותה עיסה אבל דיו וסממנין מודה ר"י בר"י דבנתינת מים בלבד מחייב. ולעולם מתני' ר"י בר' יהודא היא. והאי דלא אסתייע רב יוסף ממורסן דלא בר גיבול הוא ומשום דמורסן שרי מן התורה ולא מיתסר אלא מדרבנן וכך היא מורסן לגבי קמח כמו גיבול האפר לבנין גבי עפר שהוא מותר מן התורה ואנו עסוקין במידי דאיכא חיוב חטאת הילכך לא אתיא. וי"ל שקיבל רב יוסף דברי אביי כדי שיבוא שתי המשניות כר"י ב"ר ולא תיתי חדא כר' חדא כר"י בר"י וקשיא לי דאמרי' התם מ"ש כולהן דגזרו בהו ב"ש ומ"ש קורת בית הבד ועגולי הגת דלא גזרו בהו ב"ש ומהדר אמרי כולהו דאי עבוד להו בשבת מחייב חטאת גזרו בהו ב"ש ע"ש עם חשיכה. קורת בית הבד ועיגולי הגת. דאי עבוד להו בשבת לא מחייב לא גזרו בהו ב"ש עם חשיכה ובשלמא שורין דיו וסממנין איכא חיוב חטאת. אבל כרשינין מאי חיוב חטאת איכא. והא תנן לעיל בפ' תולין אין שורין את החלתית בפושרין. אבל נותנה לתוך החומץ. אין שורין את הכרשינין ולא שפין אותן אמרי' בגמרא שרה מאי. תרגמא אדא נרשאה קמי' דרב יוסף. אם שרה חייב חטאת. א"ל אביי אלא מעתה תרא אומצא במיא ה"נ דמחייב. אלא אמר אביי מדרבנן היא. שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. אלמא כל המשנה לא מיירי אלא באיסורא דרבנן. ונ"ל דהא דאמרי' דבכל מידי דליכא חיוב חטאת לא גזרו בהו ב"ש לאו למעוטי איסורי דרבנן קאתי. דהא אין מוכרין לנכרי ולא טוענין עמו ולא מגביהין עליו כל הני מדרבנן נינהו. וכן נמי נותנין קילור ע"ג העין דמוקי לה רבה כב"ה. מכלל דב"ש אסרי. אלא למעוטי דוקא קורת בית הבד ועיגולי הגת. ומפני שכל עיקר מלאכתן דהיינו דריכה ושחיקתן נעשית מע"ש ולא נשאר אלא מידי דאתי ממילא וקסבר האי תנא דכל מידי דאתי ממילא שפיר דמי. כו'. אלא כל מלאכה שהיא מתחיל בה סמוך לחשיכה אף על פי שאין בה אלא איסורו דרבנן אסרי ב"ש:

3 אמר הלכה כר"ש. קשיא לי אמאי לא מנו נמי ריב"ל דאמרן לעיל בפ' כירה כי אתא ר' יצחק אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן הלכה כר"י. וריב"ל אמר הלכה כר"ש. ואמרי נמי התם ר' אבהו כי מיקלע לאתרי' דרב יוחנן לא מטלטל שרגא וכי מיקלע לאתר' דריב"ל שרגא: