ביאור שטיינזלץ על עבודה זרה ל״ח

1 אלא יש לומר: האיסור על שלקות גוים הוא מדרבנן מדברי חכמים, וקרא והמקרא הוא אסמכתא בעלמא בלבד.

2 א ועוד בדיני בישולי גוים, אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל דבר הנאכל כמות שהוא חי — אין בו משום בישולי גוים, שהבישול לא הפך אותו לאוכל שעשאו הגוי, שהרי אפשר לאכול אותו גם ללא בישול. ומעירים, בסורא מתנו הכי היו שונים מסורת זו כך. ואילו בפומבדיתא מתנו הכי היו שונים כך, אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת — אין בו משום בישולי גוים.

3 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהן בין שתי מסורות אלה הלכה למעשה? ומשיבים: איכא בינייהו יש הבדל ביניהן לגבי דגים קטנים וארדי פטריות, ודייסא, שאין עולים על שולחן מלכים, אף על פי שאי אפשר לאכול אותם חיים.

4 אמר רב אסי אמר רב: דגים קטנים מלוחים — אין בהן משום בישולי גוים, שהרי הם נאכלים כמות שהם. אמר רב יוסף: אם צלאן גוי — סומך ישראל עליהם משום עירובי תבשילין. ומכל מקום אי עבדינהו אם עשה אותם גוי כסא דהרסנא דגים המטוגנים בשמן וקמח — אסור.

5 ותוהים: פשיטא פשוט הדבר! ואומרים: מהו דתימא שתאמר הרסנא הדגים המלוחים הם העיקר, והם נאכלים כמות שהם, קא משמע לן משמיע לנו שקימחא הקמח הוא עיקר, ומשום הקמח אסור לאכול.

6 ב אמר רב ברונא אמר רב: גוי שהצית את האור אש באגם באחו — כל החגבים המתים שבאגם אסורין. ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אילימא אם תאמר דלא ידע הי שאינו יודע איזה מהם טהור והי ואיזה טמא, מאי איריא מה שייך, מדוע דווקא שהצית את האור גוי? אפילו הצית ישראל נמי גם כן! אלא תאמר שהוא משום בישולי גוים —

7 כי האי גוונא מי אסיר כגון זה האם הוא אסור? והאמר והרי אמר רב חנן בר אמי אמר ר' פדת אמר ר' יוחנן: האי גוי דחריך רישא גוי זה שחורך ראש של בהמה כדי להסיר את השיער — שרי למיכל מיניה מותר לאכול ממנו אפילו מריש אוניה מראש אזנו שהוא רך ועל ידי חריכה זו נתבשל, אלמא לעבורי שער קמיכוין מכאן שאנו אומרים שלהעביר את השיער מן הראש הוא מתכוון ולא לבשלו, ומשום כך הוא מותר, הכא נמי לגלויי אגמא קא מיכוין כאן גם כן לחשוף את קרקע האגם הוא מתכוון ואינו מתכוון לבישול!

8 ומשיבים: לעולם תפרש שהאיסור הוא משום דלא ידע הי שאינו יודע איזה מהחגבים טהור והי ואיזה טמא, ומעשה שהיה שהורו בו הלכה זו, בגוי היה.

9 גופא לגופו של דבר, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: האי גוי דחריך רישא גוי זה שחורך ראש — שרי למיכל מיניה אפילו מריש אוניה מותר לאכול ממנו אפילו מראש אזנו. אמר רבינא: הלכך משום כך על פי הלכה זו, האי גוי דשדא סיכתא לאתונא גוי זה שהניח יתד בכבשן כדי לייבשה ובכך לחזקה, וקבר טמן בה ישראל קרא מעיקרא דלעת חיה קודם לכן לפני שהגוי הצית את האש בתנור — שפיר דמי כשר הדבר. ושואלים: פשיטא פשוט הוא שכך! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר: לבשולי מנא קא מיכוין שלבשל את הכלי היתד התכוון והרי התכוון לשם בישול, קא משמע לן משמיע לנו: לשרורי מנא קא מיכוין שרק לחזק את הכלי, את היתד, הוא מתכוון.

10 ג אמר רב יהודה אמר שמואל: הניח ישראל בשר על גבי גחלים, ובא גוי והפך בו — מותר. ומבררים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אילימא דאי לא הפך ביה הוה בשיל אם תאמר שגם אם לא היה הופך אותו היה מתבשל, פשיטא פשוט הוא שהגוי לא עשה דבר! אלא לאו דאי לא הפך לא הוה בשיל האם לא מדובר שאם לא היה הופך לא היה מתבשל, ואם כן יש לשאול: אמאי מדוע מותר? הלוא בישולי של גוים נינהו הם!

11 ודוחים: לא צריכא נצרכה אלא במקרה כזה, דאי לא הפך הוה בשיל בתרתי שעי שאם לא היה הופך היה מתבשל בשתי שעות, והשתא קא בשיל בחדא שעתא ועכשיו הוא מתבשל בשעה אחת, מהו דתימא שתאמר: קרובי בישולא מילתא היא קירוב, החשת הבישול דבר היא לענין זה, קא משמע לן משמיע לנו שאין זה כן.

12 ומקשים: והאמר והרי אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: כל שהוא מבושל כבר כמאכל בן דרוסאי שודד ידוע, שהיה רגיל לאכול דברים מבושלים למחצה — אין בו משום בישולי גוים, ומכאן נדייק: הא הרי אם אינו כמאכל בן דרוסאי ולא התבשל עד כדי כך — יש בו משום בשולי גוים הואיל ונתבשל יותר!

13 ומשיבים: התם שם אין מדובר בהמשך הבישול, אלא כגון דאותביה בסילתא ששם אותו היהודי בסל, שלא היה יכול להתבשל, ושקליה גוי ואותביה בתנורא ולקחו הגוי והושיבו, הניחו בתנור, אבל לא במקרה שהוא כבר מונח בתנור בוער.

14 ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: מניח ישראל בשר על גבי גחלים, ובא גוי ומהפך בו עד שיבא ישראל מבית הכנסת או מבית המדרש, ואינו חושש לאיסור שבזה. וכן שופתת אשה קדירה על גבי כירה, ובאת גויה

15 ומגיסה בוחשת עד שתבא האשה היהודיה מבית המרחץ או מבית הכנסת, ואינה חוששת.

16 איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: במקרה ההפוך, שהניח גוי את הבשר על גבי הגחלים והפך בו ישראל, מהו הדין? אמר רב נחמן בר יצחק: קל וחומר הוא שמותר, אם במקרה שגמרו של התבשיל ביד גוי מותר, אם גמרו ביד ישראל לא כל שכן?

17 איתמר נמי נאמר גם כן: שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, ואמרי לה ויש אומרים שאמר רב אחא בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בין שהניח גוי והפך ישראל, בין שהניח ישראל והפך גוי — מותר, ואינו אסור עד שתהא תחלתו וגמרו ביד גוי.

18 אמר רבינא, הלכתא הלכה היא: הא ריפתא דשגר לחם זה שהסיק גוי את התנור ואפה אותו ישראל, אי נמי שגר או גם כן שהסיק ישראל ואפה גוי, אי נמי או גם כן אפילו שגר הסיק גוי ואפה גוי, ואתא ובא ישראל בין ההסקה והאפיה וחתה בה חתויי חיתוי באש מעט — שפיר דמי מותר הדבר, ואין בו משום פת גוים.

19 א דג מליח שמלחו גוי, חזקיה שרי התיר לאכול, ור' יוחנן אסר. ביצה צלויה שצלאה גוי — בר קפרא שרי התיר, ור' יוחנן אסר. כי אתא כאשר בא רב דימי אמר: אחד דג מליח ואחד ביצה צלויה — באלה חזקיה ובר קפרא שרו התירו, ור' יוחנן אסר.

20 מסופר, ר' חייא פרוואה מהמקום פרווא איקלע לבי ריש גלותא הזדמן לבית ראש הגולה, אמרו ליה לו: ביצה צלויה שצלאה גוי מאי מה דינה? אמר להו להם: חזקיה ובר קפרא שרו התירו, ור' יוחנן אסר, ואין דבריו של אחד נחשבים במקום כנגד דברי שנים, ואם כן מותר. אמר להו להם רב זביד: לא תציתו ליה אל תשמעו לו, הכי כך אמר אביי: הלכתא כוותיה הלכה כשיטתו של ר' יוחנן. כעסו עליו עבדי ראש הגולה אשקיוהו נגוטא דחלא ונח נפשיה השקו אותו כוס של חומץ חריף, ונחה נפשו, מת מחמת זה.

21 בענין זה מביאים, תנו רבנן שנו חכמים: הקפריסין, והקפלוטות כרישין, והמטליא שיבואר עניינה להלן, והחמין, והקליות חיטים קלויות שלהן של גוים — מותרין, ביצה צלויה — אסורה. שמן של גוים — ר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו הצביעו עליו והתירוהו.

22 בפירושה של "מטליא" תניא שנויה ברייתא: היא המטליא היא פשליא היא שיעתא. כל המונחים האלה לא היו ידועים, ושאלו: מאי מה היא שיעתא? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הא ארבעין שנין דנפיק האי עובדא זה ארבעים שנה שיצא מעשה זה ממצרים, ורבה בר בר חנה דידיה משלו אמר: הא שתין שנין דנפיק האי עובדא זה ששים שנה שיצא מעשה זה ממצרים, ומעירים: ולא פליגי ואינם חלוקים בענין, אלא מר בשניה ומר בשניה חכם זה בשנותיו וחכם זה בשנותיו, שרבה בר בר חנה אמר את הדברים עשרים שנה לאחר ר' יוחנן. ומה עניינו?

23 מייתו ביזרא דכרפסא וביזרא דכיתנא וביזרא דשבלילתא מביאים זרע כרפס וזרע פשתן וזרע תלתן, ותרו להו בהדי הדדי בפשורי ושורים אותם ביחד במים פושרים, ושבקו ליה עד דמקבל ומניחים אותם עד שמתחילים לנבוט, ומייתי חצבי חדתי ומלו להו מיא ומביאים כדים חדשים וממלאים אותם מים, ותרו בהו גרגישתא ומדבקין ביה ושורים בהם אדמה ומדביקים בה את הזרעים הללו, ועיילין לבי בני והולכים לבית המרחץ לרחוץ, אדנפקו מלבלבי, ואכלי מינייהו עד שהם יוצאים מהמרחץ, הצמחים הללו מלבלבים, והם אוכלים מהם, וקיירי מבינתא דרישייהו והם מתקררים על ידי כך משערות ראשם עד טופרא דכרעייהו צפרני רגליהם. אמר רב אשי, אמר לי ר' חנינא: מילין דיבורים הם אלה, גוזמה היא, שכן אין הצמחים צומחים כל כך מהר. ואמרי לה ויש אומרים: במילין בדיבורים, אם עושים דבר כזה הרי זה נעשה בכשפים. ולענייננו, למדנו מכאן כי שריית אותם זרעים בפושרים — אין בה משום בישולי גוים.

24 תנו רבנן שנו חכמים: הכוספן גפת של תמרים ושאר פירות של גוים שפעמים היו שורים אותם במים חמים כדי לעשות מהם שיכר וכיוצא בזה, שהוחמו חמין לתקנם, ביורה גדולה — אסור, ביורה קטנה — מותר. ושואלים: ואיזו היא מיהי הנחשבת יורה קטנה לענין זה? אמר ר' ינאי: כל שאין צפור דרור יכול ליכנס בתוכה, ולכן אין לחשוש שבישלו קודם לכן ביורה זו דבר איסור.

25 ושואלים: ודלמא אדמויי אדמוה ועיילוה ושמא חתכו אותו לחתיכות והכניסו אותו! אלא צריך לומר שהיורה קטנה עד כל שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס בתוכה.

26 ומקשים: והתניא והרי שנויה ברייתא: אחת יורה גדולה ואחת יורה קטנה — מותר! ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה, הא כמאן דאמר זו, האוסרת יורה גדולה, כשיטת מי שאומר: נותן טעם לפגם אסור, ויש לחשוש איפוא לטעמו של דבר איסור שהיה ביורה, הא כמאן דאמר זו, שמתירה בכל יורה, כדעת מי שאומר: נותן טעם לפגם מותר.

27 אמר רב ששת: האי מישחא שליקא דארמאי שמן שלוק, מבושל של גוים — אסור. אמר רב ספרא: למאי ניחוש לה למה נחשוש בזה? אי אם משום איערובי תערובת של דברים אחרים אסורים — הרי הוא מיסרא סרי מסריח משום כך, ובוודאי לא עשו כן, אי אם משום בישולי גוים — הרי שמן נאכל הוא כמו שהוא חי, אי אם משום גיעולי גוים שהסיר שנתבשל בו פלט געל לתוכו איסור שנתבשל בו קודם לכן — הרי נותן טעם לפגם הוא ומותר!

28 בעו מיניה שאלו ממנו מר' אסי: הני אהיני שליקי דארמאי מאי תמרים שלוקים של גוים מה דינם? ומפרטים: אם הם היו חוליי תמרים מתוקים מתחילתם — לא תיבעי תישאל לך, שבודאי שרו הם מותרים, שהרי הם נאכלים כמו שהם חיים, מרירי תמרים מרים שצריכים לבישול זה כדי למתקם — לא תיבעי תישאל לך, שבודאי אסירי הם אסורים. כי תיבעי כאשר יסתפק לך הרי זה במציעאי אמצעיים שאינם מתוקים דיים ואינם מרים ביותר, מאי מה דינם? אמר להו להם: מאי תיבעי להו מה תישאל לכם בענין זה? שרבי הרב שלי אסר דבר זה, ומנו ומי הוא רבו של ר' אסי? לוי.

29 שתיתאה מאכל שעושים מקמח של קליות זרעים קלויים באש — רב שרי התיר, אבוה אביו של שמואל ולוי אסרי אוסרים. ומעירים: בחיטי ושערי כולי עלמא לא פליגי דשרי במאכל הנעשה מקליות של חיטים ושעורים הכל אינם חולקים שמותר, ומצד אחר, בטלפחי דחלא כולי עלמא לא פליגי דאסיר בעדשים קלויות ששמים בהם חומץ הכל אינם חולקים שאסור בגלל החומץ של גוים, כי פליגי כאשר הם חולקים — הרי זה בטלפחי דמיא בעדשים של מים שמכניסים רק מים בתוכם, מר סבר חכם זה, אביו של שמואל ולוי, סבור: גזרינן הא אטו הא גוזרים אנו זה משום זה, ומר סבר וחכם זה, רב, סבור: לא גזרינן אין אנו גוזרים.

30 ואיכא דאמרי ויש שאומרים: בטלפחי דמיא כולי עלמא לא פליגי דאסיר בעדשים של מים הכל אינם חולקים שאסור, כי פליגי כאשר הם חולקים — הרי זה בחיטי ושערי בחיטים ושעורים, מר סבר חכם זה סבור: גזרינן הא אטו הא גוזרים אנו זה משום זה, ומר סבר וחכם זה סבור: לא גזרינן אין אנו גוזרים.

31 אגב זה מביאים מה שאמר רב: תרי מיני שתיתאה שני מיני מאכלי קליות שדר שלח ברזילי הגלעדי לדוד, דכתיב שנאמר: "משכב וספות וכלי יוצר חטים ושערים וקמח וקלי ופול ועדשים וקלי" שמואל ב יז, כח, שנכפל פעמיים "קלי" בכתוב, פעם לאחר חיטים ושעורים, ופעם לאחר פול ועדשים, לומר ששני מיני קלי היו. ובמסקנת ההלכה בענין זה מעירים: והשתא הוא דקא מפקי צני צני ועכשיו בימינו שמוציאים סלים סלים של שתיתא של גוים, לשוקי נהרדעא ולית דחייש להא דאבוה ואין חושש לזו של אביו של שמואל ולוי שאסרוה.

32 ב שנינו במשנה: וכבשין שדרכן לתת בתוכן יין מותרים בהנאה ואסורים באכילה. אמר חזקיה: לא שנו אלא שדרכן לתת בתוכן ביין, אבל אינו יודע אם אכן הכניסו בהם יין, אבל בידוע שיש שם יין — אסור אפילו בהנאה משום היין. ושואלים: ומאי שנא ומה שונה הדבר ממורייס מאכל העשוי מציר של דגים שנותנים בו יין, דשרו רבנן שהתירו חכמים בהנאה? ומשיבים: התם שם נותנים את היין רק לעבורי זוהמא להעביר את הזוהמה ואין הוא בא לשבח את טעמו של המורייס, הכא כאן, בכבשים, נותנים אותו למתוקי טעמא למתק את הטעם והוא נחשב כחלק ממשי של המאכל, ורוצים אנו אותו.

33 ור' יוחנן אמר: אפילו בידוע שהכניסו בו יין נמי גם כן מותר. ושואלים: ומאי שנא ובמה שונה הדבר ממורייס לדעת ר' מאיר דאסיר שאסור בהנאה?