רש"י על תמורה כ״ח א:כ׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על תמורה כ״ח ע״א:י״ט רש"י על תמורה כ״ח ע״ב:ג׳ »

1 תמורה פתח ↗

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֲנִי דָּן, וּמָה בַּעַל מוּם שֶׁאֵין הַתְרָאַת שְׁנֵי עֵדִים פּוֹסַלְתּוֹ מֵאֲכִילָה — הוֹדָאַת עֵד אֶחָד פּוֹסַלְתּוֹ מֵהַקְרָבָה, בְּרוֹבֵעַ וְנִרְבָּע שֶׁהוֹדָאַת שְׁנֵי עֵדִים פּוֹסַלְתּוֹ מֵאֲכִילָה — אֵינוֹ דִּין שֶׁהוֹדָאַת עֵד אֶחָד פּוֹסַלְתּוֹ מֵהַקְרָבָה!

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות תרומות פתח ↗

ומה דאמר בירוש' פ"ט דנזיר ר"י בעי כו' ולכאורה ט"ס הוא וצ"ל לא כפאו רבו מהו שילקה. אך באמת נראה לפי מ"ש שם בפ"י ה"א די"ל דנזיר בתוך ימי טומאתו אינו לוקה על תגלחת דהא דמבואר בנזיר דף י"ז דלוקה זה רק בטמא שנזר משום דא"צ העברת שער ואינו נקרא מחולל משא"כ בנזיר שנטמא וזה דמבעי לי' כפאו רבו ונטמא דאז הוה הדין כך שיטמא דאומרים לו שמע לדברי רבך י"ל דאינו מיקרי מחולל ולוקה על התגלחת. עכ"פ תגלחת חייב גם בעבד:ובזה מדוייק לשון רבינו בפ"א מהל' נזירות הי"ב דסיים שם גבי שכור משום דאינו בן חיוב ובכ"מ כ' מחמת דאינו בן דעת רק משום דהני דברים של נזיר הם ממילא והוה רק בתורת חיוב. ונ"מ אם גילח נזיר כשהי' שכור כשכרתו של לוט או אם אמר הריני נזיר למחר ובשעה שצריך לחול הנזירות אז הי' שכור וע"ש בפ"ב הי"ג גבי קרבנות במופלא הסמוך לאיש וכ"כ בזה:גם נ"מ במה דמבואר בסוכה דף ל"א ול"ו דהיכא דצריך אגד דוקא במינו ושלא במינו יש ב"ת אם זה רק באגד של ג' מינים לר"י דלא הוה סיבה אבל היכא דצריך לאגוד ע"י סיבה כמו פרוד לר"י דצריך לכפותו אם אז עובר על ב"ת בשלא במינו וכן אם אז צריך דוקא לולב או די בהדס או בערבה ועי' במנחות דף ל"א ע"ב דגבי קרע ג"כ רק גידין ולא גרדין הרי דגם על סיבה רק בגידין. ועי' רש"י מגילה דף ח' ע"ב גבי מזוזה ג"כ וזה רק סיבה. אך בלולב תליא אם משום דבעיא כפות או שלא יהא פרוד. ועי' שבת דף קל"א דאמר ראב"א דגבי ציצית ומזוזה מודה ר"א דאין מכשירין דוחין שבת ורש"י פי' דר"ל לתלות בטלית וע"ש בתוס' ד"ה לא שהקשו דציצית עצמן אין בהם דבר שידחה שבת וע"ש דף קל"ב ע"א מה דמקשה מתפילין וציצית. ולכאורה קשה הא ראב"א ס"ל במנחות דף מ"ב דחובת טלית הוא וא"כ נמצא התלי' בטלית הוא עצם המצוה והמכשיר הוא הטוי' וכן בתפילין אם נימא כמ"ד שבת זמן תפילין ולשיטת רבינו אליהו דצריך לקשור בכל יום א"כ זה הוה עצם והמכשיר הוא הכתיבה אך באמת אף למ"ד חובת טלית ומבואר במנחות שם דעשייתו הוא גמר המצוה מ"מ אין זה עיקר המצוה דהמצוה הוא שיהא בהבגד ציצית ועי' מכות דף ח' גבי מצא חטוב ואף דבעי תלי' לשמה מ"מ זה רק בגדר מכשיר ועי' מכות דף ט"ו ותמורה דף ה' גבי עשה דלו תהי' לאשה אם ר"ל שיקחה לאשה או שתהא אשתו וגבי מוציא ש"ר אם נימא שהכונה שיקחה היינו ע"כ שגירשה משא"כ אם נימא שתהא אז שייך אף קודם. ונ"מ ג"כ גבי אנוסה אם די באירוסין עי' סנהדרין דף נ"ג דארוסה ג"כ נקראת אשתו ועי' קדושין דף ו' וביבמות דף י"א ע"ב גבי מחלוקת דריב"כ ורבנן גבי מחז"ג מן האירוסין ובאמת לכאורה אם טעם דריב"כ הוא רק מחמת דטומאה כתי' בה אם נימא דביאה אירוסין עושה ונתקדשה בביאה אם חייב לריב"כ ושם משמע דלא וע"כ משום דסתמא הוה דרך נשואין ועי' נדרים ד' ס"ז גבי הוי' וכתובות דף נ"ג ע"ב ודף מ' ע"א. אך מהקרא דמוציא ש"ר אם נימא דר"ל שתהי' אצלו ושם ע"כ לאחר נשואין ובירוש' פ"ד דכתובות בעי שם אם שייך מוציא ש"ר גבי בא עלי' על ארוסה ואם נימא דהיכא דעושה גרם שלא יוכל ליקחה עפ"י דין אם זה נקרא ביטלו וכמו גבי כהן ועי' ביבמות דף ס' ע"א גבי אנוסת עצמו ובירוש' פ"ז דגיטין גבי חתכה דדה ותוס' שבת דף ד' גבי הדביק פת היכא דהביא הוא האונס עליו וכ"כ בזה בדברי הגמ' דתמורה דף ד' ע"ב אם העשה לא קאי כלל אכהן או משום דהכהן א"א לקיים ונ"מ אם הכהן עבר ונשא אותה אחר הגט. ובאמת לס"ד דתמורה שם ד' ה' הך דלא לקי על לאו הניתק לעשה הוא משום דלא מהני או משום דא"א לקיים הפעולה רק אחר שיעבור. וזה ר"ל הגמ' דאם נימא דהכונה הוא הנפעל דהיינו שתהא אשתו וכ"כ במ"א דנשואין הוה דבר הנמשך דהיינו שכ"ז שהיא תחתיו הוה פעולה א"כ העשה שייך גם בכהן ומ"מ מבואר דאם גירש לוקה ולא אמרינין דרחמנא אנסי' וע"כ דהא דבכל מקום אינו לוקה משום דלא מהני ובכהן מהני ולכך לקי משא"כ אם נימא דהכונה הוא הפועל דהיינו שיקחה א"כ גבי מוצש"ר לא קאי אכהן ושוב י"ל דדי גם באירוסין ועי' בגיטין דף צ' דאמר שם מדגלי רחמנא כו':אך באמת הא נ"מ דאם נימא דהך דכל ימיו או הך דלו תהי' הוא נמשך לא לתקן הלאו שעבר י"ל דאם נתרצית להתגרש דיכול לגרשה כמבואר בכתובות ד' ל"ט ע"ב ועי' מכות דף ט"ז ע"א מ"מ יכולה אח"כ לחזור בה. משא"כ אם הוא רק תיקן להלאו וכיון שלא עבר הלאו שוב א"צ ועי' בירוש' פ"ג דכתובות. וכן יהא נ"מ באנוסה אם אחר שאנסה לקח אחותה א"כ גרם שא"א ליקחה אם לוקה ובזה י"ל הנ"מ בלשון הפסוק דגבי אנוסה כתי' לשלחה וגבי מוצש"ר כתי' שלחה דגבי אנוסה ר"ל שלא יעשה שום פעולה שיגרום שלא יוכל לקחתה דהיינו כה"ג שיקח אחותה וזה אין בידינו לתקן הלאו כמ"ש התו' יבמות דף ט"ז ע"א דאין בידינו להמיתה ובמצש"ר אין שייך זה. וגם יהי' נ"מ אם הלקו אותו על זה לאחר שנשא אחותה ואח"כ מתה אחותה אם מוטל עליו החיוב לקחתה דלא דמי למה דמבואר בירוש' פ"ג דכתובות ה"י נשא אחותה ומתה כבר נפטר דשם ר"ל שבשעה שאנסה הי' נשא אחותה. ועי' בירוש' רפ"ג דשבועות דאם נשבע על הככר שיאכלנה וזרקה לים לוקה דהוה ביטל השבועה ע"י מעשה ומשמע תיכף ולא שימתין כל היום אם נשבע שיאכל היום. אך התוס' שבועות דף ד' ע"א כ' להיפך דלא הוה מעשה וזה תליא במ"ש לעיל אם החיוב הוא שיאכל הככר או שהככר יֵאָכֵל דלענין הפועל הוה רק גרם ולענין הפעולה הוה מעשה. וכן נ"מ במה דאונס בשבועה פטור אם משום דאונס רחמנא פטרי' או דאין כאן שבועה כלל וכמ"ש התוס' שבועות ד' כ"ו וכן הוא בירוש' ועי' תוס' גיטין ד' ל"ה ע"א. וא"כ נמצא דכיון שעשה פעולה שיהי' אונס זה גופה הוה ביטל השבועה בידים וחייב. ועי' במ"ש ה"ה ז"ל בהל' גירושין פ"ח הכ"ב על הך דגיטין דף ע"ו ע"ב גבי מעכשיו אם לא באתי בתוך יב"ח ומת דכל היכא דהפעולה תליא בזמן וכ"ש אם לא קבע זמן אף שבודאי א"א שיתקיים מ"מ לא נקרא שנתבטל ועי' בירוש' שם ובהך מחלוקת דירוש' פ"ג דקדושין סה"א גבי קדושין כה"ג בתנאי ומת תוך הזמן אם מיקרי ביטל התנאי ובקדושין דף נ' ע"א ובגיטין ד' ע"ג אם לא אעמוד מחולי זה ובתוספ' שם גבי נפל האילן ונזיר דף י' ע"ב במחלוקת דב"ש וב"ה תורפו דהאי גברא ע"ש. אך מ"מ גבי שבועה כיוון דעי"ז נפקע השבועה חייב. וכן במה דס"ל לרבינו בהל' מלוה פ"ד גבי ריבית דגם הלוה אינו לוקה משום דהוה ניתק לעשה ומה שייך זה בלוה וצ"ל דכ"כ דבאמת ריבית הוה חיוב לשלם ומשועבד רק שהתורה אסרה ואם אינו משועבד אין בו איסור מה"ת כמבואר ב"מ דף ס"ב כל שבדיניהם מוציאין כו' ולכך שייך לומר הך דשטר עומד לגבות כגבוי ועי' ב"ק דף ל' ע"ב דקרי לי' שבח משעת כתיבה וב"ב ד' צ"ד ע"ב וע"ש דף קכ"ד ע"ב ברשב"ם גבי בכור ובאמת מן הדין אם מת היורשים של המלוה יכולים לגבות את הריבית. וזה ר"ל הגמ' שם דקונסין גם על הריבית ר"ל כה"ג וכ"כ במחלוקת דב"מ דף ס"ה גבי אם גלימא מפקינין מיני' זה רק אם הגלימא הי' מחמת מעות הריבית שקצץ אבל אם הגלימא גופה הוה ריבית אז ודאי צריך להחזיר לו הגלימא לכ"ע דבאמת הריבית הוא של מלוה אם קיבלם ומחוייב ליתנם להלוה והלווה צריך לעשות קנין כמו במתנות כהונה דהכהן צריך לעשות בהם קנין משיכה כמו במתנה. וזה ר"ל ב"מ דף י"א ע"ב מתנות כהונה נתינה כתי' בהם ור"ל קנין של מתנה דהיינו משיכה או רשות או אגב ולא קנין של מכירה דהיינו ק"ס או כסף ועי' רש"י חולין ד' קל"א ע"א ד"ה דאתא לידי' אם צריך לכוון לזכות:והנה גמ' דילן פליג עם הירוש' ספ"ה דמע"ש במה דאמר ר"ג נתן לעקיבא ב"י כדי שיזכה בו כו' אם ר"ל דר"ע יזכה בשביל העניים המ"ע כן ס"ל הירוש' ומדייק מזה דראוי ליתן זכה ע"ש דדחי זה. אך גמ' דילן ס"ל דהוא זיכה המע"ע לר"ע והוא יתן אותו אח"כ לעניים בגדר קנה ע"מ להקנות דנדרי' דף מ"ח ועירובין דף ע' ומ"ש הרמב"ן במלחמות ב"ק ע' ע"א ע"ש. ופי' הגמ' בקדושין דף כ"ז ר"ל כך דס"ד דהשכיר החצר לעניים ע"י שקיבל שכר מר"ע והמעשר שנתן לר"ע בגדר קנה ע"מ להקנות ואז הי' שנת הביעור דצריך להוציא המעשר מרשותו וכ"כ בזה בהל' ערכין פ"א. ובאמת הגמ' בנדרים שם גבי קנה ע"מ להקנות ר"ל דכיון דכ"ז דלא אקני' לאחר לא קנה הוא והוה כמו דאמרינין ב"מ דף ס"ח ע"א אימת קנה דאקניי' כו' וה"נ כיון דעיקר הקנין הוא כדי שיקנה לא כלום וכעין דאמרינין בירוש' פאה פ"ד ה"ב גבי שבולת כזכה מימינו לשמאלו ומה דמייתי הגמ' שם מסודר ר"ל דהנה בקדושין דף כ"ו ע"ב וב"ב דף קל"ב ובדברי רבינו בהל' מכירה פ"ה ה"ז מבואר דדי שאחר יתן הסודר להמוכר ובאמת הא צריך כליו של קונה וצ"ל כעין דאמרינן בירוש' ספ"ה דדמאי ופ"ב דקדושין דהפועל זוכה לבעה"ב משל חנוני ואח"כ זוכה בהם לעצמו ועי' רש"י חולין דף ז' ע"א וה"נ המקנה זוכה בהסודר בשביל הקונה ואח"כ נוטלו לעצמו עי"ז זכה הקונה בהדבר שמקנים לו וא"כ הסודר שנותנים למקנה שיזכה בו לקונה כדי שהקונה יתננה לו ואם הקונה לא יתנה להמקנה גם הוא אינו זוכה וא"כ הוה כקנה ע"מ להקנות ודחי דמאן לימא לן דאי תפיס כו' ר"ל דהקונה זוכה בהסודר אף אם לא יקנה אותה למקנה:עכ"פ גבי ריבית צריך שהלווה יקנה הריבית שהמלוה מחזיר לו ואם נתן לו גלימא בריבית ודאי צריך להחזיר לו שצריך שיקנה אותה או לזכות לו ע"י אחר כמו בגיטין דף ל' ע"א ובחולין דף קל"ג וא"כ כמו דאמרינין בירוש' פ"ב דבכורים דאחד הנוטלה ואחד הנותנה שייך בוודוי דביערתי ה"נ גבי ריבית אחד המלוה ואחד הלוה שייכים בחזרת הריבית ועי' תוספ' ב"מ פ"ה גבי המוצא שטר שיש בו ריבית מביא אותו לב"ד וקורעו רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה ור"ל כך דהנה בב"מ ד' ס"ב מבואר לחד תירוץ דהעשה היא בשעה שקורעין השטר ועי' בדברי רבינו בהל' שחיטה פי"ג ה"ג גבי ברחה שלא מדעתו וה"נ גבי שטר של ריבית כן. אך י"ל דכיון שאין השטר יוצא מיד המלוה אינו כלום ולא שייך בזה הך דב"ק דף צ"ח ע"ב הכל מצווין עליו לשרפו ועי' במלחמות פ"ג דיבמות על דף ל"א ע"ב לינחה היכא דכל שאין ביד המלוה אינו כלום. ועי' ב"מ דף כ' ע"ב גבי שובר היוצא דכ"ז שאין השטר מתחת יד שצריך לו אינו כלום ועי' ב"מ שם גבי סמפון שיש עליו עדים דהיינו אם מקויים ור"ל כמו דאמרינן בשטר דלוה לא מקיים שטרא רק מלוה ה"נ גבי שובר מלוה לא מקיים רק לוה וגם עיקר הטעם דכל שאינו ביד מי שצריך לו הוה רק מפ"כ וכשהוא מקויים כבר נגמר הדין. וזה ר"ל הך דב"ב דף קנ"ט ע"א שהוחזק כתב ידו ור"ל כמ"ש הרשב"ם שהוא מקויים דכבר נפסק הדין קודם שנעשה גזלן וא"צ לעדותו שוב דהפסול הוא מחמת גזיה"כ דאל תשית כו' ובכבר נפסק כשר זה ר"ל רשב"ג בתוספ' שם הכל כמנהג המדינה ואזיל לשיטתי' ב"מ דף כ' הנ"ל. וכן נ"מ אם הלוה לאביו בריבית ומת אביו אם הוה כהך דב"ק דף ק"ח ע"ב גבי הגוזל כו':והנה רבינו ס"ל בפ"ד מהל' שבועות דהנשבע על חברו שיעשה אם עשה קיים השבועה ועי' גיטין ד' פ"ד אפשר דמשחדא לי' ושם דף ל' גבי תרקבא דדינרא וירוש' ר"ה גבי יובל ע"ש בפ"ג דשמיטת כספים מעכבת בו אף דזה אח"כ ואמר שם ואין הקב"ה רואה את הנולד ובירוש' סוף יומא גבי שעיר המשתלח דאמר תפתר שהי' בדעתם להביא כו' ומקשה שם ג"כ כה"ג ועי' סוטה דף י"ח ע"ב גבי אמן שלא אטמא להבא אמר שם לא שהמים בודקין כו' וכ"כ בזה בהל' סוטה פי' אחר ועי' תענית דף כ"ג גבי שבועה דחוני המעגל ובירוש' שם וכן איך נשבע דוד שימלוך שלמה הרי מבואר בכריתות ד' ה' ע"ב דהיכא דיש מחלוקת אין רשות למלך. אך זה תליא במה דפליגי רש"י ורבינו אם המשיחה הוא דהוה כמלך חדש כן ס"ל לרש"י שם ורבינו ס"ל בפ"א מהל' כלי המקדש דרק לסלק המחלוקת ועי' רש"י ר"ה דף ב' ע"ב במה דאמר שם דהיכא דאימנו עלי' קודם ניסן והוא בן מלך מ"מ לא חשבינין לי' השנה ודייק שם מקרא דלמאן יאריך כו' ר"ל כיון דאימנו ע"כ הוה מחלוקת ושוב הוה כמלך חדש וע"ש ד' ה' ע"ב גבי תמורה אם מצטרף הג' רגלים וכן בבע"מ וביומא ד' ס"ג ע"ב דאם חיללו א"צ הגרלה ובתמורה דף ט' ע"ב וכ"כ דהא דמלך בן מלך א"צ משיחה אם דהוה כמשוח או דא"צ ונ"מ למ"ד הסך למלכים פטור כה"ג מאי וכן היכא דנעשה מצורע דמבואר בהוריות דף י' דאסתלק מנשיאותו וע"ש בירוש' איך הדין גבי בנו ועי' רש"י סוכה דף מ"ה ע"ב גבי יותם ובירוש' שקלים פ"ז גבי חביתין היכא דנעשה הכה"ג בע"מ ובמ"א אבאר זה:וגם נ"מ גבי הך דנתינה בע"כ אם ר"ל מצד הנותן דהיינו שהוא יתן או המקבל יקבל וכן כה"ג גבי מתנות כהונה וזה ר"ל הך דחולין ד' ק"נ ע"ב גבי שהמתנות דין ועי' ביבמות ד' ק"א דכופין אותו לעבוד. עכ"פ דהיכא דבעי שיהא נעשית הפעולה גם המקבל והגורם לזה נקרא פועל ועי' מ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות ב"ק ד' ע' ע"א גבי הרשאה דהוה ג"כ בגדר קנה ע"מ להקנות וברש"י ר"ה דף ל"א ע"א ד"ה שקנה והקנה. עכ"פ י"ל דהתלי' בטלית לא מיקרי גוף המצוה ועי' רש"י עירובין ד' ק"ב ע"ב גבי כנור דלכך לא דחי תיקן הכינור שבת משום דשיר הוה רק מכשיר לקרבן. חזינין דבל"ז נקרא תיקון הכנור עצם המצוה לא מכשיר. ועי' ר"ה ד' כ"א ע"ב דעדים של ראיית הלבנה דוחין שבת כדי להעיד וזה לא מיקרי מכשיר ובירוש' יומא פ"ד מדמה זה להקטרת אימורים דערב יוהכ"פ דדחי יוהכ"פ ועי' יומא ד' מ"ו ע"א דהוה מחלוקת שם דאמוראי. דהקטרה דקרבן היום דדחי זה רק משום דהוה פרט מהקרבן שדוחה וכמו ציצין שאינם מעכבים עי' שבת דף קל"ג ע"ב במחלוקת דר"י ורבנן ובזבחים ד' פ"ט ע"ב גבי מתנות של חטאת אף באותם שאינם מעכבים. ועי' מנחות דף ס"ד ע"א במה דאמר שם גבי ר"ח דליכא צורך גבוה ואף דנ"מ לקרבן דדחי שבת צ"ל דזה מילתא אחריתי. ועי' ר"ה דף כ"א ע"ב ברש"י ותוס':ובאמת זה תליא במחלוקת דר"י ור"ל בסוכה דף מ"ו ע"ב אי לכולא יומא איתקצאי או למצוה ר"ל אם הוה כמו שהמצוה כל היום ונ"מ למי ששאל לולב מחברו למצוה והחזיר לו אם איתקצאי לכולא יומא וזה הוה כהך דמו"ק ד' כ"ז ע"ב גבי שאל חלוק מחברו דאף אם יש לו רשות לקרוע מ"מ מותר לאחות דע"ז אין לו רשות וכ"כ בזה. ועי' פסחים דף ס"ח ע"ב גבי חביבה מצוה בשעתא ושם ד' ס"ט ע"א מכשירין של אחר שחיטה ע"ש בתוס'. וזה ר"ל הירוש' בספ"ב דמגילה כיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרוק. אך היכא דההקטרה של אמש בזה פליגי ביומא שם וכן היכא דלא קיים ההקטרה כמצותה רק דמ"מ הקרבן כשר וכמו דס"ל לרבינו בהל' אסורי מזבח פ"ה הי"ב אם הקריב בלא מלח כשר הקרבן והורצה וכ"כ בזה דאף דמצות הקטרה לא קיים מ"מ ההקטרה לא מעכבא וכעין הך דזבחים ד' ס"ד ע"ב ובתוספ' שם פ"ו דהקרבן כשר בלא מלח רק לבד מקומץ דשם ההקטרה מעכבת. וגם יש נ"מ אם מלח הקרבן ואח"כ נטל המלח ממנו בראשו של מזבח דאז י"ל דעבר על לאו דלא תשבית והמצוה דעל כל קרבנך קיים עי' מנחות דף נ"ז ע"א דכשהגיע בראשו של מזבח יש עליו שם הקרבה ולא תשבית עבר ולוקה עי' רש"י זבחים ד' ק"ח ע"א ד"ה דאי ומנחות דף כ"א ע"ב דהמלח עם האבר נקרא עולה ועי' במלחמות פ"ג דמכות גבי לאו שקדמו עשה וזה ג"כ תליא במ"ש אם זה הוה כמו גרם או גוף האיסר. עכ"פ בלא מלח ודאי דמצות הקטרה בעצמה לא קיים וכה"ג אם הקטיר אברים של תמיד בלא מלח בשבת אם חייב חטאת ועי' בהך דסוכה ד' מ"ב ע"א גבי תמיד שאינו מבוקר ומ"ש רבינו בפה"מ בפ"ב דשקלים גבי סכין דבשבת צריך לחוש טפי ומ"ש רבינו בפה"מ סוף נגעים דהיכא דלא קיים המצוה כמצותו לגמרי לא דחי הל"ת ועי' תוס' יומא ד' מ"ו גבי אברים פסולים וכן גבי אברים שצלאן והעלן דמבואר בזבחים ד' מ"ו ע"ב ודף קי"ט דלא קיים מצות ריח נחוח וזה הוה עיקר הקטרה ועי' ספרי פ' קרח פסקא קי"ח ופ' פנחס פסקא קמ"ג אשה כו' אינו נרצה כו' וכה"ג פליגי ר"ה ור"ח ביומא שם גבי סופו וכ"כ בזה בח"א דזה בלבד נקרא עיכול כמבואר בירוש' פ"ג דסוטה ופ"ב דיומא דליכא עיכול רק במזבח החיצון ולכך מבואר בירוש' פ"ב דשבת דיש עליו שם בישול דהוא דבר לצורך פעולה ותיקון ולא לשם כליון ומ"מ הגמ' שלנו ביבמות דף ל"ג ע"ב ס"ל דזה הוה רק הבערה. דאימת יש עליו זהו הגדר דבישול רק אם עשה כמצותו ובל"ז לא. וכה"ג י"ל בהך דערכין דף י"א גבי משורר ששיער וזר ודאי מוזהר. עי' בדברי רבינו בהל' כלי המקדש פ"ג איך הדין גבי שמירה גבי זר דזה הוה ג"כ בגדר עבודה כמבואר בתמיד ובדברי רבינו פ"ח מהל' ביהב"ח. ועי' רש"י בכורות ד' ל' ע"ב דכ' שם דלוי יש עליו חיוב לשרת ור"ל זה ורש"י ערכין ד' י"ג ע"ב וחולין ד' כ"ד ע"ב. ועי' ספרי פ' בהעלותך פסקא ס"ג אך באמת כך דאנן קי"ל כמ"ד ב"מ ד' צ"ג ע"א דמשמר לאו כעושה מעשה דמי. אך זה רק היכא דהשמירה הוא רק מסיבה וכמ"ד פסחים דף ל"ד דהיסח הדעת פסול טומאה אבל גבי שמירת העזרה זה הוה עצם כבוד לפלטין כמ"ש רבינו בפ"ח מהל' ביהב"ח:אך י"ל דזה תליא אם נימא דהשמירה גם ביום כמ"ש המפרש ריש תמיד וכהך דברכות דף נ"ג ע"א גבי נר ורבינו והתוס' עירובין דף כ"ג ע"א ויומא דף י' ע"ב ס"ל דרק בלילה ועי' מנחות ד' פ"ז גבי קרא דעל חומותיך. עכ"פ השמירה במקדש הוה עצם ולכך הוא נקרא גדר עבודה:אך כל זה אם נעשה כמצותו אבל אם עשאו זר אינו כלום דמשמר לאו כעושה מעשה ועי' ירוש' פ"ז דב"מ דיליף שם מקרא מיטמא עד הערב לרבות את השומרים וכן צ"ל בירוש' ספ"ו דיומא וט"ס שם. ועי' רש"י זבחים דף ק"ו ע"א ד"ה השורף דכ' דזה רק לר"ש. אך רבינו בהל' פרה פ"ה ה"ד פסק כן ושיטת רש"י משום דס"ל דזה לא גרע משומר. אך זה רק לרב ולשיטת הירוש' אבל לדידן דרק משום גזירה לא וא"ש:וכן נראה דאף דר"א ס"ל בשבת דף קל"א דעשיית השופר דוחה שבת מ"מ י"ל דלהוליכו ד"א לבקי לא דחי דאל"כ וכי יחלוק ר"א על הך תקנה דאין תקיעת שופר דוחה שבת משום גזירה דרבה ועי' פסחים דף ס"ט דמקשה כה"ג גבי הזאה והטעם כיון דעיקר המצוה הוא השמיעה וההולכה הוא רק הכשר לתקיעה לא דחי וכה"ג י"ל דלכך לא חשיב בשבת שם דאפיית לחה"פ לר"א ידחה שבת בגדר מכשיר אף אם נימא דאין לינה פוסלת בו כמו גבי שתה"ל והטעם משום דכ"כ בח"א דעיקר המצוה הוא שיהא הלחם מונח תמיד וכדאיתא בירוש' פ"ח דשקלים ותוספ' פי"א דמנחות דאם אין לו לחם אחר יהי' מונח הלחם הישן ועי' רש"י יומא דף כ"א ע"א וא"כ נמצא דאפיית הלחם הוא רק גורם שעי"ז יהיו יכולים להקטיר הבזיכים ולסלק הישן זה לא דחי גם לר"א וכעין דאמרינן בשבת דף קי"ד ע"ב ופסחים דף מ"ז שבות רחוקה לא התירו ועי' מנחות דף מ"ח גבי חטא בשביל שתזכה ובסוכה דף נ"ו דההקטרה והסילוק נקרא משבת שעברה ע"ש בתוס' ובדברי התוס' פסחים דף ע"ה ע"א וביבמות דף ו' ע"ב גבי בישול פתילה. וה"נ גבי שופר כן כיוון דבאמת גם התוקע אינו יוצא רק במה ששמע מעצמו ועי' רש"י סנהדרין דף ס' ע"א ד"ה הא שמעי ובמ"ש במלחמות פ"ב דכתובות על דף כ"א ע"ב ע"ש. ועי' תוספ' פ"ג דשבועות גבי שבועת העדות אם השביעו את עצמן אם זה בכלל ושמעה. ובאמת לכאורה קשה למה לא חשיב בביצה דף י"ב גבי אין מוצאין כו' גם שופר. אך אם נימא דאין זה עצם י"ל דלא אתקצאי וחזי לגמוע בו מים עי' שבת דף ל"ה ומותר גם לב"ש. אך י"ל דלא אתקצאי רק מתקיעה לשיר כמו גבי אתרוג דרק מאכילה עי' סוכה דף ל"ז. גם י"ל דבשופר שייך הך דקדושין דף נ"ד גבי כתנות כהונה דלא ניתנה תורה למלאכי השרת וה"נ כן דאם מאריך יותר משיעור תקיעה די"ל דזה בכלל שיר ועי' ר"ה דף כ"ז וכ"ח ובירוש' דס"ל גבי משך כשניים דאינו יוצא כלל ועי' תוס' חולין דף פ"ד ע"ב ע"ש:ובאמת צריך לבאר הא דאמרינין בר"ה דף כ"ח ע"ב איכוון ותקע לי מה ר"ל אם שיכוון שישמע או שיתכוון שיוצא השומע דהא התוקע אינו מוציא כלל השומע דשניהם שוים דיוצאים רק בשמיעה. וכה"ג פליגי רש"י ותוס' יומא דף מ"ג וי"ד וסוטה דף ל"ט וסנהדרין דף ע"ז ע"ב. וכן פליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' פ"א פ"י ה"ז במה דקיי"ל דהמזה צריך שיכוון להזות מה ר"ל אם כוונת הזאה אם כוונה לטהר ולכך לא הביא רבינו הך דין דר"ה דף כ"ח גבי המודר מחבירו אם מותר להזות עליו דזה רק אם נימא דלא בעי כונה לטהרה משא"כ אם בעי ודאי אסור וכמו גבי תרומה בנדרים דף ל"ה ע"ב אם נימא דבעי שליחות ואכמ"ל. אך כך דהנה מבואר כאן בר"ה דלעשות' לתקיעה הוא נתלה הן מצד התוקע והן מצד השומע דאם התוקע לא תקע לשם מצוה למ"ד מצ"כ אף ששומע מתכוון לשם מצוה לא יצא וכן להיפך. אך זה נראה דאם התוקע לא צריך להתקיעה לא מהני מחשבתו להפקיע ממנו שם תקיעה של מצוה וכמו דאמרינין בזבחים דף ג' ודף ז' דלא מיני' לא מחריב. ונ"מ ג"כ לשיטת הראשונים דעכו"ם הבא על בת ישראל הולד צריך גירות אם כה"ג מהני במעוברת אם ירדה לטבול לשם נדה אם עי"ז מועיל טבילה להולד שיהא גר עי' רש"י יבמות דף מ"ה ע"ב ובירוש' פ"ג דקדושין שזו וזו לשם קדושת ישראל וכ"כ בזה איך מהני הב"ד ועי' שם בתוס' יבמות שם ולשיטת רבינו בהל' חובל ומזיק פ"ד דיש להאשה זכות בהולדות בזמן שהיא מעוברת:ובזה מדוייק לשון הגמ' בקדושין דף ס"ב אם היתה אשת חברו מעוברת כו' וע"ש בדברי רבינו בהל' אישות פ"ז ה' ט"ז ומ"ש בזה ור"ל דצריך שיהא הסכם לקדושין גם מצד האשה ונ"מ דאם היא חרשת או שוטה או כגון קטנה אם נימא דיכולה להתעבר עי' יבמות דף י"ב ע"ב וא"ש מ"ש רבינו שם דאז א"י לקדש:אך זה רק אם נימא דא"צ המשמיע לכוון שישמע או שיוצא בזה אבל אם צריך אז מחשבתו מועלת בו וזהו כוונת הגמ' בר"ה דף כ"ט ע"א משמיע דומיא דשומע כו' משמיע לעצמו ר"ל דרק אם המשמיע צריך התקיעה לעצמו אז מועלת כוונתו. וכן נ"מ אם המשמיע חרש שמדבר ואינו שומע דאז אינו בגדר שמיעה אם נימא דצריך לעשות התקיעה לתקיעה של מצוה בכוונתו והוא אינו בר הכי ולא הוה כהך דיבמות דף ס"ו וק"ד פומייהו הוא דכאיב להו וע"ש דף מ"ד וכ"כ בזה במ"א בהך דב"ב דף קכ"ח ע"א ע"ש ברשב"ם דגם באלם שייך דין תחילתו וסופו בכשרות מהך דגיטין דף ע"א דלרש"י דס"ל דעדות בכתב לא מהני לא שייך דזה לא הוה פסול רק דאינו מעיד אך לר"ת דרק באלם פסול כתב א"ש דהוה גדר פסול. ונ"מ לעידי קדושין דשם עיקר העדות לעשות קדושין ולא להעיד שנתקדשה איך יהי' שם הדין באלם וא"כ נימא דזה ר"ל הברייתא דלעדיות דגיטין דף ע"א ועי' תוספ' שבועות פ"ג או שמע כו' ועי' תוס' שבועות דף ל"א ע"ב ד"ה ואין דהיכא דהעדים שכחו העדות אם הפטור משום שוגגין או דלא הוה עדות כלל ועי' תוס' שבת דף ס"ט ע"א. וזה תליא בהך דכתובות דף כ' אם מהני נזכרתי ובשיטת רבינו בהל' עדות פ"ח ה"ד דהיכא דשכח העדות בטל השטר ועי' תוספ' גיטין פ"א ובירוש' שבועות פ"ה דמוכח שם להיפך דאף אם שכחו העדות השטר כשר חזינן דזה לא הוה פסול רק משום שאינם יודעים. ועי' הוריות דף ה' ע"א ובדברי רבינו בהל' שגגות פי"ד ה"ד מבואר דב"ד בהוראה אם שכחו מה הורו אף שיודעים שהורו דבר וטעו לא מהני אף שבאמת הקרבנות מביאין הציבור מ"מ ס"ל דמיקרי החיוב על ב"ד וכמ"ש שם בפי"ב ה"א ולכך פוסק בהל' מעה"ק פ"ג דב"ד סומכים ועי' מנחות דף צ"ב. וכן תליא אם מביאין מתרומת הלשכה או מתחילה מגבין הוריות דף ג' ע"ב וכן פסק רבינו בהל' שקלים פ"ד ועי' הוריות דף ז' ובדברי רבינו פי"ג ה"ד גבי צירוף דרבינו ס"ל דלא כרש"י שם דף ז' ע"א ובירוש' דרק אם ב"ד מביאין אז שייך לומר ב"ד חייבים רק דהציבור מביאין בשביל ב"ד והחיוב הוא על ב"ד ועי' ירוש' שבועות פ"ח גבי סוטה דאף אם נימא דהיכא דשכח בשעת השבועה שעשה חייב ע"ש דף כ"ו ע"ב ודף כ"ח ובירוש' שם מ"מ פטורה דאין זה סוטה ועי' תוספ' ב"ק פ"י גבי נשבע על דעת עצמו פטור ובמ"ש רבינו בהל' עדות פ"ט ה"ג דטומטום ואנדרגונוס לא חל עליהם שם עד כלל דאין ב"ד מקבלין אותם. אך י"ל דשאני משום דהוה גדר מין בפ"ע כמ"ש רבינו בהל' אסורי מזבח פ"ג ה"ג. וכ"כ בזה דנ"מ אם ראה עדות קודם שנקרע ונקרע ונמצא זכר ועי' ירוש' יבמות ספי"א גבי נתערב ולדה כו' אם חשבינן אותם לעד אחד וצריך לחלק כהך דגיטין דף מ"ב ע"ב אם יבוא אליהו כו' משא"כ בטומטום דהוא שינוי בעצם ועי' יבמות דף ק' ובכורות דף מ"ב דשייך עליו גדר ברי' ובירוש' ספ"ח דיבמות לר"א אם מעיד כו' ועי' נדרים דף י"ח ע"ב גבי כוי ולכך דייק רבינו בהל' נזירות פ"ב ה"י דרק אם ראה את הכוי מרחוק אז שייך לומר דנתקיים דבריו מקצת משא"כ אם ידע שהוא כוי לא וכעין הך דכריתות דף כ"ד מתוך שלבו נוקפו וזה ר"ל ביומא דף ע"ד לאו בר הגדה הוא וה"נ גבי שכח וה"ה לאלם:אך י"ל במ"ש במ"א דאדרבא באלם מהני טפי הרכנה וכתב יד כמבואר בירוש' גיטין פ"ז הובא בתוס' דף ע' ע"ב דזהו במקום דבורו רק דגבי עדות גלי לן קרא דלא מהני ושפיר מיקרי פסול הגוף וה"נ גבי אינו שומע בתקיעת שופר ובפרט לשיטת רבינו בהל' מכירה פכ"ט ה"ב דלהקנות לאחר אינו יכול חזינין דלפעול לאחר א"א למדבר ואינו שומע וה"נ אם נימא דהוא צריך לכוון שאחר ישמע וכ"כ בזה בהל' גירושין על הך דמגילה דף י"ט ע"ב דזה תליא בהך דר"ה ד' כ"ט הנ"ל. וי"ל דזהו כוונת הירוש' במגילה שם דר"י היא ר"ל הך ר"י דר"ה הנ"ל דצריך המשמיע שיכוון שישמע השומע ועי' תוס' יבמות ד' ק"א ע"א ד"ה הא דגבי קריאה א"א לישאל כו' ור"ל דכיוון דהם אומרים מפי הב"ד כדיליף בירוש' מקרא דוענו וע"ש ד' ל"ט ע"ב וכיוון דהב"ד עצמן אין יודעין אם אמרו בטוב הוו כמו שלא הקרו להם כלל וכ"כ בזה דכל היכא שאומר הדבר מה שאחר אמר לו אם הוה כמו שהוא אומר ג"כ ועי' ירוש' סנהדרין פ"ז גבי מגדף שאין העדים אומרים הלשון שאמר המגדף אך מלשון הגמ' דילן ודברי רבינו פ"ב מהל' ע"ז לא משמע כן ועי' תוס' סוכה ד' נ"ג בהך דהלל ובירוש' נזיר פ"ב במה דאמר אמרה פרה זו וט"ס שם וצ"ל הוה דמר ר"ל אם אמת שכך אמר אינו נזיר דהוה רק כשונה דבריו ולא מר הוה נזיר וכן ס"ל להירוש' פ"ד דמגילה גבי מתורגמן דאין משנה מהלשון שאמר החכם אף אם הזכיר שם אביו ע"ש ובקדושין דף ל"א. ומ"ש התוס' יבמות דף ק"ו ע"ב ד"ה אמר רבא ויש לחלק ר"ל משום דרש"י בסוכה דף ל"ח ע"ב כ' דרק אם הוא בעצמו אומר זה צ"ל בב"א וראי' מן ברוך הבא כו' ומבואר בתוספ' סוף פסחים דהם מוציאין את המקרא בהתיבות שהם אומרים וזה ר"ל הגמ' שם שמע ולא ענה יצא ור"ל ממה דהם מוציאין אותו. וזה ר"ל הירוש' בסוכה ואלו ואלו יוצאין:אך זה רק בחרש בעצם אבל ע"י סיבה של חולי אינו שומע לא וראי' דרבינו ס"ל בפ"ג מהל' חגיגה דגם אם אינו מבין בלה"ק צריך לכוון לקריאה זו וכן כ' שם ומי שאינו יכול לשמוע והרי בחגיגה ד' ג' מבואר דפטירי וצ"ל דרק היכא דיש חסרון בהשמיעה דלא כהתוס' ואף דהא זה אימעט מבאזניהם צ"ל דנ"מ ע"י חולי ועי' תוס' בכורות דף ל"ז ע"א דלמה חרש אינו מחלל עבודה ואין נ"מ בין בידי אדם בין בידי שמים דלא הוה מום ועי' תוס' ב"ק דף צ"ח ע"א דדי אם המום הוה באבר שהוא בגלוי וזה רק בידי אדם דטיפתא דדמא דנפל וע"ש דף פ"ה ע"ב ולא מחמת גוף השמיעה ולהיפך מסריס עי' יבמות דף ע"ט ע"ב דהיכא הוה רק מחמת כחישותא לא ועי' גיטין דף ע' ע"ב גבי שוטה כה"ג וגבי סומא כ"כ דנ"מ בין אם נעשה חסרון בגוף הראי' ובין נסתם עי' בכורות דף ל"ח ע"ב גבי צף ומשוקע ושם דף ט"ז ע"א ודף כ"ח ע"א ורש"י מנחות דף ע"ט ע"א. ועי' רש"י סוטה דף מ"א דגבי קריאת הקהל לא הי' מתורגמן ואף דגבי משוח מלחמה מבואר בתוספ' דהוה מתרגם וע"ש בתוס' דף מ"ב דהשוטר הי' משמיע ולשיטת רבינו בהל' מלכים כהן אחר הי' משמיע ודי בתרגום ואף דצריך לה"ק יש נ"מ בין אם מתרגם מלה במלה או מפרש בלשון אחר. ועי' במה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' ק"ש פ"ב ה"י ומ"ש שם. ומ"ש רבינו בפה"מ מע"ש פ"ה מי"ג דלכאורה תמוה דהא מבואר בסוטה דף ל"ב וכן פסק רבינו בסה"ל מע"ש דוידוי מעשר בכל לשון. אך לפי מ"ש א"ש ור"ל מלה במלה ועי' במה דפליגי הבבלי והירוש' במגילה פ"ב היכא דכ' בלה"ק ומתרגם לה אם הוה כמו בע"פ או בכתב ר"ל כה"ג ועי' בתוס' דף ח' ע"ב וכ"כ בזה. הרי דגבי פ' הקהל די בקריאה לבד אף שאינם מבינים וגבי פ' סוטה ע"ש ד' ל"ב ע"ב ר"ל לא בגדר תרגום רק שהוא מפרש לה וכן לשון התוספ' בסוטה פ"ב קורא ודורש ובירוש' שם כל דקדוקי פ'. ועי' ירוש' רפ"ז במחלוקת דר"י ור"י מהיכא ילפינין הך דבכל לשון ונ"מ אם די שהכהן יאמר בלה"ק ואחר יתרגם או כיוון שהיא צריכה לענות אמן רק על שבועות כהן כמבואר בספרי פ' נשא פסקא י"ב. ואף דהוה כמוציא שבועה מפיו כמבואר בשבועות דף ל"ו והוה כמו שמוציאה מפי' שבועת הכהן. ועי' מכות ד' ו' ע"ב גבי סנהדרין ובר"ן נדרים דף ח' ע"ב ובספרי פ' בהעלותך פסקא ס"ח שאין נשאלין אלא לבעל המעשה ובספרי פ' שפטים פסקא קע"ו שלא להשיב ע"י תורגמן. ויש נ"מ בין אם הנביא מנבא אז או שמספר מה שבא לו נבואה וכ"כ בזה בח"ג פ"ה מהל' מ"ע גם גבי כובש את נבואתו לוקה דסנהדרין דף פ"ט ע"ש בתוס' דליכא אזהרה. אך י"ל מהך דפ' בלעם דכתי' אותו אשמור לדבר ומ"מ שנאמר השמר כו'. אך נ"מ בין בעת שבא לו הנבואה או אח"כ וכה"ג כ' בח"א לחלק בין מתנבא שלא שמע ובין הך דסנהדרין דף צ' גבי לעקור מקצת כו' דזה ודאי אם מתנבא אז נבואת שקר אין נ"מ לחייב מיתה משום מתנבא מה שלא שמע. וזה ר"ל מה דמבואר ביבמות דף מ"ט ע"ב דישעי' נענש על שאמר בתוך עם כו' משום דאמר שם בגדר נבואה ובאמת לא הוה נבואה. וזה ר"ל נדמתי משא"כ נביא שאומר כבר בא לו נבואה אז נ"מ גבי מתנבא לעקור דבר מה"ת ובגדר שקר בלאו דלא תענה כמבואר בירוש' שם ולכך כ' רבינו בהל' יסודי התורה פ"ה דגם ב"נ המתנבא כה"ג חייב והוא תמוה דהרי אין מקבלין אותו כלל וכמו דאמרינין בסנהדרין דף פ"ו ע"ב גבי תלמיד שהורה דלא הוה זקן ממרא. אך לפי מ"ש דרבינו ר"ל שאז מתנבא א"ש דרק אם אומר שכבר ראה הנבואה אז בעי מוחזק וכן מוכח בספרי פ' ראה פסקא פ"ד ולא חשוד למפרע וזה רק אם אומר שכבר בא לו כמו חולם החלום דקרא:ובאמת זה ג"כ ר"ל ביבמות דף ע"ז וכ"מ וירוש' סנהדרין פי"א גבי זקן ממרא תלמיד חכם שמורה הלכה קודם מעשה שומעין לו ר"ל דקודם מעשה לא הוה בגדר נאמנות רק בגדר עצם דכן הוא הדין כמו עפ"י התורה אשר יורוך וכמו שליש דנאמן ולא על הדבר רק על ההוראה והסברא. וזה ר"ל ב"ב דף י"ב דמן החכמים לא ניטלה אבל אחר המעשה אז הוה כמעיד על הדבר ועי' תמורה דף כ"ח ע"א ברש"י גבי מום וכתובות דף ע"ב ע"א גבי כתם. אך שם י"ל דנ"מ איך הי' המראה ועי' קדושין דף ע"ד ע"א גבי נאמן דיין כו' אך שם כיון דהוה רק שודא אין זה בגדר דין וכ"כ בזה ועי' במ"ש רבינו בפה"מ סנהדרין פ"י גבי זקן ממרא דצריך התראה. ולכאורה הא מבואר בגמ' דף פ"ח ע"ב דא"צ התראה וכן פסק רבינו בהל' ממרים פ"ד. אך ר"ל דהתראה לא בשעת המעשה רק בשעת הוראה וכ"כ בזה אם אינו חייב רק אם יעשה המעשה אפי' ע"י אחר או די עד שיורה לעשות דזה גופה מעשה וזה מחלוקת בירוש' ובספרי מבואר דדוקא אם נעשה מעשה ומ"מ התראה לא בעי אז ואף דא"כ הוה התראת ספק כ"כ רבינו בהל' שבועות פ"ה ה"ב דהיכא דהלאו מפורש בתורה ר"ל דא"א רק כה"ג לקי. וזהו ר"ל הירוש' יבמות ספי"א עיקר לאווין ספק ע"ש. ועי' תוס' גיטין דף ל"ג ומכות דף ט"ו ע"ב ותוס' שבועות דף ל"ז ע"א גבי שבועת העדות ועי' תוס' חולין דף י"א ע"ב ד"ה וכי תימא ושם ר"ל דכיון דנימא דלא אזלינין בתר רובא וא"כ הוה כמו שנפסק לנו הדין דכ"ז שלא בדקו אינו חייב וא"כ לא שייך לומר איגלאי מילתא למפרע. ומה דמקשה שם דף י"א משבירת עצם אף דלכאורה כיון דלא חזי לאכילה לא עבר כמבואר פסחים דף פ"ד וכיון דאם חיישינן למיעוטא א"כ א"א לאוכלו רק אחר בדיקה וא"כ לא הוה ראוי לאכילה ולא שייך לומר אגלאי מלתא למפרע כיוון דכולם כן ולא סיבה וזה ר"ל בר"ה דף ז' שנה בבכור בעמ"ו שמונין לו מלידה ומוקי שם בכלו לו חדשיו ר"ל ג"כ דבאמת אגלאי מלתא למפרע דבר קיימא הוא אך אם בכל הוולדות כן שוב הדין כן ולא שייך זה אבל כיון שיש מציאות דיכול לאוכלו מיד בכלו לו חדשיו שוב בכל הוולדות שייך לומר אגלאי מלתא כו' וצ"ל דכוונת הגמ' בחולין שם דזה ודאי אזלינן בתר רובא מסברא רק דמביא ראי' דהתורה לא חששה כלל על המיעוט כיון שצותה שאסור לשבור עצם וא"כ חזינין דאין מציאות חשש כלל וכן גבי רוצח ועדים זוממין כיון דהרגו אין נהרגין וא"כ אין מציאות כלל לבדוק. וא"ש מ"ש התוס' שם דאמאי לא מייתי ראי' מקרבנות דדחי שבת אך משם אין ראי' דבאמת אזלינן בתר רובא ואם ימצא טרפה יביא קרבן אחר משא"כ כאן דא"א שיבורר כלל. וכעין זה אמרינן בנדה דף ט"ז ע"ב אם נאבד העד אסורה לשמש עד שתבדק וכשעד קיים אף דאינו יודע אם הוא נקי או לא מותרת ועי' תוס' ע"ז דף ל"ד ע"ב:עכ"פ י"ל דהתוקע גורם להתקיעה שתהא תקיעה של מצוה ומ"מ כיון דעיקר הפעולה הוא רק בהשמיעה גם ר"א מודה דמכשירין לא דחי שבת דעיקר הכוונה הוא התקיעה ולא שיתקע. וכה"ג החילוק בקדושין דף מ"ב ודף מ"ג ע"א גבי שליח לדבר עבירה ע"ש בתוס' גבי שוגג וב"ק דף ע"ט. אך נ"מ דהיכא דהחיוב הוא רק בפועל לא שייך בזה גדר שליחות. וזה ר"ל שם זה נהנה וזה מתחייב ר"ל דעיקר החיוב הוא הפועל וא"א לחייב אחר רק בדבר שהחיוב הוא הנפעל אז י"ל בזה שליחות ולכך ס"ד לשמאי דחייב גבי הריגה משום דהוה כמו מצמצם עי' סנהדרין דף ע"ו ע"ב ולמסקנא בגמ' דאמר דינא רבא ודינא זוטא א"ב ר"ל דבאמת זה השם יש עליו רק דא"א לעונשו בידי אדם ואידך ס"ל דהוא רק בגדר מכשול וזה עבירה כלליות ועי' שבועות דף מ"ז ע"ב גבי עוקב אחר מנאף ר"ל ג"כ דיש זה השם דניאוף עליו וע"ש דף ל"ט גבי גורם לשבועות שקר בדין חמור ודין קל ועי' סנהדרין דף ע"ו ע"א גבי לאו דלא תחלל ובת"כ פ' קדושים פ"ט פ"ז כה"ג ושם דף ע"ד ע"ב גבי קווקי ודימונקא ע"ש ברש"י וברמב"ן במלחמות אם זה הוה גדר ע"ז או רק משום מכשול ובדברי רבינו בהל' עדות פי"ב ה"ט גבי מוכרי טרפה דהוה בגדר אוכלי טרפה ע"ש ומ"ש רבינו בפה"מ תרומות פ"ו מ"ג גבי המאכיל ע"ש שכ' משום שאין שליח לדבר עבירה:ובאמת זה תליא אם התשלום קרן וחומש זה הוה בגדר כפרה או בגדר דין ועונש עי' תוס' פסחים דף כ"ט ובירוש' פ"ו ופ"ז הובא שם בר"ש מ"א ובמה דמבואר בת"כ פ' אמור פ"ו פרק ו' פיסקא ו' ופ' בחוקותי פי"ב דגבי תרומה גם קטן בן ט' צריך לשלם קרן וחומש וזה כשיטת רבינו בהל' שגגות פ"ט גבי שפחה חרופה דחייב בקרבן גם קטן ומ"ש שם שממתין עד שיגדיל ויהי' בן דעת הוא משום שצריך שיקדיש הקרבן וזה רק במופלא סמוך לאיש עי' נדה דף מ"ו ועי' תוס' קדושין דף י' ע"א ד"ה מקבלת את גיטה. עכ"פ נראה דהוה בגדר כפרה ולא בגדר עונש וקנס ועי' תוס' יבמות דף צ"ט ע"ב ובדברי רבינו פ"ה הכ"ב דשם נקט רק אינו משלם חומש אבל קרן משלם מחמת ספק כפרה וכמ"ש הרא"ש בפ"ג דחלה ובפ"י הי"ד שם נקט סתם פטור מן התשלומין מחמת דשם הוחזק חולין. ועי' בדברי רבינו בהל' נזקי ממון פ"י ה"ה דספק כפרה לחומרא. ועי' במ"ש בח"ג אם יש לחייב שתים על עבירה אחת ותוס' מנחות דף נ"ו ע"א גבי עורך במנחה מחומצת והא דצריך למעט גבי שחוטי חוץ שליח זה משום שהחיוב על הפעולה שנפעל עי' זבחים דף ק"ז ע"ב גבי היא בפנים וצוארה בחוץ ותוס' סנהדרין דף מ"ב ע"ב ד"ה שכן דעיקר הדבר הבהמה ולכך לא שייך בזה גדר אין איסור חל על איסור עי' חולין דף מ' גבי השוחט חטאת בשבת בחוץ. ועי' בדברי רבינו פ"ו מהל' שגגות ה"ג דלכאורה לא משמע כן והך תוספ' דשבת הובא בדברי רבינו בהל' שבת פי"א הי"ד גבי אחד אוחז בקולמוס ואחד אוחז בידו וכותב דחייב האוחז ובהך דמכות דף כ' ע"ב דגבי לאו דמקיף מסייע פטור דכיוון דחיוב על הפועל ועי' גיטין דף ע"ח וצריך דוקא לעשות מעשה אז נקרא פועל ועי' יומא דף מ"ג ע"א גבי הזי' ע"ש בתוס' גבי אשה מסייעתו ובע"ז דף כ"ז ע"א גבי מילה ושם דף ל"ט גבי תפילין וכ"כ בזה במ"א. ומ"ש התוס' כתובות דף ל' ע"ב גבי תחב לו חבירו דהוה כמו שעושה מעשה התם משום דאית לו הנאה וכהך דב"ק דף ל"ב:

2 רש״ש פתח ↗

רש"י בסה"ע דכיון דאמר חכם מום קבוע הוא כו'. ל"ד דאפילו עובר פסול כ"ז שלא עבר כדאיתא ביומא סד וכ"מ לקמן ר"ד לג:

3 תמורה פתח ↗

20 אני אדיננו - ולא צריך קרא:

21 הודאת עד אחד פוסלתו מהקרבה - דכיון דאמר חכם מום קבוע הוא פסול מהקרבה:

22 פוסלתו מאכילה - שהרי בסקילה הוא:

2 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מתנות עניים פתח ↗

השותפים שקצרו כו'. זה שלקח הקמה כו'. אבל על הקציר שלקח הראשון א"צ השני להפריש וכ"כ בזה לעיל דזה לא הוה כמו מכר דצריך המוכר להפריש גם על מה שמכר לעיל פ"ב ה"ה משום דכאן לא שייך לומר מתנתא דכהן לא זבני לך כיון דהשותף נוטל בגדר בעה"ב לא בגדר לוקח ע"ש. והנה כאן לא כתב כמו ברישא דחזרו ונשתתפו נותנים פיאה אחת משום דכבר נדחית וכמ"ש רבינו לקמן בהל' בכורים פ"ז ה"ט גבי חלה ע"ש ועיין בדברי רבינו בהל' בכורות פ"ו ה"י דס"ל שם דגבי מעשר בהמה הוה אחים ושותפים שוים ואף שאח"כ נשתתפו לא אמרינן דחזרו כבתחילה רק דהוה לקוח וכאן לכאורה לא משמע כן אך באמת מה דס"ל לרבינו שם דשותפים ג"כ חייבים במעשר בהמה זה רק כשיש בכל אחד שיעור אבל אם לא נולדו רק חמשה לזה וחמשה לזה נראה דאז יש חילוק בין אחים לשותפים אף לשיטת רבינו ובזה א"ש ג"כ מה דמבואר במכילתא פרשת משפטים פ"ז דיליף שם ג"ש בשבט גבי עבדים דעבד של ב' שותפים אינו בדין יום או יומים כמו במעשר בהמה ודלא כהתוס' ב"ק דף צ' ע"א ע"ש וא"כ יקשה מזה לשיטת רבינו כאן אך למש"כ דגבי שותפים בעי שיעור לכל או"א ולכך אינו נוהג גבי עבד וא"כ לפי"ז גבי אחים שנפל להם עבד בירושה שפיר נוהג בהם הך דין דיום או יומים ועיין ב"ב דף קל"ז ע"ב גבי אתרוג אך שם נקט שקנו מתפוסת הבית ולא שירשו ודלא כהרשב"ם שם. ועיין מ"ש רבינו בהל' ביכורים פ"י הי"ג גבי ראשית הגז דהא דהשותפים חייבים הוא רק כשיש לכל אחד כשיעור ופסק כר"א רק דס"ל דר"א לא פליג רק אם אין בכל אחד כשיעור גיזה ואף דא"כ מה מדמה בחולין דף קל"ה ע"ב זה לתרומה הא תרומה לא בעי שיעור וכ"ע מודו בה ועיין בר"ש כלאים פ"א מ"ט מ"ש שם בשם רב האי גאון דגם גבי מעשר שייך צירוף ותמה עליו שם אך י"ל דר"ל לענין קבע וכעין הך דב"מ דף פ"ט ע"ב גבי ספיתה ועיין בירושלמי חלה פ"ג ה"א במה דאמר שם שצריך לומר חוץ מן הטמא ואמר שם דמיירי רק שיש שיעור חלה בלא הטמא. והנה בתוספתא שם אמר דמיירי ג"כ דאין בטמא כשיעור ולכאורה ר"ל דהיינו שיעור חלה וכהך גירסא דגרס שם במשנה ובלבד שלא יהא חמשת רבעים כו' ע"ש בר"ש ומצטרף ג"כ לא משום דהוא מקפיד על תערובתו וכמבואר שם בפ"ד ובתוספתא שם דטמא וטהור אינו מצטרף אך קשה הא שם בתוספתא נקט גם תרומה ומה שייך בזה שיעור ולכאורה ראי' למש"כ אך י"ל דר"ל שאין בטמא שיעור כביצה לטמא אחרים ואף דהא מ"מ גם הטמאים נטבלו וא"כ אוכל טבל טמא כמ"ש שם הירושלמי אך י"ל דזה יהי' תליא בהך מחלוקת דירוש' חלה פ"א ומעשרות פ"ה גבי הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו אם נטבלו וכאן אינו רוצה שיטבלו י"ל דלא הוה טבל והירושלמי קאי למ"ד דס"ל דנטבל אך קשה דגבי טבל הא הוה כמו פירורין ולא מצטרפי לכביצה לטמא כמבואר בירושלמי ספ"ב דחלה וזה באמת מחלוקת דתנאי בעדיות פ"ג מ"ב ע"ש בפיהמ"ש ותוס' זבחים דף ק"ה ע"ב וטהרות פ"ח ובזה מדוייק לשון רבינו בהל' תרומות פ"ה דנקט שם ערימה של חטים אם נטמאה מקצתה כו' משום דמבואר בירושלמי פ"ב ה"א דבשל קשואים כו' אף אחת הוה כשתים ואין תורמין מזה על זה ובמ"א אבאר זה. עכ"פ רבינו ס"ל כר"א רק דס"ל דזה רק כשאין בכל אחד כשיעור וס"ל כן דה"ה גבי מעשר בהמה דהא דממעטינן שותפות בבכורות דף נ"ו היינו אף אם נולדו אח"כ או קנו ממעות השותפים רק דאין כאן רק עשרה משל שניהם אבל גבי אחים כה"ג חייבים ובאמת בתוספתא דחולין פ"י מבואר דגם לקוח פטור מראשית הגז ור"ל כמש"כ רבינו בהל' ביכורים פ"י הי"ד כגון שקנה אחת וגזזה ואח"כ קנה עוד אחת וגזזה כו' ובזה הוה מחלוקת בתוספ' שם ור"א ס"ל כן ומשום דס"ל דצריך שיהי' לו חמשה צאן בב"א בשעת התחלת הגיזה והך דחולין דף קל"ח מפרש דשיטת רנב"ה דס"ל דפטור מיירי דמכר גיזה הראשונה לאחר ופליגי בזה אם התחלת הגיזה מחייב ואז הי' לו ה' צאן וכיון שנתחייב כבר ביד המוכר שוב לא פקע במה שמכרן ואידך ס"ל דרק לאחר שגזז כשיעור אז חל עליו החיוב אבל זה מודו כ"ע דאף אם בשעת גמר הגיזה הי' אצלו חמשה כיון דבהתחלה לא הי' לו צאן כשיעור פטור ועיין חולין דף קל"ו ע"א בהך דאמר שם היו לו שתי כו' וזהו התוספתא דלקוח פטור וכמו גבי מעשר בהמה אך י"ל דכונת התוספתא משום דהא מבואר בחולין דף קל"ו דילפינן רה"ג נתינה נתינה מתרומה ושם לקוח פטור. ועי' בתוספתא דמנחות פ"ט הובא בתוס' שם דף פ"ג ע"ב דאמר דבכור ומעשר אינו בא מן הנכרי והוא תמוה דמעשר אף אם לקוח מישראל ג"כ פטור וזה אין לומר דקמ"ל דנכרים אין מביאים מעשר בהמה כמו הך דזבחים דף מ"ה וכ"מ ובירושלמי פ"א דתרומות ה"ג דהא כמה קרבנות יש שאינם מביאים והתוספתא לא ר"ל רק דאנו אין לוקחים מהם ועי' תוס' מנחות דף ע"ג גבי קרבנות צבור וכן מה דאמר שם בכור קשה מה שייך זה גבי ב"נ הא לא עלי' קדושה כלל אך בכור י"ל דר"ל לשיטת ר"י דס"ל בכורות דף ב' ודף ט' ע"ב דשותפות עכו"ם חייבת ומ"מ למזבח לא קרב ואין בו קדושת הגוף כלל ומותר בגיזה ועבודה ומן הסתם גם בפט"ח כן לר"י דס"ל דזה רק צריך ליתן לו בגדר מתנות כהונה אבל קדושה אין בו ובאמת יהי' נ"מ גם לדידן דלא ס"ל כר"י בשותפות נכרי בפט"ח דקי"ל דגם כהנים ולוים פטורים אם גם שותפות שלהם פוטר. והנה מלשון התוספתא רפ"א דבכורות משמע דגם זה פוטר ועיין חולין דף קל"ב דגבי מתנות כהונה המשתתף עם כהן פטור ואם גם שם לר"י דס"ל דשותפות עכ"פ מפקיע מהקדושה אם שותפות של כהן ולוי גבי פט"ח ג"כ כן. והנה באמת מלשון רבינו בפ"ט מהל' בכורים מוכח דלא ס"ל כרש"י בחולין דף קל"ג דשותף בראש דקי"ל כר"ה דחייב בשאר המתנות ס"ל לרבינו דזה רק בכהן ולא בגוי דלא כרש"י שם דבגוי פטור לגמרי אף אם יחד לו חלק דזה ודאי אם הי' הכהן שותף אפי' באחד מאלף מהבהמה פטור מכל המתנות דהוה כמו שיש לו חלק בכל אבר ואבר עיין חולין דף קל"ה ע"ב ובכורות דף נ"ו ע"ב ובר"ן פ"ד דגיטין על הך דדף מ"ב ע"א ע"ש אם יש לו חלק בכל דבר ודבר ועיין בפיהמ"ש לרבינו דמאי פ"ו מ"ח וכ"כ בזה במ"א וכמו בחולין דף ל"ט ע"ב גבי יהיב זוזא לטבחא ושם דף פ"ג ע"א בדינר בשר ע"ש אבל היכא שיחד לו אבר מיוחד אז אף דגבי כהן חייב בשאר מתנות מ"מ גבי נכרי פוטר ואף דלכאורה מהך דחולין דף קל"ג ע"ב מה דמביא שם הך דזה חומר בזרוע כו' לפי פי' רש"י שם נראה דגם גבי גוי כן אך רבינו ז"ל כ"כ לעיל דאינו מפרש הסוגיא כרש"י. והנה באמת גבי בכור לפי המבואר בבכורות דף ג' ובדברי רבינו בסוף הל' בכורים ובפ"ד מהל' בכורות דרק דבר שנעשה ע"י זה בעל מום ולא הוה כהך דב"ק דף ע"ח ע"ב גבי ד' וה' דהוה שם מחלוקת אך באמת רבינו פסק בפ"ב מהל' גנבה דגם גבי ד' וה' דוקא אבר הוה שיור ודלא כדמשמע מרש"י שם. והנה הטעם דשותפות עכו"ם פוטר מבואר בבכורות דף ג' משום דעריבי בו חולין ור"ל דיש בהבכור דבר שאינו בכור וזה א"א וכמ"ש התוס' חולין דף קל"ב ע"א גבי שה דצריך שיהא כל השיות שבו בר חיובא וע"ש דף קל"ה ע"ב נכרי לאו בר חיובא ועיין בירושלמי ערלה פ"א גבי שורש פטור פוטר דמחלק שם בין של הקדש דנהי דפטור מ"מ אינו פוטר וכן שם גבי שורש סייג ואף דשם אמר הטעם משום דיכול לפדותו ולחייבו מ"מ ר"ל משום דאין הפטור שלו בעצם וא"כ י"ל דה"נ אף דכהן פטור מן המתנות משום דלא איקרי עם מ"מ לענין זה שיועיל לפטור כל הבהמה לא היכא דאין לו חלק בזה ושותפות עכו"ם י"ל דיליף מראשית הגז ע"ש דף קל"ה ע"ב ודף קל"ו ע"א וכן נראה דהא דפסקינן בבכורות דף ט"ז ע"ב דכל היכא דיד גוי באמצע פטור מן הבכורה זה רק גבי גוי אבל כהן בפט"ח כה"ג חייב ויהי' נ"מ ג"כ אם קנה ישראל מן כהן חמור במעות בלא משיכה אם יש עליו דין פט"ח עיין בדברי רבינו בהל' תרומות ספ"ט ובירושלמי פ"ח דשביעית ה"ב. והנה טעם רבינו דהל' תרומות הנ"ל אף דזה ודאי לדידן דפסקינן כר"י דדבר תורה מעות קונות כ"ז שלא חזר בו הוה קנין גמור ולכך כתבו התוס' ב"מ דף מ"ג דיוכל להשתמש במעות וזהו ג"כ כונת רש"י שם דף מ"ח ע"א ד"ה קאי דנ"מ לענין קדושין וזה תליא דבר שיכול לחזור בו אם כ"ז שלא חזר בו אם הוה קנין ועיין ב"מ דף ס"ג ע"א גבי ריבית וביצה דף ל"ח ע"א ודף מ' ע"א דהוה ברשותו וכן מוכח מהך דבכורות דף י"ג ע"ב גבי דברים וב"ב דף פ"ח ע"א בהך דר"ס דזה הוה קנין גמור כ"ז שלא חזר בו ועיין עירובין דף פ"א ברש"י ד"ה לא דכתב שם דאין המעה קנויה לו אך רש"י כ' שם משום דלא סמכא דעתו ועיין קדושין דף מ"ח ע"א וע"ז דף ע"א ע"ב גבי פסק ע"ש וכ"מ בזה אך שם קאי גבי נכרי ועיין עירובין דף ס"ב ע"א ורשב"ם ב"ב דף נ"ד ע"ב דעכו"ם לא סמכא דעתו ולכך משמע מדברי רבינו בהל' בכורות פ"ד ה"ה דרק בדיניהם אז קנה ישראל מגוי וחייב בבכורה ואף דהוא פסק בפ"א מהל' זכי' ומתנה הי"ד דגם עפ"י דינינו קנה כך צ"ל כונתו כמש"כ התוס' ב"ב דף נ"ד ע"ב דלא נימא דדעתו כמו מישראל ואף דגבי ישראל לחומרא הוה קנין גמור מ"מ גבי גוי י"ל דמיקרי יד גוי באמצע ועיין רש"י חולין דף ל"ט ע"ב דהיכא דמצי מדחה לו לא הוה קנין גמור ובתוספתא דע"ז פ"ב דכל היכא דלישראל אסור להחזיר לגוי כמוכר לו ואסור וכעין מ"ש התוס' ב"ב דף פ"ח. עכ"פ גבי ישראל כ"ז שלא חזר בו י"ל דהוה קנין גמור ועיין ב"ק דף ע"ט ע"א וכן נ"מ גבי ד' וה' דגנב והקיף חייב אף דלא הוה רק משיכה לבדו וכן להיפך במעות לבד כמו הך דב"ק דף ע' ע"ב גבי עקוץ תאנה ע"ש בתוס' אף דהוה רק מעות ומ"מ הוה קנין גמור לענין זה אך שם י"ל דהא באמת לא קנה לדידן עיין תוס' ב"ק דף ע"ט ע"א ד"ה גנב רק דצריך שיהי' גדר קנין וכיון דהוה גדר קנין שפיר קנה ומה דמקשה שם דף ע' ע"ב וכיון דכי תבע לו כו' ע"ש בתוס' ד"ה באומר מש"כ שם דהא קניה בחצירו אך הכונה כך דהא צריך שבשעת החיוב אז יקנה דאל"כ למה פטור מד' וה' כמבואר בירושלמי גיטין פ"ה גבי מנסך ובתוספתא ב"ק פ"ט הובא בדברי רבינו פ"ג מהל' גנבה ה"א ע"ש וזהו כונת הירושלמי ב"ק פ"ז ה"ו תלישה הוא שמחייבת ולא המכירה אך כונת הגמרא דילן הוא כך דהנה מבואר בירוש' מעשרות פ"ב סה"ה גבי אבטיח שספת בו אפי' כ"ש קנאו ור"ל דהוה קנין במחובר וה"נ ר"ל בהך דעקוץ תאנה דע"י העקיצה שקנה התאנה מקנה הגנבה לבעל התאנה ועיין ב"ב דף פ"ז ע"א גבי יפה לי קרקע כ"ש ע"ש ונמצא שהמכירה הוא ע"י האיסור חילול שבת ומקשה דכיון דהתאנה קנה מחמת דקלב"מ שוב לא הוה מכירתו מכירה כלל דהלוקח לא נתן לו כלום ואף דהא קי"ל דאם יש לו בעין צריך להחזירם כמבואר בסנהדרין דף ע"ב זה לא מחמת הלקיחה רק מה שישנם ת"י. עכ"פ י"ל דגבי כהן בפט"ח לא שייך זה דידו באמצע. ובאמת יש נ"מ לשיטת ר"י דס"ל דשותפות עכו"ם חייב בבכורה רק גדר מתנות כהונה ולא קדושה אם שחטו הישראל ולא נתנו לכהן אם חייב במתנות ועיין בתוס' בכורות דף ב' ע"א ד"ה ונותן אם צריך ליתן אותו בעצמו לכהן אך במ"א כ' דזהו כונת רש"י חולין דף קל"ב ע"א דכתב דלכך פטור מן המתנות משום דאין קדושה חל על קדושה ולא כתב משום דכצבי וכאיל כמבואר בכ"מ אך י"ל דנ"מ כה"ג וסבירא ליה דיש בו קצת קדושה על כל פנים אף דמותר בגיזה ועבודה וא"ש מ"ש שם התוספות דע"כ מיירי בבעל מום אך י"ל כה"ג אך אי נימא כמש"כ במ"א דמתנות כהונה זכה בו השבט קודם נתינה רק דהוא יכול ליתן לכל כהן שירצה אם כן יש לומר דאם שחטו עד שלא נתן לכהן פטור מן המתנות ויהי' נ"מ ג"כ לשה של פדיון פט"ח אם שחטו עד שלא נתן לכהן ג"כ פטור מן המתנות כיון שהכהן כבר זכה בו וכמש"כ דזהו כונת הגמ' בכורות דף י"א ע"ב ואם מת נהנין בו סד"א כו' ר"ל דכבר זכה בו הכהן ואף דמתנות כהונה אין נותנים לכהן רק כשראוים לו כעין דמבואר בחולין דף קל"ו ע"ב דלכך טריפה פטור ממתנות כהונה משום דכתיב ונתן ולא לכלבו אך זה רק אם מתחילה לא היו ראוים אבל כאן גבי פדיון פט"ח דהוה כמו שזכה בו כהן קודם שמת צריך ליתן להכהן הנבלה וכן יהי' נ"מ לגבי בכור אף דקי"ל דגם בטריפה שייך בכורה כמבואר חולין דף קל"ו ע"ב ובמנחות דף ו' ע"א וכן פסק רבינו בפ"א ה"א מהל' בכורות ומשום דלא גרע מנפל כמבואר בכורות דף ג' והנה בזבחים דף ק"ד ע"א וכן פסק רבינו בהל' בכורות פ"ג ה"י גבי בכור דאם נמצא טריפה אחר שהופשט הבשר יקבר והעור ישרף בבכור תם ובבכור בע"מ העור לכהן וגבי קדשים בהל' איסורי מזבח פ"ב הי"א דתצא לבית השריפה ומשמע גם הבשר וטעמא מאי ועיין תוס' בכורות דף ל"ב ע"ב ד"ה פסק והנה הטעם דרבינו לא פסק כמ"ד בזבחים דף ק"ד דנמצא טריפה בבני מעים מרצה על העור הוא משום דכ"כ דרבינו פסק כמ"ד בתמורה דף י"ז ודף י"א דטריפה פקע ממנה הקדושה אף אם אח"כ נטרפה ובזה הוה פלוגתא דתנאי בתוספ' דתמורה ובתוספ' דבכורות פ"ג וס"ל דרחסג"ה ס"ל כת"ק דר"א דתוספ' שם דלא פקע וכן ס"ל הך דפסחים דף ע"ג ע"א גבי שחטו ונמצא טריפה בסתר ע"ש וא"ש מ"ש שם התוס' ועיין בקדושין דף נ"ז ע"א אך שם ר"ל דהוה טרפה משנולד ועיין במנחות דף ע"ח ע"ב ודף ע"ט ע"א דמיקרי פסולו קודם שחיטה ואף דר"מ בזבחים דף ס"ט ס"ל דמליקת עוף טריפה מטהר וא"כ לכאורה קשה לר"י שם דף ע' ע"ב דדוקא בתמימים ולא בבע"מ וא"כ מ"ש מטריפה דר"מ ס"ל במנחות שם דהוה פסולו קודם שחיטה וצ"ל דס"ל דגבי עוף לא אמרינן דנפקע הקדושה שבה ע"י טרפות כיון דבה יש מליקה דנעשה טריפה ע"י זה ועיין תוס' זבחים דף ס"ט ע"ב וא"כ לא הוה בה פסול הגוף עיין תמורה דף י"ז ע"א ע"ש והנה רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ב ה"י כ' שם הטעם דטריפה משום הקריבהו לפחתך ור"ל דקמ"ל דיש בו גם איסור קדשים מלבד האיסור ועיין ברש"י זבחים דף ע"ד ע"ב ד"כ שם דגם ספק טריפה אסור להקריבו בודאי מחמת הקריבהו לפחתך והולך לשיטתי' דס"ל בחולין דף ט' ע"ב ד"ה הלכתא דספק אסור רק משום שמא יעבור ועיין ברש"י יומא דף ס"ד ע"א ד"ה יקרובו ע"ש. ונ"מ אם נעשה טריפה בין שחיטה לקבלה אף דאז אין שייך גדר טריפה או אם ניקבה הריאה בין קנה לושט אף דכשרה היא מ"מ אסורה למזבח וא"כ נמצא שייך בו ג"כ פסול קדשים והוה כמו חסר אחד מאברים הפנימים המבואר שם בהל' י"א ובכורות דף ל"ט דגם לאחר שחיטה פסולה מטעם דאינה תמימה ויהי' נ"מ אם זה הפסול דחסר אחד מן האברים הפנימים שייך גבי עוף דלא בעי תמים אך מ"מ אין מקריבין חסר כמבואר שם בפ"ג ה"א ועיין מעילה דף י"ב ע"א דהפסול הוא בעוף מטעם חסר לא מטעם מום לכך ליכא בה פדיון כן ס"ל לרש"י שם וכן יהי' נ"מ אם בעל שלש כוליות אם חל עלי' קדושת הגוף או הוה כמו פסול הגוף עיין בדברי רבינו פ"ג מהל' איסורי מזבח ה"י ומלשון רבינו בפ"ב הי"א נראה דרק בעל כוליא אחת תשרף די"ל שנעשה אחר ההקדש אבל בעל שלש כוליות לא תשרף ולא חל עלי' קדושה כלל דזה משנולד כמבואר בבכורות שם ובכתובות דף ע"ו ע"א ובחולין דף ע"ד ע"א דיותרת הוה מן הבטן ע"ש ולא שייך בזה טעם התוס' בכורות דף ל"ב ע"ב והוא מהך דכריתות דף כ"ד ע"ב מפני שנראה כזבח פסול דבזה לא שייך כיון שא"א לומר שנעשה אח"כ. אך י"ל כמ"ש התוס' תמורה דף י"ט ע"ב דלכך אמרינן במנחות דתצא לבית השריפה משום קדשי בה"ב ונ"מ דגבי בכור דקדוש תכף כשנולד איך דינו דהנה בתמורה דף י"א ודף י"ז ובחולין דף ע"ד הנ"ל מבואר דהוה קודם שנולד משעת יצירה וא"כ אין הקדושה עליהם רק בגדר בע"מ וכמו דמוכח ממה שכ' התוס' בכורות דף ל"ד ע"ב דבזה לכ"ע מותר להטיל בו מום וכ"כ בזה בח"ב בהל' ערכין מהך דתמורה דף כ"א ע"א גבי מותר להטיל מום בתמורת בכור ע"ש ונ"מ ג"כ לענין בכור בזמה"ז ע"ש בתוס' בכורות ובהך דע"ז דף י"ג ע"ב ובמ"ש רבינו בהל' איסורי מזבח פ"א ה"ז דפסק שם דגבי קדשים בזמה"ז עובר בלאו משום דס"ל דגמ' דע"ז אזיל לר"י דס"ל דבעלי חיים נדחים ורבא ס"ל אף בזמן שהוא בידו עיין בזבחים דף נ"ט ע"א ובתוס' שם ודף ל"ד ע"ב ומנחות דף נ"ט ע"ב וכ"מ וא"כ לפי"ז קדשים שהוקדשו בזמה"ז פסולים אף לכשיבנה בית המקדש לכך רק מדרבנן מה שאין כן לדידן דפסקינן דלא נדחו כמש"כ רבינו בסוף פ"ג מהלכות פסולי המוקדשין עובר עליהם בלא תעשה אך זה רק בשאר קדשים אבל בבכור ומעשר דקי"ל דליקרב אינם באים מחו"ל וה"ה בזמה"ז אינם ראויין ליקרב אף לכשיבנה אין עליהם חיוב. וכן אם נולדו טריפה אף דאיתרבו לבכורה כמש"כ מ"מ גדר מתנות כהונה לא שייך עליהם דונתן ולא לכלבו כמש"כ ונמצא לפי"ז דאם נשחט ונמצא טריפה מן הבטן אז אף העור יקבר ואם נשחט ונמצא טריפה שיוכל להיות אח"כ הבשר יקבר דבזה לא שייך גדר משום קדשי בה"ב גבי בכור ומ"מ העור ישרף דהעור הוה דבר בפ"ע וכבר הארכתי בזה לעיל אם הא דכהן נוטל עור בכור תם אם הוא מחמת דהעור הולך אחר הבשר כמבואר זבחים דף ק"ג ע"ב או משום דכהן הוה כמו בעלים דבכור וכמבואר בתמורה דף ז' ע"ב דבאמת אף דהא מבואר בזבחים דף מ"ג ומעילה דף ט' דזריקת הדם מוציא את העור מידי מעילה הנה זה לא מחמת דחל קדושת הגוף על העור רק דזה ממילא הוה וכעין מעשה עץ שימש ולכך מבואר בזבחים דף ק"ג ע"א דחל על העור קדושת בה"ב מה"ת לדברי הכל ועיין תוס' יומא דף נ"ט ע"ב ותוס' חולין דף קי"ז ע"א דמשמע שם דאף קודם זריקה ליכא על העור מעילה ד"ת ר"ל בגדר עור ונ"מ דהזכי' שזוכין הכהנים לא מקרי משולחן גבוה ולכך חשיב להו בחולין דף קל"ג מהני דבירושלים ע"ש בתוס' ד"ה ועורות מ"ש שם ועיין זבחים דק"ג ע"ב דמוכח שם דקדשים קלים אם היו רוצין לא היו מפשיטין אך עיין שבת דקט"ז ע"ב דמשום נימין היו מפשיטין תחילה ועיין רש"י זבחים דף י"ד ע"א ותוס' שם דף ס"ג ע"א דכל היכא דלכתחילה לאו אורחי' הוה כמו א"א לבטלו ועיין רש"י פסחים דף ס"ה ע"ב דהפשט לא צריך רק גבי עולה וכ"כ בזה ונ"מ ג"כ דכל היכא דצריך הדבר מיקרי זה מגוף הדבר ועיין תוס' מנחות דף מ"ב ע"ב ד"ה כתנאי מ"ש דהא גט לא בעי עשי' לשמה ע"ש אך באמת הא גט לא צריך כלל עיבוד שיהא נצרך לשמה אך יהי' נ"מ לגבי מגילת סוטה כמבואר בסוטה דף י"ז דבעי עיבוד אם שם צריך לשמה וגם אם לשם פרשת סוטה או לשם זו ע"ש דף כ' ע"א ובעירובין דף י"ג וכ"כ בזה בהל' סוטה בענין אם קלף לאחר שנמחק לשם סוטה זו אם כשר לשם סוטה אחרת לכתוב עלי' עיין בספרי ובתוספ' אך הספרי יש לפרש דר"ל להך דסוטה דף י"ח אם מחק ב' מגילות לתוך כוס אחד אם נימא דיכול להשקותן ע"ש אם אח"כ הודה אחת מהן שנטמאה אם יכול להשקות השניה. ועיין זבחים דף נ"ח ע"א בתוס' דלכתחילה לא ישחוט ע"ג המזבח ומ"מ מבואר תוס' יומא דף כ"ז וחגיגה דף י"א דמיקרי יכול לשוחטו ע"ג המזבח ולכך לא הוה עבודה ע"ש. וכן נ"מ דכהן יכול לקדש בהעור את האשה כמבואר תוספ' קדושין פ"ד ובירוש' שם פ"ב ועיין בכורות דף ל"א ע"ב אך שם קאי בבע"מ וכן יהי נ"מ לגבי עצמות קדשים עיין זבחים דף פ"ו ע"א דזריקה התירם למעבד אפי' קתא דסכינא ר"ל ולא שייך בהו משולחן גבוה קזכו וע"ש דף פ"ה ע"א אם יש הפשט ונתוח בראש המזבח ר"ל אם גם העור יקטיר או לא ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דזבחים דף ק"ד אם הדם מרצה על העור בפ"ע והנה מפשטות דברי הגמ' שם נראה דלר' יכול לזרוק הדם על העור בפ"ע אף אם נטמא או נאבד או נשרף כל הבשר דאל"כ מה מתרץ שם דר"ח ס"ל כר' דדם מרצה על העור בפ"ע וא"כ לפי"ז הוה עור ג"כ בגדר שולחן גבוה אך אי נימא כראב"ש דאינו מרצה לא שייך זה דרק משום דהעור בטל להבשר אך באמת רבינו ז"ל לא הביא כלל הך דין דיוכל לזרוק הדם על העור בפ"ע ומ"ש בהל' פסוהמו"ק פי"ט ה"ט וזבח שהופשט כו' אין ראי' כלל דקאי אפסול רק דר"ל דיכול להפשיט קודם זריקה ובאמת לא דצריך לזרוק רק דפקע ממילא המעילה משום דעור לאו גדר קרבן הוא בשעה שהוא חלוץ ולכך חל עליו קדושת בה"ב מה"ת כמבואר שם דף ק"ג ועל בשר חטאת ודאי לא חייל וע"כ משום דעור לאו משולחן גבוה. עכ"פ כך דעור בכור אם נטרף אחר שנולד דכבר זכו בו כהנים ושחטו תמים ונמצא טריפה אף דהבשר יקבר דהוה בגדר חולין כמש"כ מ"מ על העור הוה שייך שפיר גדר קדשים כיון דקי"ל דהדם מרצה עליו וגבי קדשים אז אם מצא טריפה גם הבשר ישרף משום ב"ה כמ"ש התוס' בתמורה הנ"ל אך זה קשה למה פסק רבינו בפי"ט מהל' פסוהמו"ק ה"ט דגם בקדשים קלים ישרף העור ומשמע אף בנמצא טריפה דמנ"ל זה לפי מש"כ כיון דפקע ממנו הקדושה לגמרי. וגבי בכור בעל מום הנה רבינו בהל' בכורות פ"ג ה"י דכ' והוא שנשחט עפ"י מומחה ר"ל דרק מומחה הוא פועל דהוה כמו היתר וחלוק העור מהבשר אבל ג' הדיוטות לא אך זה אם רק דבעי מומחה כמום שאינו מובהק ובא"י דאף במום מובהק בעי מומחה כמש"כ בפ"ג והנה רבינו בפיהמ"ש דעדיות כ' בפ"ב גבי הך דרחסגה"כ דרק בחו"ל כן ר"ל משום דאז לא מעכב מומחה והוא עשה ע"י מומחה פועל להתיר העור אך בפיהמ"ש בזבחים לא פי' כן ואדרבא י"ל דרק במקום דמעכב מומחה אז מועיל ההתרה שלו ועיין בגיטין דף ו' ע"ב גבי בפ"נ ובפ"נ דמשמע שם גבי מקום דא"צ מועיל ע"ש בתוס' אך בירוש' מוכח דלא מהני ועיין ב"ק דף ק"ו גבי שבועה קונה דלא מהני היכא דא"צ ומכות דף כ"ג ע"ב ברש"י גבי חייבי כריתות שלקו וכה"ג אמרינן בירוש' גיטין פ"ז ה"ה גבי אצטלית אמר שם אר"י כשאבדה באונס אנן קיימין עשו אותה כמתנה ש"ח כו' וט"ס שם וצ"ל להיות חייב כשואל כעין הך ירושלמי פ"ו דב"מ ורפ"ז דשבועות דמתנה ש"ח להיות כשואל ותוספות בבא מציעא דנ"ח ור"ל כך דנהי דיש לומר מה לי הן מה לי דמיהן כעין בבא מציעא דף ס"ג זה רק אם מחוייב לשלם על פי דין אבל היכא דאין צריך לשלם הוה רק כעין דאמרינן בבא מציעא דף כ"ו עמוד ב' דלא מתקן כלל בהשבה דהוא מתנה בעלמא ולכך נתבטל התנאי ור' שמעון בן גמליאל ס"ל דהוה כמו שהתנית שתתחייב ושפיר מהני הדמים וכן בהך דב"ב דף קל"ז ע"ב גבי אם הקדיש את השור דמשמע דלא מהני אף אם ישלם הדמים עיין ברא"ש פ"א דקדושין והטעם כיון דעפ"י דין א"צ לשלם דמצי אמר לו הרי שלך לפניך לא מהני התשלומין. ועיין תוס' סנהדרין דף מ"ח ע"א דמעות הוה כמו עצם הדבר ובמ"א אבאר זה. וכן יהי' נ"מ גבי חלב וגיד הנשה ועצמות של בכור בע"מ טריפה אם מותר ליתן לעכו"ם עיין תוס' בכורות דף ל"א ע"ב ודף ל"ב ע"ב דמותר ליתן לכ"ע בכשרה לעכו"ם בטריפה מאי ועיין תוס' שבועות דף י"א ע"ב דכ' דהיכא דרק מדרבנן לא שייך העור להבשר ובזה יש ליישב מה דמבואר במס' מעש"ש פ"ג גבי צבי שלקחו ומת דר"ש אומר יפדה ונראה דקאי על עור והטעם משום דמה"ת הוה הדין ליקח חיה לבשר תאוה ופקע גם העור לחולין עיין מנחות דף פ"ב ע"א בתוס' ובירוש' פ"א דמע"ש רק דמדרבנן גזרו שלא יפקע כמבואר בירוש' שם ובתוספ' פ"א ואף דמהך דחולין דף ל"ג ע"א בהך דמוקי בלוקח בכסף מעשר מוכח דלא פקע הקדושה של מעש"ש בלקיחת חיה י"ל דזה לבתר תקנה המבואר בירוש' ובתוספ' שם וא"כ הוה רק מדרבנן ומדרבנן עור חלוק מבשר וא"ש. ואף דבחולין דף קל"ד ע"ב מבואר שם דגם חלב נותנים לכהנים במתנות וע"ש דף מ"ט י"ל דזה רק בטל להקבה ומה דמשמע מתוס' חולין דף ק"ל ע"א דטריפה חייבת במתנות לאו דוקא רק דר"ל אמן ארכובה ולמטה דאז לפי שיטת התוס' חולין דף קל"ו ע"ב אינו נכנס לדיר להתעשר ומ"מ חייב במתנת דראוי לאכילה. עכ"פ אם היו ראוין שוב הם שייכים לכהנים וא"כ פטורים מן המתנות אף דלית בהו קדושה כלל ועי' בתוספ' רפ"א דבכורות דרק פדיון של ספק פט"ח חייב במתנות ע"ש. עכ"פ י"ל כמש"כ לעיל דגבי שותפות עכו"ם אף אם אין לו חלק רק ביד פטור מכל המתנות ודלא כשיטת רש"י ויהי' ג"כ נ"מ אם הקדיש אבר למזבח אף דבר שאין הנשמה תלויה בו לפי המבואר בתמורה דף י"א וכבר הארכתי בזה בהל' ערכין ובהל' נדרים דחל עליו קדושת הגוף וע"ש בתמורה דהוה בעיא דלא איפשטא אם מותר בגיזה ועבודה לא מחמת גדר הקדש רק מחמת הך לאו דלא תעבוד ולא תגוז ונ"מ דאם אח"כ נעשה בע"מ ופדאו ג"כ אסור בגיזה ועבודה אם אז חייב במתנות דהנה באמת לפי שיטת הראב"ד ז"ל בהל' כלאים ספ"ט ס"ל הכי דפסוהמו"ק הבהמות שבו הוא קודש והחולין שבו הוא חיה ונ"מ כך דבר שחיה פטור והקדש פטור אז ממ"נ הוא פטר ודבר שרק דבר אחד פטור אז י"ל דהוה בגדר כוי ועיין בבכורות דף ט"ז ע"א מה דמקשה שם על אותו ואת בנו שלא יהא נוהג בפסוהמו"ק ואמר שם ממ"נ ומקשה שם מחלב והנה מה שייך זה לזה דאו"ב יהי' תליא בהך מחלוקת דחולין דף ע"ט דשה אפי' מקצת שה ובחלב ודאי צריך קרא לרבות עיין בתוס' חולין דף ע"ט ע"א ד"ה עייל ולכך אמרו בגמ' דבכורות דט"ו דסד"א דפטור מכרת וחייב לאו ויהי' כמו כוי ביומא דף ע"ד ע"א וא"ש מ"ש התוס' בבכורות שם ד"ה ואהני אבל באו"ב זה ודאי אם האם חולין והבן פסוהמו"ק על זה ודאי ל"צ קרא דשה ובנו אמר רחמנא כמבואר בחולין דף ע"ט ע"ב רק כגון אם האם פסוהמו"ק וזה יהי' תליא בשה ואפי' מקצת שה ועיין ברש"י בכורות דט"ו ע"א ד"ה אך דכ' דמסתברא דמדמינן להו לקדשים וקשה דהא בתו"כ פ' ויקרא ובספרי פ' ראה ממעטינן לר"י דס"ל בכריתות דף ד' דעל דם וחלב של מוקדשין יש שני לאוין ממעיט להו מקרא לפסוהמו"ק א"כ לא מדמי להו לקדשים לגמרי אך לפי מש"כ י"ל דגבי בכור ומתנות גם הצד שיות שלו פטור משום דזה הצד הוא קודש משא"כ גבי חלב ואו"ב זה הצד חייב ומש"כ שם רש"י בד"ה ואהני משום דאינו ראוי לקרבן לכך פטור מכרת ואף דבפסחים דף מ"ג ע"ב הובא ברש"י כריתות דף ד' מרבה בעלי מומין רש"י ר"ל דהוה בגדר כוי כמש"כ דאף דנימא דהוה מין בהמה מ"מ כיון דלא ראוי לקרבן כדאימעוט בתו"כ בכ"מ אין עליו כרת ויש בו לאו וכמו הך דיומא וכ"כ בזה בהל' מאכלות אסורות ובעלי מומין שאני משום דהוה מינו כשר לקרבן וכדאמרינן בקדושין דף נ"ז ע"ב אך לפי"ז נימא דבעי קרא לרבות איסור חולין בעזרה על פסוהמו"ק ועיין רש"י חולין דף י"ז ע"א. וכן ר"ל בהך דבכורות דף י"ב ע"א גבי מהו לפדות פט"ח בפסוהמו"ק כו' ע"ש וכבר עמדו על זה דאמאי לא אמר דנ"מ לפדות בשויה דאף אם הוא חיה מ"מ פודין בו אך כך דבתורת חיה הוא חולין ולא שייך בזה לומר דלא מצי איסורא לאפקועי איסורא עכ"פ פסוהמו"ק החולין שבו הוא חי' וההקדש שבו הוא בהמה ואם הקדיש רק אבר אחד זה ודאי כ"ז שהוא קודש ודאי פטור ועיין תוס' בכורות דף י"ד ע"א ד"ה קדושת דהפטור הוא משום בישראל ומשום מאת העם ורש"י חולין דף ק"ל ע"א ממעט מקרא אחרינא ע"ש בד"ה בכור ונ"מ לשותפות. ואם נעשה בע"מ ופדאו וא"כ נמצא דכל הגוף הוא בהמה רק באבר אחד יש בו גדר חיה אם הוא פטור מן המתנות ועיין בחולין דף קל"ה מה דדחק שם בהמיעוט של קודש ולא מוקי לה בפסוהמו"ק ועבר וגזז וצ"ל משום צבי ואיל וכמש"כ ולפי מה דפסקינן בכוי דחייב במתנות כמבואר בחולין דף קל"ב ולשיטת הראשונים דלא ס"ל כרבינו בפ"ט מהל' בכורים רק דאף מקצת שה חייב בכל המתנות ה"נ כן ועיין בתוס' דף קל"ב ע"א ד"ה וצריך ע"ש. וכן גבי פט"ח אם יש לכהן חלק רק באבר אחד י"ל דלא מיקרי עריבי בו חולין והוה כמו לר"י בשותפות עכו"ם דליכא בו איסור גיזה כמבואר בכורות דף ט' ע"ב ועיין תמורה דף י"א ע"ב גבי הקדיש אבר אחד ע"ש ובזה יש ליישב מה דכ' רבינו בפי"ב מהל' בכורים ובהל' בכורות פ"ד ה"ב דאין קונסין על זה ר"ל דאף דאנן פסקינן דמכר בהמה גסה לגוי קונסין אותו ולפי מה דמוכח מדברי הגמ' אם מכר עובר בהמה מעוברת קונסין אותו ג"כ מ"מ כאן אין קונסין אותו ודוחק לומר דרבינו מפרש דכיון דאמר שם דחכמים פליגי על ר"י דא"צ ליתנו לכהן שוב לא קנסו אותו אף דמהירוש' משמע כן דהקנס הוא מה דמפקיע אותו מבכורה כמו הך דרב מרי בר רחל בבכורות ד"ג ע"ב דא"כ למה מקשה בבכורות ד"ב ע"א מה דר"י לא פליג על הך דנקט והמוכר לו אעפ"י שאינו רשאי דילמא לכך אינו רשאי משום הפקעת בכורה. אך י"ל דס"ל דגבי פט"ח אף לר"י דס"ל דאסור בהנאה מחיים זה לא הוה בגדר קדושה רק בגדר איסור ועיין רש"י מכות דף כ"א ע"ב אם יש בו מעילה וזהו ג"כ כונת הגמ' בכורות ד"ט ע"ב ודף י"א ע"א דלא יהא חמור מן ההקדש ובפיהמ"ש לרבינו פ"א דבכורות דמחיים אינו אסור רק הנאת דמים לא הנאת גופו דלא כרש"י דף י' ע"ב וגם רבינו בחיבורו חזר בו ועיין ברא"ש במס' בכורות דמבואר ג"כ כן דהאיסור לא מחמת גדר גוף אלא מחמת גדר דמיו ונ"מ במש"כ בח"ב בהל' ערכין דהדמים שיש לכהן חלק בו הוא רק כמו שהי' שוה בשעה שהי' ל' יום ואף אם פודהו אח"כ א"צ לפדותו רק כמו שהי' שוה אז וכעין מ"ש התוספות ערכין דף י"ח ע"א. ובזה יש לפרש לשון הברייתא המובא בכורות די"א אעפ"י שאין לו עכשיו יש לו אחר זמן וכבר הקשו על זה בירוש' על מ"ד דיתר מכדי שה או כדי שקל יש לו להישראל וכמבואר בכורות דף י' ע"ב אך ר"ל כך דאף לענין פדיון שלא בשה מ"מ אם שהה יותר מל' יום יש להישראל חלק בו וכן נ"ל דנ"מ בהך דין המבואר בבכורות דף ג' והובא בדברי רבינו פי"ב מהל' בכורות לא כ' כן רק השמטה בכורים הט"ו ופ"ד מהל' בכורות כמה יהא לעכו"ם חלק בו והנה רבינו בהל' בכורים שם כ' לשון ע”כ השמטה בע"מ והטעם כך דנ"ל דגבי בכור טהורה לא מהני רק דבר שע"י זה אם הי' חסר הי' מותר לשחוט משא"כ אם רק כמו חסרון מבפנים וכה"ג ויוכל להיות אף אם הי' טריפה ע"י חסרון זה לא מהני וכמו שדייק רש"י בכורות דף ג' בד"ה נבלה ולא פי' כמו הך דנזיר דף כ"א וערכין דף כ' ורש"י שם דף ד' ע"א ד"ה שהנשמה ותמורה דף י"א ע"ב דגם באברים הפנימים ג"כ כן. ועיין נדה דף כ"ג ע"ב גבי ושט ובירוש' נזיר פ"ג ה"ב גבי רקב משום דס"ל דגבי בכור בעיא דוקא דבר שיהי' מום בגלוי שע"י זה יהי' נוכל להתירו לשחיטה ועיין תוס' ע"ז דף ע"א ע"א דלא ס"ל כן רק דגם בבכור מהני כה"ג אך רבינו ז"ל ס"ל לחלק דגבי טהורה בעי רק מום גלוי וגבי חמור די רק במום שאם הי' בטהור הי' רק פסול למזבח ג"כ די בזה והטעם משום דגבי דבר שיש בו קדושה אז צריך דוקא שיהא הפקעה ע"י דבר הנראה וזה הוה גדר מה דבעי העמדה וצריך דוקא ראיית המום כמבואר ביצה דף כ"ו ודף כ"ז ובכורות דף כ"ח ודף ל"ו ונ"מ ג"כ לגבי קדשים דשם ההיתר רק ע"י פדי' אם גם שם בעי רק ראיית חכם ובזה יש ליישב מ"ש התוס' כתובות דף ק"ו ע"א גבי מבקרי מומין שבירושלים דהיך היו מקבלין שכר הא מבואר בבכורות דף כ"ט דאסור לקבל אך באמת עיקר הטעם דאסור הוא משום דזה הוה הוראה ומה אני בחנם כו' וזה לא שייך רק בדבר דעל ידו נגמר ההיתר אבל גבי קדשים דצריך גם פדיון לא הוה זה דרך הוראה ועיין בכורות דף ל"א ברש"י דמשמע דרק כהן לא יראה של עצמו וכן משמע ברש"י יומא דף ע"ח ע"א ובכורות דף ל"ח ע"ב ד"ה זקן ובאמת הטעם דדבר דצריך הוראה אינו מועיל על שלו ועיין הוריות דף ו' ע"ב בתוס' ד"ה הורה אם שייך גבי גדר הוראה או צריך רק שההוראה שלו יתקבל אז הוה זה הדין ומבואר שם דף ז' דצריך ג"כ שיהא הוא מופלא דל"ה אין עליו שם הוראה וע"ש בירוש' אם כהן משיח זה עשה בהוראת כהן משיח אחר אם חייב. וכן נ"מ למה דמבואר בירוש' פ"א דהוריות על מה דפליגי ר"מ ורבנן הובא שם דף ג' הורו הם ועשו ר"ל דפליגי אם הב"ד עשו בהוראת עצמן אם הוה כיחיד שעשה בהוראת ב"ד וע"ש בתו"י אך זה רק אם כבר נתפשטה ההוראה שלהם אבל בל"ז מבואר בתוספ' דהוה בכלל והנפש אשר תעשה כו' ובמ"א אבאר זה ולכך דיניו בטלין אם נוטל שכר דאז הוה כמו לעצמו דלא מהני ועיין תוס' קדושין דף נ"ח ע"ב וגבי פרה למה פסול י"ל כך דעיין רש"י מו"ק דף י"ב ע"א ודף י"ח ע"ב דהיכא דנוטל שכר הוה זה כמו מלאכה ע"ש א"כ הוה כעשה עמה מלאכה דפסול ועיין מ"ש רבינו בהל' פרה פ"ז ה"ב ג' ובפיהמ"ש שם וע"ש בהשגות ובמ"א אבאר זה. עכ"פ היכא דבעי הוראה לא מהני לעצמו ואין נ"מ בין כהן לישראל אך היכא דהוא מום מובהק או בחו"ל או דאין עליו גדר קדושת הגוף אז שייך החשש רק משום כהן וזהו שיטת רש"י וכן ר"ל הך דחולין דף מ"ד ע"ב גבי הך דר"ח גם י"ל דהך דכתובות שם לא הוה הפעולה שלהם רק לפוסלו מהקרבה ובזה לא הוה גדר הוראה רק גדר עדות וכמ"ש רש"י תמורה דף כ"ח ע"א ע"ש בד"ה עד אחד פוסלו כו'. והוראה לא הוה גדר עדות רק התורה האמינו וכעין הך דגיטין דף נ"ד ע"ב גבי פיגול ור"ל דכך הוא הדין וא"א בל"ז וכ"כ בזה וכן נ"מ בין אם אמר שהוא טימאם או פיגלם דאז נאמן ובין אם אמר שאחר וא"ש מ"ש התוס' גיטין שם ועיין בתוספ' תרומות פ"ב גבי המוכר פירות דאינו נאמן לומר טבלים הם וכן דברי רבינו ספי"ב מהל' מעשר ובתוספ' פ"ג דמעש"ש מבואר דנאמן וצ"ל דשם הטעם דכיון דצריך להחזיר לו הדמים נאמן כמו בגיטין גבי ס"ת א"כ לפי"ז יהי' נ"מ בין אם אמר שטימאן או פיגלן בשוגג דא"צ לשלם דאז אינו נאמן ובמזיד נאמן וזה רק מדרבנן כיון דקי"ל דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק וזה דדייק הגמ' בגיטין שם שהתורה האמינתו ר"ל ומה"ת פטור אף במזיד וע"כ דזה בגדר דין ודחה דמשכחת לה כגון ששמעו שפיגל ובזה יש ליישב דברי רבינו מה דסתרי אהדדי בסוף הל' פסוהמו"ק ובסוף הל' מטמא מו"מ ועיין מ"ש התוס' קדושין דף ס"ד ע"א דכל דבר שמוטל עליו הוה כמו בידו ע"ש ועיין נדה דף מ"ז ע"ב גבי בת עשרים שנה יביאו ראי' כו' ומשמע דאין האב נאמן על זה וצ"ל דשם כבר יצאה מרשותו ובאמת נ"ל מה דאמרינן בקידושין שם דאינו נאמן לא למכות ולא לעונשין ר"ל לגבי בן סורר ומורה דחייב שניהם מלקות ומיתה ובמ"א אבאר זה. עכ"פ היכא דלית בו קדושת הגוף רק גדר איסור לא הוה הוראה וא"צ ראי' ממש ולכך די אף בדבר שמבפנים ועיין חולין דף ל"ז ע"ב דטריפה הוה חסרון וגם מיתה ותוס' ב"ק ע"ו ע"א. עכ"פ לא הוה קדושה בפט"ח וס"ל דלאפקעי ממתנות כהונה היכא דליכא גדר קדושה שרי ועיין פסחים דף מ"ח ע"ב ומנחות דף ס"ז ע"ב גבי חלה וחולין דף קל"ב ע"ב גבי טבח ובירוש' ספ"א דפיאה ובזה יש ליישב מה שעמדו התוס' בבכורות דף ג' ע"ב היך אנו מוכרין לעכו"ם לאפקועי מבכורה ולפי מש"כ דרבינו ס"ל דבכור שנולד בחו"ל אין עליו שם קדושה רק שם איסור וזהו כונת רבינו במ"ש בהל' בכורות פ"א דאין מצוה זו נוהגת בחו"ל ר"ל דמצוה שצריך להקדיש הבכור זה אינו נוהג בחו"ל דזה אינו שייך רק להקרבה וזה לא שייך בבכור של חו"ל וכן הוא מבואר בס' המצות לרבינו מ"ע פ"ה וט"ס שם. ובאמת מה דאמרינן בבכורות דף נ"ג ה"ק ליקנינהו לאודנייהו כו' ר"ל כך דעשו ב"ד תקנה שיהי' קנוי להעכו"ם אזנים של בכורים ממילא כעין הך דגיטין דף כ' ע"א גבי שכר הסופר ושם דף ל' עשו שאינו זוכה כזוכה והטעם שם אף דבאמת לא דמי ממש להך דבכורות דף י"ח משום דשם בשעה שהוא נוטל זה הישראל נוטל זה מה שאין כן גבי הלואה בשעה שהוא מלוה לו עדיין לא הפריש התרומה ועדיין אין לו התבואה וכן מדחה בירושלמי דגיטין פ"ג ה"ז אך גמ' דילן נ"ל דר"ל מהך דבכורות דף י"ח ע"ב גבי שתי רחלות שלא בכרו וילדו שני זכרים ונקבה וגם שם ס"ל לר"י דזכר אחד פטור מן המתנות אף שהוא ביד ישראל ואף דשם לא שייך כ"כ לומר חליפיו ביד כהן שיוכל להיות שבאמת שניהם בכורים ומ"מ פטר ר"י בזה וא"ש פסק רבינו דאף דבהל' מעשר פ"ז ה"ה פסק שם דלא כמאן דמוקי לה כר"י בפ"ט מהל' בכורים ה"ג פסק כר"י ע"ש אך מ"מ הך דין דב' רחלות הנ"ל לא פסק ולכך דייק שם ואם נסתפק בשנים כו' ר"ל דאז דוקא פטור מן המתנות וכמ"ש. ובירוש' ערלה פ"ב ה"א תנאי ב"ד שיהא חלתו כו' ובפ"ז דדמאי וכ"מ ובהך דשבת דף י"ח ע"ב גבי גיגית ונר כו' דהוה הפקר. ומשני דכיון דאפשר בתקנה אחרת לא הוצרכו חכמים לתקן זה אבל הוא בעצמו מותר לעשות כן לדידן בבכור בחו"ל דאין בו קדושה וכן בפט"ח ולכך ממילא לא קנסו אותו גם משום מכירת בהמה גסה כיון שהוא רוצה לעשות זה כדי שלא יהי' בכור וכעין דאמרינן בגיטין דף נ"ד ע"א גברא לתקוני קמכוין כו' זהו טעם רבינו אך מ"מ קשה גבי פט"ח הא יש לו תקנה להקנות לכהן או ללוי ולמה לא קנסו אותו שם משום מוכר בהמה גסה וראי' למש"כ דבכהנים ולוים רק שותפות פוטר ולא מהני מה שיד כהן באמצע אך י"ל באמת דזה תליא במחלוקת דב"ב דף ע"ח אם סתם חמור לרכוב קאי או למשא ואם נימא דלרכוב הוה כמו סוס ורבינו פסק כב"ב בע"ז דף ט"ו כמבואר בהל' שבת פ"כ והא דדייק בבכורות דף ב' דקנסו אותו או דקאי אבהמה ע"ש בתוס' ובתוספ' רפ"ב דבכורות או משום דר"י ס"ל סתם חמור למשאוי עיין בב"ב שם וברשב"ם שם דכ' דאשה כמשאוי דמי ועיין פסחים דף ג' ומגילה דף ט' וכי לא הי' כו' דאשה אין דרכה על החמור ובזה יש ליישב לשון רבינו בהל' שכירות פ"ד ה"ח דנקט שכר את הבהמה ולא נקט חמור כמבואר בגמ' שם משום דאז לדידן דקי"ל דסתם חמור לרכוב לא הוה צריך להתנות וזהו ג"כ כונת התוס' בע"ז דף ט"ו ע"א ד"ה שרא דכ' שם דהוה גזרה לגזרה ע"ש ור"ל דאף למאן דלא פסק כב"ב דמתיר בסוס מ"מ זה לא הוה רק גזרה והתם הוה חמור ואנן קי"ל דסתם חמור לרכיבת אדם קאי ובזה יש ליישב דברי התוס' בכורות דף י"ב ע"ב ד"ה מהו מ"ש שם דלמה אסור ליקח פט"ח מדמי שביעית כו' ולכאורה הוא תמוה הא מבואר להדיא ספ"ח דשביעית דאין לוקחין בהמה טמאה מדמי שביעית כו' ובזה א"ש דגבי חמור כיון דהוא לרכוב כמו לצורך אדם ושרי ועיין תמורה דף י"ז ע"א דאמר שם מה בהמה טמאה פסול הגוף ולא נחית כו'. ובאמת לפי הנראה מלשון רש"י בכורות דף ט' ע"ב משמע דהא דס"ל לר"י דשותפות נכרי מותר בגיזה ועבודה זה רק בשותפות בולד אבל בשותפות באם כיון דהולד שייך לגמרי לישראל הוה בכור גמור וכן משמע מהך דתמורה דף י"א ע"ב דמדמה לה להך דין דהקדיש אבר ע"ש בתוס' ובאמת היכא דהאם כולה של גוי רק הולדות שייך לשניהם לר"י ג"כ י"ל דאינו חייב ואף דמהך דבכורות דף ג' ע"ב גבי ההוא גיורתא לכאורה לא משמע כן אך הא לפטומי יש לה קנין בעצם הבהמה כמבואר שם דף ב' ע"ב ועיין במה דפליגי בדמאי פ"ו ה"ה בירוש' גבי כהן ששם פרתו לישראל דלכאורה מוכח שם דלר"י הפרה גופה שייכה לבעל הפרה אך מכאן דף ב' ע"ב לא משמע כן רק דגם ר"י ס"ל דיש להמקבל ג"כ חלק בה ועיין תוס' יבמות דף ס"ו ע"ב גבי השם פרה ובירוש' פרק י"א דתרומות סה"ו דהוה שם מחלוקת אם גבי שאלה אוכלת בתרומה ובתוספ' דב"מ פ"ה. אך לס"ד בגמ' שם גבי המקבל מן הגוי דמיירי רק לעובר ומ"מ צריך ליתן להכהן לר"י אף דאין להישראל בגוף הבהמה כלום ועיין בשבת דף קל"ה ע"ב דזה הוה רק בגדר קנין פירות ור"י ס"ל דלאו כקנין הגוף דמי כמבואר גיטין דף מ"ח וב"ב דף נ' ע"ב ע"ש בתוס' ועיין בהך דחולין דף קל"ח ע"א גבי גיזה אם יש לו חלק בגוף ושם דף קל"ה ע"א משום כחישה ותמורה דף י"א ע"ב ועיין ב"ק דף ע"ח ע"ב אם הולד הוה שיור אך שם מיירי במעוברת ועיין בירוש' קדושין פ"א ה"ה דמעוברת עשו אותה כמשאה. ולפי שיטת רבינו בהל' גניבה פ"ט ה"ד הוה זה הדין דלא איפשטא בסנהד' דף פ"ה ע"ב אם זה מיקרי קנין בגוף גבי גונב נפש ע"ש וביבמות דף ע' ע"ב בתוס' גבי ע"ע אם ע"י זה יהיה קנין הגוף ותוס' גיטין דף מ"ג ע"ב משמע דזה מיקרי שיור בגוף וב"מ דף ל"ד ע"א חשיב לה שבח דאתא מגופה ועיין תוס' תמורה דף ל"א ע"ב דכ' דאין על הולד שם גידולין ושם בע"א במה דאמר שם דולד בהמה מאוירא קרבי ולכך מוכח מבכורות דף ט"ו ע"ב דולדי קדשים שקדם מום קבוע להקדשן לא הוה הקדושה שלהן רק דרבנן ומיקרי ממון הקדש ולכך אמר מצות עילוי בלבד והוה כמו זבל קדשים דמעילה דף י"ב ע"ב וכ"כ בזה בהל' ערכין. ובאמת מה דאמר בתמורה שם ובבכורות דף ז' גבי ולד טריפה דהוה זה וזה גורם לא דר"ל דמיירי שהזכר היה כשר עיין תוס' שם מ"ש על זה כיון דאין חוששין לזרע האב ובתוס' סנהדרין דף פ' ע"ב ע"ש בד"ה אלא ובכורות דף י"ז ע"א היכא דחזינן שע"י האב נעשה שינוי בהולד חיישינן יותר לזרע האב. ובזה יש ליישב הך דחולין דף ע"ט ע"א ברש"י ד"ה קסבר דמשמע שם דשם חיישינן טפי משום דנשתנה והוה ודאי. רק דר"ל כך דכיון דא"א שיהיה לידה בלא ביאת זכר לא שייך לומר בזה שזה בא מהאיסור דכיון דהוא לא עצם הדבר ולמ"ד דזוז"ג אסור ר"ל אף דבעי עוד דבר מ"מ גם שם זה עליו וזה תליא בהך דבכורות דף ז' ע"ב גבי עור הבא כנגד פניו של אדם אם בעי שניהם מתים האם והולד או אפי' אז ג"כ טהור ע"ש ובזה א"ש ג"כ מה דצריך קרא בבכורות דף ו' ע"ב לאסור טהורה שנולדה מן הטמאה לשיטת התוס' דס"ל בחולין דף ס"ד דאיסור דכל היוצא מן הטמא יש עליהם דין מלקות למה לא ניליף מזה. ובזה א"ש דכיון שנולד הוה כמו מין בפ"ע ונפרד ממנו וכיון דיש בו סימני טהרה הו"א דטהור ועיין תוס' ביצה דף ו' ע"ב דלא שייך נולד בעגל וזהו בעצם הך מחלוקת דולדי קדשים בהויתן הם קדושים או במעי אמן ר"ל אם הם דבר אחד ושם אמן עליהם או לאחר שנולדו והקדושה מחמת קרא ומ"מ מהני בהו מה שאמן קדושה דהנה זה מבואר בתמורה דף כ"ד ע"ב דאף דאסור להתפיס ולד שהוא בכור במעי אמו לקדושה קלה זה רק בזמן שיהי' ראוי להקרבה ע"ש משא"כ בולדי קדשים אף למ"ד בהויתן הם קדושים מ"מ הא מבואר בבכורות דף ט"ו ע"ב גבי ולדות פסולי המוקדשים קודם שנפדו דאסור להתפיסן במעי אמן לזבח אחר זהו כונת התוס' שם בד"ה מה אף דהא לכשיולדו אינם ראוים להקרבה ועיין תוס' תמורה דף ל"א ע"ב ד"ה ולדן ובהך דע"ז דף מ"ז ע"א מה דמחלק שם ותוס' ב"ק דף ס"ו ע"א גבי אתנן ותמורה דף ל' ע"ב ע"ש. אך באמת זה מבואר בתוספ' פ"ו דתמורה דלב"ש דס"ל דשינוי באתנן אסור הא דולד שרי זה רק בשנתן לה עד שלא נתעברה. ואם נתן לה הולד בעודה עובר ודאי חל עליה אתנן כמבואר להדיא בבכורות דף נ"ו ותוס' זבחים דף קי"ד ע"א ועיין תוספתא ב"ק פ"ז אם גנב פרה מעוברת וילדה ואחר כך טבח את הולד דפטור משום ארבעה וחמשה על הולד ועלי' חייב אם טבחה אחר הלידה ועיין תוס' ע"ז דף מ"ו ע"ב דהלידה הוה שינוי גם לגבי הפרה מדרבנן ורבינו בהלכות גזילה פ"ב ה"ז ס"ל דלא הוה שינוי והר"א ז"ל ס"ל דהוה שינוי ורבינו ז"ל אזיל לשיטתיה בהל' נחלות פרק ג' הלכה ב' דבכור נוטל פי שנים בהולד דס"ל דלא הוה שינוי גם בהולד ע"ש בה"ה ז"ל והא דלא מחייב בארבעה וחמשה על העובר י"ל משום דבשעת הגניבה אין עליו שם שור או שה וכעין מ"ש התוס' חולין דף פ"ט ע"ב וכ"מ ע"ש ועיין מ"ש התוס' חולין דף ס"ד ד"ה שאם בע"ב דביצה שאני משום שהיתה מתחילה בשר וכעין זה ס"ל להראב"ד ז"ל בתו"כ פ' ויקרא דהא דקי"ל בתמורה דף ל"א ובמעילה דף י"ב דקדשי מזבח אין מועלין בביצים זה רק כבשהקדישן היו נגמרים אבל אם היו עדיין תלויים באשכול אף לכשיגמרו מועלין בהם וזהו ג"כ מה דאמרינן בתמורה דף ל"א ע"א מגופה קרביא ע"ש אך רבינו ז"ל פ"ג מהל' מאכלות אסורות ס"ל דזה ג"כ הוה כדבר חדש ולכך לא הוה רק עשה וע"ש בהי"א שכ' הטעם דעופות טמאים הוא משום דהמין הוא כך. ועיין מ"ש רבינו בפ"ב מהל' מ"א הכ"ב גבי שור הנסקל דכיון שנגמר דינו נעשה כבהמה טמאה ונעשה דבר חדש ונעשה מין טמא וכן יהי' הדין גבי עוף וזהו כונת הגמ' חולין דף קל"ט ע"א ודף ק"מ ע"א דלאחר גמר דין גבי עוף שהרג פשיטא דא"צ לשלחו ואסור לציפורי מצורע והטעם דציפור הוה טהורה ולא טמאה כמבואר בגמ' שם אך י"ל דזה הוה כמו עכבר מן האדמה וכמו סלמנדרא כמבואר בחולין דף קכ"ו ע"ב ודף קכ"ז ע"א וכן יהי' נ"מ לגבי בשר בחלב לאחר שנאסר יש עליו שם איסור בשר בחלב או איסור חדש ועיין מ"ש התוס' יבמות דף ע"ז ע"ב גבי חלל דחייבי עשה דלא הוה רק עשה דלא עדיף מאיסורא דאתא מיני' ויהי' נ"מ לכמה דינים וכן יהי' נ"מ להך דבכורות דף ח' גבי דולפנין דפרין מבני אדם איך יהי' הדין אם בא על בת ישראל כיון דהוא חית הים ועיין נדה דף כ"ג ע"ב ובירוש' שם גבי הוא אדם ופניו בהמה אך זה רק אם זה הוה סיבה אבל אם פעל בו הזכר הזה כה"ג וכן להיפך איך הדין עליו ועיין בתו"כ פ' שמיני פ"ג מה דמביא שם פלוגתא אם מטמא באוהל ואף דהא לאו אדם הוא אך י"ל דנ"מ כה"ג וכן בהך דכלאים פ"ח גבי אדני השדה ע"ש ור"ל דנולד מאדם ועיין ב"ב ברשב"ם דף ע"ג גבי הורמין ע"ש ונדה דף כ"ד ע"ב גבי המפלת דמות לילית ע"ש. עכ"פ הטעם דעופות טמאים משום דהגידול הוא כך ולא מחמת האם ועיין רש"י ב"ק דף ע"ח ע"ב ד"ה דאיעבר ותוס' שם ד"ה לטמא וא"כ לשיטת רש"י משכחת ולא כמ"ש רש"י חולין דף קי"ד ע"א ד"ה בחלב ואכמ"ל. ועיין תוס' נדה דף נ' ע"ב ד"ה תרנגולתא דלא ס"ל כן והנה רבינו שם בה"י כ' דביצה טריפה הוה כביצה טמאה ובאמת אף דלא דמי כלל לדידן דקי"ל דטריפה אינה יולדת וא"כ הביצה גופה נטרפה ולא משום דבאה מן הטריפה רק משום דגופה היא ולא דמי לביצה טמאה דשם המין הוא כך ועיין תוס' חולין שם וב"ק דף מ"ז ותוס' חולין דף ס"ד ע"ב הנ"ל מה דמחלקים מהך דעור הבא כנגד פניו כו' ועיין נזיר דף ס"ד אם ש"ז אין עלי' שם היוצא ממנו דהוה אוכל ובמשנה סוף מכשירין הוה מחלוקת דתנאי אם מכשיר ועיין נדה דף ט' ע"א גבי הך דמי יתן טהור כו' זו ש"ז שהנוצר ממנו טהור ואף דנהפך לצורה אחרת מ"מ כיון שעיקר הגידול הוא כן לא שייך זה וכמו בהך דשם דדם נעכר ונעשה חלב אף דהא נשתנה ונעשה למין אחר מ"מ כיון שעיקר הגידול הוא כך לא שייך זה ועיין במ"ש רבינו במס' מכשירין פ"ו מ"ד דהדבש הוא בא מטל ומ"מ דבש צירעין לא מכשיר וצ"ל דהיכא דנשתנה ע"י שנתערב בו עוד מין אז פקע שם הראשון ועיין סוטה דף מ"ח ע"ב כמה דנתזין כו' ובתוספ' דמכשירין הובא בדברי רבינו בפ"י מהל' טו"א ה"ב דמי רגלי בהמה אינם מכשירין ומשמע דנסתלק מהן שם מים ואף דמהך דפסחים דף י"ח ובירוש' פי"א דתרומות ובתוספ' סוף מקואות משמע דיש שם מים עליהם וע"ש במשנה ובדברי רבינו פ"י מהל' טוא"ו ה"ח דנ"מ בין אם יצאו המים דרך יציאה בין לא וכה"ג כ' התוס' בכורות דף ז' ע"ב דהא דקי"ל שהיוצא מן הטמא טמא זה רק אם יצאו אבל אם מצאן בגוף אין עליו שם הגוף ולהיפך ממ"ש רש"י במנחות דף ע' ע"א גבי ביצים. ובזה א"ש מ"ש ה"ה ז"ל על הרמב"ן בפ"ד מהל' מאכלות אסורות ה"כ מחלב קיבה דשרי ומ"ש ממי רגלים דאסור וכה"ג רצו לחלק התוס' במעילה דף י"ג ע"א גבי חלב של פסוהמו"ק דהאיסור לא חל עליו רק כשיצא לחוץ ובזה א"ש דברי רש"י בכורות דף ט"ז ע"א ד"ה לאתויי חלבו דכ' דחלב גרע מולד דמיא בעלמא הוא והוא תמוה דהא חלב פסוהמו"ק אסור לאחר פדיונן וולדי פסוהמו"ק לאחר פדיונן מותר כמבואר שם רק דר"ל דחלב לא חל עליו האיסור בעודו בגופו דשם לא הוה אלא מיא בעלמא ואין עליו שם חלב כלל וכמ"ש רש"י חולין דף ק"ט ע"ב ד"ה זה כנוס וע"ש בתוס' דף פ"ז ע"ב ד"ה כל ובתו"כ פ' שמיני פ"ב פ"ד דמשמע להיפך ולכך גבי פסוהמו"ק החלב שנמצא לאחר שחיטה מותר ובזה יש ליישב מ"ש התוס' בכורות דף כ"ה ע"ב מדם משום די"ל דגבי דם ובפרט גבי דם בעין שם דם עליו אף קודם שיצא. והתוס' שם כ' משום דם שלפני גמר שחיטה ועיין חולין דף ל"ו ע"א גבי הכשר ובאמת נראה דטעם דר"ש דס"ל שם בחולין דדם שחיטה אינו מכשיר י"ל כך דהנה שם ובמשנה סוף מכשירין ס"ל לר"ש דדם המת דהיינו לפירוש התוס' ורבינו היינו דם אדם המת אינו מכשיר משום דס"ל דזה אסור בהנאה כמו מת עצמו וכמו גבי שור הנסקל דגם דמו אסור כמבואר במכילתא משפטים ועיין נדה דף נ"ה ע"א וכ"מ בזה והנה ר"ש ס"ל במנחות דף ק"א ובחולין דף קכ"ז וקכ"ט דאוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים אינו מקבל טומאה אם לא היתה לו שעת הכושר ויליף לה מקרא מאשר יאכל ועיין פסחים דף ט"ז ע"א גבי הכשר דיליף מאשר ישתה ובתו"כ פ' שמיני ובפיהמ"ש פ"ו דמכשירין ולכך לר"ש אינו מכשיר ג"כ דלא הי' לו שעת הכושר לדם זה וכן נ"מ לגבי דם עגלה ערופה עיין בירוש' פ"ט דסוטה אם דמו מכשיר וא"כ י"ל דר"ש יסבור כרחב"ג סנהדרין דף נ"ט ע"א דגם דם מן החי אסור לב"נ וא"כ לפי"ז דם שחיטה אינו נאכל לאחרים ולכך אינו מכשיר והדם של אח"כ לכ"ע אינו מכשיר דהוה דם התמצית ע"ש בתוס' חולין דף ל"ו. וגם י"ל דלכך דם שחיטה של טמאים אינו מכשיר לתנא דפליג על ר"א במשנה דמכשירין ועיין בכורות דף י' ע"ב ואף דדם נבלות מכשיר מלבד דם השרץ עיין ירוש' רפ"ח דשבת ובדברי רבינו בהל' טוא"ו פ"י אך י"ל דזה לר"ש משום דאסור לב"נ אך אנן לא פסקינן כן ואיירי בהני דלא מתו עדיין והוה כדם הקזה או שאין בו רביעית דאז אינו מטמא טומאת משקין ולכך אינו מכשרת ולא דמי להך דכריתות דף י"ג ובדברי רבינו בהל' טוא"ו פ"י ועיין תוס' חולין דף פ"ז ע"ב וע"ז דף ל' ע"ב ובמ"א אבאר זה וא"כ יהי' נ"מ לפי מה שאכתוב לקמן די"ל דדם שחיטה של ב"פ דמו מכשיר די"ל דזה גם ר"ש מודה דזה ראוי לב"נ אך זה יהי' תליא בהך דחולין דף ל"ג ודף ק"ב כיון דלב"נ לא תליא בשחיטה וע"ש דף קכ"א ע"ב גבי מפרכסת. וזה ר"ל בזבחים דף כ"ו ע"א ש"מ דם המובלע כו' ורש"י שם דף צ"ב ע"ב ועיין מעילה דף י"ז ע"א גבי דם השרץ דלא משמע כן ע"ש בתוס' וכ"כ בזה בהל' מאכלות אסורות ועיין תוס' סנהדרין דף ד' ומנחות דף ק"ד ולכך גם על דם שלאחר שחיטה יש עליו שם זה אף דאיסור עבודה בקדשים ליתא לאחר שחיטה כמ"ש התוס' שם וכן כ' רש"י תמורה דף כ"ד ע"א ד"ה מפני ע"ש מ"מ בדם שייך שפיר ועיין מעילה דף י"ב ע"א מה דמחלק שם בין דם לחלב מחמת דא"א לחיות בלא זה והוה גופה ולכך מבואר בנדה דף כ"ז ע"ב דמת שחסר דמו אין עליו דין רקב ע"ש בתוס' ד"ה למעוטי ועיין נזיר דף נ"א. וזה החילוק ר"ל התוס' חולין דף ס"ד ע"ב גבי חלב וביצים דכ' שם דאינם שוים ומש"כ שם מן דבש לכאורה דבריהם תמוהים דהא גבי שרצים לא שייך כלל גדר מן החי גם לב"נ כמבואר סנהדרין דף נ"ט ע"ש. ובאמת הך דין תליא בהך מחלוקת דרחב"ג בסנהדרין שם אם יש על דם איסור דיוצא מן החי ור"ל משום דגם כשהוא מובלע הוא דבר בפ"ע ועיין בתוספ' חולין ספ"ז וכ"כ בזה. ועיין בדברי רבינו בהל' סוכה פ"ה ה"ד גבי פשתן דכ' שם דבטל מעלי' שם גידולי קרקע אף דהמין הוא כך אך זה משום דזה השינוי נעשה בידי אדם וזהו ר"ל הך דע"ז דף מ"ז ע"א הנ"ל וכ"כ בזה בדברי הרא"ש בנדרים דף נ"ה ע"ב גבי טרגין כו' ובמש"כ רבינו בס' המצות גבי חומץ יין ובאמת עיקר הכונה דתמורה דף ל"א וחולין דף נ"ח דביצה הוה גופה טפי מולד משום דביצה משכחת לה ג"כ בלא זכר ולכך הוה יותר גופה מולד ולכך באפרוח ביצה דשם א"א רק ע"י זכר וגם הביצה תהי' ע"י זכר כמבואר ביצה דף ז' שרי ועיין בירוש' פ"ג דע"ז גבי אפרוח ביצת ע"ז ע"ש וחולין דף ס"ט אך גבי אפרוח ביצת ע"ז י"ל דס"ל להירוש' כדקאמר בפ"ג דערלה ובפ"א דע"ז ה"ג ובפ"ה ה"א אלו השתחוה לה כלום אסרה ע"ש.

« רש"י על תמורה כ״ח ע״א:י״ט רש"י על תמורה כ״ח ע״ב:ג׳ »