שו"ת הרשב"א חלק ד פ״ב

עוד שאלת: ראובן שאסר עליו שמיעת תפילתו של שמעון. ובלשון הזה אמר: הריני אוסר עלי תפלת שמעון, שלא אשמע תפילת שמעון במקום פלוני. הודיעני אם הוא דבר שאין בו ממש? וכההי' דמודר הנא' מחבירו ר"ה כ"ח ע"א, דמות' לתקוע לו תקיעה של מצוה.

תשובה: אותה של מודר הנאה מחבירו, שמותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, לא משום דבר שאין בו ממש הוא. דהתם ראש השנה כ"ח דבר שיש בו ממש אסר על עצמו. דהיינו: הנא' חבירו. וכן האוסר עצמו בהנאת המעיין, שמותר לטבול בו טבילה מצוה בימות הגשמים. אלא משום דלא אסר אלא ההנא' שבאה לו מחבירו, ומצות לאו ליהנות ניתנו. וכן במודר הנאה ממעיין, שמותר לטבול בו טבילה של מצוה בימות הגשמים. אלא משום דלא אסר אלא ההנאה שבאה לו מחבירו. ומ"מ זה ששאלת לו': ששמיעת התפילה דבר שאין בו ממש הוא, והנדרי' אינם חלין אלא ע"ד שיש בו ממש, אפ"ה, מדרבנן אסו'. והאי בבל יחל דרבנן. וכדאמרי' בריש פרק ואלו מותרין נדרים ט"ו ע"א: באומר: שאני ישן, ה"ז בבל יחל. ואסיקנא לחד מן לישני: בבל יחל דרבנן, ואסמכוה אקרא דכתי': ככל היוצא מפיו יעשה. והכי איתא בירושלמי.