רש"י על כריתות ט׳

1 לכם הקשתיו - במקצת ולא כל קרבנותיכם ומיהו עולה מסתבר דמכשרא דכולה כליל:

2 מילה וטבילה והרצאת דמים - מפרש לקמן:

3 והקריבו - גבי עולת העוף דנדבה בויקרא:

4 והקריב - משמע קרבן שלם:

5 כל העם היוצאים - בשעת יציאתן מלו:

6 בדמיך - דם פסח ודם מילה:

7 הרצאת דמים - זריקת דמים על המזבח:

8 וכי יגור אתכם גר וגו' לדורותיכם - אע"ג דליכא מקדש:

9 צריך שיפריש רובע דינר לקינו - דלכשיבנה בית המקדש יביא קן דאמרי' לעיל דצריך קרבן וקרבן בפחות מרובע לא אפשר להפריש דאין מצוי קן בפחות מרובע כדאמרינן במתני' ועמדו קינין ברבעתים אבל פחות לא אפשר:

10 מפני התקלה - שלא יהנה ממנו:

11 גר תושב - שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים כגון נעמן:

12 עושה מלאכה בשבת לעצמו - בדבר האבד כישראל בחולו של מועד:

13 כישראל בי"ט - אוכל נפש:

14 מתני' שבועת העדות - קרבן עולה ויורד:

15 שבועת הפקדון - אשם:

16 גמ' מדמצי למיכתב על חטאתו ולישתוק וכתיב על חטאתו אשר חטא לאתויי חטאים הרבה:

17 ונסלח לו מחטאתו אשר חטא - להכי הדר כתיב תו ב' זימני חטא בר מב' זימני קמאי לעשות מזיד כשוגג:

18 ויאמר ה' פתאום - בע"כ יצאו שלשתן ע"פ הדיבור:

19 ופתאים עברו ונענשו - היינו מזיד דאין עונש אלא על המזיד:

20 ה"א - אע"ג דפתאום דעלמא משמע אונס ושוגג ומזיד פתאום דנזיר ודאי מדמייתי קרבן עלה ש"מ דשוגג הוא מידי דהוה אכל התורה דרוב קרבנות על השגגה הן באין להכי כתיב פתע דהוי שוגג לגלות עליה דפתאום:

21 בכולן - בכל המביאין עולה ויורד שבאותה פרשה כגון מטמא מקדש ושבועת בטוי דכתיבי בהו שבועת העדות:

22 לעשות מזיד כשוגג והא עיקר קרא במזיד כתיב - דכתיב ויקרא י״ט:כ׳ בקורת תהיה והיינו מלקות ואין מלקות אלא במזיד ועליה קאמר והביא את אשמו ותו למה לי ונסלח לו מחטאתו לרבות מזיד:

23 אלא אימא לעשות שוגג כמזיד - דמהו דתימא דוקא אמזיד מביא ולא אשוגג קא משמע לן ונסלח לו מחטאתו אשר חטא דלהכי כתיב חטא ארבע זימני תרי למילף קרבן אחד על עבירות הרבה ותרי לעשות שוגג כמזיד:

24 בהעלם אחת - כלומר קודם שילקה ויביא קרבן על זו חזר ובעל זו:

25 לאו אמרת גבי עריות - בפ"ק לעיל כריתות ב: ואל אשה לחלק על כל אשה ואשה כו':

26 נזירות טהרה משביעי חיילא - הלכך כי נטמא תרי זימני בשביעי הוו להו טומאות הרבה דהא אתחלא נזירות דטהרה ולענין קרבן לא מחייב אלא אחד דלא יצא אדם זה לשעה ראויה לקרבן:

27 וקידש את ראשו - שנזירות טהרה חלה עליו. יום תגלחתו כו':

28 מתני' המקנא לאשתו כו' - מביא מנחת שעורים אחת על כולן כשהוא משקה:

29 שנתנגע נגעים הרבה - כגון שספר שבעה ולא הספיק להביא קרבנותיו עד שנתנגע וכן שניה וכן שלישית:

30 הביא צפרין - אותן שתי צפרין חיות אחת לשחיטה ואחת לשילוח ולאו קרבן נינהו:

31 לא עלו לו - קס"ד דהאי לא עלו לו משמע שצריך לחזור ולהביא לבסוף שתי צפרין לכל נגע ונגע עד שיביא חטאת אבל הביא צפרין וחטאתו ונתנגע אין צריך להביא לכשיטהר על נגע ראשון:

32 גמ' והאמרת אינו מביא אלא קרבן אחד - על נגעים הרבה אלמא חד צרעת אריכתא היא ואמאי מחייבת ליה לאתויי צפרים אכל נגע:

33 ולאקבועיה בעניות כו' - וה"ק ולא עלו הצפרין ליקבע בעניות ובעשירות דאם היה עני בשעת הבאת צפרין והעשיר צריך להביא קרבן עשיר ואם היה עשיר והעני מביא עני בדלות עד שיביא חטאתו דבתר חטאת אזלינן בין בעניות בין בעשירות:

34 אשר לא תשיג ידו - בשעת טהרתו יביא בעניות אע"פ שהעשיר:

35 ר"ש סבר - האי טהרתו היינו דבר המכפר חטאו דעל ז' דברים נגעים באין במסכת ערכין דף טז.:

36 דבר המכשירו - אשם שמדמו נותנין על בהונותיו מכשירו בקדשים:

37 צפרין - גורמין לו תחלת טהרתו שמדם הצפור מזין עליו:

38 מתני' האשה שילדה ולדות - וקא מפרש כיצד כגון שהפילה לתוך פ' של נקבה וכו' כגון שטבלה לאחר שבועיים דטומאה ושמשה ונתעברה והפילה נקבה לאחר מ' של יצירת הולד דהיינו נ"ד ללידה ראשונה וחזרה והפילה לסוף נ"ד של זו. ולהכי נקט נקבה דבזכרים ליכא למימר הכי דאי הפילה בתוך מ' דזכר מיא בעלמא הוא האי שני דאין הולד נוצר עד יום מ':

39 והמפלת תאומים - אפילו זכרים כגון שנתעברה ג' והפילה אחד לאחר מ' והשני נשתהה ויצא בתוך ימי טוהר הראשון ושלישי בתוך ימי טוהר דשני מביאה קרבן אחד על האחרון ופטורה:

40 ר' יהודה - פליג בין אולדות בין אתאומין ואמר מביאה קרבן אחד על הראשון על הולד הראשון ולא על השני מפני שנולד בתוך מלאת של ראשון ומביאה על השלישי משום דהוא לא נולד תוך מלאת דלא חשבינן מלאת לשני דכמאן דליתיה דמי הואיל ונולד תוך מלאת של ראשון ושלישי הוי תחילת לידה ואינה מביאה קרבן על הרביעי הואיל ונולד תוך מ' מלאת של שלישי אבל שלישי לא נולד תוך מלאת דראשון דהא עברו ימי טומאה דראשון ויצירת שני וטומאתו ויצירת שלישי דהוי טפי מפ' לראשון וגבי תאומים נמי דקפליג ר' יהודה כגון שנולד שלישי לאחר מלאת דראשון ועל מלאת דשני לא איכפת לו דכמאן דליתיה דמי:

41 גמ' - כל היכא דכתיב תורת משמע רבים:

42 יכול על הלידה ועל הזיבה - קרבן אחד כגון שראתה ג' ימים בימי זיבה והפסיקה רביעי וילדה בחמישי הרי זו יולדת בזוב כדאמרי' בנדה דף לו: דבעי שתפסוק מן הזוב סמוך ללידה ואם לא פסקה ודאי דם מחמת הולד ואינה יולדת בזוב:

43 אלא מעתה - מהיכא תיסק דעתיה דעל הלידה ועל הזיבה קרבן אחד דאיצטריך קרא למעוטי הא ודאי אכלה חלב וילדה מי סלקא אדעתין דמביאה קרבן אחד על הלידה ועל החלב וגבי זיבה נמי מה ענינה אצל לידה:

44 זאת - משמע על לידה אחת מביאה קרבן אחד על ולדות הרבה הא אחר מלאת חייב על כל אחת ואחת:

45 לדברי ר' יהודה - מדלא חשיב מלאת לשני ש"מ ולד ראשון גורם לקרבן ומולד ראשון מונה פ' יום הילכך שלישי שנולד אחר מלאת דראשון ולד מעליא הוא לקרבן:

46 לדברי חכמים - דלא מחייבי אלא חד אבתרא מחייבי ליה דסבירא להו ולד שני כלומר אחרון גורם לקרבן וראשון דלא מלו ימי טוהר דיליה לית ליה קרבן ומשני מנינן מלאת עד שלישי ומשלישי עד רביעי ולא מטמא מלאת אלא עד בתרא:

47 פשיטא דהכי איתא - דאי לאו הכי מאי טעמייהו:

48 מפלת תאומים איצטריכא ליה - משום מפלת תאומים איצטריך ליה תנא לאשמועינן דבמפלת תאומים נמי פליג רבי יהודה דמהו דתימא בתאומים מודה דחדא לידה אריכתא היא הואיל ועיבורן כאחת ואית ליה נמי מלאת לשני ושלישי לאו בר קרבן הוא: