ביאור שטיינזלץ על עבודה זרה ס״ז

1 דברי הכל אסורה שוודאי ספגה מריח היין, בפת צוננת וחבית מגופה — דברי הכל מותרת הפת, לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית מגופה, או בפת צוננת וחבית פתוחה. והא דידי וזו שלי כלומר, הדין שאני אוסר בו, בבת תיהא, נמי גם כן כפת חמה וחבית פתוחה דמי נחשב, והכל מודים שהוא אסור.

2 א שנינו במשנה: זה הכלל, כל שבהנאתו בנותן טעם לשבח הריהו אוסר. אבל כל שנותן טעם לפגם, כגון חומץ של איסור בגריסים — אינו אוסר. אמר רב יהודה אמר שמואל: הכי הלכתא כך היא ההלכה.

3 ועוד אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא שנפל החומץ לתוך גריסין רותחין, שאז טעמו פוגם, אבל אם נפל לתוך גריסין צוננין הרי אז החומץ משביח טעם הגריסין, וגם אם אחר כך הרתיחן חימם את התערובת, נעשה כמי שהשביח מתחילה ולבסוף פגם, ואסור, לפי שמתחילה היה טעמו בהם לשבח.

4 וכן כי אתא כאשר בא רבין מארץ ישראל מסר כי כך אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין, אבל נפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן, נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם, ואסור. וכן כי אתא כאשר בא רב דימי אמר כן בשם ר' יוחנן. ועוד הוסיף: וכך היו עושין בערבי שבתות בציפורי בגריסין וחומץ, וקוראין אותם בלשון שבח שחליים.

5 ב אמר ריש לקיש: נותן טעם לפגם שאמרו שאינו אוסר, הגדרתו היא — לא שיאמרו על מאכל זה: קדירה זו חסירה מלח, או יתירה מלח, חסירה תבלין, או יתירה תבלין, ובגלל זה נפגם טעמה על ידי האיסור. אלא איזהו טעם לפגם? כל שאין קדירת התבשיל חסירה כלום מלח או תבלין, ואינה נאכלת רק מפני איסור זה שפגמה.

6 ואיכא דאמרי ויש שאומרים בלשון אחרת, ולהקל: אמר ריש לקיש: נותן טעם לפגם שאמרו, אין אומרין: קדירה זו חסירה מלח, יתירה מלח, חסירה תבלין, יתירה תבלין, ומפני זה גרם האיסור לתבשיל שייפגם. אלא השתא מיהא הא פגמה עכשיו הרי היא פגומה וכיון שבפועל היא פגומה הרי זה מותר.

7 ג ועוד בענין איסור שנתערב בהיתר. אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: כל שטעמו וגם ממשו של האיסור ניכר בהיתר — אסור לאכילה ולוקין עליו, וזהו שקיבלנו במסורת, שהאוכל כזית מתערובת האיסור בכדי אכילת פרס, שיש בתערובת שיעור זה של חצי ככר לחם "פרס" נחשב כאילו היה אוכל מן האיסור עצמו.

8 אם היה זה רק טעמו ולא ממשו כגון שנימוח התבשיל — הרי הוא אסור, ואולם אין לוקין עליו, ואם ריבה טעם לפגם — מותר.

9 ושואלים, ולימא ושיאמר בפשטות: אם נתן טעם לפגם — מותר! ומשיבים: הא קמשמע לן דבר זה משמיע לנו בלשון זאת, דאף על גב דאיכא מילי אחרנייתא דפגמה בהדיה שאף על פי שיש דברים אחרים שפוגמים יחד איתו, כגון חוסר מלח או עודף תבלין, אין מתחשבים בכך, אלא כיון שפגם האיסור בטעם ההיתר — מותר. והלכתא כלישנא בתרא והלכה כלשון אחרונה של ריש לקיש בעמוד הקודם.

10 א אמר רב כהנא: מדברי האמוראים כולם שהובאו רב יהודה בשם שמואל, ורבה בר בר חנה, ורב דימי בשם ר' יוחנן, וריש לקיש נלמד שנותן טעם לפגם — מותר. אמר ליה לו אביי: בשלמא מכולהו לחיי נניח שאתה אומר שמכולם אפשר ללמוד זאת בסדר. אלא מדברי ריש לקיש כיצד נלמד? הרי "אמרו" קאמר הוא אמר, ומשמע שהוא רק מביא מה שאמרו אחרים, וליה לא סבירא ליה והוא עצמו אינו סובר כן!

11 וחוזרים לדון בעיקר דברי רב כהנא, ושואלים: האם מכלל דבריו משמע דאיכא למאן דאמר שיש מי שאומר שנותן טעם לפגם — אסור?

12 ומשיבים: אין כן, והתניא וכן שנויה ברייתא: אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח — אסור, אלו דברי ר' מאיר. ר' שמעון אומר: לשבח — אסור, ולפגם — מותר. הרי שר' מאיר סבור כן.

13 ושואלים: מאי טעמא מה הטעם של ר' מאיר? גמר לומד הוא מגיעולי גוים, מקדירות שהתבשל בהן מאכל גוים, שהתורה הצריכה הכשר לכלים ששללו ישראל ממדין במדבר לא, כב —כג, גיעולי גוים לאו האם אין זה נותן טעם לפגם הוא? שהרי טעם האוכל שבהם נפגם במשך הזמן ואינו אלא פוגם בתבשיל, ובכל זאת אסר רחמנא אסרה אותו התורה, הכי נמי כך גם כן בכל מקרה לא שנא אינו שונה, ואף טעם לפגם אסור.

14 ואידך והאחר, ר' שמעון שמתיר טעם לפגם, מה הוא משיב לראיה זו? הוא מסביר כדברי רב הונא בריה בנו של רב חייא, שאמר רב הונא בריה בנו של רב חייא: לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא יום כלומר, שנתבשל בה האיסור בו ביום, שהטעם שהיא נותנת שלא לפגם הוא. ואידך והאחר, ר' מאיר, מה הוא אומר? קדירה בת יומא נמי גם כן אי אפשר שלא פגמה פורתא תיפגם מעט מאז שנתבשלה, ובכל זאת אסרה אותה התורה.

15 ושואלים: ור' שמעון, שסבור שנותן טעם לפגם מותר, מאי טעמא מה הטעם לשיטתו? דתניא ששנויה ברייתא, נאמר: "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה" דברים יד, כא, ומכאן הוא למד כך: כל הראויה לגר שאפשר לאכול אותה — הרי קרויה נבילה ואסורה,