רש"י על כריתות ד׳

1 וישנו בלב - עיקר איסורו תלוי ברוע לבו ידע למי גידף הילכך לא חשיב מעשה אבל השתחואה אנו רואין משתחוה לעבודת כוכבים:

2 גליון: הואיל וישנו בלב - עיקר איסורו במחשבת הלב ואין כאן מעשה ומה שמדבר אינו אלא משמיע איסורו אבל כפיפת קומתו היינו עיקר איסורו דאילו היה מדבר במקבל עבודת כוכבים בלא השתחואה לא מחייב דאין עיקר בלב אלא כפיפה היא החיוב. נראה לי:

3 יצאו עדים זוממין - בתורת כהנים גבי פר כהן משיח והכי אמרינן אחר שריבינו דברים שהן בעבודת כוכבים ודברים שאינן בעבודת כוכבים יכול שאני מרבה המסית והמדיח ועדים זוממין ת"ל ועשה יצאו אלו שאין בהן מעשה יצאו מכלל חטאת:

4 והא על פי כתיב בהו - ונימא עקימת פיו הוי מעשה:

5 הואיל וישנן בראייה - עיקר עדותן בראיית העין שמעידין מה שראו הילכך לא חשיב מעשה:

6 חייב על כל אחת ואחת - מלקות אם אכלן בהתראה אחת:

7 לוקין על לאו שבכללות - על כל אחד ואחד:

8 ורבנן סברי אין לוקין - ואי תיקשי לא לילקי אפילו חדא דחדא מיהא לקי:

9 ויליף שור שור משבת - למען ינוח שורך שמות כ״ג:י״ב מה התם חיה ועוף כיוצא בו דהכי מוקמינן בב"ק בפרק שור שנגח את הפרה בבא קמא דף נד: ע"ש:

10 כל חלב כשב - דליכא השתא ג"ש:

11 שור נתרבה בנסכים - חצי ההין יהיה לפר:

12 עז נתרבה בעבודת כוכבים - ביחיד:

13 חד מתרי - הצד השוה שבהן שהן מין בהמה וחלבו אסור ואימורי בכוריהם קריבים:

14 נתרבו אצל עבודת כוכבים - פר בצבור ועז ביחיד:

15 ה"ג מה לשור וכשב שכן יש בהן ריבוי אצל מזבח שור בנסכים וכשב באליה אבל עז אין בקרבנו ריבוי אצל מזבח:

16 הא כי כתיב קרא בעניינא דקדשים כתיב - דכתיב ויקרא ז כי כל אוכל חלב מן הבהמה וגו' והואיל ובעניינא דקדשים כתיב ודאי אין חיה נוהגת בהו הלכך לא איצטריך שור וכבש למישרי חיה:

17 מכלל דרבנן סברי - לא ילפינן לאו דכל חלב מעניינו בתמיה:

18 דכולי עלמא ילפינן דבר למד מעניינו - בעלמא אבל הכא לאו עניינו דהאי לאו והאי כרת:

19 והכא בהא קמיפלגי כו' - גירסא זו הכתובה בספרים משובשת היא ועל ידי פרשנים טועין שלא היו בקיאין בשמועה ופירשוה בשיבוש בתוך הגירסא וכך הצעה ולא יותר והכא בהא קמיפלגי מר סבר למידין לאו מלאו ולאו מכרת ומר סבר לאו מלאו ילפינן לאו מכרת לא ילפינן והכי פירושא ר' ישמעאל סבר למידין דבר מעניינו בין לאו מלאו בין לאו מכרת:

20 ורבנן סברי - לאו מלאו למידין זה מזה כשהן בפרשה אחת דבר למד מעניינו כי ההיא דבשר בחלב השנויה בפ' כל הבשר חולין קטו: לא תאכלנו בבשר בחלב הכתוב מדבר אבל לאו מכרת כעין הכא לא ילפינן דבר למד מעניינו הלכך אי לא כתיב שור וכשב ועז ה"א חיה במשמע:

21 ואי בעית אימא טעמייהו דרבנן - משום דהאי שור וכשב ועז מיבעי להו לכדרב מרי:

22 אליה דחולין תיתסר - דחלב איקרי בפרק כל הבשר חולין קיז.:

23 ששוה בשלשתן - שנקרא חלב בשלשתן ואליה לא איקרי חלב אלא בכשב:

24 א"כ נכתוב כל חלב שור וכשב - ומהתם ממעיטנא אליה דבעינן דבר השוה בשניהן:

25 לאו דעריות - להכי נקט עריות דאיכא מילי טובא ואיכא לאו בכל חדא:

26 מאחת מהנה - משמע מאחת חייב הנה כמה חטאות:

27 חלב וחלב - שני זיתי חלב:

28 שם אחד - חלב הכליות או חלב הדקין שם אחד בהעלם אחד ל"ג:

29 שני שמות - כזית משעל הכוליא וכזית משעל הדקין:

30 דהעלמות מחלקין - דכיון דנודע לו בינתים הרי הן שתי שגגות וחטאת בידיעה תלה רחמנא דכתיב ויקרא ד או הודע אליו:

31 חלב דנותר - דאיכא שתי שגגות משתי כריתות חלב ונותר וחייב שתי חטאות:

32 ניחייב נמי משום קדש - אשם מעילות:

33 אלא אמר רב ששת כגון שאכל חלב דקודש - ולעולם משום חלב חייב שתים ולהכי לא חשיב אשם מעילות אלא של שם אחד ורבי יהודה היא דמחייב אחלב מוקדשין שתים משום חלב ושני שמות דקתני משום דבחלב מוקדשין כתיבי תרי קראי:

34 חלב נבלה לוקה שתים - משום חלב ומשום נבלה והמוקדשין משום חלב ומשום זרות:

35 ג' - ב' משום חלב כדמפ' לקמן וא' משום זרות:

36 ונוקמה - להא דלעיל דקתני ב' שמות כלומר משתי בהמות משני מינין ור' ישמעאל היא:

37 לענין קרבן - וברייתא דלעיל בקרבן קמיירי דגבי חטאות כתיב ועשה מאחת מהנה:

38 הב"ע - הא דקתני ב' שמות כגון שאכלן בב' תמחוין ב' מאכלין דהיינו ב' שמות כגון תבשיל וצלי:

39 ל"א חייב ב' - א' משום חלב וא' משום קדש אשם מעילה ודלא כר' יהודה דמחייב משום חלב שתים משום ב' לאוין דכתיבי בחלב בתרי פסוקי:

40 דרבי יהושע - בפרק אמרו לו לקמן כריתות טו::

41 תרי קראי - חד בקדשים חוקת עולם וחד בין בחולין בין בקדשים הילכך בחלב המוקדשים איכא שני לאוין משום חלב וחלב חולין נפקא ליה לר' יהודה כדאמרינן בפ' אלו עוברין פסחים מג: כי כל אוכל חלב מן הבהמה אין לי אלא חלב תמימין הראוי ליקרב חלב בעלי מומין מנין תלמוד לומר כל חלב חולין מנין תלמוד לומר כי כל:

42 קסברי רבנן לאו דחקת עולם בקדשים - דהא בעניינא דקדשים כתיב ולאו דכל חלב בחולין ולא בקדשים:

43 ה"ג אבל דחולין דאסור חלבו אימא לא - והכי פירושא אבל חולין דקילי אימא לא אסיר חלבו. דאסור חלבו אימא לא כלומר אימא לא אסור חלבו ולשון הפוך היא לשון גרסא ירושלמית:

44 חלב מוקדשין הותר מכללו - דהא אליה איקרי חלב בכבש ואישתראי בשור ועז:

45 ור' יהודה סבר כי כתיב נמי כו' - כדאמרן לעיל:

46 מכלל דרבנן לא ילפי - בתמיה:

47 לאו מלאו ולאו מכרת למידין - דבר מעניינו בין לאו מלאו כגון בעלמא גבי אבר מן חי בפ' כל הבשר חולין קב. בין לאו מכרת כגון הכא מה כרת בקדשים אף לאו בקדשים:

48 ורבנן סברי לאו מלאו הוא דילפינן - כי התם אבל לאו מכרת לא ילפינן הלכך בחולין כתיב. ואף בזו הספרים משובשים וכולה גרסא ליתא:

49 ה"ג ת"ר כל חלב וכל דם לא תאכלו ר' יהודה אומר מה חלב לוקה שתים אף דם לוקה שתים וחכ"א אין בו אלא אזהרה אחת:

50 מאי שנא חלב - כלומר מ"ט כתביה לדם בהדי חלב ליכתביה באנפי נפשיה ואנא ידענא דלוקה ב' דמ"ש חלב דלוקה שתים בלא הקישא כלומר דם נמי כתיבי ב' קראי אי הוה כתיב באנפי נפשיה כגון כל דם לא תאכלו לכתוב בחקת עולם ל"ל דכתיב בהדי חלב:

51 דם אימעיט ממעילה בסוף כל הבשר בשחיטת חולין דף קיז: ואימא כי היכי דאימעיט מזרות קרבן מעילה אימעיט נמי ממלקות דזרות קמ"ל:

52 ה"ג ס"ד אמינא הואיל ואימעיט ממעילה אימעיט נמי מזרות קמ"ל:

53 אלא לרבנן - כיון דתרצינן דלר' יהודה לא בעי הקישא אלא משום זרות ורבנן פליגי עליה ואמרי אין בו אלא אזהרה אחת מכלל דסבירא להו מזרות נמי אימעיט ולדידהו הקישא ל"ל:

54 מה חלב מיוחד שחלבו חלוק מבשרו - שלא נאמר איסור חלב אלא בשור וכשב ועז שחלבן אסור ובשרן מותר:

55 ואינן מצטרפין זה עם זה - לאיסור שבה שהרי אין כאן אלא איסור החלב לבדו ואין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר:

56 אף דם - אע"פ שאיסורו נוהג בטמאין וראוי להצטרף הדם והבשר להתחייב בכזית משניהן משום טמא לא יצטרפו שנלמד דם מחלב מה החלב על כרחיה לחלקו מפרידו מלהצטרף שהרי חלוקין זה לאיסור וזה להיתר דאין איסור והיתר מצטרפים אף דם הטמאים הואיל ודמן חלוק מבשרן שיש על הדם איסור כרת משום דם מה שאין כן בבשר אינו מצטרף אפילו לענין איסור לטמא:

57 יצאו שרצים - מדין ההיקש הזה הואיל ואין דמן חלוק מבשרן שאינו מוזהר על דמן משום דם אלא משום שרץ כדאמרי' בפר' דם שחיטה לקמן כריתות כא: יצאו שרצים שאין בהן טומאה קלה כו' הילכך מצטרפין זה עם זה שהרי שם אחד להן הילכך דם נחש ובשרו מצטרפין דאין מוזהר על דמן משום דם כדאמרינן בפרק דם שחיטה שם שאין אזהרת דם אלא בבהמה חיה ועוף כו':

58 דם שרץ מוזה נפקא - דאי ללמוד לשרץ גופיה הא כתיב אלה הטמאים לכם:

59 לטומאה - לכעדשה:

60 לאכילה - בכזית:

61 הילכך - דאמרת כל שאין דמו חלוק מבשרו מצטרפין:

62 נחש נמי - אע"ג דלאו בר טומאה הוא מצטרף דמו לבשרו לכזית לאכילה דאין מוזהרין על דמו אלא משום בשרו:

63 דאיתרבו לטומאה - כדאמרן וזה לכם הטמא לימד על דם השרץ ובשרו שמצטרפין לטומאה:

64 ג' כריתות - תרין באחרי מות וחד בצו את אהרן:

65 ואפי' לר' יהודה - לא נפקא ליה דם התמצית מחד מהנך כריתות:

66 דם - הוה ליה למיכתב:

67 מה ת"ל כל דם - באחרי מות איש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בתוכם אשר יאכל כל דם ונתתי פני וגו' אין לי שיהא בכרת אלא דם קדשים שהנפש יוצאה בו שמתכפר בו שראוי לכפרה על המזבח דהא כפרה כתיבא הכא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר והני הוא דראויין לכפרה:

68 דם חולין ודם התמצית - לקדשים דאינם ראוין לכפרה כדאמרינן בסוף תמיד נשחט בפסחים דף סה.:

69 אלא - לעולם רבנן דלא נפקא לחולין מריבויא דקרא דכל ואע"ג דלית להו כרת בדם התמצית מיבעי להו חד כרת לדם כיסוי לדם חיה ועוף שכיסהו ונתגלה סד"א בטלה אגב ארעא ואי הדר אכלה עפרא בעלמא הוא ולא ליחייב קמ"ל:

70 ה' לאוין - הנך דלא אתו לדרשה חד ויקרא ג׳:י״ז דחקת עולם וחד בצו את אהרן שם ז כל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם וחד באחרי מות שם יז דם כל בשר לא תאכלו וחד בראה אנכי דברים י״ב:ט״ז לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים הרי ה' ודכתיב לעיל מיניה לא תאכל הנפש עם הבשר באבר מן החי משתעי ודכתיב בתריה לא תאכלנו מוקמינן בפרק כל הבשר בשחיטת חולין דף קטו: אזהרה לבשר בחלב ועוד כתיב בראה אנכי רק את דמו לא תאכלו ומוקמינן ליה בפרק שני דבכורות דף טו. לחלב פסולי המוקדשים ודכתיב באחרי מות כל נפש מכם לא תאכל דם מוקים ליה תורת כהנים להזהיר גדולים על הקטנים:

71 א"ר אילא אכל מעשר - שני של דגן ותירוש ויצהר לוקה ג' משום לא תוכל לאכול בשעריך וגו':

72 בעשה - לאו הבא מכלל עשה עשה: