שו"ת הרשב"א חלק ד שכ״ב

שאלת: אנו ב"ד ח"מ, כן היה. שבאו לפנינו פ' ופלוני, והעידו שניהם, שהיו בבית פ', יום ד' י"ג לחודש אלול. כשאמרה פ' אלמנת פ', לפ': אני מפייסת ממך, שתלך לקרא לפ' שיבא לכאן, ויתקן לי זו הטבעת שלי. והלך פ', ומיד חזר ואמר לה: הוא אומר לך: שאינו יכול לבא. ואם תרצה לתקן שום דבר, שגרהו לו. אמרה לו: קח זו הטבעת שלי, ושאהו לו, שיתקנהו לי, שהוא נשבר. ולקח פ' הנז' את יד פ' הנזכרת, ואמר לה: אראה באיזה אצבע יכיל בידך. והתחיל להביא הטבעת באצבעה, ואמר לה אחד מן העדים הנז': השמרי פלונית. והיא נרתעת אחורנית, והסירה הטבעת מאצבעה, בחרי אף, מאצבעה בידה האחרת. וחנתה במקומה, וקללה וחרפה את פ' הנז', ואמר את העדים הנזכרים: היו עדים על זאת. וענו ואמרו: במה נהיה עדים, ואנו לא ראינו שום דבר. ושאלנו את העדים הנז', אם אמר פ' לפ' הנזכרת שום דבר, כשהי' נותן לה הטבעת שלה. ואמרו שהם לא הבינו הדברים אשר אמר, רק ראו שפתיו נעות. ועוד שאלנו אותם: אם היה באותן מעמד בבית, שום אדם זולתם. ואמרו לו: לא, מלבד פ' שהיה משגיח מעלית הבית. עוד באו לפנינו שני עדים אחרים, פ' ופ', והעידו בפנינו: ששם היו, יום ד' שהוא י"ג לחודש אלול, בפונדק, ואוכלים. ובא אותו, פ' הנזכר, וראו אותו פניו מוריקות. ואכל עמהם, ושאלו אותו: למה הניח ביתו, ובא אצלם? ואמר להם: דעו, כי אני הייתי יוצא ובא בבית פ', והיום נכנסתי לשם, ואמרה לי פ' אלמנת פ': שא זאת הטבעת לי לפ', שישים אבן. לקחתי אותו הטבעת שלה מידה, ואמרתי לה: הראי באיזה אצבע יכיל בידך. לקחה היא הטבעת, להביאה באצבעה, ואני עזרתיה והבאתיה באצבעה, ואמרתי: הכר בה שלי. ואעידה לי שני נערים, שהיו חופרים שם בבית. וכל זאת עשיתי דרך שחוק. ותכף שעשיתי זה, באותו מעמד, קפצו פלונית הנז' ודודתה, וחרפו אותי. ויצאתי מן הבית. ונתנו לי עצה, אנשים, שמאחר שעשיתי זאת, שאשאר כך. זה העידו בפנינו העדים. הודיענו: אם יש לחוש לכך, אם לאו?

תשובה: אין אני רואה חשש של כלום. לפי שהעדים מעידים שהטבעת הזאת שלה היתה, שנתנה לו כדי להוליכה אצל האומן. ואפי' קדשה בה בפירוש, והיא קבלתו מידה דרך שתיקה, אינה מקודשת, כיון שלא שדכה מתחילתה. וכדאמרינן בקדושין י"ג ע"א: ההיא איתתא דהוה מזבנה וורשכי. אתא ההוא גברא, חטף וורשכי מינה. אמרה: הבה ניהלי. אמר לה: אי יהבינא ליך, מקודשת לי. שקלתא, ואישתיקה. אמר רב נחמן: יכולה לומר אין שקלי, ודידי שקלי. והקשה שם מאותה ששנינו: קדשה בגזל ובחמס, ובגנבה, או שחטף סלע מידה וקדשה בו, מקודשת. ואוקימנא, ההיא בדשדיך. ותנן בפ' האיש מקדש קידושין נ' ע"ב: מעשה בחמש נשים, ובהם שתי אחיות. וליקט כלכלה של תאנים, ושלהם היתה, ושביעית היתה. ונתן לאחת מהן, ואמר לכולכן מקודשות לי ואמר רב עלה בגמ': ש"מ, קדשה בגזל אינה מקודשת. ואפי' בגזל דידה. מדקתני: שלהן היתה, ושביעית היתה. טעמא דשביעית, דהפקר נינהו. הא שאר שני שבועי, לא. ש"מ. וכן א"ר יוחנן: המקדש בגזל אינה מקודשת. והקשו עלה, מהא דתניא: קידשה בגזל, ובחמס, ובגניבה, או שחטף סלע מידה, וקידשה בו, מקודשת. ופריק: התם בגזל דידה. והקשו עוד: והא מתני', גזל דידה הוא. ואמר רב: אינה מקודשת. ופרקינן הא דשדיך, הא דלא שדיך. וכ"ש זו, שמיד ששמעה צעקה. וכ"ש, שהעדים שהיו שם, אומרים: שלא שמעו הדברים שאמר, ולא הבינו מה שאמר, שאין אלו קידושין כלל, ואין חוששין להם לכלום.