שו"ת הרשב"א חלק ד רמ״ט

שאלת: ראובן שהוציא כתב ידו של שמעון אחיו, שהודה לו שקבל ממנו פקדון. וזה נוסח הכתב: אני שמעון, מודה שקבלתי כך וכך מעות, בפקדון, מראובן אחי. וכן שטר פ' ופ', משך כך וכך. והיה זה בשנה פ' בחודש פ'. ועוד בשנה פ', קבלתי ממנו כו"כ כסף, כך וכך מעות. ועכשיו נפטר שמעון, ולא הספיק לצוות. וראובן תובע מיורשי שמעון, בכתב ידו זה, ואומר: שאחיו שמעון נתעסק בשבילו בעסקים רבים, באותו ממון. ועוד הביא עדים, ששמעון הלוה על ידם, ואמר בשעת ההלואה: שמעות אלו מראובן אחיו, ומעידים שיפרע מאותן ההלואות. ועוד הביא ראובן ראיה, שהוא כתב בפנקס הקהל, ונשבע על מה שהי' לו ביד אחיו. ועוד, כי בשעה שהיה מטיל שמעון בתיבה, היה מטיל ואומר: אני מטיל בעבורי, ובעבור ראובן אחי. ולפיכך, רוצה להפרע מנכסי אחיו, קודם שתפרע אשתו, ובלא שבועה. הודיעני הדין?

תשובה: איני רואה לראובן בזה, שום זכות בנכסי יתומי אחיו, ואפי' בשבועה. לפי שאנו טוענים ליתומי'. כי שמא לאחר מכאן, החזיר הפקדון לאחיו, או שמא נאנס. ואפי' הפקיד אצלו בשטר, שטר פקדון אינו גובה, לא מן היורשים ולא מן הלקוחות, ומן הטעם שאמרתי. וכמ"ש בפרק המוכר את הבית בבא בתרא ע ע"ב: שטר כיס היוצא על יתומים, נשבע וגובה מחצה. כלומר: המחצה שהוא עליו בתורת מלוה. אבל המחצה שהוא עליו בתורת פקדון, אינו גובה מהם כלל. וכ"ש שאינו מוציא משעבוד כתובת האשה. ואפי' הודה שמעון בשעת פטירתו, ואפי' עשה לראובן אחיו שטר הודאה, אינו מזיק לאשה, דהודאת בעל דבר במקום שחב לאחרים, אינה כלום. וכמ"ש בכתובות, בפ' האשה שנתארמלה: האומר: שטר אמנה הוא זה, אינו נאמן. ואוקימנ' דאמר מלוה. ואפילו הכי אינו נאמן, במקום שחב לאחרים. וזה פשוט.