רש"י על תמורה ג׳ ב:ד׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על תמורה ג׳ ע״ב:ג׳ רש"י על תמורה ג׳ ע״ב:ה׳ »

1 תמורה פתח ↗

מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי אֲבָהוּ: שְׁבוּעַת שֶׁקֶר הֵיכִי דָּמֵי? אִי נֵימָא דַּאֲמַר ״שֶׁלֹּא אוֹכַל״ וַאֲכַל — הָתָם הוּא מַעֲשֵׂה עֲבַד, וְאֶלָּא דְּאָמַר ״שֶׁאוֹכַל״ וְלָא אֲכַל — הָהוּא מִי לָקֵי? וְהָאִיתְּמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל כִּכָּר זֶה הַיּוֹם״ וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא אָכַל — רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמְרִי: אֵינוֹ לוֹקֶה.

2 תמורה פתח ↗

3 אבן האזל על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח פתח ↗

המטיל מום בקדשים כגון שסימא עינו או קטע ידו לוקה שהרי נאמר בקרבן כל מום לא יהיה בו מפי השמועה למדו שזה אזהרה שלא יתן בו מום, ואינו לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים שהרי ראוי לקרבן ופסלו, אבל בזמן הזה אע"פ שעבר בלא תעשה אינו לוקה. הכ"מ הביא הגמ' דע"ז דף י"ג דאמר בגמ' במה דפריך ולישויה גיסטרא דבזה"ז אינו עובר משום מטיל מום, ופירש"י דלא הוי אלא נראה כמטיל מום, וכתב ע"ז הכ"מ ודעת רבינו דאסור מדאורייתא אלא שאינו לוקה, ודבריו תמוהים דא"כ למה אמר בגמ' מפני שנראה כמטיל מום וגם משני השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה, ולשון זה ודאי מפורש דליכא איסור מדאורייתא, וכן תמה הלח"מ ונשאר בצ"ע. והנראה בזה דהנה צריך לבאר עיקר ד' הרמב"ם שכתב שעבר בלא תעשה ואינו לוקה דמאיזה טעם אינו לוקה אם עבר בל"ת בשלמא אי אמרינן דלא עבר משום שאינו ראוי להקרבה ניחא, אבל אם לא מהני טעם זה שלא יעבור בל"ת, למה מהני טעם זה שלא ילקה, והנה עיקר טעמא לחלק בין ראוי להקרבה ובין אינו ראוי להקרבה כתב רש"י בע"ז דף י"ג בד"ה בזמן שבהמ"ק קיים דקרינא ביה תמים יהיה לרצון להקריב והיינו דעל זה כתיב כל מום לא יהיה בו דהוא חד קרא, והנה לפי"ז לכאורה אם נהרס המזבח דבאותה שעה אינו ראוי להקרבה לדידן דקיי"ל בע"ח אינן נדחין ולא נפסלו ה"נ נימא דאם הטיל באותה שעה מום פטור דעכ"פ באותה שעה אינם ראוים להקריב ולא מצינו זה, וע"כ דכיון דכשיתקנו המזבח יהיה ראוי להקריב קרינא ביה תמים יהיה לרצון דהא אם לא עשה בו מום הי' ראוי להקריבו כשיתוקן, ולכן לא דמי לשלמים ששחטן בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל דפטור דבאותה שעה אינו ראוי לפתח אוהל מועד דשם אנו רואים רק בשעת השחיטה אם הוא ראוי לפתח אוהל מועד, אבל הכא דכתיב תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו אינו דוקא בשעת הטלת המום, אלא אם הוא אפשר להיות לרצון אז עובר בהטלת מום על כל מום לא יהיה בו, והיינו דאם הטיל בו מום בשעה שנהרס ותיקנו את המזבח הא אחר שתיקנו הי' ראוי להיות לרצון וא"כ גרם בהטלת המום פסלות הקרבן. לכן בזמן שאין בהמ"ק קיים דאפשר אינו עומד שיבנה בהמ"ק בקרוב, והקרבן ע"כ ימות מקודם א"כ לא גרם בהטלת המום פסלות בקרבן שהי' אפשר להקריבו ונמצא דאם באמת יבנה בהמ"ק בקרוב הוי כמו שעשה מום בקרבן בשעה שנהרס המזבח, אלא דמ"מ אינו לוקה כיון דבאותה שעה לא הי' ידוע אם הוא ראוי ועומד להקריב, ונמצא דכל זה בשעשה בו מום ונשאר חי דאם יבנה בהמ"ק יתברר שעשה מום בקרבן שהי' ראוי להקריבו אבל בשוייה גיסטרא דנהרג לגמרי, וכיון דעכשיו ליכא בהמ"ק א"כ ליכא זמן שיהי' המום פוסלו מלהקריבו, ולכן שפיר דבזה ליכא איסור מדאורייתא. -הערות רבנו בגיליון ספרו- בד"ה לכן במש"כ אבל בשוי' גיסטרא דנהרג לגמרי וכיון דעכשיו ליכא ביהמ"ק א"כ ליכא זמן שהמום פוסלו וכו', ונ"ב העירוני דרבא לא קאי על שוי' גיסטרא אלא על עיקור משום דשוי' גיסטרא ודאי עובר על לא תעשון וכן הוא בפי' הר"ח והמאירי, אכן התוס' בזבחים דף נ"ט ע"ב כתבו להדיא דרבא קאי על שוי' גיסטרא. ע"כ. איברא דלכאורה אינו מיושב דהא אין כאן חסרון אלא משום דהוי התראת ספק והרמב"ם פסק בפט"ז מהל' סנהדרין גבי קיימו ולא קיימו דהתראת ספק שמה התראה אכן בפ"ה מהל' שבועות הל' ב' גבי נשבע על אחרים שיעשו כך כתב הרמב"ם ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו ונמצא כשמתרין בו בעת שנשבע התראת ספק היא שאין לוקין אלא א"כ הי' לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהל' סנהדרין, ומד' הכ"מ משמע דמפרש דטעמא משום דלאו דשבועה הוא עצמו שחידש האיסור בשבועתו, וע"ז כתב הכ"מ צריך לדעת מנין לרבנו חילוק זה, ועכ"פ לד' הכ"מ בלאו שמפורש בתורה סובר הרמב"ם דהתראת ספק שמה התראה, אכן קשה לדברי הכ"מ במה שפסק הרמב"ם שם בפ"ד הל' י"ז בנשבע שלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל האיסור ואח"כ אכל את התנאי, דבגמ' תלינן זה בדין התראת ספק אם שמה התראה, והרמב"ם פסק דשתיהם במזיד חייב וקשה דהא כאן נמי בשבועה מיירי ואין הלאו מפורש בתורה. והנה יש לפרש ד' הרמב"ם באופן אחר דמה שכתב בפ"ה אלא א"כ היה הלאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהל' סנהדרין, היינו דשם הא מיירי בלאו שניתק לעשה דהלאו מפורש בתורה ואין כאן ספק לאו אלא דאם יקיים העשה יתקן את הלאו ויהי' פטור ממלקות, ובזה פסק דהתראת ספק שמה התראה, וראיתי אח"כ שכן רצה הלח"מ לפרש רק שהקשה דא"כ לא יתיישב באכל האיסור ואח"כ התנאי למה פסק דחייב כשאכל שתיהן במזיד, ועוד דהא סבר ר' יוחנן נמי הכי בשבועה שאוכל ככר זה היום דהתראת ספק שמה התראה לכן פי' הלח"מ דבנשבע שיזרוק פלוני צרור לים הוה ספק למה דומה איסור זה אם לשבועת שוא או לשבועת שקר, וזהו שכתב אלא א"כ היה הלאו מפורש בתורה, אבל לדעתי הוא דוחק גדול לפרש כן, ובודאי אין כאן שבועת שוא מדאורייתא דהוא דוקא בנשבע על אבן שהוא זהב וכאן אין החיוב אלא משום שבועת שקר, והרמב"ם כתב רק דמכין אותו מכת מרדות שגרם לשבועת שוא אבל אין כאן שבועת שוא מה"ת ובכלל אין הלשון אא"כ הי' הלאו שבו מפורש בתורה משמע כפירושו. ונראה דבאמת עיקר הפי' בדברי הרמב"ם הוא כמו שרצה הלח"מ לפרש דגבי לאו הניתק לעשה הלאו שבו מפורש בתורה, אלא דמ"מ חזינן מזה דאף דעכ"פ חיוב המלקות עומד בספק דאם יקיים העשה יפטר מ"מ כיון דהאיסור הוא ודאי חייב מלקות, ומה דהרמב"ם פסק דחייב מלקות גבי אכל האיסור ואח"כ התנאי, דבגמ' תולה זה בדין התראת ספק, זהו משום דר' יוחנן ור"ל הא פליגי בשני מקומות א' בשבועות דף ג' ע"ב בשבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה דר' יוחנן אמר פטור משום דהוי לאו שאין בו מעשה, ור"ל אמר דפטור משום דהו"ל התראת ספק ור' יוחנן סבר התראת ספק שמה התראה ומוכיח ר' יוחנן מנותר דפטור רק משום דהוי ניתק לעשה דשרפה ולא משום התראת ספק, דנותר הוי נמי התראת ספק כמו שאוכל ככר זה היום דכשמתרין בו יש לו עוד שהות וא"א לצמצם הרגע האחרון שיכול עוד לאכול ואינו אוכל, ונמצא דכל סוף היום הוא בספק רק כשלא אכל כל היום עבר, ולפלא על הלח"מ שם דמפרש התראת ספק דנותר משום דהוי ניתק לעשה, והמעיין בסוגיא דשבועות ודמכות יראה דא"א לפרש כן, ועוד פליגי ר"י ור"ל במכות ט"ז גבי קיימו ולא קיימו דר"י סבר דחייב משום דהתראת ספק שמה התראה, ושם אמר בגמ' דאזלו לטעמייהו, ומ"מ יש לבאר דבמקצת לא דמי זה לזה דגבי נשבע שאוכל ככר זה היום וכן בנותר הא כל העבירה עבר במזיד שבמזיד לא אכל כל היום. ואף דע"כ צ"ל דאין זמן מבורר דנוכל לומר דזהו הרגע האחרון שיכול לאכול דא"כ אפשר להתרותו לפני רגע זה ובגמ' מוכח דבכל גווני הוי התראת ספק דאל"כ מה מוכיח ר"י מנותר דצריך לטעמא דניתק לעשה הא צריך לזה אפי' אם התרו בו ברגע האחרון דג"כ פטור, וע"כ דא"א לצמצם וכמש"כ ועיין בתמורה דף ג' ברש"י ד"ה וכה"ג וצ"ע וא"כ לכאורה לא הוי מזיד גמור דהא בעצמו אינו יודע וכשעבר הזמן שוב אינו יכול לאכול, מ"מ יש לומר ע"פ דברי האגודה שהביא הב"י בחו"מ ס' כ"ז הביאו הקצוה"ח סי' נ"ה דאם מקודם הי' יכול לעשות ולבסוף נאנס לא מיקרי אונס ע"ש בקצוה"ח מה דשו"ט בזה, א"כ יש לומר דעכ"פ בין בנותר בין בנשבע שיאכל ככר זה היום מיקרי מזיד גמור כיון שהיה יכול לאכול כל היום ולא אכל, אלא דמ"מ התראת ודאי לחייב מלקות לא מיקרי כיון דכל רגע יכול לומר שיש לו עוד שהות. ומבואר מה דמדמי רבא דין אכליה לאיסורא והדר אכליה לתנאיה לנשבע שאוכל היום וכמו שפירש"י שם בדף כ"ח ע"ב בשבועות דבזה נמי עיקר העבירה היא במזיד כשאכל האיסור ואח"כ התנאי שתיהן במזיד, אבל בשבועה שיזרוק פלוני הא סוף העבירה מה שלא זרק לא היה כלל בזדון הנשבע וכן גבי קיימו ולא קיימו הא מה דחייב אם לא קיימו הוא אפי' לא קיימו באונס, ולכן דימה הרמב"ם דין שבועה שיזרוק פלוני לדין קיימו ולא קיימו, ולכן חילק ביניהם דהתם עיקר הלאו מפורש בתורה דקיום העשה הוא רק לפוטרו ממלקות משא"כ בשבועה שיזרוק פלוני לים, אבל לא דמי לדין נשבע שאוכל ככר זה היום דשם אינו פטור משום התראת ספק וכנ"ל דהוי רק ספק בהתראת המלקות, אבל בעבירה עצמה מזיד הוא ומיושב מה דאמר הגמ' במכות דאזלו לטעמייהו מהא דקיימו ולא קיימו לדין אוכל ככר זה היום, משום דלדין חיוב המלקות ודין ההתראה הא הוו בשניהם התראת ספק דגם בקיימו ולא קיימו בדין חיוב המלקות הוי התראת ספק, אבל מ"מ להלכה סובר הרמב"ם דבשבועה שיזרוק פלוני לים גם ר' יוחנן מודה דפטור וטעמו דהא בין רב בין שמואל, דפליגי בשבועות כ"ה, בשבועה שזרק פלוני צרור לים, סברי דבשבועה שיזרוק פלוני פטור ופליגי רק בשבועה שזרק אם בעינן איתא בלהבא, ולכן מוכח דבשבועה שיזרוק הכל מודים דפטור, דסוף החיוב מה שלא זרק פלוני לא הי' בזדון של הנשבע כלל, ומשום זה חילק הרמב"ם מדין קיימו ולא קיימו דחייב אף שלא קיים באונס כגון שנשרף דשם עיקר הלאו מפורש בתורה וכמש"כ, אבל באכל האיסור ואח"כ אכל התנאי אינו דומה כלל לשבועה שיזרוק דהא כל העבירה היתה במזיד בין אכילת האיסור בין אכילת התנאי, וכן בשבועה שאוכל ככר זה היום ורק דההתראה לגבי המלקות היתה בספק ובזה קיי"ל כר' יוחנן דשמה התראה. ועכשיו מיושב דהיכי דעיקר העבירה היתה בספק גם הרמב"ם סובר דהתראת ספק לא שמה התראה ומשום דגם ר' יוחנן מודה בזה וכמו בשבועה שיזרוק פלוני וכנ"ל ומבואר מה שכתבתי במטיל מום בקדשים בזה"ז דאף שעובר בל"ת אינו לוקה דבזה עיקר העבירה הוא בספק.

4 מעשה עבד - ובדין הוא דלילקי שהרי אכל ועשה מעשה:

5 ולא אכל - דלאו היינו מעשה:

6 וכי האי גוונא מי לקי - בתמיה:

« רש"י על תמורה ג׳ ע״ב:ג׳ רש"י על תמורה ג׳ ע״ב:ה׳ »