ביאור שטיינזלץ על עבודה זרה מ״ח

1 א משנה שלש אשרות הן לענין איסור עבודה זרה וביטולה: אילן שנטעו מתחלה לשם עבודה זרה — הרי זו אשרה שכולה אסורה. אילן שגידעו חתך חלק מהגזע או פיסלו. חתך חלק מענפיו לשם עבודה זרה, והחליף הוציא ענפים חדשים — נוטל מה שהחליף ושורפו, שמה שצמח בה גדל לשם עבודה זרה, ומה שהיה באילן מקודם — מותר. אשרה שלישית היא שהעמיד תחתיה עבודה זרה, ואחר כך נטלה משם — הרי זו האשרה מותרת.

2 ב גמרא על מה ששנינו שאילן שלא נטעו מתחילה לשם עבודה זרה נאסר כשגידעו ופסלו לשם עבודה זרה, אמרי דבי אמרו החכמים מבית מדרשו של ר' ינאי: והוא שהבריך והרכיב בגופו של אילן.

3 ומקשים: והאנן והרי אנו "גידעו ופיסלו" תנן שנינו, משמע שדי אם חתך מענפיו, ואפילו לא עשה פעולה של גידול ונטיעה באילן!

4 אלא כי איתמר כאשר נאמרו הדברים של ר' ינאי — לא כדי לאסור את מה שגדל נאמר, אלא לענין ביטול איתמר נאמר, דאף על גב שאף על פי שהבריך והרכיב בגופו של אילן, כי כאשר נטל מה שהחליף — שפיר דמי יפה, כשר הדבר, ומסבירים: שמהו דתימא שתאמר: כיון שהבריך והרכיב בגופו של אילן, כאילן שנטעו מתחלה דמי ייחשב, וליתסר כולה ושיאסר כולו ולא רק מה שהוסיף, קא משמע לן משמיע לנו שאין הדבר כן.

5 אמר שמואל: המשתחוה לאילן — תוספתיה הנוסף לו לאילן מאותה שעה, אסורה. מתיב מקשה על כך ר' אלעזר מן המשנה: גידעו ופיסלו לעבודה זרה והחליף — נוטל מה שהחליף. ונדייק מכאן: דווקא גידעו ופיסלו — אין כן, שעשה מעשה בגופו של האילן, לא גידעו ופיסלו — לא, משמע שבהשתחוואה בלבד אינו נאסר!

6 ומשיבים: אמר לך יכול לומר לך שמואל: הא מני זו, המשנה, כשיטת מי היא? שיטת רבנן חכמים היא, שאינם אוסרים אילן שהשתחווה לו לאחר שניטע בהיתר, ושמואל שאמר את דבריו הרי זה כדעת ר' יוסי בר יהודה, שאמר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו — אסור.

7 מתקיף לה מקשה על כך רב אשי: ממאי ממה מסיק אתה שר' יוסי בר יהודה ורבנן וחכמים בתוספת שצמחה מכאן ולהבא פליגי הם חלוקים? דלמא שמא נאמר כי תוספת שצמחה בו מזמן שעבד אותו — לדברי הכל אסור, ובעיקרו גזעו של עץ שגדל בהיתר פליגי הם חלוקים, ש

8 ר' יוסי בר יהודה סבר סבור: עיקרו נמי גם כן אסור, דכתיב שנאמר: "ואשריהם תשרפון באש" דברים יב, ג, ושריפה מכלה הכל, ומכאן שכל האילן הנעבד אסור, ורבנן סברי וחכמים סבורים: עיקר אילן שרי מותר, דכתיב שנאמר: "ואשירהם תגדעון" דברים ז, ה, וגידוע מותיר באילן חלק שלא נכרת, איזהו אילן שגידועו אסור ועיקרו שרי מותר? הוי אומר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו!

9 וכי תימא ואם תאמר: הא דלא מתרצינן הכי הרי אין אנו מתרצים כך את המקראות, כאשר נתפרשו שיטות אלה בגמרא לעיל עבודה זרה מה,ב — איפוך הפוך ואמור את ההסבר שנתנו לשיטת רבנן חכמים לשיטתו של ר' יוסי בר יהודה, ואת ההסבר לשיטת ר' יוסי בר יהודה אמור לשיטת רבנן חכמים!

10 את ההצעה הזו דוחים: לפי פירוש זה, שהתוספת אסורה לדברי הכל, אם כן משנתנו ששנינו בה שאם גידעו ופיסלו נאסרה התוספת, מאן קתני לה מי שונה אותה? לא רבנן חכמים ולא ר' יוסי בר יהודה, ומפרטים: אי אם תאמר כרבנן חכמים, בלא גידעו ופיסלו נמי גם כן תוספת אסורה, אי אם תאמר כר' יוסי בר יהודה, עיקר אילן נמי גם כן אסור!

11 ומתרצים: אי בעית אימא רבנן אם תרצה אמור שהוא שיטת חכמים ואי בעית אימא ואם תרצה אמור שהוא שיטת ר' יוסי בר יהודה. ומסבירים: אי בעית אימא אם תרצה אמור שהוא כשיטת ר' יוסי בר יהודה, כך נפרש: כי קאמר כאשר אומר ר' יוסי בר יהודה שבלא גידעו ופיסלו אלא בעבודה בלבד גם כן עיקר אילן אסור — הרי זה כשעושה זאת בסתמא בסתם בלי לעשות דבר בגוף האילן, אבל גידעו ופיסלו — בגידוע גלי אדעתיה גילה דעתו שבתוספת ניחא ליה נוח לו שתהיה עבודה זרה, בעיקר אילן לא ניחא ליה נוח לו ואינו עושה אותו לעבודה זרה.

12 ולהיפך, איבעית אימא רבנן אם תרצה אמור שהוא שיטת חכמים, "גידעו ופיסלו" איצטריכא ליה הוצרכה לו לומר שרק התוספת אסורה, ומדוע? סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: כיון דעבד ליה שעושה לו לאילן מעשה בגופיה בגופו, עיקר אילן נמי ליתסר גם כן שייאסר, קמשמע לן משמיע לנו שלדעתם אין נאסר בכך אלא התוספת, ולא האילן עצמו.

13 ג משנה איזו אשרה? כל שיש תחתיה עבודה זרה. ר' שמעון אומר: כל שעובדין אותה עצמה. ומעשה ביישוב צידן באילן שהיו עובדין אותו לעבודה זרה, ומצאו תחתיו גל אבנים, אמר להן ר' שמעון: בדקו את הגל הזה, ובדקוהו ומצאו בו צורה של אליל, אמר להן: הואיל ולצורה הן עובדין, נתיר להן את האילן, שהאילן עצמו אינו אסור.

14 ד גמרא שנינו במשנה: איזהו אשרה. ויש לשאול: והא אנן והרי אנו "שלש אשרות" תנן שנינו במשנה הקודמת, ובכללן אשרה זו! ומשיבים: הכי קאמר כך אמר במשנה הקודמת: שלש אשרות הן, שתים נחשבות אשרה לדברי הכל, ואחת היא מחלוקת של ר' שמעון ורבנן וחכמים, וכך צריך להבין את משנתנו: איזו היא אשרה שנחלקו בה ר' שמעון וחכמים? כל שיש תחתיה עבודה זרה, ואילו ר' שמעון אומר: כל שעובדים אותה היא אשרה.

15 ושואלים לענין הלכה: איזו היא אשרה סתם? כיצד יודעים אם אילן מסויים הוא עדיין עבודה זרה? אמר רב: כל שכומרים של עבודה זרה יושבין תחתיה ואין טועמין מפירותיה, משמע שהם סבורים שהיא מוקדשת לעבודה זרה. ושמואל אמר: אפילו אמרי אומרים אנשים: הני תמרי התמרים האלה של אילן זה הולכים לבי לבית נצרפי מין עבודה זרה — הרי האילן אסור, דרמי בי שיכרא ושתי ליה שמטילים אותם למקום שעושים שיכר ושותים אותו את השיכר ביום אידם. אמר אמימר, אמרו לי סבי זקני דפומבדיתא: הלכתא הלכה כשמואל.

16 א משנה לא ישב בצילה של אשירה, גם אם אינו יושב תחתיה ממש, כלומר תחת ענפיה, שהרי הוא נהנה כך מעבודה זרה, ואם ישב — טהור. ולא יעבור תחתיה ממש, ואם עבר — טמא. אבל אם היתה גוזלת את הרבים שענפיה יוצאים לרשות הרבים, ועבר תחתיה — טהור.

17 ב גמרא שנינו במשנה: לא ישב בצילה. ושואלים: פשיטא פשוט שכן הוא, שהרי נמצא נהנה מעבודה זרה! אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: לא נצרכא נצרכה הלכה זו אלא לצל צילה, כלומר, לצל המתארך שלה, שהוא ארוך מקומתה של האשירה עצמה.

18 ושואלים: האם מכלל דברים אלה נלמד שבצל שהוא באורך קומתה, אם ישב — טמא? ודוחים: לא, יש לפרש שאפילו לצל קומתה נמי גם כן, אם ישב — טהור, והא קא משמע לן ודבר זה משמיע לנו, שאפילו לצל צילה לא ישב לכתחילה.

19 איכא דמתני לה אסיפא יש שהיו שונים דבר זה על הסוף, הקטע הבא של המשנה ששנינו בו: ואם ישב — טהור. ושואלים: פשיטא פשוט שכן הוא! אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: לא נצרכא נצרכה הלכה זו אלא לצל קומתה. ותוהים: מכלל הדברים תלמד שלצל צילה אפילו לכתחלה ישב? ודוחים: לא, הא קא משמע לן דבר זה משמיע לנו, שאפילו לצל קומתה, אם ישב — טהור.

20 ג ועוד שנינו במשנה: ולא יעבור תחתיה, ואם עבר — טמא. ומסבירים: מאי טעמא מה הטעם שהוא טמא? אי אפשר דליכא שאין תקרובת עבודה זרה מתחת לעץ, והיא מטמאת. וכיון שהעץ מאהיל על הטומאה ועליו — הריהו נטמא מחמת אוהל הטומאה.

21 ומעירים: מני שיטת מי היא? שיטת ר' יהודה בן בתירא היא. דתניא ששנויה ברייתא, ר' יהודה בן בתירא אומר: מנין לתקרובת עבודה זרה שמטמאה באהל כמת? שנאמר: "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים" תהלים קו, כח כלומר, זבחים שזבחו לעבודה זרה, ומן ההשוואה בכתוב נלמד: מה מת מטמא באהל — אף תקרובת עבודה זרה מטמא באהל.

22 שנינו במשנה: היתה גוזלת את הרבים, ועבר תחתיה — טהור. איבעיא להו נשאלה להם, לחכמים השאלה: האם הלשון היא לשון דיעבד, שאם עבר תחתיה טהור, ואולם לכתחילה אין לעשות כן, או הכוונה שלכתחילה עובר תחתיה וטהור? ר' יצחק בן אלעזר משמיה משמו של חזקיה אמר: עובר תחתיה לכתחילה, ור' יוחנן אמר: אם עבר.

23 ומעירים: ולא פליגי ואין הם חלוקים בהלכה: הא דאיכא דירכא אחרינא זה שיש דרך אחרת לעבור בה, ואז לא יעבור לכתחילה, הא דליכא דירכא אחרינא זה שאין דרך אחרת, ואז עובר תחתיה אפילו לכתחילה.

24 מסופר, אמר ליה לו רב ששת, שהיה עיוור, לשמעיה לשמשו שהיה מוליך אותו: כי מטית להתם ארהיטני כאשר אתה מגיע לשם, מתחת לצל האשירה שברחוב, הריצני. ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי דליכא דירכא אחרינא אם שאין דרך אחרת, למה לי "ארהיטני" הריצני? מישרא שרי הרי מותר הדבר! ואי דאיכא דירכא אחרינא, כי אמר "ארהיטני" מי שרי ואם שיש דרך אחרת, כאשר אומר לו "הריצני" האם מותר?

25 ומשיבים: לעולם תפרש דליכא דירכא אחרינא שאין דרך אחרת, וכפי שנאמר לעיל מותר הדבר, ובכל זאת אדם חשוב שאני שונה, שצריך להיזהר במעשיו יותר, שלא ילמדו ממנו לעשות כן לכתחילה.

26 ד משנה זורעין תחתיה תחת האשירה ירקות בימות הגשמים, שצל האילן אינו מביא כל תועלת לירקות שתחתיו, ואף מונע מהם את השמש. אבל לא בימות החמה, לפי שאין הצל מזיק להם, והוא אף מגן על הירקות מן השמש. והחזירין חזרת, חסה אין זורעים תחתיה לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, שגם בימות הגשמים הצל טוב להם. ר' יוסי אומר: אף לא יזרע תחת האשירה ירקות בימות הגשמים, מפני שהנביה השלכת נושרת עליהן והוה ומשמשת להן לזבל, ואם כן הריהו נהנה מעץ האשירה.

27 ה גמרא על המחלוקת במשנתנו, שואלים: למימרא האם לומר שר' יוסי סבר סבור: זה וזה גורם — אסור כלומר, אם יש שני גורמים לדבר, שאחד מהם מותר ואחד אסור, אסורה התוצאה. ולכן אף שהירקות ניזונים מן הקרקע שהיא מותרת — אסור הדבר, משום הנביה של עצי האשירה, ורבנן אמרי וחכמים אומרים: זה וזה גורם — מותר, ולכן הם מתירים?

28 הא איפכא שמעינן להו הרי ההיפך אנו שומעים אותם, דתנן ששנינו במשנה, ר' יוסי אומר: עבודה זרה שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. אמרו לו: אם זורה אותה לרוח אף היא נעשה זבל, והרי נאמר: "לא ידבק בידך מאומה מן החרם" דברים יג, יח, ומשמע שחכמים הם החוששים להנאה מזבל של עבודה זרה, ור' יוסי אינו חושש לכך, ואם כן,

29 קשיא דרבנן אדרבנן קשה מדברי חכמים על דברי חכמים, קשיא קשה מדברי ר' יוסי על דברי ר' יוסי!

30 ומעירים: בשלמא נניח מדברי ר' יוסי על דברי ר' יוסי לא קשיא קשה: התם שם, שהוא מפזר וזורה לרוח דקאזיל שהולך הכל לאיבוד ואינו נעשה זבל במקום אחר — מתיר, הכא דלא קאזיל כאן שאינו הולך לאיבוד, אלא נצבר על גבי הירקות — אסור.

31 אלא דרבנן אדרבנן קשיא מדברי חכמים על דברי חכמים קשה! ומתרצים: איפוך הפוך את השיטות.

32 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: לא תיפוך אל תהפוך, אלא הסבר את דברי ר' יוסי כדשנין כמו שתירצנו, דרבנן ואת דברי חכמים כדאמר כמו שאמר רב מרי בריה בנו של רב כהנא בענין אחר, בדרך הפשטת העור בבכור בהמה: מה שמשביח בעור כשמפשיט אותו בדרך מסויימת פוגם בבשר,

33 הכא נמי כאן גם כן, מה שמשביח האילן בנביה בשלכת הנושרת ממנו פוגם בצל שהוא מאפיל על הירקות, ואם כן בסך הכל אינו נהנה מן העבודה הזרה.

34 ולעצם הענין שואלים: והאם סבר ר' יוסי שזה וזה גורם אסור? והתניא והרי שנינו במשנה, ר' יוסי אומר: נוטעין יחור מענף של עץ שהוא ערלה, שאף שערלה אסורה בהנאה — אין איסור ערלה בענפים, ואין נוטעין אגוז של ערלה, מפני שהוא פרי ואסור בהנאה. ואמר רב יהודה אמר רב: מודה ר' יוסי, שאם נטע אגוז של ערלה, ואת מה שצמח או הבריך או הרכיב בעץ רגיל — מותר מה שגדל בו.

35 ותניא נמי הכי ושנויה ברייתא גם כן כך: מודה ר' יוסי