רש"י על תמורה ל״ג ב:י״ז

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על תמורה ל״ג ע״ב:ט״ז רש"י על תמורה ל״ד ע״א:א׳ »

1 תמורה פתח ↗

וְאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִין: חָמֵץ בַּפֶּסַח — יִשָּׂרֵף, וּתְרוּמָה טְמֵאָה, וְהָעׇרְלָה, וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, אֶת שֶׁדַּרְכָּן לִשָּׂרֵוף — ישרף, וְאֶת שֶׁדַּרְכָּן לְהִקָּבֵר — יִקָּבֵר, וּמַדְלִיקִין בְּפַת וּבְשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה. כׇּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁנִּשְׁחֲטוּ חוּץ לִזְמַנָּן וְחוּץ לִמְקוֹמָן — הֲרֵי אֵלּוּ יִשָּׂרֵפוּ.

2 תמורה פתח ↗

2 פסחים פתח ↗

לְרַבִּים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְהוֹצִיא אֶת הַנָּטוּעַ לְרַבִּים. מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא — דִּכְתִיב ״וּנְטַעְתֶּם״, לְיָחִיד מַשְׁמַע, לְרַבִּים לָא מַשְׁמַע. כְּתַב רַחֲמָנָא ״לָכֶם״ — לְהָבִיא אֶת הַנָּטוּעַ לְרַבִּים. וְרַבִּי יְהוּדָה: ״וּנְטַעְתֶּם״ מַשְׁמַע בֵּין לְרַבִּים בֵּין לְיָחִיד, וְ״לָכֶם״ בֵּין יָחִיד בֵּין רַבִּים מַשְׁמַע. הָוֵי רִבּוּי אַחַר רִבּוּי — וְאֵין רִבּוּי אַחַר רִבּוּי אֶלָּא לְמַעֵט. וַהֲרֵי תְּרוּמָה, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְכׇל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ״, וּתְנַן: מְעָרְבִין לְנָזִיר בְּיַיִן, וּלְיִשְׂרָאֵל בִּתְרוּמָה! אָמַר רַב פָּפָּא: שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא ״תְּרוּמַתְכֶם״ — שֶׁלָּכֶם תְּהֵא. וְאִידַּךְ? ״תְּרוּמַתְכֶם״ — דְּכׇל יִשְׂרָאֵל קָאָמַר. וַהֲרֵי נָזִיר, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל״, וּתְנַן: מְעָרְבִין לַנָּזִיר בְּיַיִן. אָמַר מָר זוּטְרָא: שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא ״נִזְרוֹ״ — שֶׁלּוֹ יְהֵא. רַב אָשֵׁי אָמַר: ״קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ״, גִּידּוּלוֹ קָדוֹשׁ, וְאֵין דָּבָר אַחֵר קָדוֹשׁ. מִידֵּי ״וְאֵין דָּבָר אַחֵר״ כְּתִיב?! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְמָר זוּטְרָא. וַהֲרֵי חָדָשׁ, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״לֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה״, וּתְנַן: קוֹצֵר לְשַׁחַת, וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה! אָמַר רַב שְׁמַעְיָה: שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא: ״קְצִירְכֶם״ — קְצִירְכֶם שֶׁלָּכֶם יְהֵא. וְאִידַּךְ? ״קְצִירְכֶם״ — דְּכׇל יִשְׂרָאֵל מַשְׁמַע. וַהֲרֵי שְׁרָצִים, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל״, וּתְנַן: צַיָּידֵי חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לָהֶם מִינִין טְמֵאִין — מוּתָּרִין לְמוֹכְרָן לְגוֹיִם. שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״לָכֶם״ — שֶׁלָּכֶם יְהֵא. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נָמֵי! שָׁאנֵי הָכָא, דְּאָמַר קְרָא: ״יִהְיוּ״ — בַּהֲוָיָיתָן יְהוּ. וּלְחִזְקִיָּה, לְמָה לִי לְמִיכְתַּב ״לֹא יֵאָכֵל״, וּמַיְיתֵי ״לָכֶם״ לְמִישְׁרְיֵיהּ? לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״לֹא יֵאָכֵל״, וְלָא בָּעֵי ״לָכֶם״! אָמַר לָךְ חִזְקִיָּה, טַעְמָא דִּידִי נָמֵי מֵהָכָא. וַהֲרֵי חָמֵץ, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ״, וְתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: תְּמַהּ עַל עַצְמְךָ הֵיאַךְ חָמֵץ אָסוּר בַּהֲנָאָה כׇּל שִׁבְעָה? שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאוֹר״ — שֶׁלְּךָ יְהֵא. וְרַבָּנַן? שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים וְשֶׁל גָּבוֹהַּ. וְאִידַּךְ? תְּרֵי ״לְךָ״ כְּתִיבִי. וְאִידַּךְ? חַד — בְּגוֹי שֶׁכִּיבַּשְׁתּוֹ, וְחַד — בְּגוֹי שֶׁלֹּא כִּיבַּשְׁתּוֹ. וְאִידַּךְ? תְּלָתָא ״לְךָ״ כְּתִיבִי. וְאִידַּךְ? חַד — בִּשְׂאוֹר, וְחַד — בְּחָמֵץ. וּצְרִיכִי. לֵימָא כְּתַנָּאֵי. ״יֵעָשֶׂה לְכׇל מְלָאכָה״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכׇל מְלָאכָה״, שֶׁיָּכוֹל לִמְלֶאכֶת גָּבוֹהַּ יְהֵא מוּתָּר, לִמְלֶאכֶת הֶדְיוֹט יְהֵא אָסוּר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכׇל מְלָאכָה״ — דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שֶׁיָּכוֹל לִמְלֶאכֶת הֶדְיוֹט יְהֵא טָהוֹר, לִמְלֶאכֶת גָּבוֹהַּ יְהֵא טָמֵא, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכׇל מְלָאכָה״. וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, לְטוּמְאָה וּלְטׇהֳרָה לָא אִיצְטְרִיךְ קְרָא. כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא — לְאִיסּוּר וּלְהֶיתֵּר. וְרַבִּי עֲקִיבָא, אִיסּוּר וְהֶיתֵּר לָא צְרִיךְ קְרָא, כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא — לְטוּמְאָה וּלְטׇהֳרָה.

3 תמורה פתח ↗

4 שערי תורת בבל פתח ↗

לג סע"ב רש"י ד"ה את שדרכן וכו' אערלה וכלאי הכרם קאי וכו'.—כ"כ גם הרמב"ם והרע"ב בפיה"מ כאן. ובתוס' רעק"א כתב, ד"תרומה טמאה הדין דתעשה זילוף תוספות פסחים" והוא שם כ ע"ב ד"ה ראוי. וכ"כ בהגהות רש"ש כאן. ודבריהם נפלאים ממני, דהא איכא נמי בתרומה דברים שאינם ראויים לשום דבר, כתרומת תותים ורמונים עי' פסח' לב א וכן תבשיל של תרומה טמא. ולפ"ז שפיר י"ל גם בתרומה "את שדרכו לשרוף וכו' ואת שדרכו לקבור". ועוד דבפסחים כ ע"ב איכא תנאי דחיישי לתקלה ואסרי זילוף ביין של תרומה טמא, וא"כ אפשר דהכי אית לה למשנתנו כאן, וגם על יין של תרומה טמא שנינו "את שדרכו לקבור וכו'". לכן נראה שמטעם אחר לא ניחא ליה לרש"י לומר דקאי אתרומה, והוא שדעת רש"י בפסחים מו א, שמותר להאכיל לבהמתו את התרומה הטמאה, וכ"ה דעת ר' אליעזר דשנו"ן מובא בכפתור ופרח פמ"ה, ולפי שיטה זו א"א לומר דקאי אתרומה. אבל דעת התוס' בשבת כה א ד"ה כך, דמצות ביעור תרומה טמאה היא בשריפה דוקא, וכן פסק בטור יו"ד סי' שלא ועי' מ"ש הב"ח שם. ולדעתנו יש ראיה לזה ממה שאמרו בפסחים לב א לתרומת תותים וענבים שנטמאו, שאין לו בה שום הנאה. ודע שהרמב"ם חזר בו בספרו הל' תרומות פי"ב הי"ב וכתב שם: "משקין שאין ראויין להדלקה שנטמאו כגון היין קוברין אותו". ולפ"ז הוא סובר, דמה ששנינו "את שדרכו לשרוף וכו'" מוסב גם אתרומה. וכן נראה דעת התוס' בפסח' כ ע"ב ד"ה ראוי, וע"ש, אלא שיש לדקדק במ"ש הרמב"ם בהי"ג שם: "יין תרומה שנתגלה הואיל ואסור בשתיה נשפך", ומשנה שלימה היא בתרומות פ"ח מ"ד, ולמה לא אמרו שקוברין אותו, כמו ביין תרומה טמא. ואולי דא ודא אחת היא, שהיין - שפיכתו היא קבורתו, שהרי הוא נבלע במקומו. עוד כתב הרמב"ם בה"ג שם: "וכן תאנים וענבים וקישואים ודלועים ואבטיחים ומלפפונות של תרומה, שנמצאו מנוקרות, הרי אלו אסורין באכילה מפני סכנת נפשות. מה יעשה בהן? ישליך לים או יקברו". והנה דין המנוקרות אפי' של חולין שהן אסורות מפורש תנן בתרומות פ"ח מ"ו, אלא שהרמב"ם הוסיף מדידיה בתרומה "ישליך לים או יקברו". וגם כאן יש לדקדק: למה לא אמר בתרומה "ישרפו", שהרי פירות אלה ראויים הם לשריפה, וכענין שכתב הרמב"ם בהי"ד שם: "עיסה שנילושה במים מגולים תישרף". ומקורו בתוספתא תרומות פ"ז הי"ג.

4 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה את שדרכן. אערלה וכה"כ קאי. וכ"פ הרמב"ם והרע"ב אחריהם. ונראה כוונתם דאתרומה ל"מ קאי דהא איתא בספ"ק דפסחים דתעשה זילוף. עי' שבת כה תד"ה כך. ושאר הנשרפים נמי אמרינן בס"פ כל התדיר נסכים שנטמאו כו' ושורפן אלמא דבר שמצוה מה"ת בשריפה אפי' משקה נמי. וכן חמץ לר"י דיליף מנותר אפי' משקין מחוייב לעשות היסק גדול ולשורפן. לכן ל"מ קאי רק על ערלה וכה"כ. וטעמא נ"ל משום דשרפה דידהו לא כתבה תורה בלשון חיוב רק פן תוקדש. ובזה א"ש מה שפרש"י על הא דכהנ"ש לא יקברו דלמא כו'. שהעלה הגה"ש בקושיא דתיפוק ליה דמצותו בשרפה ע"ש. דמשום ערלה וכה"כ איצטרך לה"ט ונכון בעז"ה. ומזה לכאורה קשה לפי' א"נ שבתוספות שבת שם דתרומה מצותה מן התורה בשרפה דאם כן למה שריא בזילוף. אם לא שיפרשו כדפרישית בסוף פרק קמא דפסחים בס"ד:

5 תמורה פתח ↗

6 תמורה פתח ↗

7 תמורה פתח ↗

17 חמץ בפסח - בפסחים מפרש טעמא בפרק כל שעה פסחים דף כז: דגמר ליה מנותר:

18 תרומה טמאה - נמי תשרף. בבמה מדליקין שבת כה. מפרש טעמא דמותרת בהנאה דאמרינן נמי התם בפרק כל שעה פסחים דף כג. לך ניתנה להסיקה תחת תבשילך:

19 כלאי הכרם - פן תקדש המלאה וגו' פן תוקד אש וערלה מכלאים גמרה:

20 את שדרכן כו' - אערלה וכלאי הכרם קאי. אוכלין ישרפו ומשקין יקברו:

21 ומדליקין - ליהנות בפת ובשמן של תרומה:

22 חוץ לזמנן - כלומר ע"מ לאכלן חוץ לזמנן או לאכלן חוץ למקומן:

23 ישרפו - כדפירשתי לעיל לימד על כל פסולין שבקדש כו':

1 פסחים פתח ↗

מִכְּלָל דְּרַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ — שָׁרוּ אֲפִילּוּ כְּשֶׁאֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ, אֶלָּא עֵצִים דְּאִיסּוּרָא לְרַבָּנַן הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לְהוּ? אָמַר רַב אַמֵּי בַּר חָמָא: בְּשַׁרְשִׁיפָא. בְּעָא מִינֵּיהּ רָמֵי בַּר חָמָא מֵרַב חִסְדָּא: תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בַּעֲצֵי הֶקְדֵּשׁ, וְאָפָה בּוֹ הַפַּת, לְרַבָּנַן דְּשָׁרוּ בְּקַמַּיְיתָא, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: הַפַּת אֲסוּרָה. וּמָה בֵּין זוֹ לְעׇרְלָה?! אָמַר רָבָא: הָכִי הַשְׁתָּא?! עׇרְלָה בְּטֵילָה בְּמָאתַיִם, הֶקְדֵּשׁ אֲפִילּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטֵיל. אֶלָּא אָמַר רָבָא: אִי קַשְׁיָא לֵיהּ — הָא קַשְׁיָא: וַהֲלֹא מָעַל הַמַּסִּיק, וְכׇל הֵיכָא דְּמָעַל הַמַּסִּיק נָפְקוּ לְהוּ לְחוּלִּין! אָמַר רַב פָּפָּא: הָכָא בַּעֲצֵי שְׁלָמִים עָסְקִינַן, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: הֶקְדֵּשׁ בְּשׁוֹגֵג מִתְחַלֵּל, בְּמֵזִיד אֵינוֹ מִתְחַלֵּל. בְּמֵזִיד מַאי טַעְמָא לָא? כֵּיוָן דְּלָאו בַּר מְעִילָה — הוּא לָא נָפֵיק לְחוּלִּין. שְׁלָמִים נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָאו בַּר מְעִילָה נִינְהוּ — לָא נָפְקָא לְחוּלִּין. וְכׇל הֵיכָא דְּמָעַל הַמַּסִּיק נָפְקִי לְחוּלִּין? וְהָא תַּנְיָא: כׇּל הַנִּשְׂרָפִין — אֶפְרָן מוּתָּר, חוּץ מֵעֲצֵי אֲשֵׁירָה. וְאֵפֶר הֶקְדֵּשׁ — לְעוֹלָם אָסוּר. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: כְּגוֹן שֶׁנָּפְלָה דְּלֵיקָה מֵאֵילֶיהָ בַּעֲצֵי הֶקְדֵּשׁ, דְּלֵיכָּא אִינָשׁ דְּנִמְעוֹל. רַב שְׁמַעְיָה אָמַר: בְּאוֹתָן שֶׁטְּעוּנִין גְּנִיזָה. דְּתַנְיָא: ״וְשָׂמוֹ״ בְּנַחַת, ״וְשָׂמוֹ״ כּוּלּוֹ, ״וְשָׂמוֹ״ שֶׁלֹּא יְפַזֵּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין בִּיעוּר וְכוּ׳. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵין בִּיעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵיפָה, וְהַדִּין נוֹתֵן: וּמָה נוֹתָר שֶׁאֵינוֹ בְּ״בַל יֵרָאֶה״ וּ״בַל יִמָּצֵא״ — טָעוּן שְׂרֵיפָה, חָמֵץ שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּ״בַל יֵרָאֶה״ וּ״בַל יִמָּצֵא״ — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן שֶׁטָּעוּן שְׂרֵיפָה! אָמְרוּ לוֹ: כׇּל דִּין שֶׁאַתָּה דָּן תְּחִלָּתוֹ לְהַחְמִיר וְסוֹפוֹ לְהָקֵל אֵינוֹ דִּין. לֹא מָצָא עֵצִים לְשׂוֹרְפוֹ יְהֵא יוֹשֵׁב וּבָטֵל? וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: ״תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם״, בְּכׇל דָּבָר שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְהַשְׁבִּיתוֹ! חָזַר רַבִּי יְהוּדָה וְדָנוֹ דִּין אַחֵר: נוֹתָר אָסוּר בַּאֲכִילָה וְחָמֵץ אָסוּר בַּאֲכִילָה. מָה נוֹתָר בִּשְׂרֵיפָה — אַף חָמֵץ בִּשְׂרֵיפָה. אָמְרוּ לוֹ: נְבֵילָה תּוֹכִיחַ, שֶׁאֲסוּרָה בַּאֲכִילָה וְאֵינָהּ טְעוּנָה שְׂרֵיפָה! אָמַר לָהֶן, הֶפְרֵשׁ: נוֹתָר אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה, וְחָמֵץ אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה. מָה נוֹתָר טָעוּן שְׂרֵיפָה — אַף חָמֵץ טָעוּן שְׂרֵיפָה. אָמְרוּ לוֹ: שׁוֹר הַנִּסְקָל יוֹכִיחַ, שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה — וְאֵינוֹ טָעוּן שְׂרֵיפָה. אָמַר לָהֶן, הֶפְרֵשׁ: נוֹתָר אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה וְעָנוּשׁ כָּרֵת, וְחָמֵץ אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה וְעָנוּשׁ כָּרֵת, מָה נוֹתָר בִּשְׂרֵיפָה — אַף חָמֵץ בִּשְׂרֵיפָה. אָמְרוּ לוֹ: חֶלְבּוֹ שֶׁל שׁוֹר הַנִּסְקָל יוֹכִיחַ, שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה וְעָנוּשׁ כָּרֵת — וְאֵין טָעוּן שְׂרֵיפָה!

2 שבת פתח ↗

עֲשֵׂה. וְהָוֵה לֵיהּ יוֹם טוֹב עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה — וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה. בְּיוֹם טוֹב הוּא דַּאֲסִיר, הָא בְּחוֹל — שַׁפִּיר דָּמֵי: מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב: כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂרוֹף הַקֳּדָשִׁים שֶׁנִּטְמְאוּ, כָּךְ מִצְוָה לִשְׂרוֹף אֶת הַתְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת. וְאָמְרָה תּוֹרָה: בִּשְׁעַת בִּיעוּרָהּ תֵּיהָנֵי מִמֶּנָּה. הֵיכָן אָמְרָה תּוֹרָה? מִדְּרַב נַחְמָן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, אָמַר קְרָא: ״וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמוֹתָי״ — בִּשְׁתֵּי תְרוּמוֹת הַכָּתוּב מְדַבַּר, אַחַת תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְאַחַת תְּרוּמָה טְמֵאָה. וְאָמַר רַחֲמָנָא: ״לְךָ״ — שֶׁלְּךָ תְּהֵא, לְהַסִּיקָהּ תַּחַת תַּבְשִׁילְךָ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא מִדְּרַבִּי אֲבָהוּ. דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא״ — מִמֶּנּוּ אִי אַתָּה מַבְעִיר, אֲבָל אַתָּה מַבְעִיר שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת. וְאֵימָא: מִמֶּנּוּ אִי אַתָּה מַבְעִיר, אֲבָל אַתָּה מַבְעִיר שֶׁמֶן שֶׁל קֹדֶשׁ שֶׁנִּטְמָא! לָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא? מָה מַעֲשֵׂר הַקַּל אָמְרָה תּוֹרָה לֹא בִּעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, קֹדֶשׁ חָמוּר — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אִי הָכִי, תְּרוּמָה נָמֵי לֵימָא קַל וָחוֹמֶר הוּא! — הָא כְּתִיב ״מִמֶּנּוּ״. וּמָה רָאִיתָ! — מִסְתַּבְּרָא קֹדֶשׁ לָא מְמַעֵיטְנָא, שֶׁכֵּן סִימָן פנ״ק עכ״ס: פִּיגּוּל, נוֹתָר, קׇרְבָּן, מְעִילָה וְכָרֵת, אָסוּר לְאוֹנֵן. אַדְּרַבָּה, תְּרוּמָה לָא מְמַעֵיטְנָא, שֶׁכֵּן מחפ״ז סִימָן: מִיתָה, חוֹמֶשׁ,

3 בנין ציון פתח ↗

עוד השיג מעכ"ת נ"י על מה שכתבתי דפן תוקד אינו למצות שריפה רק לאסור בהנאה וז"ל דהא אמרינן כמה וכמה פעמים בשס' ערלה הוקשה לכ"כ ונראה למאי צריכין להקיש וכו' אלא ודאי לשריפה הוקשה כמו ב"ככ צריך שריפה כן בערלה צריך שריפה דוקא עכ"ל ותמהתי שמעכ"ת נ"י כתב דאמרינן כמה וכמה פעמים בשס' דהוקשה ערלה לכ"כ ואני לא ידעתי אפילו פעם אחת דאמרינן כן וגם לא ידעתי איך שייך היקש אם לא בשני דברים דהוקשו בפסוק אחד או בסמוכים והרי ערלה וכ"כ כתובים רחוקים זה מזה ומה דילפינן ערלה דבשריפה מכלאי כרם כמו שכתב רש"י בתמורה דף ל"ג וערלה מכלאים גמרה היינו במה מצינו משום דדמי להדדי דשניהם גדולי קרקע ואסורים באכילה ובהנאה אבל לא שיש היקש ואף שהתוספ' שם כתבו בשם רש"י משום דאתקש לכלאי כרם כבר תימה התוספ' י"ט על זה דלא הודיעו מהו ההיקש ולכן פירש ג"כ דרש"י דקדק לשון גמר דלאו היקשא הוא ע"ש וא"כ פשיטא דליכא יתורא ללמוד מזה דמצו' בשריפה. ומה שהשיג מעכ"ת נ"י על מה שרציתי להוכיח נגד דעת הגאון רמ"ס זצ"ל דלמ"ד חמץ בשריפה אסור לבער בדבר אחר של כילוי דאל"כ אכתי יקשה גם לפי מה דס"ל ר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה דיתן לכלבו דרש"י לשיטתו קאי דס"ל דרחמנא אחשבי' להבערתו וזה לא שייך רק אי בעור חמץ מצותו בשריפה – על זה אשיב הן אמת שהפני יהושע כתב כסברא זו ליישב סתירת רש"י מה דכתב הכא יאכילנו לכלבים ושם בביצה כתב שאסור ליתן לכלבו אבל בשו"ת נודע ביהודה דחה סברא זו והוכיח דלא שייך רחמנא אחשבי' להבערתו רק לענין שריפת תרומה וקדשים ולא לענין חמץ ע"ש אכן גם אי נימא כסברת הפ"י אכתי קאי ראייתי אליבי' שיטת התוספת דס"ל בביצה דף כ"ז דאין איסור ליתן לכלב בי"ט רק משום דמצותו בשריפה ולכן לשיטתם שפיר מוכח נגד דעת הגאון רמ"ס ז"ל דאל"כ היאך מוכיח רבא דאין ביעור חמץ אלא שריפה הרי גם לפ"ז אכתי יקשה לר"ע הלא בי"ט יכול ליתן לכלב דאין בזה מלאכה ומצות ביעור קיים אע"כ דלמ"ד אב"ח אלא שריפה דוקא שריפה בעי כנלענ"ד הקטן יעקב

4 שערי תורת בבל על תמורה פתח ↗

« רש"י על תמורה ל״ג ע״ב:ט״ז רש"י על תמורה ל״ד ע״א:א׳ »