רש"י על תמורה י״ג ב:ד׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על תמורה י״ג ע״ב:ג׳ רש"י על תמורה י״ג ע״ב:ה׳ »

1 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מתנות עניים פתח ↗

ואין בעה"ב חייב לבצור כו'. הוא מהך דמבואר בירושלמי פ"ד ה"א כאן ובתו"כ פרשת קדושים דכיון דכתיב תעזוב הנך לפניהם כמו שהוא ולכאורה גבי עוללות זה תליא במחלוקת דירושלמי כאן פרק ז' הלכה ה' אם הוה כמוכר או כשותף ואנן פסקינן לקמן בהכ"ד כמ"ד כשותף וכן נ"מ להך דמבואר לקמן בהכ"ג דפסקינן כר"י דמקדיש את כרמו אחר שנודעו העוללות דצריכין ליתן שכר גידולין להקדש ולמה כיון דהשדה משועבדת לעניים וכמו בהך דב"מ דף ע"ג גבי ארעא לאריסא משתעבד ועי' בירושלמי פסחים פרק ד' ובערכין דף כ"א ע"א ובתוס' שם מה דמחלק בין אם הקדים לו שכרו דאז אין המשכיר יכול להקדיש ובנדרים דף מ"ו בר"ן ובתוס' שם ובדברי רבינו לעיל פרק ו' מהלכות ערכין ה"ל ובאמת מדברי התוספתא דב"מ נראה דמחלק בין בית לשדה דגבי שדה מבואר בתוספתא ספ"ט שם דאין המשכיר יכול להקדישה וגבי בית ס"ל בפ"ח דיכול המשכיר להקדישו והטעם י"ל דכיון דהפירות יש כחשא דארעא הוה כמו שיש לו חלק בגוף הקרקע ועי' ב"מ דף ק"ד ע"ב ותוס' שם דף ס"ד ע"א וכעין זה כ' התוס' גיטין דף ע"ז ע"ב ד"ה ידה דפירות שבחצר הוה כמו גוף החצר ובזה י"ל מ"ש התוס' כתובות דף נ"ט ע"ב דשם גרסינן שדה שמשכנתי לך והתוס' ב"מ דף ע"ג ע"ב גרסי בית ע"ש ועי' בירושלמי פרק ו' דדמאי ה"ב דהוה כמו אחד מעשרה בקרקע וב"ב דף ע"א גבי המקדיש את השדה ושם דף ל"ח ע"א בתוס' ד"ה קני לו. וגם מהך דתמורה דף ח' ע"א מוכח דלעשות פעולה שיתבטל ע"י זה זכות שזכתה התורה א"א ולכך מקשה שם גבי כהנת שנתערב ולדה דאם נימא דלית לו לכהן זכי' דליתי גזבר ולישקלי ואמאי הא יש להבעלים טובת הנאה ליתן לכל כהן שירצה ואף דמתוס' תמורה דף י"ח ע"א בשם הספרי פרשת ראה פסקא ע"ז נראה דרק בבכור בחו"ל אין מוטל עליו החיוב להוליכו לירושלים וע"ש דף כ"א ותוספות ב"ק דף י"ב ע"ב אך באמת מדברי הספרי פרשת קרח פסקא קי"ח וכן במכילתא פרשת בא פרק ט"ז מבואר דאינו מוטל על הבעלים אף בא"י רק נותן לכהן בכל מקום שהוא ואז יכול ליתן אף לכהן שאינו מאנשי משמר וכמש"כ רש"י זבחים דף ק"ב ע"ב רק כשהבעלים עולים לרגל ועדיין לא נתן הבכור לכהן דאז עוברים בעשה בכל רגל או בלאו דבל תאחר בג' רגלים וזה רק הישראל אז צריך ליתנו לכהן שבמשמר וכמבואר בירושלמי פ"ד דחלה ובתוספתא סוף סוכה והך של שנה בשנה דר"ה דף ו' ע"ב זה קאי רק אכהן וע"ש בבעה"מ ובזה א"ש דברי רש"י ר"ה דף ה' ע"ב ד"ה ויפסל דנקט משום רגלים ולא משום שנה ודוחק לומר דס"ל כשיטת בעהמא"ו דהא רש"י לא פי' כן וכן הוא בירושלמי רק דשם קאי אכהן דעובר משום שנה והך דב"ת קאי אישראל ומשום נתינה ועי' מ"ש רבינו בהל' מעילה פ"א ה"י ובהל' בכורות פ"ג הי"א דהטעם דבכור ומעשר הוא מחמת מצות אכילה בתוך שנתו וזה ר"ל הך דבכורות דף כ"א ע"ב אכילה כמותה ע"ש ברש"י ותוס' ור"ל לענין תוך שנתו אף בבע"מ. עכ"פ כל שלא עלה לרגל יכול ליתן הבכור לכל מי שירצה וא"כ מה שייך מה דמקשה בתמורה דף ח' ליתי גיזבר ולישקלי מה שייך גיזבר לזה ועי' חולין דף ק"ל ע"ב ברש"י ד"ה אלא דרק בדבר שהוא לכפרה לא שייך להוציאו בדיינים כמו הך דבכורות דף כ"ו דלא משהי לו וכ"מ אך באמת שם הטעם דחזה ושוק משולחן גבוה קזכו ולא שייך בזה גדר דין וא"כ לפי"ז גבי בכור למ"ד יש לכהן זכי' בגוויה שפיר שייך בזה גדר דין לכופו ומ"ד דלית לכהן זכי' בגווי' לא שייך כאן גדר דין ועי' בירושלמי פ"ב דקדושין דבבשר בכור אף תם יכול הכהן לקדש בו את האשה וכבר הארכתי בזה לעיל עכ"פ היכי קאמרינן בגמרא דהגיזבר מוציאו וצ"ל דכיון דע"י זה יהי' פקע לגמרי הנתינה יכולין לכופו ואף דיש לו טובת הנאה כעין הך דנדרים דף פ"ה ע"א ע"ש ברא"ש וירושלמי וכאן לא דמי לספק בכור דכיון דאף אם הוא כהן אין לו זכי' בבכור לא שייך בזה המע"ה וכ"כ בזה ועי' זבחים דף ע"ה ע"ב גבי הפדו לי בכור שהתפיסו כו' ע"ש ברש"י ותוס' ור"ל כך דאף דמבואר שם ובכ"מ דהא דבכור אינו נשקל בלטרא זה מה"ת מ"מ נראה דאם מכר הכהן לישראל בכור בע"מ הישראל יכול מן התורה לשוקלו בלטרא וכעין דמבואר בבכורות דף כ"ז ע"א דאז אין בו הך דין דלמשחה ועי' רש"י חולין דף מ"ד ע"ב דנקט שם ור"ח כהן הי' משמע דזרים שיש להם בשר בכור למכור מותרים לשוקלו בליטרא והך דשם דף קל"ג ע"ב משמע דאף בישראל כן דאל"כ לא שייך מתנות י"ל דשם קאי אמעשר בהמה או דקבע מסחתא. ואף דלכאורה מדברי הירושלמי ביצה פ"ג גבי הך דר"ח ורשב"ר שקלו מנה כנגד מנה בבכור והם לא היו כהנים הנה באמת רבינו צ"ל דלא גרס כן משום דהוא מפרש בפ"א דבכורות הי"ח דזה קאי אבכור תם ור"ל כהך דשבת דף קמ"ט ע"ב בתוס' ד"ה מטילין חלשים ותוס' קדושין דף נ"ג וכ"מ דבקרבן זה גופה מותר ליטול בגדר חלק וכונת הגמרא שם כך דהנה קי"ל דאנשי בית אב הם זכו במצות האכילת קדשים ובפרט כהן המקריב כמ"ש התוספות יבמות דף מ' ואם נימא דלאו משולחן גבוה קזכו שפיר הוה שזה יטול מזה וזה יטול מזה וע"י שזה נטל בזה זכה זה בשני משא"כ אם נימא משולחן גבוה קזכו שוב אף דזה נטל בזה וזה לא נטל מ"מ גם בשני יש לזה חלק כמו לזה ועי' במ"ש רבינו בהלכות ק"פ פ"ד ה"ג דאף אם התחילו מקצתן לאכול לא זכו בחלקם כדי שעי"ז יזכו אותן שלא התחילו לאכול ג"כ בחלקם לא והנה מה דמביא שם מלחה"פ נראה כך דכבר הארכתי בזה אם הזכי' הוא מחמת הקרבה או זה דבר בפ"ע שכשם שיש חילוק משמרות לענין הקרבה כך לענין אכילה ועי' ביומא דף י"ז ע"ב דמשמע שם דכה"ג דאינו שייך בגדר משמרות אף אם כהן אחר הקריב הקרבן יכול הוא ליטלו לאכילה אף דיש מצוה בכהן המקריב לאכול ובאמת מהך דתענית דף י"ז נראה שהוא נחשב מכל משמר ומשמר והוה כאילו עבד ועי' בירושלמי יומא פ"א ותוס' חגיגה דף י"ז ע"א. והנה גבי לחה"פ המקריבים הבזיכים הוא המשמר הנכנס כמבואר סוף סוכה וע"ש בתוס' דף נ"ה ע"ב ונראה דהלחה"פ שהיו חולקין אותו לשתי משמרות הצנועין לא היו מושכין רק משמר היוצא שלא היו מקריבין אבל משמר הנכנס לא היו מושכין דכיון שהקריבו צריכים הם לאכול וא"כ יהי' נ"מ כך דאם נימא דזה הוה בגדר חלוקה ממש אז במה שלא נטלו הצנועין מחלק היוצא חלקם שייך רק לזה המשמר אבל אם נימא דלא שייך בו דין חלוקה אז גם משמר הנכנס יש לו חלק בזה שלא נטלו הצנועין וכעין שכ' רבינו בהל' ק"פ ועי' בירוש' כתובות פ"י ה"ב גבי כתובות בנין דיכרין כה"ג ע"ש וזהו מה דס"ד בקדושין דף נ"ג ע"א גבי הגרגרנין חולקין דר"ל דהיינו שיש להם בחלוקה בהחלק שהצנועין לא אכלו דכיון דהמשמר שלהם זכה בזה וזכתה הם לבדם דאל"כ הא גם הצנועין שבמשמר הנכנס שהם היו אוכלין יש להם ג"כ חלק ותירץ דחוטפין ובאמת לא זכו רק דזה שייך לב' המשמרות. ועי' בתוספ' פיאה פ"ד דבקדשי המקדש אין חולקין מנה כנגד מנה והנה רבינו ג"כ פסק דרך בבכור חולקין מנה כנגד מנה ולא במעשר בהמה כמבואר שם פ"ו ה"ו וי"ל דעיקר ההיתר משום מריבה וזה רק גבי כהן כמבואר בשבת שם משא"כ במעשר בהמה דלא שייך לכהנים ובאמת בירוש' הוה זה בעיא דלא איפשטא פ"א דמעש"ש אם מותר לשקול מנה כנגד מנה במע"ב ע"ש ובמש"כ י"ל מ"ש התוס' בקדושין דף נ"ג גבי הך דבן חמצן הא כולם היו חוטפין אך דר"ל דהני היו חוטפין שלא יטלו ממנו גם משמר הנכנס וזה חטף גם ממשמרו. עכ"פ י"ל דגבי ישראל לא שייך הך דין גבי בכור דאינו נשקל בליטרא וכמש"כ וזה ר"ל גמ' דזבחים הנ"ל דאף דקי"ל דבכור אינו נפדה לענין זה כמש"כ רש"י תמורה דף ח' ד"ה אבל ותוס' שם ד"ה בבכור מ"מ אם הקדיש כהן את הבכור בע"מ לב"ה אח"כ כשיפדנו הכהן א"כ שוב בא לידו לא בתורת מתנות כהונה רק בתורת שפדאו מיד ההקדש א"כ נימא דשוב יהי' הכהן יכול לשוקלו בליטרא קמ"ל דלא מצי משום דכיון דלענין זה לא הוה כשלו לגמרי ולכך אין עליו שם בהמתך לענין עיר הנדחת כמבואר בתמורה שם לא חל עליו ההתפסה לההקדש שיהי' אצלו כמו קנין חדש וכעין דאמרינן בגיטין דף ל"ח ע"ב שהוא כמוכרו לו רק בגדר הפקעה וזהו ג"כ כונת רבינו בספ"א דהל' איסורי מזבח שאינו יכול כו' הקנוי קנין גמור ע"ש וא"כ לפי"ז ה"נ איך חל ההקדש איניקה שמשועבד להעוללות אך באמת כיון דקי"ל דאין לעניים ליטלם עד שיתחיל לבצור וגבי הקדש לא שייך זה אך צ"ל דזה הוה כמו כרם שכולו עוללות דקי"ל דכולו לעניים ואף לר"א דס"ל דצריך שיהי' מקצת לבעה"ב מ"מ הא מבואר שם בירוש' דאם אכלתו חיה להאשכול אף שעדיין לא התחיל בעה"ב לבצור מ"מ שוב זכו בו העניים וזהו כונת הירוש' שם דלכך צריך לר"א הך דוכרמך לא תעולל ע"ש והקדש הוה כשרוף כמבואר בירוש' רפ"א דכאן וכבר הארכתי בזה לעיל. ועי' רשב"ם ב"ב דף קמ"ח ע"א גבי מקום פרי אם שייר ובסנהדרין דף קי"ב ע"א גבי בהמה חצי' של עיר הנדחת וביצה דף ל"ז ע"ב גבי הך דינקי תחומין מהדדי וכבר הארכתי בזה ובירוש' כאן פ"ז ופסחים פ"ד במה דבעי שם אם הקדיש את האילן אם יכול לשייר את הגידולין ובחולין דף קל"ה ע"א מבואר דגבי קדשי ב"ה יכול לשייר גיזה וכחישה ע"ש ובירוש' קדושין פ"ג ה"א מוכח דס"ל דגם בקדשי מזבח כן וע"כ צ"ל דגבי אילן דכיון דעיקר הדבר עומדת לזה גרע טפי וא"א לשייר וכעין מ"ש הרשב"ם ב"ב דף נ' ע"א גבי עבד לפירות כה"ג וזהו כונת הגמ' דנדרים דף ל"ח ע"ב ועי' כתובות דף ע"ט ע"ב דבהני יש שיור ובעבד לא משום דעיקר הדבר הוא מעשה ידיו ובירוש' ב"ק רפ"ז יצא עבד כו' ושבועות פרק ו'. והנה עיין בהך דתמורה דף י"א ע"ב גבי הך דבעי שם הקדיש חד אבר אם אסור בגיזה ועיין בדברי רבינו ספ"א מהל' מעילה ובאמת יש לומר דהבעיא הוא לענין לאו דלא תגוז דאף אם הגיזה לא נתקדשה מ"מ עובר על לאו זה כמבואר בחולין דף קל"ה ע"א ברש"י ד"ה א"ה דכ' שם ובעבר וגזז רצה לומר דלאו דלא תגוז דעבר כמש"כ. ויהי' נפקא מיניה אף אם הקדיש אבר אחד חוץ מגיזתה דבזה יכול לשייר ומ"מ עובר על לאו דלא תגוז וגם נפקא מיניה אם אחד משני שותפים הקדיש חצי' וחצי' נשארה חול על לאו דלא תגוז ולפי שיטת רבינו דסבירא ליה דלא כשיטת התוס' תמורה דף כ"ו רק דאינו עושה תמורה כמש"כ בפ"א מהל' תמורה הי"ט איך הדין לענין לאו דלא תגוז וזה תליא בהך דחולין דף ס"ט אם נימא הטעם דאין ממירין משום דאין עליהם שם בהמה וא"כ גם הך לאו דלא תגוז ליכא אך מלשון רבינו ספ"א דהל' מעילה משמע דמפרש אם מעל בגיזת כולה וכמו הך דחולין דף ס"ט מהו לחוש לחלבו. ומשמע דאף אם שאר הבהמה אינה שלו והנה לכאורה כאן גבי עוללות הוה כמו דאמר בתמורה שם גבי בכור של שותפות עכו"ם דלכך מותר בגיזה משום דאין בידו להקדישו וה"נ כן דאף העניים אינם יכולים להקדישו דעדיין אינו שלהם וא"כ אמאי צריכים ליתן שכר גידוליו להקדש אף לשיטת רבינו ור"ת דס"ל דגם קדשי ב"ה מפקיעין מידי שיעבוד ועי' בירוש' פ"ה דכתובות ה"ה דהמקדיש את העבד הוא קודש ומעשה ידיו חולין ולא אמרינן שיהיו כמו גידולי הקדש וצ"ל כמש"כ התוס' גיטין דף ע"ז ע"ב ד"ה ידה מה שחלקו שם בין מעשה ידיה לפירות וע"ש בתוס' דף י"ב ע"א וכעין זה כ' התוס' כתובות דף מ"ז ע"ב ד"ה זימנין דמעשה ידיה אין לו קנין בגוף היד ובמה דבעי בירוש' כתובות פ"ד ה"ה אם מציאה הבאה מחמת חצר אם יש עליה שם פירות או שם מציאה כיון דלא הוה מגופה רק אתא מעלמא וכעין הך דאמרינן בב"ק דף פ"ז ע"ב. ע"כ צ"ל דלגבי הזכות שיש להעוללות ביניקה זה עדיין אין שם עוללות עליהם והקדש פטור מעוללות ולענין זה הוה כמי שהקדיש עד שלא נודעו ולכך צריך לשלם שכר גידוליו להקדש ועי' במ"ש רבינו בהל' תרומות פ"א הי"ב דאף דלכל מילי אזלינן בתר שליש כמבואר בחולין דף קל"ו ובירוש' פ"ה דמעשרות זה רק לענין איסור אבל היכא דנ"מ לענין ממון בלבד כמו לדידן דס"ל אין קנין לעכו"ם בא"י כו' רק דנ"מ לענין דצריך לשלם לו הדמים של ת"מ כמבואר שם בזה לא אזלינן בתר שליש ובמה שגדל אח"כ לא יטול דמים וה"נ כן להיפך ועי' בירוש' ערלה פ"א ה"ד גבי גידולי איסור כה"ג והנה רבינו בהל' בכורים פ"י ה"ב במה דאמר שם כיצד הרי שהקדיש כו' או חוץ מגיזתה כו' ע"ש בכ"מ מה שתמה עליו אך רבינו ר"ל כגון שהקדיש הבהמה עם הגיזה שעלי' וס"ל דאז לא בעי העמדה והערכה דזה הוה כמו שהקדיש שני דברים בפ"ע ע"ש בתוס' ד"ה והא ובכורות דף כ"ו ומעילה דף ט"ו וכ"מ וכ"כ בזה בהל' ערכין ובהל' שחיטה ולכך לא נקט רבינו שם הך דאקדשה חוץ מכחשה כמו בגמ' משום דכיון דכבר גדלה הגיזה קודם ההקדש אף דעדיין משביח כמבואר בגיטין דף ל"ט ע"א וכ"מ מ"מ לא אלים ההקדש לבטל המצוה של ראשית הגז דרבינו ס"ל דהמצוה הוא על הגיזה לא על הצאן כמבואר שם בה"ט וכבר הארכתי בזה לעיל ולכך לא איכפת לן בכחשה ולא דמי להך דכאן גבי עוללות משום דכאן הוה רק שיעבוד ושותפות שישאר זה והקדש מפקיע ואין בה מצות נתינה כמבואר בחולין דף קל"ד ע"ב משא"כ גבי גיזה דהוה בגדר נתינה ולא מצי לאפקועי והשה משועבד לגיזותיו וכעין מ"ש התוס' ב"ק דף ע"ו ע"א גבי פדיון פסוהמו"ק לאחר שחיטה וכ"כ בזה ולכך לא בעי לשייר כחשא רק המיעוט משום קרא דצאנך ועי' ב"מ דף ס"ד ע"א גבי הך דקרי ע"ש. ועי' בירוש' תרומות פ"ט ה"ה גבי גידולי הקדש בדבר שזרעו כלה פודה אותם במה שזרע וערלה ספ"א גבי ביצת הקדש שנעשית אפרוח דאף למ"ד מותרת זה רק האיסור אבל ממון הקדש לא בטל וצריך לשלם כמו שהיה שוה הביצה אך זה לא הוה גדר פדיון רק גדר ממון הקדש ולא שייך בזה לומר העמדה והערכה וזה ר"ל ג"כ הך דיתנו שכר גידולין דכאן ועי' בדברי רבינו בהל' כלי המקדש פ"א הי"ג דאם התיך כלי שרת שנשברה ועשה כלי אחר לא נסתלק הקדושה וזה ג"כ בכלל מה דאמר בתמורה דף ל"א ע"ב דגידולים דחזיא למזבח שפיר קדוש וכשיטת הראב"ד ז"ל גבי ביצת של קרבן תורים שנעשית אפרוח וכ"כ בזה ועי' מנחות דף צ"ט גבי מחתות דקרח דאף דאלעזר הפכם ועשה מהם כלי אחר דהוא נצטוה לעשות פחים ואף דהא נטמאו עי' סנהדרין דף נ"ב לחד מ"ד דהוה שרפת נשמה וגוף קיים ועי' בהך דחגיגה דף כ"ו ע"ב גבי מזבח הנחושת אם יש עליו שם מחובר לקרקע ע"ש ועי' תוס' זבחים דף צ"ה דאם הפכם לגמרי אף מדרבנן אין עלי' טומאה ישנה ולכך אלעזר הפכם לגמרי ולא עשאם פחים. ומ"מ הקדושה נשתייר עליהם ועי' בדברי רבינו בהל' כלים פי"א הכ"ד ע"ש ובמ"א אבאר זה. וכן נ"ל בהך דע"ז דף נ"ב ע"ב גבי הך דבאו פריצים וחללוהו דלא נקט זה רק על עכו"ם ולא על אחז ע"ש בבעהמא"ו ובמלחמות אך באמת כך כמש"כ כאן דנהי דההקדש פקע גדר האיסור מ"מ הממון של הקדש לא פקע וכמו דבר של רבים דאינם נאסרים והנה לכך אנשי אחז לא היו יכולים לאסור את הכ"ש אף אם נימא דגם בהם שייך הך ובאו פריצים כו' מ"מ הא הממון אינו שלהם אך הנכרים אף דבהקדש כל היכא דאיתא בבי גזא כו' כמבואר חולין דף קל"ט וכ"מ מ"מ ע"י ובאו פריצים נסתלק מהם ההקדש וקי"ל בגיטין דף ל"ח וסנהדרין דף צ"ד ע"ב דממון של ישראל כיון כו' נטהר וה"נ כן ושפיר מצי אסרי וכן בהך דקדושין דף נ"ה ע"א לר"מ דס"ל דגם במזיד וגם בקדוה"ג פקע הקדש ע"ש זה רק איסור שבו אבל ממון אינו שלו וא"ש מ"ש שם התוס' דף נ"ד ע"א דגבי כתנות כהונה אם נתחנכו לעבודה לא יצאו גם במזיד ע"ש ולכאורה קשה הא כאן מבואר להיפך אך לפי מש"כ דהממון לא פקע וא"כ אינו יכול לקדש בו את האשה והמשנה ר"ל כגון בהקדש שלו וכבר הארכתי בזה בהל' מאאס"ו ובהל' ערכין גם יש לחלק בין כ"ש דהקדושה שלהם פקע רק דחוזר וקדוש אז גם במזיד כן מה שאין כן בקדושה"ג דכיון דפקע במה הדר רכבא כעין דאמרינן במנחות דף ק"ב ע"א ע"ש ועי' בתו"י נדרים דף כ"ח ע"ב דלמ"ד פדאן חוזרות וקודשות הוה ככלים ע"ש ומ"ש התוס' מנחות דף מ"ו ע"א ודף מ"ז דדבר הנקדש בכ"ש תופס דמיו ואינו יוצא לחולין וכ"כ בזה. ובאמת הך מחלוקת דמעילה דף י"ג וכ"מ אם מועלין בגידולים לא פליגי רק בשדה ואילן אבל אהך דשם דף י"ב ע"ב גבי חלב מוקדשין וביצי תורים גם ת"ק מודה דבקדשי ב"ה מועלין וזהו הך דתמורה דף ל"א ע"ב משום די"ל דת"ק דר"י ס"ל דכיון דבהקרקע עצמה ליכא מעילה א"א למעול בהגידולין שבה ולכך מבואר בפסחים דף נ"ו ע"ב וב"ב דף כ"ו ע"ב דאיסורא יש לכ"ע ואף דמבואר במעילה דף י"ג דבעצם הקרקע אם תלש יש בה מעילה ועי' תוס' ב"ב דף ע"ט וכ"מ זה רק בעצם הקרקע משום דאקדשה משא"כ בגידולין דהוה רק שבח הקדש לא עדיף מעצם הדבר שבא ממנו ועי' בירוש' ספ"א דערלה שם גבי ביצת ע"ז שנעשית אפרוח וע"ז פ"א ה"ג גבי אם קנה בהמה ביום אידיהן ופ"ה שם גבי אם נתן לו בהמה בשכרו ובירוש' ערלה פ"ג גבי אם צבע בע"ח בקליפי ערלה לא נאסר משום דא"א שיהי' חמור מעצם הדבר דאין בע"ח נאסרין וה"נ י"ל גבי קרקע כה"ג ועי' זבחים דף מ"ט ע"א שלא יהא טפל חמור מן העיקר ותוס' ב"ק דף ק"א ע"א גבי משקין דקליפי ערלה ע"ש ונראה דנ"מ ג"כ דאף דמבואר בתמורה דף י"ג ודף י"ד דר"י ס"ל דולד קדשים עושה תמורה ותמורה אינה עושה תמורה מ"מ ולד תמורה גם ר"י מודה דאינה עושה תמורה כיון דבא מחמת תמורה וזה כונת התוס' תמורה פ"א ולא הזבח הבא מחמת תמורה עושה תמורה ור"ל כה"ג או דר"ל כגון בי"א של מעשר דאינו עושה תמורה כמבואר בבכורות דף ס' ע"א ע"ש וכן י"ל למה דס"ל לרש"י בתמורה דף כ"ז ע"א דאם המיר בע"מ בבע"מ לא עבדי תמורה ע"ש בתוס' והטעם י"ל דהא בזבחים דף מ"ט ע"א אמר שם משום דתמורה מהקדש קאתי ועי' בכורות דף ט"ז ע"א דתמורת בע"מ לא חל עלי' קדושה זהו שיטת רש"י ובזה יש ליישב כונת רש"י תמורה דף י"ג ע"ב בד"ה תמורת גופו כו' דהטעם משום דמעשר בהמה נוהג גם בבע"מ והוא תמוה לכאורה דהא בכל הקדשים תמורה חלה גם על בע"מ קבוע אך לפי"ז א"ש די"ל כגון דגם המעשר בהמה הי' בע"מ אך י"ל דנ"מ לענין טומטום ואנדרוגנוס וכה"ג דבשאר קדשים לא עבדי תמורה כמבואר שם דף י"ז וכ"מ משא"כ גבי מע"ב דחל גם על טומטום ואנדרוגנוס כמבואר בכורות דף נ"ז ע"ש גם י"ל דנ"מ לט' של מעשר דהנה מבואר דף ס' ע"ב דהוא ג"כ שם תמורה עליו והוא נאכל במומו ועי' תמורה דף כ"א ע"א דממעט לו מהקרבה מקרא דעשירי ובתו"כ פ' ויקרא פ' י"ג פ' י"ו ממעט לה מקרא דמן הבקר. והנה גבי ט' אם חל על בע"מ אם יש עליו דין מע"ב או דין שלמים רק שאינו קרב וי"ל דזה תליא בהני טעמי אם המיעוט הוא בגדר שלמים או המיעוט הוא בגדר מע"ב וגם תליא בהך מחלוקת דבכורות דף נ"ט אם גם בט' של מעשר צריך שיעקר שם עשירי ע"ש ובאמת נ"ל דהך תליא בהך מחלוקת דסוף בכורות אם קרא לתשיעי עשירי אם שייך בו לומר לתקוני ולא לעותי וגבי י"א הכל מודים דשייך הך לתקוני ובטל השליחות וע"ש בתוס' הטעם אך באמת כך דמה שחל בגדר מעשר ס"ל דהוא בכלל השליחות של מע"ב משא"כ בי"א דזה קדוש בקדושת שלמים על זה לא עשאו שליח כלל ובאמת זה תליא בהך דנזיר דף ל"ב אם דוקא בטעות נתקדש או אף גם כונתו ועיין בהך דנדרים דף ל"ו גבי פיגול אם שייך לומר על זה לתקוני כו' ע"ש ברא"ש ור"ן דזה בגדר דין גזיה"כ וזה כונת הגמ' שם שאני גבי פיגול דאמר קרא לא יחשב כו' דזה הוה בגדר דין דמחשב נפסל וה"נ גבי מע"ב כך אך אם נימא דגם ט' של מעשר הוא רק בגדר שלמים רק דאינו קרב אז גם על זה שייך הך דלתקוני כו' ונראה דזה ר"ל הגמ' כאן תמורת גופו ר"ל כמו ט' של מעשר והוא חל על בע"מ כמו מעשר עצמו וגם אינו נגאל כמו מעשר עצמו ואף דתמורה של מעשר ג"כ אינו נגאל כמבואר בהך דזבחים דף ע"ה ותמורה דף כ"א מ"מ הך דכאן דף י"ג ע"ב ר"ל על זה ובזה יש לפרש הך דזבחים דף ט' ע"א ואימא שחטי' לשם תמורה כו' למאי נ"מ כו' בלא יגאל והוא תמוה דהיכא כתי' לא יגאל גבי תמורה דכל הקדשים אך ר"ל כך דבלא תמורה בקודש אחר שיהי' דין תמורה לא משכחת לה רק בט' של מעשר וכמש"כ ושם יש דין דלא יגאל וכמש"כ אך באמת נ"ל דרש"י ס"ל דלענין שיחול על בע"מ מעיקרא דין של מעשר ויהי' עליו קדושת הגוף חל כיון דהכתוב תליא בהדי' מעשר וכמבואר בנזיר דף ל"ב שם ובאמת רבינו לא הביא כלל דין זה די"א של מעשר לא יחול על בע"מ מעיקרא אך ר"ל דנ"מ רק לענין שיהא שם מעשר עליו רק לענין זה שלא ישקל בליטרא ולכך דייק רש"י זה כאן ולא כ' דנ"מ לענין לאו דלא תגוז ולא תעבוד כמבואר בכורות דף י"ד ע"א במשנה רק דזה גם בי"א של מעשר כן ולכך נקט זה והטעם משום דגם מע"ב גופה חל על בע"מ קבוע וכן ר"ל הך דזבחים דף ע"ה ע"ב הנ"ל דר"ל אם המיר בבכור לאחר שנפל בו המום ומ"מ אינו נשקל בליטרא וא"ש מ"ש התוס' שם מה דלא הביא שם מהמשנה דתמורה ע"ש. אך זה נ"ל דאף לדידן דקי"ל מועלין בגידולין מ"מ די בש"פ להפקיע האיסור אף לכתחילה כיון דהוא לא הקדישם ולא הוה בו גדר דין ממון הקדש וכעין מש"כ הראב"ד ז"ל בהל' מעה"ק פ' ט"ו ה"ז דדי בפדיון כל דהוא ולכך כתב רבינו בפיהמ"ש בהך דמעילה דף י"ג ע"ב גבי ערבה של הקדש דכיון דאין בהם שוה ממון לא חל עליו איסור כלל וכבר הארכתי בזה בהל' ערכין דאף דמבואר בירוש' דתרומות פ"ה ה"א דהא דאמרינן אין לו להקדש אלא מקומו ושעתו זה רק כשיש בו שוי' קצת במקומו אבל אם אינו שוה כלום צריך להוליכו למקום היוקר וא"כ גם כאן גבי ערבה יעשה ממנו איזה דבר שיהי' בו שוי' וכמו בהך דגיטין דף כ' ע"א גבי עלה של זית דחזי לאיצטרופי ר"ל דאז אם יצטרף ויעשה ממנו איזה דבר אז יהי' גם העלה אחת ש"פ אך זה רק גבי הקדש עצמו אבל היכא דהוא לא הקדיש אותם רק בגדר גידולין אז כיון דאינו שוה כלום לא חל עליו דין הקדש אותם רק בגדר גידולין אז כיון דאינו שוה כלום לא חל עליו דין הקדש ולכך קי"ל בכריתות דף כ"ז וכ"מ דאדם מתכפר בשבח הקדש ולא הוה כאן כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ועי' תוס' מנחות דף פ' ע"א ד"ה מאי קמ"ל מה דרוצים לחלק שם בין חטאת לשאר קרבנות וי"ל משום דחטאת כיון דהוא כפרה בעי שיהא מחסר ממנו וכמבואר בשבועות ספ"א ובתמורה דף י' ע"א גבי נזיר ובתוספ' סוף חולין גבי כאן לטהר את המצורע וכ"כ בזה במ"א משא"כ גבי שאר קרבנות והטעם משום דלא מיקרי ממון הקדש ומשמע בכריתות שם דאף בגדר תשלומין להקדש לא בעי ע"ש אך שם שאני משום דהוה קדשי מזבח ולא שייך בזה הך דין דממון הקדש וכ"כ בזה בח"א בהל' מאכלות אסורות פ"ט. ועי' במעילה דף ט' ע"ב במה דקאמר שם דכל קרבנות המזבח למזבח ור"ל דיפול ללשכה ומהם יבנה המזבח החיצון וכמו דמבואר בתוספ' במעילה ועי' בדברי רבינו בהל' מעילה פ"ג ה"י ובמש"כ רבינו שקלים פ"ד ה"ח ותוס' קדושין דף נ"ד ע"א. ובאמת הנה רבינו בהל' תמורה פ"ד הי"א ס"ל דהקדש לב"ה והקדש לבדק מזבח הם שני דברים ולא ישנו מזה לזה ע"ש ולכאורה קשה מה הביא ראי' מכתובות דף ק"ו ע"ב בהך קרא דלא יעשה ספות כסף דכלי שרת העשויין לצורך מזבח אסור לעשות מב"ה ומשום דזה מיקרי צורך קרבן דילמא משום דבדק המזבח אסור לעשות מב"ה כמש"כ רבינו וזה בעצם כונת הירוש' שקלים ספ"ו מן ספות כסף לא יעשה ור"ל כך דלא מבעי כלי שרת דלא יעשה מב"ה אלא אף מן ספות כסף דהיינו הני ספלים של כסף שהיו קבועים במזבח החיצון כמבואר בסוכה דף מ"ח ע"א אסור לעשות מב"ה משום דאין משנין מב"ה לבדק המזבח וי"ל דבאמת הטעם משום דמזבח הוה צורך קרבן ועי' בירוש' שקלים פ"ד ה"ג אם מעכב את הקרבן וכבר הארכתי בזה בהל' ערכין ובהל' שקלים ולכך ס"ל לרש"י במעילה דף ט' ע"ב הנ"ל דמי שנהנה מקרבנות הזבח יפול למזבח דהיינו שיעשה ממנו מזבח אך שם רק מחמת קרן וחומש אבל מחמת ממון הקדש ליכא בקדשי מזבח ולכך מבואר בתמורה דף ל"א ע"ב דאין מעילה בגידולין של קדשי מזבח ע"ש משא"כ בקדשי ב"ה שייך שפיר ממון הקדש ולכך צריכים שיתנו שכר גידולים להקדש אך כל זה אם נימא דהוא בגדר שותפות והקדש מוציא השיעבוד משא"כ אם נימא דהוא בגדר מוכר אז א"צ לשלם ולכך פסק רבינו כר"י דצריך לשלם וס"ל דת"ק דידי' היינו ר"מ דה"ה גבי המדל ולא קי"ל כן:

2 תמורה פתח ↗

תְּמוּרַת גּוּפוֹ — חָלָה עַל דָּבָר הָרָאוּי וְעַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי, וּתְמוּרַת שְׁמוֹ — אֵינָהּ חָלָה אֶלָּא עַל דָּבָר הָרָאוּי בִּלְבַד.

4 תמורת גופו חלה אע"פ שאינו ראוי - כגון בעל מום מאי טעמא כמעשר דחל על בעל מום ונפקא מינה לאכלו בקדושת מעשר שלא ישחט באיטליז ולא ישקל בליטרא:

5 תמורת שמו אינה חלה אלא על דבר הראוי - ליקדש קדושה גמורה כשאר קדשים שאינן חלים כשקדם מומן להקדשן:

1 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

אלא דגם לפ"ז אכתי יש מקום להקשות. דהרי קיי"ל דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה. כדאמרינן ברפ"ק דמעילה עיי"ש. ומשמע דאפי' איסור הנאה אין בהן אלא מדבריהם. דהא מדמינן להו התם לחטאות המתות דקתני בהו לא נהנין ולא מועלין. והיינו מדרבנן כדפירש"י שם עיי"ש. והיינו ע"כ משום דמשמתו פרחה קדושה מינייהו ונפקי לחולין מדאורייתא. ודוקא בקדשי מזבח. אבל בקדשי בדה"ב עכ"פ למ"ד קדשי בדה"ב לא היו בכלל העמדה והערכה יש בהן אפי' לאחר שמתו חיוב מעילה מדאורייתא. כמבואר ריש פ"ד דמעילה ט"ו ע"א עיי"ש. ובמש"כ התוס' שם בד"ה ואפי' כי מתו וכו' ובבה"ז ובח"נ שם על דברי הכ"מ רפ"ג מהלכות מעילה עייש"ה. וא"כ הכא דקיימינן אליבא דר"ש דס"ל דקדשי בדה"ב לא היו בכלל העמדה והערכה. ולפ"ז אפי' לאחר מיתתן הו"ל ממון הקדש מדאורייתא. אמאי אמרינן דיקברו. וכי משום איסור דדבריהם בעלמא שיש עליהן מצד קדושת מזבח נפסיד ממון גבוה בידים. ומאי שנא מדתנן ר"פ חמישי דבכורות כל פסהמ"ק הנאתן להקדש נמכרין באיטליז ונשחטין באיטליז ונשקלין בליטרא. חוץ מן הבכור והמעשר שהנאתן לבעלים עיי"ש. הרי דמשום הפסד ממון גבוה התירו למכור ולשחוט באיטליז ולשקול בליטרא. ולא חששו לבזיון קדשים שיש בה עכ"פ איסור דרבנן. ותוס' שם כתבו דאיסור דאורייתא הוא עיי"ש. וכן מבואר בפירש"י בתמורה י"ג ע"ב בד"ה תמורת גופו וכו'. וכן משמע מדבריו בפ"ק דב"ק י"ג ע"א בד"ה בבשור תם עיי"ש. אלא דבהלכות בכורות להרמב"ן ז"ל שם וכן ברא"ש שם מבואר דס"ל דאין בזה אלא איסור דרבנן עיי"ש. וא"כ כ"ש כאן דמשום איסור דרבנן בעלמא לית לן להפסיד ממון גבוה בידים ולקוברן. כיון דמדאורייתא שרו בפדיון. ועי' זבחים פרק התערובות ע"ה ע"ב ובפרש"י שם בד"ה כלום הקנה וכו' וברמב"ם סופ"א מהילכות איסורי מזבח עיי"ש היטב. ונראה דלזה הוא דפירש"י משום דחזו להקרבה עבוד להו מעלה בתמימים דמזבח. כלומר דאע"ג שהי' ראוי כאן להתיר לפדותן לחולין ולהתיר איסור הנאה דרבנן משום הפסד ממון גבוה. מ"מ כיון דהוה חזו להקרבה ע"ג המזבח. שהרי כבר חיילא עלייהו קדושת מזבח מחיים משעתא דאקדשינהו לבדה"ב. והוה קיימי להקרבה לאחר פדיון. עבוד בהו מעלה לקוברן כאילו לא הוה עלייהו אלא קדושת מזבח בלבד. דהכא קדושת מזבח עיקר וקדושת בדה"ב טפל. ולא הפקיעו העיקר משום הטפל. כן נראה נכון בכוונת רש"י. ואף דמדברי התוס' בבכורות ל"ב ע"ב משמע לכאורה דס"ל דאיסור הנאה בקדשים שמתו מדאורייתא הוא עייש"ה. מ"מ נראה דדעת רש"י אינה כן. ועי' מש"כ בזה מהריט"א ז"ל בפ"ה דבכורות סי' ל"ח עייש"ה ואכמ"ל בזה. וכן מתבאר מדברי התוס' בפ"ב דקידושין נ"ז ע"ב בד"ה מה שלי וכו' עייש"ה. ועכ"פ מתבאר דלדעת רש"י וסייעתו ז"ל המתפיס תמימין לבדה"ב חיילא עלייהו נמי קדושת הגוף למזבח מדאורייתא:

« רש"י על תמורה י״ג ע״ב:ג׳ רש"י על תמורה י״ג ע״ב:ה׳ »