רש"י על תמורה י״ח ב:ז׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על תמורה י״ח ע״ב:ד׳ רש"י על תמורה י״ח ע״ב:ח׳ »

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

ממהדורא תניינא: והאפרחים כו' כמו בסיס להם כו'. הנה בירוש' ע"ז פ"א סוף הלכה ז' גבי כיפה מבואר דהיכי דהגמר הוא מעמיד הבנין אסור הכל והוי כמו שזה כל הדבר, ועיין בהך דע"ז דל"ה כמאן דאיתא לאסורא בעיני' דמו ובמאי דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' מא"ס גבי הך דע"ז דף ס"ה ע"א גבי העביר לי מאה חביות במאה פרוטות דס"ל לרבינו דשם לא מהני הולכת הנאה לים המלח כיון דכל זמן דלא גמר הדבר לא נתחייב לו השכירות ועי' בהך דב"ב דף פ"ז ע"א ברשב"ם בד"ה אבל גבי מאה יום במאה דינר כתב ג"כ כן דכל הזמן הוי כמו מציאות אחת ולא נחלק, חזינן דגם זמן לא הוי נחלק, ועי' נזיר דף ז' דמבואר שם ג"כ לחד תירוצא לרבה דמשך זמן הוא מציאות אחת ולא מופרד וזה תלי' בהך דתמורה דף י"ח ע"ב בגירסת רש"י שם גבי אם שייך לומר גבי עשה דרגל א' אם אח"כ עובר בכל יום ויום בעשה כמו גבי בל תאחר דמבואר בר"ה דלאחר ג' רגלים עובר בכל יום ויום, ועיי' בר"ה בבעל המאור דלא ס"ל כן ובירוש' דר"ה הוי זה בעי' דאיפשטא אם בין רגל לרגל אם עובר על העשה ע"ש דפשט דלא עבר, והגדר אם כל היכא דהתו' נתנה זמן אם ר"ל דהחיוב מתחיל מיד רק דיש לו תשלומין כל הזמן שנתנה לנו התורה או דכ"ז שלא עבר הזמן אין נ"מ לנו וזה בעצם מחלוקת בירושלמי פ"ג דקידושין גבי מקדש מעכשיו ולאחר ל' יום עיין שם וכבר כתבתי בזה ועיין בהך מחלוקת דחגיגה דף ב' גבי תשלומין דראשון או תשלומין זה לזה ובירוש' שם יש עוד שיטה דלא הוי כלל תשלומין רק מציאות אחת ע"ש וכן נ"מ גבי גדר תמיד אם החיוב בכל יום ויום פרטי, השמטה במ"ש בגדר דהיכא דכתיב פרט זמן כמו בתמיד כל יום הוא מציאות בפ"ע וזה ר"ל בברכות דף ס"ג ע"ב תדע כו' וערב א' לא קרא כמו שלא קרא כו' ומה זה ועוד מה מדייק ערב אך כך דקמ"ל דק"ש היא בכי"ו מצוה פרטית לא חלקית וכ"כ בזה בח"א גבי ת"ת כה"ג דאין עליו חיוב מיום לחבירו ולכך חל בגדר נדר בהך דנדרים ד"ז אשכים כו' דעל ת"ת דלמחר אין מוזהר כעת ע"ש במ"ש בהקדמת דברי רבינו וה"נ ר"ל כך דביטל כל המצוה אך מ"מ מצות יצ"מ הוה כל היום רק חלקיי ולכך נקט ערב כמ"ד אין מזכירין. ע"כ השמטה. להקריב א' בבוקר וא' בערב או זה חיוב תמידי שבכל יום יקריב שני תמידים השמטה-במ"ש בגדר תמידין אם הם דברים חלוקים פרטים או חיוב תמידי, ועי' בהך דמנחות דף מ"ט גבי תמידין דלמחר ומוספים דהאידנא חזינן משם דגם עכשיו יש חיוב שיהי' למחר תמידין וכבר כתבתי מה דמבואר בירוש' ברכות פ"ד דצריך לשם היום חזינן דהתמיד חיוב של היום הפרטי ועי' מנחות דף צ"ט ע"ב גבי תורה, ועי' עירובין דף ס"ה גבי יזיף ופרע ובסוכה דף כ"ז ע"א מבואר דלא מהני השלמה היכי דהוי חיובים נפרדים, ועי' בירוש' ר"ה פ"א גבי שלמה שנתו בעצרת גבי גדר דבל תאחר דמוטל עלי' חיוב בתחילה שלא יבוא לידי בל תאחר חזינן דזה דבר נמשך ולכך קיי"ל דלאחר ג' רגלים עובר בכל יום בבל תאחר וכה"ג גבי עשה דרגל א' עי' רש"י תמורה די"ח ע"ב דגם זה עובר בכל יום ויום, אך בירוש' ר"ה פ"א הוי זה בעיא ועי"ש בבעל המאור בפ"א דר"ה דמבו' שם דלא עבר וכ"כ בזה. ע"כ. וכבר כתבתי בזה דנ"מ במה שכת' הירושלמי ברכות פ"ד דצריך להקריב את התמיד לשם היום ואם עבר והקריב שלא לשם היום ההוא אם זה נקרא שינוי, ומה זה, ועיין זבחים דף ז' גבי תודה ששחטה לשם תודת חבירו והוי שם מחלוקת ועיין שם ברש"י ותוס' דהוי בגדר שינוי קודש, אך אם נימא דתמיד הוי כלל, לא פרטי, אז הוי כמ"ש רבינו בהל' שגגות פ"ג הל' ג' גבי הפריש חטאת על חלב שאכל אמש כיפר כו' ור"ל דכיפר על חטאת שהפריש, וזה ר"ל רבא בדף ז' חטאת ששחטה לשם חטאת אחר כיפר, ואתי שפיר מה שהקשה שם התוס', וחטאת דם ששחט לשם חטאת חלב אז פסקינן דפסול ואם שחט חטאת חלב לשם דם אז י"ל דכשר ולא עלה, ועיין בפי' המשניות כאן בריש פ"א דזבחים במה שאמר וצריך שתדע כו' לשם אותו החטאת, השמטה במ"ש בפיה"מ לרבינו רפ"א דזבחים דשם של קרבן ציבור אינו ניקבע רק בשעת שחיטה וכמו הך דזבחים דף וי"ו ע"ב סכין מושכתן כו' וע"ש ברש"י ותוס' גבי תמידים שלא הוצרכו לציבור ור"ל דאף דאנן קיי"ל במנחות דף ק"א דטהורים אין נפדין ושמואל לשיטתי' אזיל דס"ל שם ובירוש' יומא פ"ה דטהורים נפדין ולדידן צריך גם הטעם דלב ב"ד מתנה וכ"כ במ"א דלמאי שכתבו התו"י יומא דף מ"א דהא דקיי"ל דאין הקינין מתפרשות קאי גם אשאר קרבנות דלא כמ"ש התוס' נזיר דף כ"ז ע"א ובזבחים דף ס"ז ע"א ד"ה חטאת, וא"כ לפ"ז גבי קרבן צבו' אם לא נימא דהגזבר הוה כבעלים, עי' בירוש' רפ"א דתרומות, ומעשרות פ"ה וא"כ ע"כ קודם השחיטה לא איקבע ובאמת נראה דמה דמבואר בפסחים דף ע"ג וכ"מ בזה גבי אשם שניתק לרעיה כו' ע"ש בתוס' וברש"י אם זה מן התורה או רק מדרבנן, ובאמת כך דהנה זה מחלוק' בתמורה דף כ' ובשבועות דף י"ב אם הוה עולת יחיד או עולת ציבור ר"א ורבנן, ומבואר בתמורה דף י"ג דר"ש ס"ל כר"א דלנדבת יחיד ובהך דזבחים דק"ג דמשמע שם להיפך וכן בפסחים דף ע"ג דשם קאי לר"ש, ועי' מנחות דף ד' ע"א ובתו"כ פ' ויקרא דבורא דחיבא פ' יו"ד דיליף שם ג"ש אשמו אשמו דמותרו לנדבה ואח"כ יליף שם היקש אשמו מחטאתו דמותרו לנדבה ור"ל דרק לקרבן ציבור כמו מותר חטאת וכמו מדרש יהוידע הכהן דשקלים וזבחים וכ"מ, ור"ל כך דמן התורה לר"ש ולר"א סתם אשם שנעשה מותר אם הקריבו אותו הוה כמו עולת יחיד, אך אם ניתק מפורש והמשיכו לעולת ציבור הוה לעולת ציבור, ובזה א"ש הסתירו' אף לר"ש ור"א וכן מוכח ל' רש"י פסחים דף ע"ג וזהו כוונת התו"כ בפ' צו בפ' ד' פ"ח על קרא דישחטו אמר שם ריבה כאן שוחטים הרבה אף הגרים אף הנשים כו' ואח"כ אמר אין לשון שחיטה אלא משיכה שנאמר זהב שחוט ועי' חולין דף ל' ע"ב ואח"כ אמר ר"א אומר מכאן לעולת ציבור שלא תהא שחיטתה אלא בצפון ולכאורה מה שייכות דרשות אלו לכאן, וגם זה מבואר בכ"מ דשחיטה כשירה בזר אך כך דהנה מקרא דאשם הוא במנחות ד"ד וכ"מ יליף אשם שמתו בעליו דניתק לעולה ע"ש. והנה למ"ש לר"א סתם הוא עולת יחיד, אך מ"מ אם המשיכו מפורש בשעת שחיטה נעשה עולת ציבור וסלקא דעתך לומר דאף דקי"ל שחיטה בזר כשירה מ"מ צריך כאן שיהיה השוחט עכ"פ מן הציבור בגדר שלוחא דרחמנא, וכ"כ בזה שיטת רבינו דאף דאין תמורה בקרבן ציבור מ"מ לוקה ולא הוה כמו קרבן של אחר בלא רשות עי' בהל' תמורה פ"א ובזה א"ש מ"ש רש"י תמורה ד"ט ע"ב ד"ה מהו שימירו ור"ל לגבי מלקות עכ"פ וע"ש בדף י"ג ע"ב וא"כ צריך דווקא הני דהוו בכלל קהל קמ"ל דהכל כשרים וכ"כ בזה די"ל דזהו כוונת הגמרא תמורה דף ב' ע"ב דס"ד דאשה כי עבדא תמורה לא לקי' ור"ל בקרבן ציבור דהרי אשה אינה שוקלת עי' שבועות דף י"ד ע"א וכן זה ר"ל התו"כ אין לשון שחיטה אלא משיכה כמ"ש שמושכו מן אשם לעולת ציבור, וזה אמר ר"א מכאן לעולת ציבור שהשחיטה בצפון ובזה א"ש דברי רש"י ז"ל בחומש ויקרא פ' ז' פ' ב' ע"ש ור"ל כמ"ש, ונ"מ ג"כ כמ"ש מ"ש התוס' מנחות דף ע"ח ע"ב גבי שוחט תמיד על חמץ דאם יש לא' מישראל חמץ אינו עובר, חזינן דס"ל דבקרבן ציבור אין לפרט שם בו, ומדברי רבינו בהל' תמורה בפ"א נראה להיפך דפסק דלוקה וכ"כ התוס' זבחים ד"ד ע"א ד"ה וישנם, וצ"ל דנ"מ בין גדר פרט לגדר ציבור בהתואר, ועי' בר"ן נדרים דפ"ד ע"א דפליג שם עם הריטב"א גבי מודר הנאה מבני העיר אם אסור גם באותן שבאו אחר זה, ר"ל דהתואר ישנו אבל הפרטים אינו והתואר לא נשתנה, וזה ר"ל הך דיומא דף נ' גבי מקופיא, ובהוריות דף וי"ו גבי מת א' מן הציבור ע"ש אף דמה שייך בזה מיתה דהמציאות לעולם יש, וכמבואר שם ועי' בתו"י יומא דף נו"ן ותוס' מעילה ד"ט ע"ב וכן שם גבי מת אחד מב"ד דכיון דהכפרה הוא על הב"ד התואר וכמבו' ב"מ דצ"ו ע"ב וכ"כ רש"י גיטין דף ל"ז ע"א ד"ה דתפסי דגבייהו לא שייך לא יגוש, ור"ל כך דזה רק על התואר ועי' נדרים דף מ"ח ע"א גבי כותב חלקו לנשיא ובגיטין ד"ל ע"א גבי מפריש עליהם בחזקת אותו השבט ר"ל ג"כ כך, דהתואר לעולם ישנו, ועי' עירוכין דף ל"א ע"ב גבי בתי ערי חומה דיצא הקדש שאין לו דורות, וכ"כ בהך מחלוקת דברכות ד"נ דריה"ג ור"ע גבי ציבור אם יש נ"מ בין הרבה למעט ע"ש, ובנדרים דף ס"ה ע"ב ודמ"ח ע"א ע"ש גבי דברים של אותה העיר, והנה עי' במכילתא פ' בשלח גבי שבועה שהשביעה יוסף דאמר שם דאח"כ השביעו בניהם לבניהם וכו' א"כ חזינן דהוה רק בגדר פרטי לא בגדר ציבור תוארי ועי' בהך דשבועות דף ל"ט גבי שבועת מרע"ה לישראל, ועי' בהך דיבמות דף ע"ט ובירוש' פ"ד דקידושין דמרע"ה גזר רק לאותו הדור, והגדר בגדר ציבור מציאת תוארי לא חל רק על ישראל לאחר מ"ת ורק כשהן בא"י ועי' נזיר דס"א ע"ב דגבי ב"נ ליכא גדר קהל ולכך אף מרע"ה בתקנה שתיקן כיון שלא נכנס לא"י לא הי' יכול לגזור לדורות ולכך לא גזר רק לדורו, ועי' בירוש' פ"ד דקידושין הובא בתוס' ב"ב דקכ"ב דאף לימוהמ"ש יהיו אסורים ועי' ב"ב דקכ"א גבי שבועה בימי פלגש בגבעה אם נשבעו סתם הוי לעולם ועי' גיטין דף ל"ו ע"ב גבי פרוזבול, וכ"כ במ"א דזה הגדר בפסחים דנ"ד וכ"מ דאין ת"צ בבבל, וכן הך דעירוכין ד"י ע"ב אין אומרים הלל על נס שבחו"ל, דציבור לא הוי רק בא"י וכן הגדר מה דמבו' בברכו' נ"ח אין אוכלסא בבבל, וזה ר"ל ג"כ הך דעירוכין דף ל"ב ע"ב גבי גדר סוכות וגדר קדושה שניה וגדר ביטול יצרא דע"ז דא"א בלא זכותא דא"י ור"ל גדר צורה בלא חומר תואר בלא עצם קדושת אויר, עי' זבחים דנ"ד וס"ב ע"א ובתוס' דס"א ע"ב דאנשי כנה"ג הפרידו את האויר מן הקרקע במקום המזבח ע"ש ושוב לא שייך ע"ז כמבו' בירוש' חגיגה ורש"י סנהדרין גבי כשפים ועי' במאי דפליגי רבי' והראב"ד בה' תשובה פ"ח בענין לאחר תחה"מ וזה מחלוקת תנאים בזבחים דקי"ח ע"ב ע"פ בין כתיפיו שכן. אך נ"מ בין קרבנות שהם קבועים כמו תמידים ומוספים או רק סיבה כמו הך דהוריות ד"ו הנ"ל דרק סיבה וכן נ"מ לפמ"ש התוס' שבועות דף י"ד היכי דאין מעות בלישכה וצריך לגבות מפרטים לתמידים ולמוספים אז י"ל דיש חלק לכל א' וכמו גבי פר העלם דבר למ"ד בתחילה מגבים הוריות ד"ג ע"ב ומנחות דנ"ב וכ"כ בזה דלמ"ד דפר העלם לכל שבט, אם הגבי' היתה לכל שבט לקרבנו או גבו מכל הציבור לזה השבט, עי' בירוש' הוריות גבי סמיכה ובדברי רבינו בה' שקלים, וכן מי שלא חטא ג"כ צריך ליתן ובגדר הך דב"ב דנ"ה גבי פרדכת מסעיא מתא וכן נ"מ גבי נשים אם צריך ליתן להקרבנות, אם הם בכלל ציבור, והארכתי בזה בהך דתענית דף י"ג ובירוש' שם גבי עוברות ומיניקות ולא נקט סתם חולה רק משום דאינן בכלל ציבור לזה ובירוש' ע"ז פ"א נשי דפלחי ובמ"א אבאר, וכן בהך דחגיגה ד"ו דבמדבר הי' הקרבנות קרבים משבט לוי ואיקרי קהל עי' בהוריות ד"ו וביומא ד"נ ברש"י ומ"מ ודאי הי' שייך לכל הציבור, ולכך מבואר ב"מ דף נ"ז ומנחות דף צ' דאין ריבית להקדש, דכ"כ דעיקר איסור ריבית הוא בעת השעבוד עי' ב"מ דף ס"ב וב"ק דף ל' וב"ב דף צ"ד ולהקדש לא שייך שעבוד דאין זה דבר המסוים, וכ"כ דלכך השמיט רבינו בהל' שאלה הך דב"מ דף צ"ו גבי טבח דהוי שאילה בבעלים ומ"מ בהל' שכירות פ"י פסק דמסלקינן לי' משום פסידא דלא הדר ע"ש בהשגות, אך ר"ל דאין עליו שום שעבוד וחיוב לשלם אם הפסיד כיון דלא שיעבד עצמו בפרטים ולדבר מסוים, דכל שעבודים צריך דווקא בדבר מסוים וכמ"ש רבינו בהל' מלוה גבי ערב ובהל' מכירה וכ"מ, ועי' ב"מ דף ק"ו ע"א בתוס' ד"ה לניסא ע"ש, וזה ג"כ הגדר דיומא דף פ"ו ע"ב צריך לפרט ובהך דעירוכין דף כ"ג וגיטין דף ל"ה ע"ב גבי היתר חכם ואכ"מ, עכ"פ הא דב"ק דף צ"ט גבי טבח אומן דבשכר חייב זה רק ליחיד ולא לציבור וא"כ פטור והוי פסידא דלא הדר ולכך מסלקין, ועי' ב"ק דף כ"ג ע"ב גבי עיזי דשוקא ותוס' כתובות דף נ"ו ע"ב, וגם השכר רק להתואר לא להעצם ולכך לא נקרא ש"ש וכה"ג מבואר בירוש' כתובות פי"ב במאי דאמר רבי תדור אלמנותי בביתי כו' משום דהבית דהדירה שלו הו' מחמת תואר נשיא ולא מחמת העצם, וה"נ כן והשעבוד הוא רק על הגוף, וכן גבי מ"כ אין עליה' שעבוד עי' גיטין ד"ל ובירוש' שם ועי' חולין דף קל"א ובהך דב"ק דף נ"ו ע"ב גבי שומר אבידה ע"ש ועי' בירושלמי שבועות פ"ח גבי שומר דממעט שם היכא דמסר לו הדבר ליתן במתנה לכל מי שירצה, וע"כ הטעם דצריך לשעבד עצמו לדבר מסוים וכמו גבי לחלק לעניים דפטור אף מפשיעה אף לשיטת רבינו בהל' שאלה פ"ה הל"א ולא כמו גבי קרקע והקדש ועי' במ"ש הר"נ ז"ל בנדרים דף פ"ח ע"ב דכל זמן שלא נטלה הדבר לצורך עדיין אינה שלה עי"ש ובאמת נ"מ במי שאמר לחבירו שיכול ליתן חפץ למי שירצה אם יכול הוא בעצמו לזכות בו, ועי' בהך דגיטין דף כ"ד ובמה שכתבו הראשונים ז"ל הובא בהה"מ בהל' אישות פי"ז ובהל' עירובין פ"ו הל"כ שהעושה שליח למכור קרקע שלו אין השליח יכול לקנות לעצמו וזה ר"ל הך דב"ק דף כ' ע"ב וב"מ דכ"ו ע"ב גבי גזבר וגבי מציא' אם לאחר הגבהה יתכוון לגוזלה דממי גוזלו כיון דידו משועבדת כו'. עכ"פ השעבוד צ"ל לדבר מסוים ולכך קיי"ל בקידושין דף ט"ו דהענקה לא שיי' שעבודא דר' נתן עי"ש דזה רק תואר וכבר כתבתי דלא שייך דבר מסוים בעניים דזה איננו תואר עצמי מלבד אם מיקץ קייצי כבהך דב"ק דף צ"ג דאז אף אם יתעשר כבר זכה בחלקו והגדר הוא כמו שכתבתי כבר בכל דבר הכולל אם הוא עצם אחד או מחובר מפרטים. ובזה יש לבאר הך דברכות דנ"ח ע"ב גבי עובדא דר"פ ור"ה ברי' דר"י ורב אחא ברי' דר' איקא דבריך עלייהו ויהבו בי' עינא ומת, וע"ש ברמב"ן במלחמות ור"ל כך משום דזה רק בגדר תואר אוכלסא והנה עי' ביבמות די"ד דלכך ס"ל דעשו ב"ש כדבריהם משום דמחדדי טפי אף דב"ה רובא וא"כ חזינן דס"ל דאזלינן בתר הצורה אף דבהעצם הוי מיעוטא, ועי' בס' תורת האדם להרמב"ן כה"ג גבי חולה ביו"כ, והנה ב"ש אזלי לשיטתייהו בכמה מקומו' דס"ל דהצורה הוא העיקר, ע' בגיטין דף פ"א גבי כותב גט על תנאי דפוסל לכהונה אפי' לא נתקיים ועי' חולין דף קל"ו ע"ב ובתוספ' תרומות דב"ש ס"ל דאזלינן בתר מרא' גבי תרומה דהוה כמו שני מינים, ועי' במאי דפליגי בסוף עוקצין ב"ש וב"ה דלב"ש קצח פטור מן המעשרות והטעם דס"ל דהעיקר הוא הריח וזה ריחו קשה ברכות דף מ' וזה ג"כ הגדר דפליגי בחגיגה דף י"ב דשמים נבראו תחילה לדעת ב"ש ור"ל דהצורה היא העיקרית וכן זה הגדר דיבמות דף י"ג ע"ב גבי צרת ערוה דערוה אבראי קיימא ע"ש דף מ"ד ע"א. עכ"פ כאן נמי חזינן דר"א ברי' דר' איקא דאחשבינהו כמו אוכלסא ובריך עלייהו ברוך חכם הרזים ס"ל ג"כ כך א"כ ס"ל כב"ש ולכך נענש כמבוא' בברכות דף י"א ובמ"א אבאר בזה, ועי' בתו"כ פ' אמור דקרבנות של ציבור אין כופין, ור"ל דרק שקלים דהתורה צוותה שכל יחיד צריך לשקול קיי"ל דממשכנין וזה שייך רק להפרטים ולא בצורה מינית ונ"מ כמ"ש אם נאבדו השקלים אז צריך כל א' למסור לציבור לצורך הקרבנות ומרצונו. וכה"ג ס"ל לב"ש ב"מ דף מ"ג ע"ב גבי אם חישב לשלוח יד בפקדון דנתחייב ע"ש ומיירי שהפקדון מונח ברשות הנפקד וכמבו' בירו' רפ"ח דשבועו' ומשו' דעי"ז כלתה שמירתו עי' ב"ק דף ק"ח ע"ב ודף קי"ח ע"ב וגיטין דף י"ד וכ"כ דמבואר בכ"מ עי' ב"ב דף פ"ה דרשות המפקיד שהפקדון מונח שם שייך להנפקד וע"י מחשבתו שכלתה שמירתו ונעשה רשות הנפקד והוי זה בגדר משיכה צורית וב"ש לשיטתייהו כמ"ש. ע"כ השמטה. ועיין בלשון רש"י מנחות ד"ג ע"ב דמ"ד דחטאת חלב לשם חטאת דם כשירה מ"מ לא עלתה, וכשיטת רבי' בהל' פסולי המוקדשין פט"ו הל"ט גבי שחטה לשם מת כשירה ולא עלתה, והוי כמו לשם חולין וכן ס"ל לרבינו בהל' ק"פ גבי פסח אם שחטו לאוכליו וזרק דמו שלא לאוכליו אף דכשר מ"מ לא עלתה דהוי כמו לשם מת בחטאת, וכבר כתבתי בסתם גבי פסח וחטאת אז כשר ועלה כו' אך מ"מ לא כיפר, וכן בפסח אף שיצא ידי פסח מ"מ מצות הפסח לא קיים, וגבי פסח נ"מ דיש לומר דפסח כזה לא דוחה שבת דהמצוה לא קיים והארכתי בזה אם הדחי' שדוחה שבת הוא החיוב או המצוה, ונפקא מינה לדרך רחוקה למאן דאמר דתבוא עליו ברכה פסחים דף צ"ב ע"ב אם חל ערב פסח בשבת וכן לגבי מילה אם החיוב דוחה שבת או המצוה ונ"מ לאשה לדידן דפסקינן דמילה כשירה בנשים אם מותרת למול בשבת דחיובא ליכא ומ"מ המצוה נתקיים על ידה וכן נראה במה דמבואר במנחות דף ע"ח ודף מ"ז ודף מ"ח וביצה ונזיר דכבשי עצרת אם שחטן שלא לשמן לא עלו ועיין שם דף מ"ט זה רק בהשני כיבשי עצרת כמבו' שם אבל ז' כבשים אם שחטם לשם אילים או אילים לשם כבשים יש לומר דעלו דהוי כמו חטאת לשם חטאת אחר כמ"ש, אך יש לומר דמ"מ אם הי' שבת לא דחי וכמ"ש גבי חטאת ופסח ויש לומר דזהו כוונת התוספת' הובא בתוס' מנחות דף מ"ט ועיין בירוש' פסחים פ"ו וכוונת רבי' בפי' המשניות רפ"א דזבחים מה דמחלק בין קרבן ציבור לשל יחיד בשלא לשמן כבר כתבתי דבאמת מפרש כפי' הערוך בתוס' שבועות דף י"ב וכ"מ דקרבן ציבור כל זמן שלא נשחט אין עליו שם פרטי כלל וא"כ ממילא לא חל עליו הגדר דחטאת פסול שלא לשמה, וכן באמת הך דתמורה דף ט"ו ודף ט"ז גבי דלא שייך הני ה' חטאות בחטאת ציבור ג"כ מטעם זה, דעדיין אינה חטאת כלל ואף דמ"מ נ"מ גבי שעיר של יו"כ דכבר נתקדש ע"י הגורל בזה כבר חל שם חטאת, וכן גבי פר העלם דבר וזה ג"כ אף דהם של ציבור מ"מ תלי' במה דפליגי במנחות דנ"ב ובהוריות אם באים מתרומת הלשכה או אם גובין מכל הציבור, ועיין בירוש' הוריות פ"ב דס"ל דלא כמ"ש רבינו בהלכות שגגות פי"ב דהכפרה הוא על הב"ד לכו"ע אף לדידן דסבירא לן דמייתי י"ב פרים דלא כר"מ, ועיין בהוריות ד"ז ע"א במשנה דנקט שם שאין ב"ד חייבים ועי"ש אם זה רק לר"מ או גם לדידן ועיין שם ד"ג ע"א בהך בעי' אם מת הב"ד קודם שעשו רוב ונתמנה ב"ד אחר, ור"ל ג"כ אם הכפרה הוא על הפעולה או על ההוראה, ולשיטת רבינו העיקר הוא על ההוראה, ר"ל התשובה של החטא, וכבר כתבתי דבאמת זה תלי' הך דנדרים דף ל"ו וכ"מ גבי תורם משלו על של חבירו אם טובת הנאה של התורם או של בעל הכרי וכן גבי תמורה אם המתכפר או המפריש, ועיי"ש בירושלמי בנדרים דתלי' זה בזה ור"ל הגדר אם הנתינה לכהן וכן גדר התמורה אם זה בהחומר או הצורה של הדבר שהוא העיקר ועיין בירוש' מעש"ש פ"ג גבי טבל של מעש"ש שהי' בירושלים והפרישו עליו מעש"ש מפירות שהם חוץ לירושלים ולא הי' בירושלים וכן להיפך אם עשה כל הטבל שהי' בירושלים מעש"ש על פירות אחרים שלא היו בירושלים אם יכול לפדותן, וברש"י חולין דף קל"א גבי אם הפקיד טבל אצל כהן דזכה בהמתנות שלא הורמו עדיין איך הדין אם הפריש ע"ז הטבל ממ"א אם הוי כמו זכי' או לא ועיין בתוספתא מעש"ש ועירוכין דמבואר דהפדיון של הקדש ומעש"ש הוי כמו משיכה דהוי כמשכן מרשות הקדש לרשות הדיוט וכן כתב רבינו בפי' המשניות ספב"ת דמעש"ש גבי הך דמקומו מושכר לו דהוי כמו משיכה, ועיין תוספ' ב"ב דף ע"ו ורש"י גיטין דע"ז ע"ב גבי גט ע"י קנין אגב ור"ל דהוי כמשיכה ואתי שפיר מה שהקשה שם הר"ן ועיין זבחים דף ע"ז ומנחות דף מ"ח גבי חולין בעזרה כה"ג היכא דפדה מבפנים, אך שם יש לומר דצריך גדר כניסה זבחים דף פ"ב ע"ב ודף צ"ב ע"ב גבי דם בצוואר בהמה ושבועות דף י"ז. עכ"פ גבי פר העלם דבר שפיר חל עליו שם חטאת קודם שחיטה ועיין הוריות דף ו' מה דאמר שם גבי שעיר ר"ח לא מייתי מציבור ור"ל מתרומ' הלשכ' לא כפירושם רק קאי אההבאה דזה רק מתרומת הלשכה ואין שם פרט עליהם כלל, ועי' בתוס' זבחים דף ח' ע"א ותו"כ פ' ויקרא דצריך קרא גבי פר העלם דבר שפסול שלא לשמו אך שם י"ל אשאר עבודות וטעות סופר שם בתו"כ, וכן גבי שעיר הפנימי מבואר בירוש' פ"ו דיומא ופ"א דשבועות דלזה מהני מה שאומר הכה"ג לה' חטאת שלא ישתנה לקרבן אחר דזה הוי נצחי, וכה"ג אמר בירוש' פ"ב דסנהד' גבי כה"ג שחטא מה אני כו', מגמר' דילן ביומא ס"ב וס"ד ושבועות דף י"א וי"ב לא משמע כן והירוש' מפרש דהך ועשהו וכן הוא בתו"כ דר"ל מה שכה"ג אומר לה' אך באמת לפי הנראה בירוש' פ"ב שם דזה ר"ל הך דיומא ד"מ וקידושין דף י"ד ואין ד' עושהו חטאת. וכן גבי שני כבשי עצרת מבואר בתו"כ פ' אמור דצריך שתהא הזביחה לשם שלמים ור"ל דאף דהא קבעי' תנופה קודם השחיטה כמבואר מנחות דמ"ו מ"מ המצוה שיהא מפורש לשם שלמים ועיין בדברי רבינו בהלכ' מעשה"ק פ"ה דדייק שם דסתם כשר בעולה ושלמים, אך י"ל דמ"מ בקרבן ציבור צריך מפורש לשמן אף דקבעי' תנופה וי"ל דגם עקירה בטעות אף דלא הוי עקירה כמבואר פסחים דע"ב ומנחות דף מ"ט וכן פסק רבינו בהלכ' פסולי המוקדשים מ"מ המצוה לא קיים, ועיין בתוספת' פסחים פ"ה ובדברי רבינו בהלכות שגגות גבי עולת תמיד וקרבן ציבור וכן גבי חטאות ציבור ששחטו שלא לשמן חייב קרבן ומ"מ יקריב אימרים לערב וכשיטת הרמב"ם בפי' המשניות הנ"ל ומ"מ חייב קרבן או דמיירי בעוקר וכמבואר פסחים דף ע"ב ורק באומר מותר עי' בירוש' פסחים שם ומנחות דף מ"ט ובזה לא שייך עשה מצוה ע"ש בירוש' או דגבי קרבן ציבור לא עדיף מסתם ועיין ברש"י זבחים דף קט"ו דגם חטאת כשר סתם אך זה רק משינוי קודש אבל לא בעלים, ועי' ברש"י עירובין דף ל"ז ע"א ד"ה לאיזו ע"ש ברש"י ותוס' ורש"י ותוס' זבחים דף ע"א ע"ב וספרי פ' קרח דאם אינו יודע לשם מי זרקו הרי זה חטא, והנה באמת גבי שלמי ציבור שלא לשמן דכשרים ולא עלו ולא קידש הלחם כמבואר במנחות דף ע"ח ודמ"ח מ"מ מה שמם עליהם, וכן בחטאת כה"ג, ועיין תוס' מנחות דף פ"ט ע"ב דגבי תמיד י"ל דהוי עולה לקיץ המזבח אבל בשלמים לא שייך זה וצ"ל דזה יהי' בטלים להני שיבואו לשמן, ולכך מבואר בתוספת' דמנחות דהלחם שלהם כשר לכבשים אחרים ואף דיש סברא בגמר' דהוקבעו בתנופה ע"ש דף מ"ו ועיין זבחים ד"ו ע"א גבי שלא לשמו מכח לשמו ובמ"ש הת"י יומא דף נו"ן ע"ב גבי תמורת הפסח דהוי מציאות אחת עם הפסח, אבל אם חל ע"פ בשבת לא דוחה התמורה וה"נ גבי כבשי עצרת כה"ג כיון דלא יצא המצוה ולכך חייב חטאת ועיין תמורה דף כ' ע"ב אין אדם מתכפר כו' ובתוס' זבחים דף ס"ח ע"א גבי חטאת העוף ורש"י שם דף פ"ב ע"א גבי הני דאם עלו לא ירדו, והנה באמת לפי מאי דמוכח לשיטת רש"י תמורה די"א ע"א ודף כ"ה ע"ב גבי למ"ד וולדי קדשים במעי אמן הן קדושים והוא דבר בפ"ע, מי התיר בשר העובר לאכיל' ועי' תוס' חולין דף ע"ה ע"א דצריך מיעוט לקרא דאין מקריבים להאימרים של העובר או משום מחוסר זמן להקרבה עיי' זבחים די"ב ותמורה דף יו"ד דלגבי הקדש לא הוי מחוסר זמן ולגבי הקרבה הוי מחוסר זמן, וכמו ליל ח' דחולין דף פ"ב דלהקדיש מותר ולהקריב אסור מחמת מחוסר זמן, חולין שם וזבחים שם, ודלא כרש"י שבת דקל"ו, והגדר דלילה של יום של מחר הוי כמו שהלילה ג"כ מיום של מחר, וזה רק בזמן שהי' על הדבר מקצת יום, אבל אם עי"ז לא יהי' לו היום אז לא חל על הלילה שם היום, וזה נ"מ בין הקדש להקרבה, וכן גבי מקצת הלילה ככולו גבי אבילות וגבי ספירה, פסחים פ"א, מגילה כ' נזיר ט"ז נדה ע"ב, השמטה גבי גדר זמן דיש זמן שהוא נקודה ויש זמן שהוא שטח דבר המצטרף זה לזה ולקמן אבאר בדברי הירושלמי פ"ג דקידושין שכתבתי גבי אם קידשה מעכשיו ועד ל' יום אם כל רגע ניתוסף להגמר או שברגע האחרונה אז נגמרה ועי' בירוש' שבועות פ"ג גבי נשבע על הככר שיאכלנו היום ובאמצע הזמן נשרף הככר דלוק' אם לוק' מיד או לאחר שיעבור היום כיון דשוב לא יהי' הזמן חל על הככר כיון שהככר אינו ועי' בר"ן נדרים ד' ס"א ע"ב ודף ס"ג גבי קבע זמן למשתה בנו אם הקבלה הוא על הדבר או על הזמן וכבר כתבתי בזה בח"ב על הך דברכות דף כ"ח שינוי הלשון בגמ' גבי מתפלל תפלת מוסף לאחר הזמן דנקט שם לישנא דתברא וגבי מנחה נקט לישנ' דצערא משום דנ"מ אם הזמן שיש להדבר הוא בגדר תשלומי' זה לזה או דבר נמשך זה הזמן בעצמו ונ"מ אם נאנס אח"כ ועי' מ"ש הנ"י פ"ד דב"ק ב"ק על דף כ"ב ובגדר מ"ש רבינו בהל' קר"פ גבי פסח שני וע' תו' שבועות דף כ"ח ע"א וכ"כ בזה בלשון התוספת' ברכות פ"ו גבי תפילין דנקט שם מאימתי מניחן בשחרית לא הניחן בשחרית מניחן כל היום ומה ר"ל בזה ועי' תוס' סוכה דף מ"ה ע"ב ודל"ט ע"א בד"ה עובר וסנהדרין דף פ"ח ע"ב אך לפי מ"ש בח"א דיש נ"מ בין של יד לשל ראש, דשל יד המצוה הוא ההנחה ושל ראש המצוה הוא שיהיה מונח עליו וכל רגע ורגע הוא מקיים המצוה, ועי' שבת דף קנ"ג ע"א ושמן כו' ועי' בתוס' שבת דף קל"א ע"א גבי מילה כה"ג ועי' בזבחים דנקט שם גבי מנחה ומוסף דכיון דמטי זמן מנחה כמאן דשחיטו תרווייהו ובאמת שם בגמ' גבי שלמים וחטאת דשחטינהו לתרווייהו דיש שם מחלוקת דרבינו עם רש"י ז"ל ועי"ש בתוספות אם ר"ל דשחטן בב"א או אף בזה אחר זה אך מ"מ כעת הם שחוטי' וא"כ לשיטת רבינו דרק אם שחטן בב"א א"כ לפ"ז איך אמר שם דמנחה ומוסף שבא זמן המנחה הוי כמאן דשחיטו תרווייהו הא המוסף הגיע זמנו תחלה וע"כ דהזמן שלו הוא נמשך, לא תשלומים, ועי' פסחים דף פ"א וכ"מ גבי מחלוקת דר"י ורבנן גבי זב וזבחים דף צ"ט ע"א גבי אונן שטבל דמוכח שם דאנינות כל היום מתחדשת מהלשון דחוזר' עליו וכה"ג כתבתי בהך דר"ה דל"א גבי האיר המזרח מתיר אם ר"ל זה הזמן או כל היום וכל רגע ורגע ונ"מ כגון אם בזמן שהאיר המזרח היה המקדש קיים ואז דווקא עומר לחד תנא ואח"כ קודם ההקרבה חרב בהמ"ק מתי יהיה ההתרה ועי' תוס' פסחים דף נ"ה ע"א גבי שבולת ובירוש' סוף יומא גבי כפרת יוהכ"פ ועי' תוס' ב"מ דף קי"ב גבי לאו דבל תלין ותוס' ריש חגיגה אם שייך דיחוי בשעות ועי' תוספ' פסחים ספ"ב גבי מצה נקט ג"כ משתחשך לא אכל משתחשך אוכל כל הלילה וכ"כ בזה דאכילת מצה הוא דבר נמשך, ועי' במאי דפליגי הבבלי עם הירוש' דגמ' דילן בברכות דף ס' ע"ב ובר"ה דף כ"ו קרא לקריאת הגבר גדר בינה ובירוש' ברכות פ"ט קרי לי' חכמה חכם הרזים ומשום דזה ידוע דחכמה הוא עצם הדבר ובינה הוא התחלקות לפרטים לטעמים ולסברות עי' בירוש' פ"ט דסוטה משמת ר' יוסי פסקה הבינה וזה ר"י נימוקו עמו עי' רש"י עירובין דף נ"א ועי' מנחות דף כ"א גבי מלח טעם כבינה ע"ש בתוס' ועי' בירוש' פ"ד דתענית דר"י היה מבני יונדב בן רכב ע"ש בני שותי מים עי' במכילתא פ' יתרו וזה סברא חילוק הדבר ולפמ"ש לעיל גבי קריאת הגבר יש ב' גדרי' א' אילת השחר והב' עמוד השחר ואילת הזמן המעורב ביום ובלילה בערך הרכבה מזגית ועמוד השחר הוא המחלק בין יום ולילה. עכ"פ יש דבר שהיום הוא נקודה, לא מתחלק, ועי' פסחים ד"ב היכן מצינו כו' עי' שם וגבי קדשים קיי"ל דשעות פוסלות זבחים דף כ"ה וכ"מ ועי' בירוש' נדרים פ"י ה"י גבי מע"ל של הפרה וברא"ש שם דף ע"א ע"ב. ע"כ השמטה. ועי' ב"מ דקי"א גבי שכיר שעות דלילה מחלוקת דרב ושמואל ור"י ור"ש אך מ"מ לר"ש אם עבר עליו גם כל היום ולא פרע עובר גם על הלאוין של הלילה וזה כוונת הגמ' שם מכאן אמרו כו' ור"ל לר"ש דאז הוי הלילה מציאות בפ"ע כן מבואר בירוש' שם, וגבי עובר כל זמן שלא נולד אין הזמן שלו נחשב אבל מ"מ אין עליו שם זמן וגבי הקדש קרבן האיסור רק שלא יהא פחות משמונה וגבי הקרבה צריך שיהא בן שמונה ועובר כיון דאינו בגדר זמן לא הוי פחות מח' אך מ"מ לא הוי ח' ולכך יכול להקדיש אבל לא להקריב ועיין ברש"י זבחים דף י"ד דבמה אין עליו שם חוץ למקומו ודף כ"ו ע"ב אין משום דאין לו מקום כלל או משום דבמה כל מקום מקומו, וזה מחלוקת בשבת דף קל"א אם דבר דאין קביעת זמן אי מקרי אין לו זמן, או כל יומו זמנו ע"ש, ועוד טעם יש שם גבי אימרים של עובר דעדיין אין עליו שם אימרים דאין על איבריו שם פרט, וכבר כתבתי בזה דהך דקידושין דכ"ד גבי סימא עין עובר של שפחתו ויוצא לחירות יש לומר דהוי רק בגדר שאר ראשי איברים לא עין דעדיין אין שם עין עליו, וע"ש בחולין דף ע"ד גבי הושיט ידו כו' אך נ"מ גבי במה דקיי"ל בע"ז דף כ"ד דעולת נקיבה כשירה לקרבן בבמה אם הייתה מעוברת אם מקריבים גם העובר, דאם מחמת גדר דלא הוי פרטים אימרים לא שייך כאן, דהרי כליל ואם מחמת מחוסר זמן הרי מחוסר זמן והך דזבחים דל"ה ע"ב שם קאי למ"ד וולדי קדשים בהוויתן ר"ל לידה כו' ואתי שפיר מה שהקשה שם התוס' ד"ה הא דלא חשיב שליל לגבי פיגול. עכ"פ מהני הזריקה שלהם לגבי הוולד וכמו הך דמעילה ד"ו ע"ב וד"ז ובזבחים דף קי"ב ובירוש' קידושין פ"ב ה"ז ע"ש ובאמת למ"ד דהעובר חולין איך מהני השחיטה של האם הא נקראת לגבי העובר שחיטה שאינה ראוי' כמבו' בחולין ד"פ ע"ב ע"ש כיון דצריך לזריקה, ואף דבלא שחיטה לא מהני כמבו' שם וזה תלי' אם שחיטת קדשים הוי דבר פרטי וכמו דמבואר דדם סכין מקדשן סוטה די"ד ע"ב וזבחים די"ג ע"ב ומנחות דט"ז ודע"ח ורש"י שם דק"א ע"א דלאחר שחיטה לא מהני פדיון מחמת קידוש הסכין וכן כ' רש"י שבת דף כ"ה ולכך גם הסכין נפסל שנתקבל בפסול עי' זבחים דף כ"ה כיון דאין לו תוך ונ"מ ג"כ אם הדם שיצא לאחר שחיטה קודם קבלה אם יש בו מעילה מחמת דם, עיין מעילה דף י"ב גבי מקיז דם דחייב, וע"ש וברכות דף ל"א ותמורה דל"א ע"ב אי משום הדם או משום הקרבן אך נראה דאף גבי שלמים י"ל דמהני קדושת הסכין להדם דימעול בו קודם קבלה כיון דעדיין אינו ראוי לכפרה, והסכין דהוא כלי שרת קידשו, ובזה א"ש דברי הגמ' במעילה די"ב והרמב"ם שם. ועיין פסחים דס"א ע"ב ומעילה דף ג' ע"ב אם שחיטה הוי פרט או רק לצורך זריקה וקבלה ותוס' מנחות ד"ט ע"א דשחיטה לצורך קבלה מדבעי פנים ור"ל דלמה לא מהני שחיטה בלשכות או באויר העזרה, עיין זבחים די"ד ודכ"ו ודנ"ו גבי לשכות וזה ר"ל ג"כ הגמ' מנחות דמ"ז דבעי' פנים לפני ה', וכן נ"מ אם שחט התמיד בשבת אבל לא נזרק דמו אם חייב חטאת על השחיטה וכמו בהך דשבת דקל"ג ע"ב גבי לא גמר הציצין המעכבים ובירוש' שם אמר בגבי מל ולא פרע דחייב חטאת משום שבת וזה תלי' אם הוי מילה ופריעה שני דברים המעכבים זא"ז או דבר אחד וזה תלי' בהך דיבמות דע"א ע"ב אם הוי זמן שהי' די במילה בלי פריעה ועיין סוכה דנ"ג ע"ב גבי תר"ת וגיטין ד"ס ע"א כיון דאידבק כו', ועי' מנחות דק"ב גבי שחיטה ותוס' סנהד' דל"ה ע"א גבי מיתת ב"ד אם מכפר אף דצריך ג"כ קבורה מ"מ מיקרי המיתה תיקון. עכ"פ איך מהני השחיטה של האם לגבי העובר שהוא חולין, אך יש לומר דנ"מ אם ישאל על ההקדש לאחר שחיטה קודם זריקה, עיין תוס' כריתות דף י"ג ושבועות דף כ"ד ע"ב וקודם זריקה וודאי מהני דעדיין שם הבעלים עליו, ולגבי העובר שהוא חולין הוה כמו שנשאל. עכ"פ לשיטת רש"י מהני זריקה אחת על האם ועל העובר אף דהוא קדוש בפ"ע, ועי' בירוש' יומא פ"ה אם נתערב דם פר כהן משיח ופר העדה הוי כמו מציאות אחת ודי מתנה אחת לכו"ע, ועיין זבחים דע"ה ובזה י"ל הך דזבחים דס"ה ע"א גבי קרבן עוף לאכול כחצי זית כו' ואיך שייך בקרבן א' בעוף אכילה והקטרה אך נ"מ בהנך דבאים שנים תחת א' עיין זבחים ד"צ וביומא דמ"א בהני הוי כאחד בהני ה"א דמצטרף. עכ"פ י"ל דגבי תמורת פסח לשיטת הת"י הנ"ל מהני הזריקה של ק"פ אף על התמורה, ועיין בספרי פ' ראה, ותמורה די"ז ע"ב ודי"ח דצריך גם גבי תמורה זריקה מיוחדת. על כל פנים לילה שייך ליום רק אם יש לה מקצת יום וכה"ג הארכתי בזה במאי דפליגי גמ' דילן תענית דף י"ב ובירוש' שם פ"ב דתענית אם קבלת התענית הוי מן המנחה ולמעלה או בלילה, משום דהירוש' ס"ל דכל תקנת חכמים לא שייך הלילה ליום, עיין תענית דף י"ב ע"ב אספו זקנים דרק ביום ורק לגבי עינוי של אכילה חל גם על הלילה, וגבי יוה"כ מבואר ביומא דף פ"א דצריך כל הני קראי על הלילה בפ"ע ועל היום בפ"ע, וע"ש בת"י גבי שבת ובאמת, במכילת' גם בשבת יש קרא וגבי פורים מבואר במגילה ד"ז דאכלו בלילה לא יצא וע"ש די"ט ע"א גבי פרוז בן יומו ע"ש ברש"י, וירוש' שם דאם גר נתגייר לאחר שהאיר המזרח פטור, השמטה מ"ש בגדר האיר המזרח.

1 הגהות יעב"ץ על תמורה פתח ↗

רש"י ד"ה בכל יום וכו' ובאת שמה והבאתם שמה כצ"ל:

1 הר המוריה על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות פתח ↗

ברגל שפגע וכו'. כ"ה בר"ה מ' ו' א' ועיין בתמורה י"ח ב' וז"ל ולרבא דאמר קדשים כיון שעבר עליהם רגל אחד כל יום ויום עובר עליהם בבל תאחר עכ"ל וודאי דט"ס הוא לענ"ד כיון דבר"ה במקומו מבואר דאינו כן וכן מבואר שם ברש"י ד"ה בכל יום ויום עובר בעשה וכו' יעו"ש שוב ראיתי בש"ס החדשים דפוס זיטאמיר העיר שם על הגליון מזה ויש לעיין על רבינו למה לא כתב כאן דבכל יום ויום עובר עליהן בעשה וכמש"כ לקמן בהלכה ט"ו לענין בל תאחר ואולי שלא היה כן בגי' בתמורה רק שהיה גורס ולרבא דאמר קדשים כיון שעבר עליהם רגל אחד עובר בעשה וכ"ה בר"ה שם. וע"ע ספרי ראה פיסקא ס"ג ועיין בביצה י"ט ב' רש"י בד"ה כי פליגי וכו' דמבואר שם דאף לכתחלה א"צ להביא וצ"ע ועי' בטורי אבן באבני שהם סוף ר"ה ובתשובות חכם צבי ח"צ סי' י"ב יעו"ש היטיב. וכתב המל"מ וז"ל לא מצאתי מקום דין זה שיהיה באלו עשה ופשטיה דקרא לא מיירי אלא במידי דהקרבה ומאי דכתיב ותרומת ידכם היינו בכורים וכמו שפירש"י עכ"ל והנה בספרי שם משמע כן יעו"ש היטיב אולם הרמב"ן שם בפירושו על התורה כתב שם דעל דרך הפשט הזכיר שיביא שם המעשר והתרומה שיתן אותם לכהנים וללוים משרתי המקדש וישמחו גם הם עמהם ועם בתיהם כענין שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי וכו' וכן יסדו בבית שני בתרומה ובתרומת המעשר שיביאום למקדש יעו"ש היטיב ועיין בתוס' ר"ה ד' א' ד"ה הצדקות וכו' וע"ע שם בחי' רשב"א ובחי' ריטב"א יעו"ש היטיב שכתבו כולם כדברי רבינו ותוס' דברגל אחד מיהת עובר בעשה יעו"ש היטיב. והנה כאן סתם רבינו ודימה מתנות עניים לקרבנות בכל מילי לענין עשה ולענין לעבור בבל תאחר ועיין לעיל פ"ח מהל' מתנות עניים ה"א שכתב לענין צדקה דחייב ליתנה מיד ואם עבר ה"ז עבר בבל תאחר יעו"ש ולכאורה הייתי אומר דהכא מיירי בדלא קיימי עניים ולכן עד שלש רגלים לא מחוייב לאהדורי עלייהו משא"כ לאחר שלש רגלים כמש"כ התוס' שם בד"ה צדקות וכו' וס"ל להתוס' דלקט שכחה ופאה דמי לצדקה וכמש"כ התוס' שם ע"ב ד"ה לקט וכו' יעו"ש אבל יותר נראה לומר דרבינו מחלק בין צדקה דאי קיימי עניים תיכף עובר עלייהו בבל תאחר ובין לקט שכחה ופאה אף דקיימי עניים מ"מ אין עובר עלייהו בבל תאחר רק דינם כשאר קרבנות וכמש"כ הריטב"א בטעמא דמילתא דיש חילוק בין צדקה דעל פי דבורו נתחייב בה ובין מתנות עניים דממילא נתחייב בזה יעו"ש היטיב. כתב עוד המל"מ וז"ל דע דעובר נמי משום לא יחל דברו עי' לעיל פ"א מהל' ערכין עכ"ל ולענ"ד הך לא יחל אינו עובר כי אם כשעובר ואינו מקיימו כלל ומזה לא מיירי רבינו כאן רק שם בערכין כ' דלא נפיק מכלל נדרים ואם עבר ולא שילם ה"ז עובר בבל יחל. ולענ"ד זה פשוט. ועיין לאוין סי' קנ"ז מבואר כדעת המל"מ ועי' עשין סי' צ"ה ברמב"ן ובמגילת אסתר יעו"ש היטיב. כתב עוד המל"מ וז"ל ומש"כ והחרמים פירש"י חרמי גבוה אך התוס' כתבו בין חרמי גבוה בין חרמי כהנים עכ"ל. ועיין תוס' ד' א' ד"ה והחרמין וכו' וע"ע שם ה' ב' ברש"י ותוס' דאזלי לשיטתייהו. והנה הריטב"א כתב בחי' וז"ל לה' אלהיך אלו הדמים והחרמין והערכין ומדקא מרבי להו הכא משמע דס"ל סתם חרמים לגבוה א"נ בשפי' כן שיהיו לגבוה עכ"ל והיינו כרש"י. והנה התוס' מייתו ראיה למילתייהו מבכורות ל"ב א' וערכין כ"ט א' יעו"ש. והנה לפי מש"כ התוס' בתמורה ל"ב ב' דחרמי כהנים לא שייך רק באומר זה החפץ הוי חרם לכהנים אבל באומר הרי עלי להביא חרמי כהנים אינו כלום יעו"ש והובא במל"מ פ"ו מהל' ערכין וחרמין ה"ד יעו"ש והנה לפי מאי דמסיק הש"ס בר"ה ו' א' חד דאפריש ולא אקריב וחד דאמר ולא אפריש יעו"ש וכמו דהובא לקמן בהלכה ט"ז יעו"ש א"כ הוכרח לפרש רש"י ז"ל דמיירי הכא בחרמי גבוה דחרמי כהנים לא שייך בהו אמר ולא אפריש. אמנם התוס' לשיטתייהו דפי' שם בד"ה והמעשרות וכו' דמעשרות נמי לא משכחת רק בחד גוונא באפריש ולא אקריב יעו"ש. אבל רש"י מיאן בזה וס"ל כאינך תירוצי דתוס' יעו"ש היטיב וכן מוכח מהריטב"א שם שכתב וז"ל וא"ת דהא מעשרות בשנה שלישית תלינהו רחמנא בהדיא כדכתיב כי תכלה וכו' מכלל דעד ההוא שעתא לא מחייב וי"ל דההיא היכא דמטיא שנת שלישית מקמי רגלים כגון שלא היה ממורח ברגלים ועבר בין הרגלים בלא שלישית או שלישית בלי רגלים ופעמים שעובר בשתיהן עכ"ל והנה נמצא שלא כתב לתירוץ הזה דמיירי הכא בהפריש ולא הקריב וק"ל עוד י"ל דאף לדברי חכמים דס"ל בערכין כ"ח ב' דסתם חרמין לכהנים מ"מ דרשי הך קרא דכל חרם קדש קדשים לה' קאי על חרמי גבוה דאילו חרמי כהנים אינו חל אקדשים כמש"כ התוס' בתמורה ל"ב א' ד"ה כל חרם וכו' יעו"ש היטיב לר"ה שם ועולא דס"ל דחל חרמי כהנים אקדשים היינו מדרבנן וכמש"כ שם רש"י ע"ב יעו"ש היטיב. אך יש לעיין דהא מ"מ לענין מעילה איתרבי חרמי כהנים כמו דאיתא שם בתמורה ושם בערכין ובבכורות א"כ חזינן דהאי לה' קאי נמי אחרמי כהנים וצ"ע לשיטת רש"י לפ"ז לכן נ"ל העיקר כמש"כ מתחלה דבאמת לדינא מודה רש"י רק כיון דלא אפשר להיות באמר ולא אפריש. וצ"ע בזה. ושוב ראיתי בטורי אבן בר"ה שם שהאריך בזה. ודע דמש"כ שם בשם רבינו דס"ל סתם חרמים לבדק הבית יעו"ש היטיב תמוה דאמאי לא הביא דברי רבינו עצמו שכתב בפ"ו מהל' ערכין וחרמין ה"א דסתם חרמין לכהנים יעו"ש היטיב וזה שלא כדברי הטורי אבן. ותמוה איך נעלם ממנו זה. גם מש"כ דהך ברייתא דבכורות אתי כמ"ד דסתם חרמים לכהנים ולית הלכתא כוותיה יעו"ש צ"ע איך יביא רבא ראיה מברייתא דלית הלכתא כוותה יעו"ש היטיב וצ"ע בזה ולא רציתי להאריך עוד בזה.

2 תמורה פתח ↗

וּלְרָבָא דְּאָמַר: קָדָשִׁים, כֵּיוָן שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶם רֶגֶל אֶחָד, כָּל יוֹם וָיוֹם עוֹבֵר עֲלֵיהֶם בְּ״בַל תְּאַחֵר״, מֵעֲצֶרֶת בָּעֵי מֵיכְלֵיהּ! אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: כְּגוֹן שֶׁהָיָה חוֹלֶה בַּעֲצֶרֶת.

7 בכל יום ויום עובר בעשה - ובאת שמה והבאתם שם דמשמע ברגל ראשון שתבא שמה הבא כל נדרים שעליך:

8 מעצרת בעי למיכליה - דבשלמא בפסח לא אקרביה דאימור מחוסר זמן הוה דנולד בפסח ועבר הרגל קודם שימלאו לו ז' ימים:

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות נערה בתולה פתח ↗

אעפ"י כו' או שהיה כהן כו'. הנה אם עבר הכהן והחזיר גרושתו אם לוקה על לאו דלא יוכל לשלחה הנה עיין בתמורה דף ד' ע"ב במה דהקשה שם והרי אונס, ועיין שם ברש"י דגרס דמשני אמימר משום דהוה לאו ששוה בכל ר"ל כשיטת רבינו בהל' תמורה פ' א' דלכך מימר לוקה משום דהלאו כייל יותר מה עשה גבי ציבור ושותפים והקשה מאונס שגירש ר"ל דס"ל דלא משום דהעשה דכל ימיו קאי גם אכהן ור"ל גם קודם שגירשה ע"ש בתמורה דף ה' ע"א ועיין מש"כ התוס' מכות ד' ט"ו ע"א בתוס' ד"ה כל אם ר"ל תהיה ואם זה הלשון של תהיה שייך גם אקודם גירושין עיין מש"כ תוס' יבמות ד' מ"ט ע"ב ד"ה סוטה אם הויה ר"ל ג"כ מחמת קדושין הראשונים או רק לענין קדושין חדשים, ועי' בתוס' קדושין ד' ס"ח ע"א ד"ה הכל ע"ש, ומש"כ הר"ן ז"ל בנדרים ד' ל"א גבי לאחר שאגרשך דמה שאינו מגרשה לא מיקרי קדושין נמשכים רק אם גירשה ע"ש, אך אם נימא דגם זה מיקרי לשון הויה כדס"ד במכות שם א"כ נמצא קאי זה גם הכהן וא"כ שוב י"ל אף אם גירשה הכהן ונשאה שפיר הוה קיום, וכעין הך דיבמות דף ס' גבי בעולת עצמו בכה"ג הובא לעיל בהל' ו', ועיין בירושלמי גיטין פ' ז' גבי הך דע"מ שתניקי את בני אם חתכה דדה מיקרי ביטול התנאי, ועיין במכות ד' ט"ז ע"א ובמש"כ רבינו לקמן בהל' שחיטה פ' י"ג הל' ג' ומש"כ שם בהל' י"ט דלמ"ד קיימו ולא קיימו היכא שהוא צריך לשלחה מחמת דבר אחר לא מיקרי קיום ע"ש ועיין תוס' שבת דף ד' ע"א גבי הדביק פת בתנור ובירושלמי ר"ה פ' א' גבי ב"ת מבואר שם דאף אם נשלמה השנה בעצרת דהוה יו"ט ואין נדרים ונדבות קריבין ביו"ט מ"מ כיון שאם עבר והביא כשר מוטל עליו החיוב ועבר על ב"ת ע"ש, ועיין מש"כ התוס' פסחים ד' צ"ג ע"ב ד"ה ר"י אם משום איסור תחומין משוה לו כדרך רחוקה וע"ש דס"ט ע"ב גבי ערל, אך באמת י"ל כך דהנה עיין ברש"י תמורה דף י"ח ע"ב ד"ה בכל יום דגרס שם עובר בעשה ע"ש, והנה בירוש' פ' א' דר"ה מבואר להדיא דהעשה לא עבר בכל יום רק בכל רגל וע"ש בבהמ"א דמבואר להיפך, אך באמת י"ל כך דזה תליא אם החיוב הוא חיוב נמשך רק דכ"ז שלא עבר הזמן יש לתקן החיוב אז אף אם בסוף אירע לו אונס מ"מ חייב אף אם הוא אנוס מחמת דין וכדומה וכעין מש"כ רבינו ז"ל בהל' ק"פ גבי פסח שני פ' ה' הל' ב' ע"ש, ועיין בהך דשבועות ד' כ"ח ע"ש ברש"י ותוס' אם הידיעה צריך להיות בעת התנאי או בעת האיסור ותוס' מכות ד' ט"ו ע"ב וברש"י שם ד"ה ור"ל, ועיין בהך דר"ה דף ז' ע"ב ברש"י ותוס' שם ד"ה והרי רגלים ע"ש ועיין בריש פ' א' דכתובות גבי הך דאנוס בתקנתא דרבנן ובירושלמי שם ריש פ' ה' ע"ש הל' ג' נעשה כמו שחבשוהו, והנה זה רק אם הוה גדר תשלומין אבל אם לא הוה תשלומין רק דהחיוב הוא לעשות זה ויש לו זמן אז לא עבר אם אירע לו אונס בסוף הזמן וס"ל להירושלמי דשנה גבי קרבן הוה גדר תשלומין ולכך ס"ל שם דלאחר שנה עובר בכל יום ויום משא"כ ברגל ס"ל דכל זמן הרגל הוה כמו זמן אחד ולכך עובר בין רגל לרגל ושם אם היה רגל ראשון עצרת אינו עובר ובזה א"ש מה דבתמורה כאן מקשה רק מרבא וכן בר"ה דף ז' והלא בר"ה דף ד' ע"ב מבואר דלרבנן עובר בעשה ברגל אחד רק דהא כאן עצרת וא"כ לשיטת הירושלמי דגבי רגל לא שייך לעבור בעצרת כמש"כ לכך לא מקשה רק מרבא דס"ל דעובר בכל יום גם העשה של רגל כגירסת רש"י וא"כ ה"ה בעצרת כמש"כ, אך בתמורה דף ד' הנ"ל ס"ל דהעשה לא קאי כלל רק אחר גירושין וא"כ לא קאי כלל אכהנים וא"כ נמצא הלאו כולל יותר מן העשה וא"כ אף לגבי ישראל יתחייב מלקות ותירץ דכהנים הוו כמו עם בפני עצמם משום קדושה יתירה, ועיין בהך דפסחים ד' ק"ד ע"א גבי הבדלות ע"ש ברש"י ותוס' ובהך דזבחים ד' י"ט ע"א גבי תפילין, ועיין קדושין ד' ע"ג גבי קהל והוריות דף ו' וכ"מ, א"כ לפי"ז אם עבר הכהן ונשאה אף למ"ד ביטלו לא מיפטר בהא, ובזה א"ש מה דנקט בגמ' דידן במכות ד' ט"ז גבי אונס היכא משכחת לה ביטלו, ואמאי לא מוקי בכהן וע"כ כמש"כ:

1 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

אלא דעדיין צריך ביאור מה שמנה רבינו הגאון ז"ל במנין הלאוין לאו דבל תאחר. דכיון שכבר מנה עשה דובאת שמה והבאתם שמה שעובר עלי' ברגל ראשון. לא הי' לו למנות לאו דבל תאחר דליתי' אלא לאחר שלשה רגלים. ולית בי' נפק"מ אלא כדי לעבור עליו לאחר שלשה רגלים גם בלאו מלבד העשה. איברא דלכאורה אפשר לומר בזה ע"פ המבואר בירושלמי פ"ק דר"ה ה"א דבין רגל לרגל אינו עובר בעשה אלא ברגל דוקא עיי"ש. וא"כ לפי המבואר בתלמודין בפ"ק דר"ה ו' ע"ב דמכיון שעברו עליו שלשה רגלים בכל יום ויום עובר בבל תאחר עיי"ש. הרי ישנו ללאו דבל תאחר גם במקום דליתא לעשה. דהיינו בין רגל לרגל לאחר שעברו שלשה רגלים. דמשום העשה אינו מוזהר אלא ברגל. אבל משום הלאו עובר בכל יום וחייב להביאה מיד ואינו רשאי להמתין עד הרגל. מיהו אפשר לומר דאע"ג דקודם שעברו שלשה רגלים אינו עובר בעשה אלא ברגל. היינו משום דיש בו קולא לענין הלאו דבל תאחר. שאינו עובר עליו קודם שעברו עליו שלשה רגלים. אבל משעברו שלשה רגלים כיון דבבל תאחר עובר בכל יום ויום איכא למימר דכ"ש שעובר בעשה בכל יום ויום. ועוד דבתלמודא דידן בפ"ג דתמורה י"ח ע"ב מבואר דמכיון שעבר עליו רגל אחד. בכל יום ויום עובר בעשה. ואע"ג דבגירסא שלפנינו איתא שם בבל תאחר. ע"כ ט"ס הוא וצ"ל בעשה. וכמבואר בפירש"י שם עיי"ש. וכן הגיה בחק נתן שם כמשכ"ל. וא"כ תלמודא דידן פליגא בזה על הירושלמי. ותמיהני על הריטב"א ז"ל בפ"ק דר"ה ו' ע"ב בד"ה בשלמא רגלים וכו' שכתב בפשיטות דאינו עובר בעשה אלא בכל רגל ורגל עיי"ש. והיינו כהירושלמי. והוא נגד תלמודא דידן. ואין להאריך בזה. וא"כ מצד זה לא משכחת ללאו בלא העשה. מיהו בלא"ה איכא למימר עפמש"כ התוס' ורוב הראשונים ז"ל בההיא דאמר רבא בפ"ק דר"ה ו' ע"א דצדקה מחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניים. דמחייב בבל תאחר קאמר עיי"ש. אע"ג דעשה ודאי ליכא מיהת עד רגל ראשון. מיהו אין זה ברור. די"ל דמה"ט דקיימו עניים הכי נמי בעשה עובר מיד. ועי' שם לעיל ד' ע"א בתוס' בד"ה צדקות וברשב"א שם. אבל אין צורך לזה. דבלא"ה י"ל דרבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל דעשה דובאת שמה והבאתם שמה לא קאי אלא אקרבנות בלבד. וכמו שנתבאר לעיל. אבל לאו דבל תאתר כולל כולהו מילי כמבואר בברייתא שם. וגם בשבועות ונדרי איסור מבואר ברשב"א ובר"ן בנדרים ס"ג ע"א. וכן כתב הרב נמוק"י שם בשם הרא"ה והרשב"א והריטב"א ז"ל דיש בהם לאו דבל תאחר וכן משמעות לשון רבינו הגאון ז"ל לקמן גבי לאו דבל תאחר עיי"ש. אע"פ שאין כן דעת הרמב"ן ז"ל בסה"מ עשין צ"ד עיי"ש. ועי' מש"כ בזה הריב"ש בסי' תמ"ה עיי"ש. ובירושלמי פ"ק דר"ה ה"א בעי למימר דגם במילה המאחרה לאחר זמנה עובר בבל תאחר. ואפי' למאי דמסיק דמילה ליתא בב"ת. היינו מטעמא דאינה בתשלומין ומשמע דשאר מצות כיו"ב ישנם בב"ת עיי"ש היטב. ועי' בתשו' מהרי"ט בראשונות סי' קל"א דס"ל דבכל נדרי מצוה איכא לאו דבל תאחר עיי"ש. וכ"כ בפשיטות הר"ב מחנה אפרים הלכות נדרים סי' ט"ו עיי"ש. אע"ג דבכל הני ודאי לא שייכא עשה דובאת שמה והבאתם שמה. וא"כ גם מצד זה ליכא שום קושיא בדברי רבינו הגאון ז"ל כאן:

1 אור לישרים על תלמוד ירושלמי ראש השנה פתח ↗

בעון קומי – שאלו לפני רבי אילא רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי: עד כדון ב'עשה' – עד עכשיו עד כאן למדנו שאדם חייב להביא ברגל את הקורבנות שנדר, שנאמר: "אלה תעשו לה' במועדיכם" במדבר כט,לט, כמו שאמרו לעיל, ואם עבר הרגל ולא הביא את הקורבנות שנדר - עובר ב'עשה' זה; ב'לא תעשה' מניין? – אבל מניין למדים שאם עבר הרגל ולא הביא את הקורבנות שנדר - עובר גם ב'לא תעשה'? ב'בל תאחר' אינו עובר אלא כשעברו עליו שלושה רגלים אמר לון: – אמר להם רבי אילא: תלמוד לומר: – בא הכתוב הזה ללמדנו ולומר אפשר שהיה כתוב "א'ל' =אמר לון ובאת שמה..." ושובש ל-"ת'ל' =תלמוד לומר ובאת שמה...": "וּבָאתָ שָׁמָּה וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה" דברים יב,ה-ו – כשאתם באים למקדש ברגל, אתם חייבים להביא את קורבנותיכם, ובהם קורבנות נדר ונדבה, - מה אנן קיימין? – במה אנו עומדים עסוקים? במה הכתוב הזה מדבר? אם ב'עשה' – אם בא הכתוב "ובאת שמה והבאתם שמה" ללמדנו לעניין 'עשה', שאם עבר הרגל ולא הביא את הקורבנות שנדר - עובר ב'עשה', - הרי כבר אמור – הרי כבר למדנו דבר זה מהכתוב "אלה תעשו לה' במועדיכם". אלא אם אינו עניין ב'עשה' – אם אין בכתוב "ובאת שמה והבאתם שמה" צורך לעניין 'עשה', - תניהו עניין ב'לא תעשה' – השתמש בכתוב הזה לעניין 'לא תעשה', שאם עבר הרגל ולא הביא את הקורבנות שנדר - עובר גם ב'לא תעשה'.המונח "בעי" "בעון" בלשון רבים באה ברגיל כדי לציין חכמים עלומי שם רגיל להציע שאלות וקושיות.ברגיל המונח "עד כדון" מציע שאלות המתייחסות למקור המופיע לפני כן והמורכבות משני חלקים, ושיעורן שדינו או מקורו של המקרה הנזכר לפני כן הוא פשוט, אך מה בנוגע למקרה אחר דומה הנזכר בהמשך כאן המונח שואל מה מקורה של הלכה מסוימת. המונח יכול להיות מוסב על משניות, ברייתות ומימרות אמוראיות, ובכללן דרשות פסוקים.המונח "מה אנן קיימין" שואל באיזה מקרה יש להעמיד מקור ספרותי מסוים. המונח מציע שאלות המשמשות כפתיח לתשובות, שאחד מתפקידיהן הוא הצעת פרשנות למקור הנידון, כדי שמקור זה יוכל למלא תפקיד מסוים במשא ומתן התלמודי, כגון פשיטת בעיה. המונח יכול להיות מוסב על פסוקים, מקורות תנאיים, או מקורות אמוראיים "הטרמינולוגיה של הירושלמי".הרי שאדם שלא הביא ברגל את הקורבנות שנדר, עובר עליהם ב'עשה' וב'לא תעשה'. כמו כן, הוא עובר עליהם ב'בל תאחר' כשעברו עליו שלושה רגלים.בבבלי ראש השנה ו,א אמרו: אמר רבא: כיוון שעבר עליו רגל אחד, עובר ב'עשה' רש"י וריטב"א: "ובאת שמה והבאתם שמה". רש"י תמורה יח,ב: דמשמע: ברגל ראשון שתבוא שמה הבא כל נדרים שעליך. שואלים: פסחים בזמנן – אם הפריש קורבן פסח ולא הקריב אותו בזמנו, שהוא יום ארבעה עשר בניסן, בערב חג הפסח, מחצות היום עד הערב, מהו שיעבור? – האם עובר עליו מיד ב'בל תאחר', או שמא אינו עובר עליו ב'בל תאחר' עד שיעברו עליו שלושה רגלים כמו שאר הקורבנות? ומשיבים: אשכחת צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": אשכח תני: – נמצא שנוי מצאו ברייתא ששנו בה: פסחים בזמנן - עובר – נראה שלשון הברייתא שמציע הירושלמי היא קיצור או ניסוח אחר של הברייתא בתוספתא ערכין ג,יז ששנו בה: "...והפסח, כיוון שעברו עליהם שלוש רגלים - עובר עליהם משום 'בל תאחר'". מכאן, שאם הפריש קורבן פסח ולא הקריב אותו בזמנו, עובר עליו ב'בל תאחר' כשעברו עליו שלושה רגלים, ואינו עובר עליו מיד אילו שנו בברייתא בפירוש "פסחים בזמנן - עובר", לא היה מובן להמשך הדברים בסוגיה. ומקשים: דִּלָּא =דְּאִין לא כן – שאם לא כך אם לא שנו בברייתא שהפסח עובר עליו ב'בל תאחר' כשעברו עליו שלושה רגלים, מה אנן אמרין? – מה אנו אומרים? וכי אנו אומרים שהפסח אינו עובר עליו ב'בל תאחר' כשעברו עליו שלושה רגלים?! והרי כל הקורבנות עובר עליהם ב'בל תאחר' כשעברו עליהם שלושה רגלים! ואם כן, למה היה צריך לשנות בברייתא שהפסח עובר עליו ב'בל תאחר' כשעברו עליו שלושה רגלים? ומתרצים: אמר רבי שמואל בריה ד- – בנו של רבי יוסה בירבי בון אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי: היה צריך לשנות בברייתא שהפסח עובר עליו ב'בל תאחר' כשעברו עליו שלושה רגלים, כדי שלא תאמר, שאם אבד – אם הפריש קורבן פסח ואבד, והפריש קורבן אחר במקומו, ונמצא מאחר שכיפרו בו מילה זו יתרה, ואינה ב"שרידי הירושלמי" הבעלים – הקורבן שאבד נמצא אחרי שנשחט הקורבן האחר שהופרש במקומו, - גופו קרב שלמים – הקורבן שאבד ונמצא הוא עצמו מוקרב כקורבן שלמים. והואיל וקורבן שלמים זה בא מחמת פסח ואינו בא מחמת עצמו, שלא נדרו הבעלים להביאו שלמים, הייתי אומר שאינו עובר עליו כלל ב'בל תאחר', לכן באה הברייתא ללמדנו שקורבן זה הוא כמו כל הקורבנות, ואם עברו עליו שלושה רגלים עובר עליו ב'בל תאחר'. ואומרים: עד כדון צריכה: – עד עתה עדיין צריכה מסופקת, אינה ודאית: פסחים בזמנן – אם הפריש קורבן פסח ולא הקריב אותו בזמנו, מהו שיעבור? – האם עובר עליו מיד ב'בל תאחר', או שמא אינו עובר עליו ב'בל תאחר' עד שיעברו עליו שלושה רגלים כמו שאר הקורבנות? - שאין להשיב על השאלה הזו מהברייתא, שהרי הברייתא באה ללמדנו שקורבן פסח שאבד ונמצא עובר עליו, ולא באה ללמדנו שקורבן פסח עצמו עובר עליו. המונח "מהו" שואל לפעמים מה הדין בקשר למקרה מסוים. המונח בהוראה זו יכול לבוא לפני השאלה, לעיתים תוך ציון נושא השאלה במילים ספורות לפני המונח.המונח "אשכח תני" לפעמים משתבש כ"אשכחת תני", כמו כאן מציע ברייתא או קיצור או ניסוח אחר של ברייתא, המכריעה בנוגע לעניין שלגביו שורר חוסר ודאות. המונח מציע הכרעות בעקבות סוגים שונים של חוסר ודאות. לכן המונח יכול להציע פשיטת בעיה, תגובה לקושיה, שלילת "הווה אמינא".המונח "דלכן מה אנן אמרין" מציין שהמקור שעליו הוא מוסב נראה מיותר, מכיוון שהדין המצוי בו נראה מובן אליו. בדרך כלל תפקידו של המונח הוא להקשות על קביעה הנראית מיותרת. הקביעות שעליהן מקשה המונח יכולות להיות אמוראיות או סתמיות, אך לפעמים מדובר במקורות תנאיים כמו כאן ובדרשות פסוקים. בדרך כלל מופיע אחרי המונח הסבר מדוע הקביעה שעליה הוא מוסב נראית "פשיטא". לעיתים רחוקות אין התלמוד מסביר את התמיהה שמציע המונח כמו כאן. בדרך כלל התלמוד מתרץ את התמיהות שמציע המונח על ידי מציאת חידוש בקביעה שעליה מוסב המונח, המצדיק את קיומה.המונח "שלא תאמר" מציע ושולל סוגים שונים של "הווה אמינות" המנוגדות לאמור לפני כן, במסגרת הסבר מדוע האמור בשלב הקודם הוא נכון, כשהוא עשוי להיראות שגוי, או מדוע האמור שם נחוץ או מחודש, כשהוא עשוי להיראות מיותר. בכמה מקומות כמו כאן המונח בא במסגרת בירור החידוש במקור שעליו הוא מוסב, ולכן רגילים לבוא לפניו מונחים המקובלים ב"צריכותות" בירושלמי. במקרים כאלה המונח מוסב ישירות על המקור הנידון, והוא מראה כיצד מקור זה שולל אפשרות המנוגדת לו, שלכאורה היה מקום לאמצה אלמלא קביעתו ההפוכה של המקור. לעיתים קרובות "לפום כן צרך מימר" בא אחרי "שלא תאמר". כש"לפום כן צרך מימר" אינו בא אחרי "שלא תאמר", המשפט המוצע על ידי "שלא תאמר" מסתיים באפשרות שהוא שולל. לא ברור מתי בא "לפום כן צרך מימר" אחרי "שלא תאמר" ומתי לא, וייתכן שהדבר תלוי ביד המקרה.המונח הנדיר "עד כדון צריכה" מציע בעיות שלא נפתרו "הטרמינולוגיה של הירושלמי".כסגנון זה שאמרו כאן: "דלא כן מה אנן אמרין? - שלא תאמר... - עד כדון צריכה...", לא נמצא עוד בירושלמי.בבבלי ראש השנה ה,א-ב אמרו: תנו רבנן: ...ושלמים ...ופסח, כיוון שעברו עליהם שלושה רגלים - עובר ב'בל תאחר'. - ופסח בר מקרב ברגלים הוא? פסח זימנא קביעא ליה ר"ח: אין זמן הפסח אלא בארבעה עשר בניסן בלבד, אי אקרביה - אקרביה, ואי לא אקרביה - אידחי ליה ר"ח: אם עבר זמנו - אסור לשוחטו לשם פסח בשאר ימות השנה, שכבר נדחה. תוספות: והרי מיד עובר עליו! - אמר רב חסדא: פסח פסוק ניביה ר"ח: חתוך זכרו מזו הברייתא. רב ששת אמר: מאי פסח? - שלמי פסח רש"י, תוספות וריטב"א: שאבד והקריב אחר תחתיו, ואחר כך נמצא הראשון, שקרב שלמים, ואותם שלמים, אם עברו שלושה רגלים - עובר. - אי הכי היינו שלמים! - תנא שלמים הבאים מחמת עצמם, ותנא שלמים הבאים מחמת פסח. סלקא דעתך אמינא, הואיל ומחמת פסח קאתו, כפסח דמו, קא משמע לן.הסוגיה בבבלי והסוגיה בירושלמי מתייחסות לברייתא ששנו בה שפסח עובר עליו. רב ששת בבבלי ורבי שמואל בריה דרבי יוסה בירבי בון בירושלמי אמרו שניהם, שהברייתא נשנתה בקורבן פסח שאבד ונמצא ולא בקורבן פסח עצמו. הפסח עצמו, בירושלמי לא נפשטה הבעיה האם עובר עליו מיד, ואילו בבבלי לא היה בו ספק כלל.הפסח עצמו נחלקו בו ראשונים. רש"י ותוספות אומרים, שאף עליו עוברים ב'בל תאחר', אלא שההבדל בינו לשאר הקורבנות הוא בזמן, שעל שאר הקורבנות עוברים אחר שלושה רגלים, ועל הפסח עוברים מיד כשלא הקריבו בזמנו. ור"מ המאירי אומר, שעל הפסח עצמו אין עוברים כלל ב'בל תאחר', שאין 'בל תאחר' אלא אם יש לו תשלומים כשאיחר מלהקריבו בזמנו, אבל פסח לאחר זמנו שוב אינו ראוי להקריבו בתורת קורבן פסח. בעון קומי – שאלו לפני רבי זעורא רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי: בין רגל לרגל, מהו שיעבור? – אם לא הביא את הקורבנות שנדר, האם עובר חוטא עליהם ב'עשה' וב'לא תעשה' האמורים לעיל "אלה תעשו לה' במועדיכם", "ובאת שמה והבאתם שמה", גם בכל יום ויום שעובר חולף עליו בין רגל לרגל, או שמא אינו עובר עליהם ב'עשה' וב'לא תעשה' האמורים לעיל אלא בכל רגל שעובר עליו? התיב – השיב הקשה על מה ששאלו לפני רבי זעורא רבי בא רבי אבא, אמורא בדור השלישי: והתני =והא תני: – והרי שנוי שנו ברייתא בתוספתא: חגיגה – חגיגת ארבעה עשר קורבן שלמים שמקריבים בארבעה עשר בניסן עם קורבן הפסח, שלא קרבה בראשון – שלא הקריב אותה בפסח ראשון בארבעה עשר בניסן, ואף לא הקריב אותה בחג הפסח, תיקרב בשני – יקריב אותה ברגל השני בחג השבועות עד כאן הברייתא. ויש לשאול: ומתירין לו לעבור?! – וכי מתירים לו להקריב ברגל השני ועל ידי כך גורמים לו לעבור עליה ב'עשה' וב'לא תעשה' בכל יום ויום?! אם עובר חוטא עליה בכל יום ויום שעובר חולף עליו בין הרגל הראשון לרגל השני, מדוע התירו לו להקריב את החגיגה רק ברגל השני, ולא התירו לו להקריב אותה בכל יום ויום שעובר עליו בין הרגל הראשון לרגל השני? - מכאן, שאם לא הביא את הקורבנות שנדר, אינו עובר עליהם בכל יום ויום שעובר עליו בין רגל לרגל. ועוד מן הדא: – ועוד וגם יש להוכיח כך מן זאת הברייתא להלן: נאמר בעניין נדרים: "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ... מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ, כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לה' אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ" דברים כג,כב-כד – אתה חייב להקפיד לקיים את הנדר, כפי שנדרת לה' וביטאת בפיך לתת נדבה. ולומדים מהכתוב הזה: "ועשית" - ב'עשה' – אתה חייב להקדים ולקיים את נדרך; "תשמור" - ב'לא תעשה' – אסור לך לדחות את נדרך לקיימו לאחר זמן לשון שמירה הוא אזהרה של 'לא תעשה', כמו שלומדים בכמה מקומות מהמילה "הישמר". מכאן, שאם אדם לא הביא את הקורבנות שנדר, הוא עובר על 'עשה' ועל 'לא תעשה' אלו עד כאן הברייתא. ויש לשאול: כלום וכי הוא עובר על 'עשה' ועל 'לא תעשה' לא שלא עד שיעברו עליו שלשה רגלים?! – וכי, אם לא הביא את הקורבנות שנדר, הוא עובר על 'עשה' ועל 'לא תעשה' אלו שלא עד לאחר שיעברו עליו שלושה רגלים אלא קודם לכן?! והרי הוא עובר על 'עשה' ועל 'לא תעשה' אלו רק עד לאחר שיעברו עליו שלושה רגלים! כשם שהוא עובר על 'בל תאחר' האמור בכתוב הזה רק לאחר שעברו עליו שלושה רגלים - וכשם שאינו עובר בכל יום ויום על 'עשה' ועל 'לא תעשה' אלו לאחר שיעברו עליו שלושה רגלים, כך אינו עובר בכל יום ויום שעובר עליו בין רגל לרגל על 'עשה' ועל 'לא תעשה' האמורים לעיל "אלה תעשו לה' במועדיכם", "ובאת שמה והבאתם שמה". המונח "התיב" מציע קושיות. תפקידו העיקרי של המונח הוא לפרוך דעות המופיעות לפני כן. במקומות אחרים, המונח בא אחרי בעיות כדי לפשוט אותן אפשר לראות הוראה זו של המונח כשינוי של הוראתו העיקרית, שכן כאן המונח מציע קושיה על הבעיה, לאמור: כיצד אפשר לשאול בקשר למקרה דנן, שהרי התשובה לכך עולה בבירור ממקור ספרותי מסוים או מן הסברה. במקרים כאלה, המונח מציע כמעט תמיד מקרה או מקור ספרותי.המונח "והא תני" מציע קושיות ממקורות תנאיים על האמור לפניו כדי לפרוך דברים אלה. לעיתים המונח מציע קושיות שמטרתן לפשוט בעיה הבאה בשלב הקודם של הסוגיה.המונח "ועוד מן הדא" מציע מקור נוסף המסייע לאמור לפניו. המונח יכול להציע מקורות המסייעים לקביעה או לקושיה. לפעמים מוצע אחרי המונח מקור ספרותי ללא לשון הצעה "הטרמינולוגיה של הירושלמי".בבבלי ראש השנה ו,א אמרו: אמר רבא: כיוון שעבר עליו רגל אחד, עובר ב'עשה' רש"י וריטב"א: "ובאת שמה והבאתם שמה".בבבלי תמורה יח,ב יש נוסח שונה במימרה זו של רבא: קודשים, כיוון שעבר עליהם רגל אחד, כל יום ויום עובר עליהם ב'עשה'.לדעת הירושלמי, אינו עובר ב'עשה' האמור לעיל "אלה תעשו לה' במועדיכם", "ובאת שמה והבאתם שמה" בכל יום ויום שעובר עליו בין רגל לרגל אלא בכל רגל ורגל. גם לפי הנוסח בבבלי ראש השנה אינו עובר ב'עשה' בכל יום ויום "פני יהושע" ראש השנה ד,א; וראה "ערוך לנר" שם ו,ב.חגיגה שלא קרבה בראשוןבתוספתא פסחים ט,טו שנו: הפסח שאבד ונמצא לאחר שנתכפרו הבעלים שלא קרב בראשון בפסח ראשון, אם לא קרב בחג הפסח מפני שהיה אבוד או משום איזה טעם - יקרב בשני ברגל שני, בשבועות. לא קרב בשני בשבועות מפני שהיה אבוד או משום איזה טעם - יקרב בשלישי ברגל שלישי, בסוכות. חגיגה שלא קרבה בראשון - תקרב בשני. לא קרבה בשני - תקרב בשלישי.ובתוספתא יומא ג,יא שנו: פסח שלא קרב בראשון - יקרב בשני. לא קרב בשני - יקרב בשלישי. חגיגה שלא קרבה בראשון - תקרב בשני. לא קרבה בשני - תקרב בשלישי. לא קרבה בשלישי - תקרב להבא מיד אחרי הרגל, שהרי כבר עברו עליה שלושה רגלים ועובר עליה בכל יום, ולפיכך צריך להקריב מיד.בבבלי יומא סו,א פירשו את ההלכה של פסח, שבפסח עצמו אנו עוסקים, ובנטמאו בעלים לפני הפסח, ועדיין הפסח עצמו עומד לקורבן פסח, ויקריבו בפסח שני, ואם לא הקריבו בפסח שני, יקריבו לפסח בשנה הבאה, אם עדיין לא תעבור שנתו ויהא ראוי לפסח. בבבלי לא גרסו כאן: "לא קרב בשני - יקרב בשלישי".ברם לפי הגרסה שבתוספתא "בשני... בשלישי..." הכוונה לפסח שלא קרב בראשון מפני שהיה אבוד, ונמצא לאחר שנתכפרו הבעלים, ו"בשני" פירושו ברגל שני, ו"בשלישי" פירושו ברגל שלישי.רבי בא בירושלמי לא השיב מן ההלכה של פסח, מפני שאפשר היה לדחות, ולפרש שבפסח עצמו אנו עוסקים, ו"בשני" פירושו בפסח שני, כפירוש הבבלי, ולפיכך השיב מחגיגה, שבה אי אפשר לפרש "בשני" - בפסח שני, שפסח שני אינו טעון חגיגה "תוספתא כפשוטה".ב'עשה'; ב'לא תעשה'בספרי דברים פסקה רסה ובבבלי ראש השנה ו,א נאמר: "מוצא שפתיך" - מצוות 'עשה' רש"י: דמסתמא הכי אמר קרא: מוצא שפתיך קַיֵּם. "תשמור" - מצוות 'לא תעשה' רש"י: שלא תאחר. ראשונים: שכל מקום שנאמר "הישמר" אינו אלא 'לא תעשה'. רבי ב"שרידי הירושלמי": רב אבון רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי אמר בשם רבנן דתמן – בשם החכמים של שָׁם אמוראי בבל: באומר נראה שצריך לומר: האומר: הרי עלי עולה להביאה בשני בשבת – אם נדר להביא קורבן עולה ביום שני בשבוע, - כיון שבא שני בשבת ולא הביאה – לאחר שבא יום שני בשבוע אחרי שנדר ולא הביא את קורבנו, עובר – ב'בל תאחר', שלא אמרו שלושה רגלים אלא כשנדר סתם, אבל כשנדר והזכיר זמן ידוע ועבר הזמן - עובר ב'בל תאחר' כשעבר הזמן.לפעמים המונח "רבנן דתמן" מציע קביעות המיוחסות לחכמי בבל. רוב החכמים המביאים את "רבנין דתמן" הם אמוראים בבליים "הטרמינולוגיה של הירושלמי".רב אבון נולד כנראה בבבל ועלה לארץ ישראל. הוא ירד כמה פעמים לבבל והביא עימו מאמרי חכמי ארץ ישראל שהפיצם בישיבות בבל. הוא הביא עימו לארץ ישראל מאמרים של חכמי בבל.ר"ן בבלי נדרים ד,א כתב, שכשאמר "הרי עליי להביא קורבן מיד", עובר מיד ב'בל תאחר'. ור"מ המאירי בבלי ראש השנה ו,א כתב, שכשנדר סתם, אם הוא בירושלים שמזבח וכוהנים לפניו, עובר מיד.בירושלמי נדרים ח,א אמרו: נדר להתענות קיבל עליו להתענות יום אחד ושכח ואכל כזית - איבד תעניתו מתענה יום אחר, ואינו גומר את היום בתענית. רבי בא בשם רבנין דתמן: והוא שאמר "יום" סתם משום שיכול להתענות יום אחר תחתיו; הא אם אמר "יום זה" אם נדר להתענות ביום מסוים - מתענה ומשלים אף על פי ששכח ואכל, גומר את היום בתענית, משום שהנדר חל על יום זה ואינו יכול להתענות יום אחר תחתיו.בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן רנט כתב, שהנשבע לעשות דבר ביום פלוני, אם עבר ולא עשה, שוב אין חיוב שבועה עליו, ולוקה על שעבר על שבועתו, ופטור מלעשות. הוא הוכיח כן מהירושלמי בנדרים.ב"אור שמח" הלכות אישות ז,יא כתב, שלפי הירושלמי כאן, האומר "הרי עליי עולה להביאה בשני בשבת", אם עבר הזמן - שוב אין חיוב כלל, כמו שכתב בשו"ת הרשב"א. הרי שרבנן דתמן בירושלמי כאן הלכו לשיטתם בירושלמי נדרים."שני בשבת" שאמרו כאן הוא לאו דווקא, ונקטו אחד מימי החול על פי רש"י בבלי פסחים נח,ב.היחידים נהגו להתענות בימי שני וחמישי, ומי שנדר להתענות ביום פלוני ייחד לתענית את שני בשבת או את חמישי בשבת. לפי האמור לעיל, דומים הם דין הנודר להתענות ביום פלוני ודין הנודר להביא קורבן ביום פלוני. אפשר שמשום כך נקטו כאן "שני בשבת" בדומה לזה כתב גם "עלי תמר". להלן אמרו, שגם בכור וגם כל קורבנות נדר ונדבה, כשם שעוברים עליהם ב'בל תאחר' בשלושה רגלים, כך עוברים עליהם ב'בל תאחר' כשעברה עליהם שנה, שנאמר בבכור: "לפני ה' אלוהיך תאכלנו שנה בשנה" דברים טו,כ, ומרבים מן הכתוב הזה כל הקודשים. שָׁלְמָה שנתו – בכור שעברה עליו שנה שלמה משעת לידתו, או קורבן שעברה עליו שנה שלמה משעה שנדר, ולא הקריב אותו, - את אתה מפיל יום האחרון – אתה מבטל את כוחו של היום האחרון באותה שנה, שגורם שאינו עובר ב'בל תאחר' בכל יום ויום שעובר עליו בתוך אותה שנה אלא עובר רק כשעברה עליו אותה שנה, והוא עובר על כל יום ויום – לאחר שעברה עליו אותה שנה הוא עובר ב'בל תאחר' בכל יום ויום שעובר עליו. ומסיקים: אִין כיני =כן היא – אם כך היא, עברו עליו שלשה רגלים – בכור שעברו עליו שלושה רגלים משעת לידתו, או קורבן שעברו עליו שלושה רגלים משעה שנדר, ולא הקריב אותו, - את אתה מפיל את מילה זו אינה ב"שרידי הירושלמי" רגל האחרון – אתה מבטל את כוחו של הרגל האחרון משלושה הרגלים, שגורם שאינו עובר ב'בל תאחר' בכל רגל ורגל שעובר עליו אלא עובר רק כשעברו עליו שלושה רגלים, והוא עובר על כל רגל ורגל – לאחר שעברו עליו שלושה רגלים הוא עובר ב'בל תאחר' בכל רגל ורגל שעובר עליו. הרי שאדם שלא הביא את הקורבנות שנדר, כשעברו עליו שלושה רגלים ועדיין לא עברה עליו שנה - עובר עליהם ב'בל תאחר' בכל רגל ורגל שעובר עליו, וכשעברה עליו שנה - עובר עליהם ב'בל תאחר' בכל יום ויום שעובר עליו. המונח "אין כיני" מציע מסקנה העולה מתוך המקרה הנידון לפני כן. על פי רוב נראה שהמונח מציע קושיות. ברם דומה שבמקומות אחרים אין הכרח לפרש כך, ואפשר שהמונח מתפרש בניחותא, ומטרתו להוביל למסקנות שאפשר להסיק מן המקור שעליו הוא מוסב, שכן במקרים כאלה אין הוכחה חד משמעית שהמסקנה המוצעת בלשון "אין כיני" אינה מתקבלת על הדעת "הטרמינולוגיה של הירושלמי".כשעברה שנה עוברים ב'בל תאחר' בכל יום ויום, שכן באותו פסוק של "לפני ה' אלוהיך תאכלנו שנה בשנה", שממנו למדים הזמן של שנה, לא נזכרה כלל ביאת מקדש שהיא ברגל.בבבלי ראש השנה ו,ב אמרו: אמר רבא: כיוון שעברו עליו שלושה רגלים, בכל יום ויום עובר ב'בל תאחר'.ר"מ המאירי כתב, שבקורבנות עוברים ב'בל תאחר' בכל יום, מפני שבכל יום מתחדש ה'לאו', שמכיוון שאין לילה זמן הקרבה, נמצא שמתחדש עליו ה'לאו' בכל יום.לדעת הירושלמי, לפי פירושנו, לאחר שעברו עליו שלושה רגלים אינו עובר ב'בל תאחר' בכל יום ויום אלא בכל רגל ורגל. רבי בון בר חייה אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי בעי – שואל: שלמה שנתו בעצרת – בכור שעברה עליו שנה שלמה משעת לידתו, או קורבן שעברה עליו שנה שלמה משעה שנדר, ולא הקריב אותו, אם נגמרה אותה שנה בחג השבועות שאינו אלא יום אחד שהוא יום טוב, שלא כמו חג הפסח וחג הסוכות, איפשר לומר: הוא אינו כשר, ועובר? – האם אפשר לומר, שאף על פי שאינו מותר להקריב אותו בעצרת מפני שאין נדרים ונדבות קרבים ביום טוב אלא חובות של יום טוב, הוא עובר ב'בל תאחר'? והרי אין ראוי שיעבור ב'בל תאחר' על יום שאינו כשר להקריב בו! המונח "בעי" רגיל להציע שאלות וקושיות.המונח "אפשר לומר" מציע תמיהות המורכבות משני חלקים - הנחת התלמוד הנבחנת, ואחר כך הצגת המסקנה התמוהה העולה לאור הנחה זו "הטרמינולוגיה של הירושלמי".

« רש"י על תמורה י״ח ע״ב:ד׳ רש"י על תמורה י״ח ע״ב:ח׳ »