ביאור שטיינזלץ על עבודה זרה ס״ט

1 נפל עכבר לגו חלא לתוך חומץ, מאי מה דינו? אמר ליה לו רב הילל לרב אשי: הוה עובדא בי היה מעשה כעין זה בביתו של רב כהנא, ואסר אותו רב כהנא, ומכאן שהוא נותן טעם לשבח ופוסל. אמר ליה לו רב אשי: משם אין ראיה, ההוא אימרטוטי אימרטט אותו עכבר נתמרטט לחתיכות קטנות ורב כהנא אסר משום החשש שיבואו לאכול חתיכה ממש מן העכבר בתוך החומץ.

2 מסופר, רבינא סבר סבור היה לשעורי לשער אותו ולבטלו במאה וחד ואחד, אמר: לא גרע גרוע, אינו חמור יותר מתרומה, דתנן ששנינו במשנה: תרומה עולה מתבטלת באחד ומאה. אמר ליה לו רב תחליפא בר גיזא לרבינא: דלמא שמא כתבלין של תרומה בקדירה דמי נחשב, שלא בטיל טעמייהו בטל טעמם באחד ומאה, אלא ביותר מכך!

3 ועוד מסופר, רב אחאי שיער בחלא בחמשין בחומץ בחמישים שסבור היה שחומץ שטעמו חריף אינו זקוק לשישים כמו שאר איסורים שבתורה כדי לבטל טעמו של העכבר. ורב שמואל בריה בנו של רב איקא שיער בשיכרא בשיתין בשיכר בשישים.

4 ומסכמים: והלכתא והלכה היא: אידי ואידי בשיתין זה וזה בטלים בשישים, וכן כל איסורין שבתורה, בדרך כלל בטלים בשישים.

5 א משנה נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, אם היה בחזקת המשתמר — מותר, אם הודיעו הישראל לנכרי שהוא מפליג הולך למקום רחוק, הרי שיעור הזמן בו נאסר היין, אם לא היה שם ישראל — כדי שישתום שיעשה נקב במגופת החבית פקק העשוי מטיט וכיוצא בו, ויסתום אחר כך את הנקב, ויגוב ויתייבש המקום שבו עשה את הנקב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כדי שיפתח את החבית על ידי שבירת המגופה כולה, ויגוף ויעשה לה מגופה חדשה, ותיגוב ותתייבש המגופה הזו.

6 המניח יינו בקרון או בספינה, והלך לו בקפנדריא בדרך קצרה והנכרי אינו יודע מתי הישראל חוזר, אפילו אם נכנס בינתיים למדינה לעיר ורחץ — הרי זה מותר, משום שהגוי לא ינסך, שהוא מפחד שמא יגיע הישראל בכל רגע.

7 אם הודיעו הישראל לנכרי שהוא מפליג לזמן מרובה — הרי הזמן שמותר הוא עד כדי שישתום יעשה נקב ויסתום ויגוב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כדי שיפתח את החבית ויגוף המגופה ותיגוב המגופה.

8 ישראל המניח נכרי לבדו בחנות יין שלו, אף על פי שיצא ונכנס הישראל ואינו נמצא שם כל הזמן — מותר, ואם הודיעו שהוא מפליג — כדי שישתום ויסתום ויגוב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כדי שיפתח את החבית ויגוף ותיגוב.

9 היה ישראל אוכל עמו עם הנכרי על השולחן, והניח לגינין כדים קטנים של יין על השולחן, ולגין אחר על הדולבקי דלפק, שמניחים עליו כלי אוכל ושתיה והניחו לבדו ויצא — מה שעל השולחן אסור, שמן הסתם לקח ושתה ממנו, ואילו הלגין שעל הדולבקי — מותר. ואם אמר לו לגוי: הוי מוזג ושותה — אף הלגין שעל הדולבקי אסור, שהרי התיר לו למזוג לעצמו. וכן חביות פתוחות שהיו שם — אסורות, סתומות — מותרות, אם שהה מחוץ למקום כדי שיפתח ויגוף ותיגוב.

10 ב גמרא בפירוש המשנה מבררים: היכי דמי כיצד הוא בדיוק "בחזקת המשתמר"? ומסבירים: כדתניא כמו ששנויה בברייתא: הרי שהיו חמריו ופועליו, שהיו עמי ארצות וחזקתם טמאים, טעונין טהרות יין או פירות שנעשו בטהרה, והוא מזהירם שלא יגעו בהם, אבל אינו יודע אם עשו כן או לא, אפילו הפליג מהן יותר ממיל — טהרותיו טהורות, שאנו אומרים שכיון שהזהירם הם חוששים ממנו. ואם אמר להן: "לכו ואני בא אחריכם", שידעו שאינו הולך עימם, הרי כיון שנתעלמה עינו מהם ואין הוא עוד רואה אותם — טהרותיו טמאות.

11 ושואלים: מאי שנא רישא במה שונה בתחילה הראש, במקרה הראשון שאם הפליג — טהרותיו טהורות, ומאי שנא סיפא ובמה שונה הסוף שלאחר שנעלמו מעיניו — טמאות? אמר רב יצחק: רישא בתחילה מדובר במטהר חמריו ופועליו לכך, כלומר שדואג שיטבלו, כדי שלא יטמאו את הטהרות, ולכן אין לחשוש למגעם.

12 ומקשים: אי הכי, סיפא נמי אם כך, בסוף גם כן כיון שטיהר אותם לכך, מדוע אנו צריכים לחשוש שטימאו אותם? ומשיבים: אין עם הארץ מקפיד על מגע חבירו ואף על פי שהם עצמם היו טהורים, שמא פגעו בדרך בעם הארץ אחר ונטמאו הטהרות על ידו, ובזה אין הם מקפידים. ומקשים: אי הכי אם כך אם לכך אתה חושש, אפילו רישא נמי נימא הכי בתחילה גם כן נאמר כך!

13 אמר רבא:

14 בבא להם בדרך עקלתון מתפתלת שהוא יכול לבוא בדרך עקומה, מסביב, באופן שהם אינם יכולים לדעת מהיכן הוא בא, ולכן הם מתייראים. ומשיבים: אי הכי אם כך שבאופן כזה מדובר, סיפא נמי בסוף גם כן מדוע לא נאמר שהם מתייראים? ומשיבים: כיון שאמר להם "לכו ואני בא אחריכם", סמכא דעתייהו סומכת דעתם שלא יפתיע אותם.

15 א שנינו במשנה כמה דינים דומים: המניח נכרי בחנותו כו' המניח יינו בקרון או בספינה כו'. ומעירים: וצריכא ונצרכה לומר משנה זו על כל המקרים המתוארים בה, אף שלכאורה כולם עניינם דומה, דאי תנא שאם היה שונה רק במקרה של נכרי המעביר חביות היינו אומרים: שם אין חוששים, כיון דסבר שהגוי סבור: דלמא אתי וחזי ליה שמא יבוא בעל הבית ויראה אותו, אבל בקרון או בספינה — אימא אמור שמפליג לה לספינתיה ועביד מאי דבעי שמרחיק את ספינתו ועושה מה שרוצה באופן שאין הישראל יכול לראות אותו.

16 ואי תנא ואם היה שונה בקרון או בספינה, היינו אומרים: שם הוא חושש משום דסבר שסבור: דלמא אתי באורחא אחריתי וקאי אגודא וחזי לי שמא הישראל בא בדרך אחרת ועומד על גדת הנהר ורואה אותי, אבל נכרי בחנותו אימא אחיד לה לבבא ועביד כל דבעי אמור שאוחז, סוגר, את הדלת ועושה מה שהוא רוצה ואינו חושש שמא יראוהו, קא משמע לן משמיע לנו שבכל המקרים הדין שווה, ואין לחשוש לכך אם לא הודיעו שמפליג.

17 ב על המחלוקת במשנה מהו פרק הזמן שבו נאסר היין אם הודיעו שהוא מפליג, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מחלוקת זו אם הוא זמן של עשיית נקב במגופת החבית וסתימתו עד שיתייבש כדעת חכמים, או זמן ארוך יותר של פתיחת המגופה ועשיית מגופה חדשה עד שתתייבש כדעת רבן שמעון בן גמליאל, היא רק במגופה של סיד, שאין סתימה של חור ניכרת בה, אבל בשל טיט שסתימה חדשה ניכרת בה — דברי הכל אין היין נאסר אלא עד כדי שיפתח ויגוף ויגוב.

18 מיתיבי מקשים על סברה זו ממה ששנינו בברייתא, שאמר רבן שמעון בן גמליאל לחכמים: והלא סתומו סתימתו של הנקב ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה, והגוי ירא לעשות זאת.

19 ומעתה, אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה גם בשל טיט מחלוקת, היינו דקתני זהו ששנינו שטוען רבן שמעון בן גמליאל: סתומו ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה, אלא אי אמרת אם אומר אתה בשל סיד מחלוקת, בשלמא נניח למטה ידיע ידוע המקום שסתם, לפי שאינו יכול למלא בסיד את כל החור, ונשאר חלל למטה, אלא למעלה הא לא ידיע הרי אינו ידוע כשסותמו בסיד!

20 ומשיבים: רבן שמעון בן גמליאל הוא שלא ידע ולא היה בטוח מאי קאמרי רבנן מה אומרים, במה מדברים, חכמים, והכי קאמר להו וכך אמר להם: אי אם בסתימה של טיט קאמריתו אתם אומרים, הרי בזה סתומו ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה, ואי ואם בשל סיד קאמריתו אומרים אתם, נהי אם אמנם שלמעלה לא ידיע ידוע, למטה מיהא ידיע על כל פנים ידוע! ורבנן וחכמים מה הם משיבים לטענה זו? הם סבורים כי כיון שמלמעלה לא ידיע ידוע שהיה שם נקב, לא מסיק אדעתיה דאפיך וחזי ליה מעלה הגוי על דעתו שהישראל יהפוך ויראה אותו. אי נמי או גם כן זימנין דחלים פעמים שמתרפא ומתמלא הנקב ואי אפשר לדעת שעשאו.

21 אמר רבא: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, הואיל ותנן סתמא כוותיה ושנינו במשנה סתם כשיטתו.

22 דתנן ששנינו בסוף המשנה: היה אוכל על השולחן עמו, והניח לגין על השולחן, לגין על הדולבקי והניח ויצא — מה שעל השולחן הוא אסור, מה שעל הדולבקי מותר, ואם אמר לו: "הוי מזוג ושותה" — אף שעל הדולבקי אסור. חביות פתוחות — אסורות, סתומות — מותרות, כדי שיפתח ויגוף ותיגוב. אם כן, פסקה המשנה במפורש שהשיעור הוא כדי שיפתח ויגוף.

23 ואומרים: פשיטא פשוט הוא, הרי הדבר נאמר במפורש במשנה! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר: את הפסקה הזו כולה רבן שמעון בן גמליאל קתני לה שנה אותה והיא עדיין המשך דבריו הקודמים, ולא דברי סתם משנה, קא משמע לן משמיע לנו רבא שאין הדבר כן.

24 ושואלים: וכי מאחר דקיימא לן כוותיה מאחר שמוחזק לנו כשיטתו של רבן שמעון בן גמליאל דלא חייש לשתומא שאינו חושש לעשיית נקב בחבית, ומצד אחר אף לדברי רבן שמעון בן גמליאל, שחושש לפתיחה והחזרה של המגופה, אין אנו חוששים, שהרי אנו אומרים כי הלכתא כוותיה הלכה כשיטתו של ר' אליעזר דלא חייש לזיופא שאינו חושש לזיוף, שבמקום שיש טרחה יתירה, כגון ביצירת מגופה חדשה, אין חוששים שיבוא הגוי לזייף, האידנא מאי טעמא לא מותבינן חמרא בזמן הזה מה טעם אין אנו משאירים יין שבחביות סתומות ביד גוים? ומשיבים: משום שיש בהן שייכא הנקב הקטן שבמגופת החבית ואנו חוששים שהגוי ירחיבנו קצת וישתה ממנו.

25 ג אמר רבא: זונה גויה, וישראל מסובין אצלה — חמרא שרי היין שנמצא שם מותר, נהי אם אמנם שתקיף חזק להו יצרא להם יצר העבירה של זנות, ולכן הם נמצאים אצלה,