ביאור שטיינזלץ על עבודה זרה נ״ט

1 שאמר ר' יוחנן משום בשם ר' שמעון בן יהוצדק: מים של רבים אין נאסרין. ומעירים: מדברי ר' יוחנן יש להבין כי הא אבל במקרה כזה, אם היו המים של יחיד היו נאסרין.

2 ותוהים: ותיפוק ליה ושתצא לו הלכה זו שאינם נאסרים, דהא שהרי מחוברין נינהו הם, ומחובר שעבדוהו אינו נאסר! ומשיבים: לא צריכא נצרכה הלכה זו אלא במקום דתלשינהו גלא שתלשם הגל למקצת המים, ונעקרו מחיבורם, ובמקרה זה אם היו של יחיד היו נאסרים.

3 ודוחים: סוף סוף הרי בגדר של אבני הר שנדלדלו מעצמן מן ההר נינהו הם, שנחלקו ר' יוחנן ובני ר' חייא מו,א באבנים כאלה, שלא היתה בהן תפיסת יד אדם, האם הן נאסרות כשנעבדו כעבודה זרה או לא, ולא נתברר בגמרא מה סבור כל אחד מהם. ואם כן תסתיים תוגדר, יתברר מכאן שר' יוחנן הוא שאמר שאבני הר אלה אסורות?

4 ודוחים: עדיין יש לומר כי לא צריכא נצרכה הלכה זו של ר' יוחנן אלא במקרה דטפחינהו בידיה שטפח בהם, במים הללו בידיו. שלא מעצמם נתלשו, כמו אבני הר שנדלדלו, אלא במגע ידי אדם, ואם היו של יחיד היו נאסרים.

5 א בדומה למעשה האחרון, ובענין יין שמזגוהו גוים, מסופר: ר' חייא בר אבא איקלע הזדמן ליישוב גבלא, חזא ראה שם בנות ישראל דמיעברן שמעוברות מגוים שעמדו להתגייר וכבר מלו ועדיין לא טבלו, חזא חמרא דמזגו ראה יין שמוזגים גוים ושתו ישראל ושותים יהודים, חזא תורמוסא דשלקי להו וראה תורמוס ששולקים, מבשלים, אותו גוים ואכלי ישראל ואוכלים יהודים, ולא אמר להו להם ולא מידי דבר לתקן את מעשיהם.

6 לאחר זמן אתא לקמיה בא לפני ר' יוחנן וסיפר לו על הדברים שראה, אמר ליה לו ר' יוחנן: צא והכרז על בניהם של אותם גוים שהן ממזרים, והכרז על יינן שאסור משום יין נסך, והכרז על תורמוסן שאסור משום בישולי גוים משום שאינן בני תורה.

7 ומסבירים: על בניהם שהם ממזרים — ר' יוחנן הולך בענין זה לטעמיה לשיטתו, שאמר ר' יוחנן: לעולם אינו נעשה לגר עד שימול ויטבול, וכיון דלא טביל שאינו טובל — גוי הוא. ולגבי מעמדם של הילדים, גם שם הולך ר' יוחנן לשיטתו, שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: גוי ועבד הבא על בת ישראל — הולד ממנה הוא ממזר.

8 ומה שאמר לו: וגזור על יינם משום יין נסך — אף שאין כזה איסור בעצם, הרי הוא אסור משום "לך לך, אמרין, נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב" לך לך, אומרים לנזיר, סחור סחור, לכרם אל תקרב, ולכן צריך להרחיק מזה.

9 ועל מה שאמר לו ר' יוחנן ועל תורמוסן גזרו משום בישולי גוים, לפי שאינן בני תורה, וצריך להרחיקם מדבר הדומה לאיסור. מדייקים: טעמא הטעם, דווקא משום שאינן בני תורה, הא אבל אם היו בני תורה שרי מותר? והאמר והרי אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל שנאכל כמות שהוא חי — אין בו משום בישולי גוים, אבל תורמוס, כיון שהוא מר מאד ודאי אין אוכלים אותו בעודו חי, ואם כן בכלל בישולי גוים הוא!

10 ומשיבים: ר' יוחנן כי הך לישנא סבירא ליה כלשון האחרת סבור הוא בענין זה, שאמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל שאינו עולה לשולחן של מלכים ללפת בו את הפת — אין בו משום בישולי גוים, והתורמוס אינו מאכל חשוב שיעלה על שולחן מלכים. ולכן, טעמא הטעם, דווקא משום שאינן בני תורה אוסרים להם, הא הרי אם היו בני תורה שרי מותר.

11 ב בעו מיניה שאלו אותו מרב כהנא: גוי מהו שיוליך ענבים לגת, אף שאינו עושה בהם דבר? אמר להו להם: אסור, משום הטעם של "לך לך, אמרין, נזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב" לך לך, אומרים לנזיר, סחור סחור, לכרם אל תקרב. איתיביה הקשה לו רב יימר לרב כהנא ממה ששנינו: גוי שהביא ענבים לגת בסלין

12 ובדודורין חביות קטנות, אף על פי שהיין כלומר, המיץ מזלף עליהן משום שהם נמעכים והמיץ יוצא מהם — בכל זאת מותר! אמר ליה לו: הביא קאמרת אומר אתה? שם מדובר כאשר כבר הביא הגוי את הענבים, ודנים אם לאסור בדיעבד, אנא אני לכתחלה קאמינא אמרתי שלא יביא.

13 א מסופר, ההוא אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא אתרוג אחד נפל לחבית יין, אידרי גוי ושקליה קפץ הגוי כדי ליטול אותו משם, אמר להו להם רב אשי לאנשים שהיו שם: נקטוה לידיה כי היכי דלא לשכשיך ביה תחזיקו את ידו כדי שלא ישכשך בו, ביין ויאסור אותו, וברצוה והטו אותה את החבית עד דשייפא שתתרוקן מן היין ואז יוכל לקחת את האתרוג.

14 ב אמר רב אשי: האי גוי דנסכיה לחמרא גוי שניסך את היין של ישראל בכוונה כדי לאסור אותו, אף על גב דלזבוניה אף על פי שלמכור אותו לגוי אחרינא אחר אסור, שהרי היין אסור בהנאה, ובכלל זה ליהנות מדמיו, מכל מקום שרי ליה למישקל דמיה מותר לו לקחת את דמיו של היין מההוא מאותו גוי, מאי טעמא מה טעם הדבר? מיקלא קלייה הרי זה כאילו שרף אותו, את היין, והוא צריך לשלם כמזיק.

15 אמר רב אשי: מנא אמינא לה מנין אני אומר אותה את ההלכה הזו? דתניא ששנויה ברייתא: גוי שנסך יינו של ישראל שלא בפני עבודה זרה — אסור, ור' יהודה בן בבא ור' יהודה בן בתירא מתירין משום שני דברים, אחד — שאין מנסכין יין אלא בפני עבודה זרה, ואחד — שאומר לו הישראל לגוי: לא כל הימנך לא הכל ממך, אין זה בכוחך שתאסור ייני לאונסי שלא מרצוני, ולכן היין בעצם מותר.

16 ג ההיא חביתא דחמרא דאישתקיל לברזא חבית יין אחת שניטל הברז שלה והיה היין נשפך ממנה, אתא הלך גוי אחד אידרי אנח ידיה עילויה וקפץ והניח את ידו על הנקב כדי שלא יישפך היין, אמר רב פפא: כל דלהדי ברזא כל שכנגד הברז, אותו חלק מן היין שממש נוגע בידו של הגוי, חמרא אסיר היין אסור,