רשב״א על חולין צ״ג

1 ואמר רבי אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חוטי יד אסורין אמר ליה רב ספרא משה מי אמר רחמנא לא תיכול בשרא. פירוש, קסבר רב ספרא דאסורים לעולם קאמר, ומשום הכי קא מתמה דלא אסרה תורה בשר בעלמא, דהא חלב בחוטי יד ליכא. ואהדר ליה רבי אבא דלאו אסורין לעולם קא אמרינן ומשום חלב אלא משום דם שכנוס בתוכן, ולא שרא רחמנא דם.

2 חתכיה ומלחיה ואפילו לקדרה שפיר דמי. ופירש רבי יצחק בעל התוס' ז"ל דמדקאמר אפילו לקדרה, משמע דעד השתא בצלי קאמר, ואפילו הכי קא אסר להו לחוטי יד בלא חתיכה, ולא מחוור דלצלי לא בעיא חתיכה ולא מליחה וכדמשמע לקמן חולין צג ע"ב דאמרינן האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה ואפילו לקדרה שפיר דמי, אותבי אגומרי פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר משאב שאיב ליה וחד אמר מצמת צמתה ליה, והלכתא משאב שאיב ליה, אלמא לצלי לא בעינן לא חתיכה ולא מליחה ואפילו במידי דבעי חתיכה ומליחה לקדרה, ומאי דקא דאיק רבי' יּצחק ז"ל מלשון אפילו התם נמי אפילו קאמר, ואפילו הכי לקדירה דוקא ולא לצלי. ותי' בתוס' דהא דאמר רבינא בבשרא דאסמיק מישאב שאיב ליה נורא בדחתכיה אלא דלא מלחיה, וקשא דהא סתמא קאמרינן אנחיה אגומרי, וכיון דלא קאי אחתכיה ומלחיה דקאמר איתיה דחתכיה ליבעי הוה ליה למימר הכא בהדיא ולא הוה שתיק מינה. ועוד מצאתי באיסור משהו לרבי אברהם בר דוד ז"ל מדאמרינן תלייה בשפודא מידב דאיב אנחיה אגומרי רב אחא ורבינא חד אמר מצמת צמתא ליה, ואי בעיא חתוכא לצלי היכי צמתא, והא קא נפיק דרך חתוכא, וכן ביעי וכן במוזרקי פליגי, ואי דחתכינהו היכי צמית להו נורא, אלא שמע מינה דלא בעיא חתוכא לצלי, ועוד דאמרינן לקמן חולין קלג, א אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב חוטין שבלחי אסורין וכל כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנין לו מתנה, ולא היא אי מטוי להו מידב דאיב אי לקדרה איידי דמחתך ומלח להו מידב דיבי, אלמא מדקאמר אי לקדרה איידי דמחתך להו ומלח להו ולא קאמר הכי לצלי אלא אמר סתם אי מטוי להו מידב דאיבי, שמע מינה דלצלי לא בעי חתיכה ולא מליחה, דנורא משאב שייבא ליה לדמא. וכן שדר רב עמרם ממתיבא כל שהוא משום דם לקדרה אסור לצלי מותר כל שהוא משום חלב אף לצלי אסור. ותשובת הגאונים ז"ל בר יונה או בר אווזא דמטוי ליה לא בעי קריעה ומליחה ולא עדיף מכבדא, ולא אשכחן צלי דבעי מליחה כלל, ושדרו ממתיבתא בשרא דלית ביה מלחה לטוויי טווייה דשייב ליה נורא ובתר דמטוי פלגא איבעי לבשולי שפיר דמי, והלכך חוטי יד אי לצלי לא בעי לא חתיכה ולא מליחה דנורא מישב שייבא ליה כדאמרן. ומיהו תמיהא לי דהא קיימא לן כר' יהודה בורידין דאי לא נקבינהו בשעת שחיטה אפילו לצלי בעינן חתיכה כדאמרינן לעיל חולין כח, ב אמר רב חסדא לא לכל אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת, אבל בבהמה הואיל ומנחתה אבר אבר לא צריך, אלמא אפילו לצלי אסורה אלא אם כן חותכו אבר אבר בבהמה אולי כבהמה, ולא משום ורידין עצמן לבד הוא שצריך לחתוך אבר אבר, אלא משום שאר חוטי הגוף, ותדע שאילו משום ורידין לבד למה לן לחתוכיה אבר אבר בנטילת ורידין לבד סגי ליה, אלמא משמע דאפילו שאר חוטין אין כח האש מוציאן מידי דמן אלא בחתיכה, אם כן חוטי יד שאינן נכשרין בנקיבות ורידין לפי שאינן שופכים בורידין כמו שאר החוטים שבגוף, אמאי לא בעי למחתכינהו כשאר חוטי הגוף בשלא שחט את הוררידין, ושמא נאמר דשאר חוטין שבגוף שנשפכין דרך הורידין כשבהמה מונחה גונחת הדם פורש ממקומו לצאת דרך הורידין, וכשאין הורידין נקובין חוזר הדם לאחוריו ונקרש במקומו, ומשום כך קשה לפלוט מכח האש אלא אם כן חותכו, והאש שואב הדם דרך החתוך, אבל חוטי יד ושבלחי שאינן נשפכין דרך הורידין ואינו מתנענע ממקומו אינו כל כך קשה לפלוט בכח האש. ואינו מחוור דהא מזריקי נמי אמרינן לקמן דנורא שאיבא להו ומזריקי היינו ורידין שלא חתכן בשעת שחיטה. ויותר היה נראה כסברתו של רבי' יצחק ז"ל מהא דורידין שהקשינו והא דשרינן לקמן מזריקי בלא חתיכה ומליחה כלל כדברי הרב רבינו אברהם בר דוד ז"ל, שאני התם שהן מופשטין ופניהם על פני האש ויש כח באש להוציאן מידי דמן בענין זה, אבל חוטין מלאין שמובלעין בבשר הזרוע אין כח באש להפליט דמן אלא אם כן חתכן ועושה להן פתח להוציא ממנו הדם, והא נמי דאמרינן בהזרוע קלג, א לטויה מידב דאיב, ולא קאמר כיון דמחתך להו ומלח להו, כדאמרינן אי לקדירה כיון דמחתך ומלח להו, איכא למימר דתלמודא מפשט פשיטא ליה דבעי חתיכה אפילו לטויא מדר"י אמר שמואל דהכא, אלא משום דאינו צריך ליטול איצטריך לאשמועינן דנורא משאב שאיב ליה דם דרך חתך, ובקדרה הוא דאיצטריך לאשמועינן במאי מתכשר דאף על גב דמחתך ליה כי פליט בקדרה הוא דאפלט, הלכך איצטריך לאשמועינן תקנתא דהיינו מליחה, ואיידי דאיצטריך למימר דמלח ליה איצטריך נמי למימר דמחתך להו, דלא תימא כיון דמלח ליה תו לא צריך חתיכה, דהא מלח מוציא מידי דם בכל מקום הכא נמי במליחה לחודה סגי ליה, קא משמע לן דהכא חתיכה ומליחה בעיא כן נ"ל. אלא דאכתי ק"ל מרישא בכבשא דאמרינן דאי אנחיה אנחיריה, אי נמי בית השחיטה לתחת שפיר דמי, והאי רישא משום קרמא דמוקרא הוא, וקרמא גופיה משום איסור דמא, ואפילו הכי כי מנחיה לרישא ובית השחיטה לתחת דאיכא דוכתא למידב דמא שרי, ואף על גב דלא חתיך קרמא גופיה, אלמא חתיכה לא בעי בצלי. ומדוחק יש לומר דקרום שאני, שהוא רך ודוק ויש כח באש להפליטו בלא חתיכה כלל. אחר כך מצאתי שנשמרו בתוס' מזה אמרו דרישא בכבשא, היינו כשמניח להשיר את השער בלבד, ובשיעור מועט כזה אין לחוש, אבל לצלותו אסור בלא חתיכה, ואינו מחוור וגם הם מגמגמין בו, ומיהו משמע דלכולי עלמא מיהא למכליה באומצא אסור משום דם החוטין. ואם תאמר כיון דלא פריש הוה ליה דם האיברים דשרי לגמרי בשלא פירש, כדאיתא בכריתות כב, א וכדקיימא לן נמי לקמן חולין קיא, א גבי כבד מר חלטי ליה בחלא ומר חלטי ליה ברותחין, דלמא כי לא פריש שרי לגמרי, יש לומר דשאני הכא שהוא כנוס בתוך החוטין ולא אמרו בדם האיברים שהוא מותר אלא בדם שהוא נבלע בבשר האיברים, אבל דם הכנוס אסור, והילכך באומצא מיהא אסור עד שיטול החוטין כולם, אפילו לצלי נמי אסור, אלא אחר שיצילוה היטב כדי שיצא כל דם החוטין על האש. שאם לא כן אף על פי שהגיע למאכל בן דרוסאי או יותר, עדיין הדם נשאר בפנים ואסור. ושמא אף הבשר אסור, אף על פי שנוטל משם החוטין לאחר צלייה, לפי שהדם שבחוטין נבלע בבשר ועדיין לא יצא ממנו, בשלמא אם הוא מתבשל יפה מותר, משום דאמרינן כבולעו כך פולטו וכמו שאמרו בפסחים עה, ב גבי מוליאתא, אבל אם לא נתבשל היטב שמא הדם שפירש מן החוטין נבלע בבשר ועדיין לא נפלט. ויש לדקדק אם צריך לבדוק אם יצא כל הדם מן החוטין אף על פי שנצלה היטב, דכיון שהוחזק באיסור הוה ליה כבהמה בחייה, דאמרינן ט, א לעיל שהיא בחזקת איסור עד שיודע לך במה נשחטה, וכן נמי החוטין שהוחזקו באיסור, ויש לומר דכיון שנצלה הבשר עד שאפשר לצאת דם החוטין באותה כלי צליה באומד יפה תו לא צריך, אלא חזקה על הדם שיצא בשיעור הצלייה, שאם אין אתה אומר כן בשר במליחה היאך מותר בקדירה דילמא עדיין לא נפלט דמו. ופירש הוא לתוך הקדרה, אלא שנסמוך על שיעור מליחה שמוציא את הדם, הכא נמי חזקה על שיעור צלייה שמוציא דם החוטין כנ"ל. ולענין מליחת צלי שכתבנו בשם הגאונים ז"ל שאינו צריך כלל, כן כתב רבינו יצחק ז"ל, והביא ראיה דאמרינן במסכת שבת קכח, א בשר תפל רב הונא אמר מותר לטלטלו בשבת רב חסדא אמר אסור, ופריך והא ההוא בר אווזא דהוה בי רב חסדא והוה מטלטל לה משמשא לטולא, שאני בר אווזא דחזי לאומצא, ואמרינן נמי בריש מכילתין טו, ב השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, וההוא ודאי בלא מליחה מיירי, דהא אסור למלוח בשבת משום מעבד, כדאמרינן בשבת עה, ב האי מאן דמלח בשר מיחייב משום מעבד, ואף על גב דאוקימנא דלא אמרו אלא דקא בעי ליה לאורתא, כלומר שמלח היטב כדי ליבשה כמו שעושין לבשר מליח שמצניעין, מכל מקום במולח קצת פטור אבל אסור הוא כדאמרינן בשבת קח, ב גבי פוגלא ממלח לא ממלחנא טבולי מטבלנא. כל שכן בשר שהוא מתקנו במלח שהוא אסור בשבת, וכל שכן אם הוא בלא מליחה, דהשתא משוי ליה אוכלא ואסור. אלמא בשר חי מותר בלא מליחה, והוא הדין לצלי, דעיקר טעמא משום דדם האיברים מותר לגמרי בשלא פירש, ומה שיצא בחוץ שואפו שואבו ושורפו, ואינו חוזר ונבלע, והא דאמרינן לעיל חולין לג, א בפרק השוחט הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה, חותך כזית בשר מבית שחיטתה, ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, וממתין עד שתצא נפשה ואוכלו, וההוא לצלי מיירי, מדקאמר וממתין עד שתצא נפשה, דאי לקדרה מאי ממתין דקאמר, דהא ודאי בכדי שיעור שהיית מליחה תצא נפשה, אלמא לצלי נמי בעיא מליחה, יש לומר דכיון שחותכו קודם שתצא נפשה הדם מתקבץ שם ולפיכך צריך מליחה, אי נמי איכא למימר לקדרה מיירי, וממתין דקאמר, משום דפעמים שמפרכסת הרבה, ואתא לאשמועינן שאסור לאכול ממנה עד יציאת נפשה, אבל לצלי אפילו בכי האי גוונא לא בעיא מליחה, דלא גרעה מבשרא דאסמיק דלצלי לא בעיא מליחה כלל כדאמרן. והא דאמר בפרק קמא דביצה יא, א ושוין שמולחין עליו בשר לצלי, לאו משום שצריך מליחה, אלא קא משמע לן שמותר למלוח בשר על העור בי"ט מליחה מועטת כדרך שבני אדם רגילין למלוח בשר לצלי, ואין כאן משום מעבד העור בי"ט. והא דאמרינן במנחות בפרק הקומץ רבה מנחות כא, א יכול תבונהו תלמוד לומר תמלח, מאי תבונהו אמר רב אשי יכול יתן בו טע' כבונה כבינה תלמוד לומר תמלח, כיצד הוא עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו, ואמר אביי וכן לקדרה, ואיכא נוסחאות דגרסי אמר אביי וכן לצלי דאלמא לצלי נמי בעי מליחה, פי' רבינו יצחק בעל התוס' ז"ל דשבוש הוא, דלצלי א"צ מליחה כלל כמו שהוכחנו וגרס דוקא וכן לקדרה. אבל הראב"ד ז"ל כתב בסוף איסור משהו שלו דבגרסא ספרדית מצא וכן לצלי, והיא ישרה בעיניו, דלנוסחאי דגרסי וכן לקדרה, מאי וכן, דהא לא השוה לו מליחת בשר לקדרה, שהרי זו א"צ שהייה במלח ולקדרה בעיא שהייה, וזו א"צ הדחה ממלחו אלא צריך להעלותו עם מלחו ולקדרה בעי הדחה קודם בשולו, ועוד דלקדרה אשמועינן שמואל דאין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה. אבל לגרסא ספרדית דגריס וכן לצלי אתיא שפיר, דמהא דאביי שמעינן חומרא דמליחה אפילו לצלי ומיהו לא בעי שהייה ולא בעי הדחה אלא מולחו וצולהו מיד עם מלחו, שכן היה עושה בשעת הקטרת אימורין, והיינו דאמר רב אשי יכול יתן בו טעם כבונה כבינה, כלומר שישהא במליחת האימורין עד שיקבל הבשר טעם המלח ויהא מוטעם כבונה כבינה שנותנת טעם באדם, תלמוד לומר תמלח ומעלהו עם מלחו, ועלה אמר אביי וכן לצלי, והרב רמב"ן ז"ל כתב בריש מכילתין גבי השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא כדברי הראשונים ז"ל שהתירו צלי בלא מליחה כלל, ואפילו לגרסא הספרדית דגרסי התם במנחות וכן לצלי דלהקל קאמר, והכי קאמר מי שרוצה למלוח הצלי מותר אף על פי שאינו מדיחו וצולהו עם מלחו, וקמ"ל מאי מהו דתימא אם מולחו אסור עד שידיחנו מפני שהמלח בולע הדם והוא נאכל עם הצלי, קא משמע לן דהמלח על ידי האור מפלט פליט מבלע לא בלע, והילכך מותר לתת מלח על גבי צלי וצולהו בלא הדחה ובלא ניפוץ, ולנוסחת הספרים שלנו דגרסי וכן לקדרה, קא משמע לן שצריך למלוח משני צדדין אפילו נתן מלח הרבה מצד אחד אינו יוצא מידי דמו בכך. וקא משמע לן נמי שאין צריך לבונהו כבונה כבינה אלא במלח פחות מכאן כדרך שהוא מולח בקדשים. ור"ח ז"ל גריס וכן לצלי, וגם הוא כתב בפרק כל הבשר חולין קיג, א גבי שובר מפרקתה של בהמה מהא שמעינן דאסור למבלע דם באברים והאוכלו כאילו אוכל דם הוא חשוב, אבל דם המובלע באיברים מעצמו אינו כדם, דגרסי בזבחים כו, א שמע מינה דם המובלע באיברים דם הוא, ודחינן משום שמנונית ע"כ. ובפסחים עא, א אמרינן לענין שעירי הרגלים בשבת חי נאכלין צלי אין נאכלין. אלמא בלא מליחה נאכלים שאיברי חטאת אינן קריבין ואינן טעונין מליחה משום גבוה ולצורך הדיוט אסור למלוח כדאמרן לעיל, ואפילו הכי אין נאכלין בלא מלח. וכן כתב הרב אלברצלוני ז"ל וכי בעינן מליחה לקדירה אבל לצלי לא בעינן מליחה דנורא משאב שאיב. ומיהו הא דאמרינן דצלי בלא חתיכה ובלא מליחה סגי ליה. הני מילי בששחט את הורידין ושני סימנין, הא לאו הכי אסור עד שיחתכנו וימלחנו היטב, שהרי בעוף אסור בצלי בשלא שחט את הורידין, ולא התירו בהמה אלא הואיל ומנתחה אבר אבר, אלמא כל אימת דלא שחט את הורידין הדם כנוס ומובלע בחוטי הבשר ואסור, אי נמי חשבינן להו כדם שפירש משום שהתחיל לצאת ממקומו והוה ליה כדם שפירש שהוא בלאו, דומיא דשובר מפרקתה של בהמה דמבליע דם באיברים ואסור למיכל מיניה באומצא, דהא סלקא בתיקו לקמן בפרק כל הבשר, והוא הדין נמי לשני סימנין שצריכין ליחתך בשעת שחיטה שהדם חם, הא לאו הכי אפילו עוף נמי אסור בלא חתיכת אבר אבר לצלי ולקדרה חתיכת אבר אבר ומליחה, דאפילו רבנן דפליגי לעיל חולין כז, א עליה דר' יהודה בורידין בסימנין מיהא מודו שדם האיברים מן הסימנין יוצא, וכדאמרינן לקמן חולין קיג, א בשובר מפרקתה של בהמה, וכל שכן בשלא נשחטו שני סימנין שאין מקום לדם שיצא משם ואפילו בעוף נמי, שהרי שנינו השוחט אחד בעוף הא לכתחלה בעינן שנים, ועוד דהא אמרינן לעיל חולין כט, א חדא בחולין וחדא במוקדשין, וצריכא, דאי אשמועינן קדשים התם הוא דבעיא רובא משום דלדם הוא צריך אבל בחולין דלאו לדם הוא צריך, אפילו פלגא נמי סגי ליה, אלמא אפילו בחצי הסימן אין כל דם הסימנין יוצא, כל שכן שאין דם האיברים יוצא בסימן אחד, והילכך צריך לבדוק בורידין ובשני סימנין ואפילו בעוף, ואם לא נשחטו שניהם או רובן והורידין צריכין חתיכה כמו שאמרו בורידין, וכן כתב הרב רבינו משולם ז"ל באיסור משהו שלו. והראב"ד ז"ל כתב וז"ל לצלי מיהא מתכשרי כולהו בחתיכת הורידין ובשחיטת רוב שני סימנין בשעת שחיטה, והוא דממצה ליה שפיר כדכתב מרנא ע"כ. ומיהו קשיא דהא ודאי לר' יהודה בששחט ושט או קנה ושני ורידין סגיא ליה ולא בעיא חתיכת אברים כלל, וכדתנן לעיל חולין כז, א ר' יהודה אומר עד שישחוט הורידין, ואדרבנן דאמרי השוחט אחד בעוף קאי, אלמא בסימן אחד ובשני ורידין סגיא ולא בעיא חתיכה כלל, ורבנן נמי אפילו בסימן אחד בעוף משמע דסגי להו ולא בעיא חתיכת אבר, כדתנן שם השוחט אחד בעוף שחיטתן כשירה, ובלא חתיכה ודאי קאמר, מדקתני עלה רבי יהודה אומר עד שישחט את הורידין, כלומר אינו ניתר בלא חתיכה עד שישחוט את הורידין, דלהכשירו בחתיכה אפילו ר' יהודה מודה דורידין אינן בתורת שחיטה וכדאסיקנא בגמרא, אלא שאתה יכול לומר בזו אפילו דלרבנן בשלא שחט שני סימנין ונתקרר הדם יפה אינו ניתר אלא בחתיכת אברים, אלא שאינן מצריכין חתיכת ורידין ושני סימנין בשעת שחיטה ממש אלא סמוך לשחיטה שעדיין הדם חם מעט קצת ונפלט וכדאמרינן ליה לר"י לעיל חולין כח, ב וכי מאחר שלא הוצרכו הורידין אלא לדם מה לי בשעת שחיטה מה לי שלא בשעת שחיטה, כלומר אלא סמוך לשחיטה קצת, דאכתי חאים דם נפיק, ואמר להו ר"י בשעת שחיטה חאים דם שפיר ונפיק לאחר שחיטה קריר דם ולא נפיק שפיר, אלא ר"י בסימן אחד ובשני ורידין סגיא, וכדתניא ר"י אמר בעוף עד שישחוט ושט ושני ורידין, ופירשו בגמרא כח, א דלא אמר ושט אלא משום דורידין סמוכין לושט, וה"ה לקנה לבד ושני ורידין. ולקדרה מיהא שמעינן מההיא דאמרו במנחות בפרק הקומץ מנחות כא, א ליתן בו מלח משני צדדין וכן תרנגולת או טלה צריך למלוח בפנים ובחוץ כדאמרינן התם הא כיצד הוא עושה מביא האבר ונותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו, ואמר אביי וכן לקדרה, ולגרסא ספרדית ור"ת ז"ל דגריס התם וכן לצלי, שמעינן נמי מהתם דמלח שנותנין על גבי צלי א"צ ניפוץ, אלא צולהו ומלחו והוא ומלחו שרי. וה"ר משולם כתב באיסור משהו דמליחת בשר לצלי בעי ניפוץ המלח קודם צלייה. ותפס עליו הראב"ד ז"ל, וז"ל אמור מעתה שצריך הדחה שאין ניפוץ בלא הדחה, ואם כן אין כאן מליחה, והלא כל העולם נוהגין כן ששופדין הבשר בשפוד לצלותו, ולאח"כ נותנין עליו את המלח לומר כי עם המלח והאש הדם יוצא יפה יפה והמלח אינו בולע מן הדם כלום, כי האש שואבת אותו ואם בולעו מיד פולטו, וכה"ג פוק חזי מה עמא דבר ע"כ. ושיעור מליחה כשיעור צלייה כ"כ בהלכות גדולות. ובשעת מליחה כתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו דאותן חתיכות שיש בהם חוטי הדם צריך להניח בשעת מליחתן חתיכן חיתוכן למטה, כדי שיזוב הדם דרך החתך, ואף על גב דלצלי לא בעי חתיכה כלל כדאמרן לעיל, וכדמשמע מבשרא דאסמיק ומביעי ומזרקי כמ"ש למעלה, מיהו לגבי מליחה כיון שצריך לחתכם כדאמרינן חתכינהו ומלחינהו, דאלמא אין גדול כח המלח ככח האש להוציא הדם כי אם ע"י חתיכה, נראה שג"כ צריך להניח החתך למטה דכל היכא דבעי חתיכה בעינן חתוכא לתתא כי היכי דלידוב דמא בין לצלי כגון כבדא בין לקדרה בחוטי יד ובדלועא וכדותייהו. וכתב עוד לענין חתיכתן והרוצה לצאת ידי חתיכת החוטין יחתוך כל אבר ואבר לשנים, וישבר את העצם לשני חלקים, ולא יסמוך על חתיכת הבשר שעל גבי העצם, כי פעמים שהחוטין אצל העצם ויחתוך הבשר והחוטין עדיין קיימין גם לא יסמוך בפירוק האיברים זה מזה שמתפשטין לתוך האיברים ומתרככין עד עם לוחות הבשר ושם הדם רבה, ומשם צריך לחתכם כי הפתח נפתח ורחב ליציאת הדם משם, ובשעת מליחה יתן החתוך למטה בירידה, וכן הדם יצא יפה. ומיהו אחר מליחה נראה שאין צריך לחלוט את הבשר במים חמין כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' מאכלות אסורות ה"י, ודבר זה הוא מן התימה דהא דאמרינן לקמן בפרק כל הבשר חולין קיא, א גבי כבד מר חלטי ליה ברותחין בשלא נחתך ונמלח קאמר, אבל בשר שנמלח שוב אין צריך חליטה כלל, וכן נראית דעת הרב ראב"ד ז"ל, וכן שדרו ממתיבא דלא בעינן רותחין, דכי בעיא רותחי לחליטה הני מילי דשרי ליה בלא מליחה דחליט ליה עמודא דרותחין, וכיון דלאו כל אינש יכול למיקם על שיעורא דחליטה, תקינו הדחה ומליחה והדחה.

3 א"ר יהודה ריש מעיא באמתא בעי גרידה גרירה. וזהו חלבש על הדקין, פירש רש"י ז"ל כשהדקין יוצאין מן הקיבה צריך לגרר חלב שעליהן עד אורך אמה, וזהו חלב שעל הדקין שנחלקו בו רבי ישמעאל ור' עקיבא באלו טריפות מט, ב ור"ח ז"ל כן פי', ומשם אחרים כתב שהיה שהוא המעיא הנמשך מן הכרכשתא ולמטה. ולא מיחוור דכרכשא לא מיקרי מעיא אלא הדקין. וכדאמר לקמן חולין קיג, א תרגמא אהדרא דכנתא וכרכשא. ולעולם קוראין חלחולת או כרכשא, והפירוש הראשון עיקר.

4 ואי לא צריך לחטוטי בתרוייהו. ואף על גב דהני חוטי מיבלעו בגו כפלי, לא דמי לחלב הכסלים דרשינן, משום שהבשר חופה אותו, דהכא איכא למימר כדאמרן גבי חיוורא דתותי מותני דבהמה בחייה אפרוקי מפרקא.

5 אמר אביי ואיתימא רב יהודה חמשה חוטי הוה תלתא משום תרבא ותרי משום דמא וכו' דידא ודלועא משום דמא למאי נפקא מינה הנך משום דמא אי חתיך ומלך שפיר דמי. כלומר לקדרה, וכמו שכתבנו לעמלה, והוא הדין לחוטין שבגף העוף, דגף העוף כיד הבהמה, והילכך צריך לחתוך עצם האגפים ולמלחם, וכן עצם הלחיים בעוף וחוטין שבכתף בכלל ידא הם, וצריך לחתכם או ליטלם, כן כתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו, וכן כתב בעל התרומות ז"ל וכן החוטין שתחת הלשון בכלל דלועא הן וצריך לחתכן או ליטלן, ותמיהא לן מדקאמרי סתמא תרתי משום דמא, ונפקא מינה דאי חתיך ומלח להו שפיר דמי, משמע דבכל ענין מיירי בין בשחתך את הורידין בשעת שחיטה בין שלא חתך את הורידין, דאפילו כי חתך את הורידין שני אלה שביד ושבכתף אינן אדוקין בורידין ואינן משתרשין מהם ואינן מנקזין את דמן דרך הורידין, והילכך צריך לחתוך הן עצמן ולמלחן היטב, וכל שאר החוטין אף על פי שלא חתך את הורידין אינן צריכין חתך, וזה אינו נראה דשאר החוטין ודאי נגררין דרך הורידין ולא דרך הסימנין שאינן אדוקין בהן כלל. ותדע שהרי כשלא שחט את הורידין אסור עד שישחוט את האיברים, אלמא כל חוטי האיברים תלוין ונשרשין בורידין ונגרין דרך הורידין, ואם כן בשלא שחט את הורידין במה הן יוצאין מידי דמן עד שיחתכם וימלחם יפה יפה, ונראה ודאי דכששחט את הורידין מיירי, ואפילו הכי דידא ודלועא צריכין חתיכה ומליחה, לפי שאינן נגרין דרך הורידין כלל ואינן אדוקין בו כמו שאמרנו, אבל כל שאר החוטין שהן נגרין ונשפכין דרך הורידין אינן צריכין חתיכה כלל, ואפילו לקדרה, אלא במליחה לבד סגי להו כשאר הבשר, שהרי דמן מתמצה היטב דרך חתך הורידין, ומה שנמצא בהם דם לאחר מכאן, שמא שומן בעלמא הוא, או שמא לא הניחו למצות יפה יפה בשעת שחיטה, וזהו שפרט אלו לבד, וסתם דבריו ולא חלק בשני אלה בין שחט את הורידין בין לא שחט את הורידין, אבל שאר חוטי הגוף לא הוצרך להשמיענו כלל, משום דכיון דקיימא לן כרבי יהודה בשחיטת הורידין, ואמר רב חסדא עלה לא לכל אמר רבי יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת, אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך תו לית ליה לאביי לאשמועינן בשלא שחט את הורידין, ששאר חוטי צריכין חתיכה, ואם שחט את הורידין שאינה צריכין חתיכה בשעת בישול דכבר שמעינן לה מדר' יהודה ומדפריש וכדפריש עלה רב חסדא אבל בששחט את הורידין הוא דצריך לאשמועינן דלא לכל מהניא שחיטת ורידין אלא לחוטי הגוף שאדוקין בהם אבל דידא ודלועא שאינן אדוקין בהן לא מהניא חתיכת ורידין אלא חתיכת עצמן ומליחתן כנ"ל. אבל ראיתי לראב"ד ז"ל שהאריך בזה הרבה באיסור משהו וזה לשונו: וכיון דאדיקי כולהו למה לי למחשב דידא ודלועא משום דם איבעי למחשב כולהו דוכתי, ואף על גב דאדיקי בהדדי ליחשוב נמי כולהו דירך העוף דלא הוו בכל הנך כלל, ואם משום דבעו לאפרושי מינייהו בינייהו הנך דאסירי משום תרבא ושאר חוטי דגופה כולהו אסירי משום דמא, ומשום הכי פרט בהני משום דמא הנך דזוגי לא הוו צריכי למשרי, ועוד דהנהו לא חוטי היו אלא גידים הוו, ושמא מפני שהן סמוכין לורידין קא משמע לן דאפילו הנך דסמיכן לא מתכשרן בחתיכת הורידין לקדרה אלא אם כן חתך להו ומלח להו, וכל שכן שאר חוטי הגוף, אבל לצלי מיהא מתכשרי כולהו בחתיכת הורידין ובשחיטת רוב שני הסימנין בשעת שחיטה והא דממצה ליה שפיר ע"כ. ותמיהא לי דגם דאם כן כיון דעיקר חדושי הוא לאשמועינן דאף על גב דשחט את הורידין כולהו גידין צריכין חתיכה, אי לקדרה בעינן ליה, הוה ליה לפרושי ולמימר תרתי משום דמא, ואף על גב דשחט את הורידין אי חתיך להו ומלח להו שפיר דמי ואי לא לא. ועוד דמני להו חמשה חוטי נינהו, ואמר תרתי משום דמא, משמע דליכא דאית לה האי דינא אלא הני תרתי, ולדברי רבותינו רבינו ז"ל כולהו נמי משום דמא נינהו, והיכי נחית למנינא חמשה נינהו תרי משום כך ותלתא משום כך, אי מנינא לאו דוקא, ואף על גב דאמרינן בסוטה פרק היה מביא סוטה טז, א אמר ר' יוחנן משום רבי ישמעאל בשלשה מקומות הלכה עוקבת את המקר', ואסיקנא התם דאיכא נמי עפר סוטה ותנא ושייר, ודכוותייהו טובא בגמרא, לא דמי למניינא דהכא, דהכא ודאי משמע דדוקא קתני, מדקאמר חמשה חוטי ומחלק תרי משום דם ותלת משום חלב, ואף על גב דקתני דכותה בנדה פרק דם הנדה נדה נה, ב דתניא תשעה משקין הן בזב זיעה ליחה סרוחה והרעי טהורין מכלום דמעת עינו דם מגפתו וחלב שבאשה מטמאין טומאת משקין ברביעית, אבל רוקו ומימי רגליו מטמאין טומאה חמורה, ואסיקנא התם דאיכא נמי מימי האף ורוקו וניעו, אף על גב דאיכא מנינא ומחלקן כי הכא לא דמו, דהתם הא אמר רבי יוחנן טעמא דכולהו איתנהו בכלל הנך דקאמרי דתניא רוקו וכל דאתו מרבויה, ואפילו למאן דמקשינן מינה לרבי יוחנן התם וקסבר התנא דתנא ושייר מימי האף, משום דלא פסיקא לית ליה כדאיתא התם, אפילו הכי לא דמי דהא אמר נמי טעמא משום דלא מני הנך דפסיקא ליה דהוו מעין לעולם כרוקו, ועוד דמסתמא כל היכא דקתני מנינא דוקא קתני, אלא אם כן מפרש לה תלמודא כי התם, וכדאמרינן בקדושין פרק קמא טז, ב גמרא יתירה עליו אמה העבריה ר"ש אומר ארבעה מעניקין להן שלשה באיש ושלשה באשה וכו', וכי תימא הכא נמי תנא ושייר, והא ארבעה קתני, אלמא כל היכא דקתני מנינא מסתמא דוקא קתני, ואם כן הכא היכי אמרינן דלאו דוקא, ועוד שהראב"ד ז"ל הלך בזה לשטתו שהוא ז"ל כתב דאין תקנה לעוף ולבהמה לקדרה אלא בחתיכה אבר אבר בששחט את הורידין, ואף על גב דלצלי סגי חתיכת ורידין אין כח המלח גדול ככח האש. אבל לפי מה שכתבו רבוותא ז"ל דשחיטת ורידין מהני אפילו לקדרה ולאו דוקא נקט רב חסדא וצולהו, דהוא הדין לבישול דסגי בהכי, אלא לפי שדרכן של בני אדם לצלותו כאחת נקט ליה, אין לך לומר כלשון תירוצו של הראב"ד ז"ל שהרי אף לקדרה סגי בחתיכת ורידין לבד ואין לך לומר אלא כלשון הראשון שכתבתי, והרב בעל העיטור ז"ל שכתב דמנינא למעוטי שאר החוטין דלא אסירי כלל דשומנא בעלמא הוא כדאמרינן בטחול, לא מסתברא כלל, דאם כן נתוח אבר אבר למה בשלא שחט את הורידין דאי משום דם האיברים הוא לא פי' משרא שרי, ואי משום ורידין עצמן אבר אבר למה, בנטילת ורידין לבד סגי או בנתוח הצואר, אלא ודאי משום דם החוטין קאמר שהוא אסור.

6 ביצי ביעי חשלתא רב אמי ורבי אסי חד אסר וחד שרי מדלא קא בריין הני אבר מן החי נינהו. לא אבר מן החי ממש קאמר, דהא אכתי אגידי בה בבהמה ולא גרעי מאבר ובשר המדולדלין דלית בהו אלא מצות פירוש בלבד, כדאמרינן לעיל בפרק המקשה חולין עד, א אלא הכי קא אמר הני איכא למגזר עלייהו משום אבר מן החי, ומצות פירוש איכא כאבר ובשר המדולדלין בבהמה, ואף על גב דרב ורב אסי הלכה כרב דרביה הוי, קיימא לן הכא כרב אסי, מדאמר ליה ר' יוחנן לר"ש בר אבא הני ביעי חשילתא שריין ואת לא תיכול משום שנאמר אל תטוש תורת אמך, ור"ש בר אבא דעתו לחזור היה.

7 אמר מר בר רב אשי הני ביעי דגדיא עד תלתין יומין שרו בלא קליפה מכאן ואילך אי אזרען אסורין ואי לא אזרען שריין מנא ידעינן אית בהו שורייקי סומקי אסירן לית בהו שורייקי סומקי שריין. כלומר כל זמן שיש בהן חוטין אדומין מן הידוע שהזריעו ואסורין בלא קליפה ומשום דם, וכדאמר לעיל דביעי ודמזריקי משום דמא, ונראה דדוקא לבתר תלתין יומין היא דאסירן בלא קליפה כי אית בהו שורייקי סומקי אבל בגו תלתין אף על גב דאית בהו שורייקי סומקי שריין דלאו דם הוא אלא תולדות החוטים וליחתן שהיא אדומה, דאי לא תימא הכי ליכא הפרש בין קודם שלשים לאחר שלשים, דאי איכא שורייקי סומקי כאן וכאן אסורין בלא קליפה ואי ליכא שורייקי כאן וכאן אין צריכין קליפה, אלא ודאי נראה כמו שאמרנו, וכן נראה לי. והילכתא מישב שייבא ליה וכו' וכן ביעי וכן מזריקי, ואם תאמר ואפילו למאן דאמר מצמת צמתא ליה אמאי אסור, והא דם האיברים הוא ודם האיברים דלא פריש שרי, כדאמרינן לקמן חולין קיא, א בכבדא דחלטי ליה בחלב ובשרא דלא אסמיק דאמר בכיצד צולין פסחים עד, ב הוא וחלייה שרי וכדמשמע מכל הני דאמרינן לעיל, יש לומר שאני הכא דדם כנוס בתוך החוטין הוא וכמו שהוא בעין דמי וכדכתבינן נמי לעיל.

8 מזריקי. פירש ר"ח ז"ל מקום בית השחיטה, ובהכשר הבשר לבעל העטור זצ"ל ורידין, וכתב ודוקא שלא נקבן בשעת שחיטה, אבל נקבן הרי הכן כבשר, וקשיא ליה כיון דקיימא לן כר' יהודה דאמר בשעת שחיטה דהיינו חם ונפקי ושלא בשעת שחיטה קריר ולא נפיק כדאיתא בריש השוחט חולין כח, ב הכא מאי מהניא להו חתיכתן, ותירץ ודהני מילי נקב אבל חתוך מהני, ולא מסתברא כלל דמאי שנא נקב מאי שנא חתך, דהא עיקר טעמא ליתיה בנקב או בחתך, אלא כדי שימצא הדם מקום פתוח לזוב דרך שם בשעה שיתחמם ויזוב על ידי כח האש, וכיון שכן מה לי נקב מה לי חתך, דהא גבי רישא אמרינן אי דץ ביה מידי דמעבדר ליה שרי ואף על גב דלית ביה אלא נקב בעלמא, אלא דעיקר קושיתו אינה דהא דאמרינן התם שלא בשעת שחיטה קריר דם החוטין ודם הורידין ודלא נפיק מההיא שעתא מנפשיה דרך נקיבת הורידין, והוא הדין אילו חתך את הורידין כולן לשנים לא נפיק דם כיון דקריר אלא עומד במקומו ונקרש, וכיון דנקרש במקומו אפילו חותך את הורידין לא נפקא בהו דם החוטין ואפילו על ידי צלייה אלא מתבשל בתוכן ואסור, דדם שפירש וחזר למקומו הוא, אי נמי דדם כנוס אסור ואף על גב דלא פריש, אבל הכא דמהני חתיכתן היינו דורידין בעצמן שעל ידי חתוכן דמן יוצא דרך שם והוא הדין לכל שער שאר החוטין אם חתך כל אחד ואחד דמהני להו ונפיק דמייהו דרך חתוכייהו כדאמר רב חסדא, אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. אלא אי קשיא לי הא קשיא לי מדקאמר הכא חתכינהו ומלחינהו אפיו לקדרה שפיר דמי, אלמא בורידין עצמן שלא נחתכו כלל איירינן, ובכי הא הוא דאמר רב אחא דאפילו היכא דאותבינהו אגומרי נורא מישב שייבא ליה ושרי, ואפילו רבינא לא אסר אלא היכא דאותבינהו אגומרי, אבל כי תליא בשפודא משרא שרי ליה ואמאי, והא קיימא לן כרבי יהודה דאמר אפילו לצלי אסירי אלא אם כן חתכן תחלה וכדאמר שם רב חסדא לא לכל אמר רבי יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת, וקיימא לכן נמי כרב חסדא וכדאסיקנא התם בריש השוחט, ושמא נאמר דשאני התם כשהחוטין בתוך הבשר אין רוב דם שבתוכן יכול לזוב ולצאת מהן שדפני הבשר מעכבין אלא אם כן חתכן כדי שיצא ויזוב הדם דרך החתך, אבל בורידין או חוטין גופן שפניה ע"פ האש כח האש שולט בהן היטב ושואב הדם יפה יפה כנ"ל וכמש"ל.

9 רישא בכבשא תלייה בבית השחיטה לתחת מידב דאב דמא אצדדין מקוי קוי דמא ואסירי אנחירי אי דץ ביה מידי דמיעבדר ליה שרי ואי לא אסירי. ופסק רבינו אלפסי ז"ל דכהא לישנא קמא דאפילו אותביה אנחירי בעיא מידי דמעבדר ליה, ואי לא איסיר, דכל תרי לישנא בדאורייתא הלך אחר המחמיר, והלכך בין אנחירי בין אצדדין בעינן מידי דמעבר ליה כי היכי דלידוב דמא מהתם. ואם תאמר והלא מחותך היא הוא הראש מן הצואר וכדאמרינן תלייה ובית השחיטה לתחת מידב דאיב דמא, אם כן למה הוא צריך לחתך ולנקב אחר אטו מזריקי למאן דאמר מצמת צמתא ליה, אי מחתך חתיך להו ושדי ליה אצדדין בנורא מי לא שרי, ונראה לי דשאני רישא דכיון דקאי אצדדין וליכא חתך ונקב סמוך למוח במקום שהוא שוכב עליו על האש אין הדם יוצא לחוץ אלא מתמצה ויורד לגומא של מוח, אבל במזריקי שאין שם גומא שיתמצה בתוכה זב ושותת דרך הראשים שנחתכו, ובה"ג כ' מאן דמטוי רישא מנח בית השחיטה תתאי, והיכא דאתשני והפכיה מוקרה הוא דאסור, אבל כוליה רישא משרא שרי באכילה, משמע דליכא אסורא כי אם משום קרום המוח שהוא מלא דם, וכדאמרינן ה' קרמי הוו תרי משום דמא דביעי ודמוקרי משום דמא והדם מתבשל בתוך המוח שאינו יכול לצאת, מפני שהוא מלא עצמות, והעצמות סותמין בפני הדם, אבל שאר הבשר שבראש אינו נאסר, שהרי אין הדם יוצא מעצם המוח ולחוץ ואם יוצא ממנו קצתו אין בכך כלום דכבולעו כך פולטו. ומיהו ודאי משמע דדוקא לצלי וכדאמרן, אבל בקדרה אסור דא"א דלא נפיק קצת דם ממנו ומתמצה לתוך הקדרה ולא ידעינן כמה נפיק מיניה, והילכך אסור ואפילו מלחיה נמי כמה דלא חתיך ליה לקרמא אסור, והרב בעל העיטור ז"ל שכתב דמסתברא דהכא בלא מליחה קאמר, לא מסתברא כלל דמלח שעל הראש, היאך הוא מוציא דם שבתוך המוח, שאפילו כח האש אינו מפליטו בלא חתך, ויהיה גדול כח המלח מכח האש, ואפילו בחתיכת בשר בלא עצמות לא מהני מליחת צד זה לצד זה, וכדאיתא במנחות פרק הקומץ מנחות כא, א ומייתינן לה לעיל, והיאך תהני ליה לראש מליחת הפנים החיצונית להוציא מידי דם שבתוך המוח ובקרומות המוקפין עצמות, אלא ודאי אפילו במליחה מיירי ולקדרה אסור ואוסר עד שיחתוך וימלח יפה יפה. ולפי דברי הרב בעל ההלכות זצ"ל צריך לדקדק בעוף שצלאו כולו כאחד ולא שחט את הורידין דאסור לר' יהודה אם לא נאסר את העוף כי אם החוטין, ואם מחטט אחר החוטין אפילו לאחר שנצלה די בכך ומותר, כענין רישא בכבשא, כי הדם הנשאר בחוטין הרי הוא זורק את החוטין ומחטטן, ומה שפלטו ובלע הבשר הא אמרינן כבולעו כך פולטו, וכענין שאמרו במוליאתא, או נאמר דאפילו כל העוף אסור דמכל מקום כיון שהחוטין אסורין ועדיין מלאים דם כשמסיר אותו מן האש הוה ליה חם בתוך חם ולכולי עלמא אסור, דבולע זה מזה ואין בו כח להפליט לחוץ, ואינו דומה למוליאתא פסחים עד, ב דאפשר לומר דמוליאתא שאמרו דוקא בנתבשל בשר המלוחים המילואים יפה באומד שלא נשאר בו דם לפלוט ולאסור בשר החיצון הא לאו הכי מיסר אסירי דחם לתוך חם הוא, אבל כאן דלעולם החוטין אסורין ואוסרין בשעת סלוקן מעל האש, ואינו דומה לרישא בכבשא שכתב בהלכות דאינו נאסר אלא המוח לבד, ואף על גב דהוי חם לתוך חם נמי בשעת סלוקו מן האש, דשאני התם דעצמות מבדילין בין מוח לבשר, דנהי דעל ידי האש פולט קצת מפני שיש נקבים דקים בעצם המוח, אבל אינו יכול לפלוט כלום אחר שנסתלק מן האש, שהעצם מבדילו, אבל החוטין בשר בעלמא הוא ואינן מבדילין ולא מונעין מלבלוע זה מזה, ואף על פי שאמרו דקרום מבדיל ומונע וכדאמרינן לקמן חולין צז, א כוליא בחלבה הויא, כלומר והקרום הבדיל בפני החלב ולא הניח הכוליא לבלוע ממנו, קרום שאני שאינו רך וחלול, אבל בשר חלול ורך ואינו מונע ומבדיל, ועוד החוטין בשר בעלמא הן, ומכל מקום נראה שאין אסור בו מן הדין אלא החוטין לבד שהחוט מבדיל הוא, ואפילו תמצא לומר שאינו מבדיל, מכל מקום דם אינו מפעפע וכדאמר לקמן חולין קיא, א דם משריק שריק, ולא עדיף משמנו של גיד דאמר שמואל לקמן חולין צז, ב אבל בצלי קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, כלומר ומניח סמוך לגיד כדי קליפה או כדי נטילת מקום, והכי נמי לא שנא, אלא שאפשר שיש חוטין רבים בתוך הבשר שאינן ניכרין ולא נודע מקומם לחטט אחריהם ומשום כך יש לאסור הכל כנ"ל. וכ' הרב בעה"ת זצ"ל ויש מקומות כשרוצין להסיר הנוצה שנותנין אותם על הרמץ, ושפיר דמי, דליכא עצמות שיעכבו הדם לצאת כמו בראש הבהמה, וראש התרנגול אינו משים על הרמץ אלא חותכו ומולחו, ואפילו נותנו על הרמץ אינו אסור רק הראש, וכתוב בהכשר הבשר ואנן דלא מותבינן רישא בכבשא ומחרכינן ליה בעי לאזדהורי לאותובי בית השחיטה תתאי, כי היכי דלידוב דמא. וכן תרנגולת מחרכין אותה ובית השחיטה למטה, ואף על פי שהלב והכבד מבפנים אין לחוש שאין מניחין אותן כל כך להתחמם, נראה לדעת הרב בעל העטור ז"ל שאם מניחין אותן על האש עד שיוכל הלב להתחמם מבפנים ולזוב שהוא אסור, שלא כדברי בעל התרומות זצ"ל שאמר דכיון דליכא עצמות שיעכבו הדם מלצאת שפיר דמי, ולכאורה הוה מסתברא כדברי הרב בעל העיטור ז"ל דאי לקדרה בעי ליה אסור דדם שפירש ממקומו על ידי האש ונבלע במקום אחר אינו יוצא ממקום שנבלע בכח המלח אלא בכח האש, דכל שבליעתו על ידי האש פליטתו על ידי האש כדאמרינן שם עד, א כבולעו כך פולטו מכלי ראשון בראשון מכלי שני בשני על ידי האש ממש כגון השפודין על ידי האש ממש בליבון ומן הצונן דיין ע"י הצונן בהעראה דעל ידי מלח כדם על ידי מלח והילכך אי לקדרה לא מתכשר, דהא מלח לא מכשר ליה מידי דמו, אבל לצלי הניחו על האש הרבה אין בכך כלום, שהרי הדם שפלט ממקום זה ונבלע בזה על ידי האש, כמו כן יצא משם על ידי האש, אלא שאם הוציא בני מעיו תחילה שהדם מתמצה מבני המעים בתוך הגוף אז נראה שהוא אסור, לפי שהוא בעין על דפני העוף ודם שהוא בעין אינו נבלע ונפלט אלא מתבשל ונקרש על גביו והילכך אסור, אבל כל זמן שלא הוציא בני מעיו אין דם מתמצה לגופו ושרי לצלי, אבל לקדרה מסתברא דלא, אלא אם כן נזהר יפה שלא יניחנו כל כך שיוכל דם הלב והכבד לפלוט וליבלע בתוך העוף, וכן הללו שמשימים רגלי הבהמה על האש להסיר שערה ולהסיר הטלפים התיר בספר התרומות מן הטעם שכתבנו דאפילו בראש ליכא איסורא אלא משום קרום של מוח, אבל דם שבשאר המקומות מישאב שאיבי דמא, וכן ברגלי הבהמה גומרי מישאב שאיבי דמא. ויש מחמירין ומולחין ברגלים ושוהין כדי מליחה ומדיחין אותן לפני נתינתן על האור להסיר השער והטלפים ואחר כך חוזרין ומולחין אותן כהוגן, משום שמליחה ראשונה היתה כנגד הטלפים ועל השער ולא נכנס בבשר רק מיעוט ואינו צריך לתת כלום ולעשות כתחילה, ואיני מבין מה יצאנו ידי חובה אף בחומרא זו, וכי מלח שעל הטלפים מפליט דם שתחת הטלפים, ואפילו חתך הרגלים ומניחן על גבי האור וחותכן לתחת אכתי לא ניחא, דדם שפירש ממקום למקום על ידי האש היאך יצא על ידי המלח כמו שכתבנו, ושמא יוצא אף הוא על ידי המלח שמנהגן של ישראל תורה היא, והילכך כשמניח חתוכן למטה שפיר דמי, ואילו היו מסירין הטלפים בכלי תחילה ואחר כך מולח ומשהה שיעור מליחה ואחר כך חותך חורך ומשיר השער אז נראה יותר נכון ולצאת ידי כל ספק, מיהו אלו שמחריכין התרנגולת על האור שמעתי משום רבינו הרב ז"ל שצריך להדיח תחילה יפה יפה בית השחיטה כדי שלא ישאר שם הדם והוא עומד על גבו בעין ומתבשל שם ואוסר, ובתשובת הגאונים ז"ל אלו שמולגין גדאים וטלאים בעורותיהן ברותחין בכלי ראשון אסור, משום דכלי ראשון מבשל ויש בו איסור חלב ודם, והא דאמרינן לקמן בפרק הזרוע והלחיים חולין קלד, ב מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזורע לא תיקשי לן דדילמא בשניקר חלב וגידין ומלח משום דם אי נמי בכלי שני שאינו מבשל. ומיהו איכא מאן דאמר דאפילו בכלי שני צריך שיתן הרותחין תחילה בכלי שני ואחר כך נותן לתוכו העוף, אבל להשליך הקילוח ראשון על העוף אסור דקלוח מכלי ראשון כלי ראשון הוא. הרב בעל העיטור ז"ל כתב דליתא מדתנן בשבת מב, א האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי, שמע מינה דאינו אסור אלא לתוך הקדרה, דאם איתא נפלוג בקערה גופא בין שנתן המים תחילה ובין שנתן התבלין לתוך הקערה תחילה, אלא לאו שמע מינה משיצא קלוח מכלי ראשון כלי שני הוא, ור"ת ז"ל אית ליה כסברא הראשונה והביא ראיה מן הירושלמי בפרק כירה ה"ה ובפ"ק דמעשרות ה"ד מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהם מלמעלה וכו' וכדאיתא התם, ובסוף עבודה זרה עו, א הארכתי לכתוב ראיותיו, ומה שהקשו עליו ש"נ ש"ל דפרק ובפרק כירה מבואר בארוכה.

10 גופא אמר רב יהודה אמר שמואל שני גידין הן פנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו. כלומר שזהו גיד שאסרה תורה, אבל חיצון לא אסרה תורה כדאמר לעיל חולין צא, א הירך דפשיטא בכוליה ירך לאפוקי חיצון דלא.

11 והתניא פנימי הסמוך לבשר איקלודי מיקליד בהו. ולא למימרא דמה שמקליד בבשר שהוא אסור אסור מדאורייתא, דהא אמר שמואל לקמן חולין צו, א לא אסרה תורה אלא שעל הכף, אלא הכא משום דקא קרי ליה שמואל לגיד האסור פנימי הסמוך לעצם קא מקש' ליה לומר דאין זה הפנימי שנאסר מה שעל הכף ממנו אלא הסמוך לבשר, דההוא הוא דקרי ליה תנא דברייתא פנימי, דאלמא הסמוך לבשר הוא שאסרה תורה מה שיש ממנו על הכף, ואהדר ליה דמשום דאקליד בהו קרי ליה לפנימי הסמוך לעצם פנימי סמוך לבשר.

12 והילכתא להלקות בכזית להעבירו בכשעורה. ומדקאמר הילכתא, משמע דמר זוטרא לאו לפרושי מילתא דרבי יוחנן הוא דאתא, אלא לאפלוגי עליה דרבי יוחנן דבעי כזית במקום אחד, ומר זוטרא מחייב אפילו בכזית בשנים או בשלשה מקומות. ומשום הכי פסיק תלמודא כרבי יוחנן דבעינן כזית במקום אחד, דמסתמא כזית דקאמר במקום אחד היא הוא דבעינן, וכן משמע מדברי רבינו חננאל ז"ל דלא מיייתי דברי מר זוטרא כלל, ומדברי רבינו אלפסי ז"ל שהביא דברי מר זוטרא ומאי דפסק תלמודא והלכתא להלקותו בכזית, לא נתברר דעתו בזה.

13 מתני': שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר. כלו' ואף על פי שיחזור וימכרנה לישראל, לא אתו למיכל גיד הנשה שבתוכה שהרי מקומו ניכר, ואמרינן בגמרא דדוקא שלימה אבל חתוכה לא, משום דאי אתי ישראל למזבן מינה אתי למיכל גיד הנשה דאין מקומו ניכר וחושב שכבר ניטל גידה, וקשיא לי כיון דעיקר חשש אינו אלא בשביל ישראל שמא יחזור הנכרי וימכרנה לישראל ויבא ישראל בו לידי תקלת אכילת גיד הנשה, למה שנה הענין בנכרי, לימא שולח אדם ירך לחבירו וגיד הנשה בתוכו מפני שמקומו ניכר, הא חתוכה לא שאין מקומו ניכר ובא לידי תקלה, וכדקתני בברייתא צד, א השולח ירך לחבירו שלמה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה, חתוכה צריך ליטול ממנה גיד הנשה, ויש לומר דרבותא קא משמע לן דלא תימא לישראל אסור משום דאיכא לפני עור לא תתן מכשול, אבל לנכרי דהוי לפני דלפני לא וכדאמרינן בעבודה זרה ח, א דאלפני מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן, קא משמע לן דאפילו הכי אסור דבדבר קרוב הוא ובכוודאי משוינן ליה וכדתנן בנדה סא, ב בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי שמא יחזור וימכרנו לישראל.

14 גמרא: שלמה אין חתוכה לא. ופירש רש"י ז"ל דירך משמע שלמה, ולא ידעתי מי הצריכו זצ"ל לכך דחתוכה נמי ירך מיקרי אלא מפני שמקומו ניכר דקתני במתני' דייק, כלומר שלמה שמקומו ניכר אין חתוכה שאין מקומו ניכר לא כנ"ל.

15 במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין וכו'. כולה שמעתא דבמקום שמכריזין מקום שאין מכריזין בטבחי ישראל ומקולין ישראל קא מיירי, דמדינא הוא היכא דטבחין ומקולין של ישראל הם, כל בשר הנמצא ביד נכרי מותר ליקח ממנו, והולך ואוכל ואינו חושש לא משום טריפות דישראל ולא משום נבילות שמנבלים נכרי העיר איש בביתו לפעמים, משום דמיעוט טריפות דישראל ומיעוט נבילות שמנבלין הם לגבי שחיטות וכשירות מיעוטא דלא שכיח הוא ולא חיישינן ליה כלל, וכיון דמדינא מותר ליקח מהן היה אסור למכור להן לעולם נבלות וטריפות שמא יחזור וימכרנו לישראל. וכדתנן נדה סא, ב בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי, וכעובדא דארבא דטבעא בחישתא פסחים מ, ב דאסרינן לנכרי, וכן ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דחמרא בע"ז סה, ב דאסרינן לזבוני לנכרים בעיניה, וכלהו משום שמא יחזור וימכרנו לישראל, וכן נמי בגד שצבעו בקליפי הערלה ערלה פ"ג, מ"א שאסור למכרו לנכרים, וכן הדין לכל הדברים האסורים שכיוצא בהן ניקחין מן הנכרים, ולפי שהדבר הפסד ממון שלא למכור להם נבילות וטריפות הנהיגו במקצת המקומות להכריז ביום שנפל טריפה או נבילה במקולין נפל בשרא לבני חילא, וכל אותו היום אסור ליקח בשר מן הנכרי לחוש שממנה היה, וכל יום שלא הכריזו מותר, ועל סמך המנהג התירו למכור להם נבילות וטריפות, ומקצת מקומות הנהיגו שלא להכריז לעולם בין ביומא דאיכא טריפה בין ביומא דליכא, ושלא ליקח מהן כלל, ומוכרין להן ולא לוקחין מהן. ואם תאמר אם כן היאך העמידו לסמוך בסמוך משנתינו במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל, והא במקום שאין מכריזין אין לוקחין מהם כלל, ואם כן מה הועילו בתקנתן. ויש לומר דההוא מתרץ דאוקמה בהכי סבר דלא התירו למכור אלא במפרש טריפה היא אבל בסתם כלל לאו, משום גזירה שמא יראה ישראל שזה מוכר לו סתם מימר אמר דלא טרפה היא, דאי טרפה לא הוה מזבין לה סתם שמא יתפס עליו כגנב, ואפילו בנותנה לו במתנה בוש הוא למחר כשיודע לו שטריפה או נבילה נתן לו, והילכך אי טריפה זבין ליה אי נמי יהב ליה איבעי ליה למימר לישראל הרואה שלא יקח ממנו, אבל כששולח או מוכר לו כשירה א"צ לפרש והילכך חתוכה לא, והיינו דאמרינן בסמוך ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל. וכתב הרמב"ן ז"ל דבין במקום שמכריזין והכריזו ובין במקום שאין מכריזין שאסרו לקנות, לא אסרו אלא לקנות לבד, אבל בשר הנמצא בידו ונפל ממנו לעינינו או שלקחו מן המקולין והחזירו למקולין או שנתערב עם שאר בשר מותר, וכסתמא דברייתא דמייתי לה לקמן חולין צה, א אם נמצא בה בשר אם חי הלך אחר רוב טבחים אם מבושל הלך אחר רוב אוכלי בשר, ולא מפליג בין מקום שמכריזין למקום שאין מכריזין, אלמא לא אסרו אלא בלוקח ממנו, ומשום הכי פריך במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין הא לא אתי למבזן מיניה ואפילו חתוכה נמי לישדר ליה, ואי במקום שמכריזין, כלומר ושלא הכריזו ולא הוצרך לפרש במקום שמכריזין ולא הכריזו דלאוקמא דכיון דלא מוקמא ליה במקום שאין מכריזין משום דחתוכה נמי לישדר, וכיון דלא אתי לזבוני מיניה הא מקום ה"ה במקום שמכריזין והכריזו איסר דכהדדי דאסור ליקח מהם דהרי כהדדי נינהו, והילכך כי קאמר אלא במקום שמכריזין הרי זה כאלו פריש ולא הכריזו, כלומר במקום שמותר לקנות שלמה נמי לא לשדר דילמא מחתך ליה ומזבין לה לישראל וישראל שרואה אותה חתיכה אתי למיכל מינה, וגיד הנשה בתוכה ומשני חתוכה דנכרי מידע ידיע, ואי חתך ליה נכרי לא אתא ישראל למסמך על חתוך זה ומחזר אחר בקי לבדקה. ובשם רש"י זצ"ל מכאן סמך בשולח ירך לחבירו על ידי נכרי בלא חותם וחתוכה כדרך שישראל חתכה אחר חתיכת הגיד שמותר, אבל באבר אחר אסור. ומיהו נראה דדוקא שולח מותר, דבהא ליכא למיחש למידי דמאי איכא למיחש דלמא לבתר דחטיט ליה ישראל אתגלי דטריפה היא וזבנה או יהבה לנכרי זה, ואתי ישראל אחרינא ומשדר לישראל חבריה על ידי נכרי זה ירך שלמה בחותם, ואתי נכרי וחלפה בהאי חתוכה, להא ליכא למיחש, דכיון שיש בה סימן, ועוד שזו שלמה וזו חתוכה רתותי מרתת ולא מחליף לה. ואי אמרת דחתוכה משדר ליה לחבריה על ידיה וחתוכה בחתוכה מיחלף ליה לכולי האי לא חיישינן דלהוי נכרי חתוכה טריפה וישראל קא משדר חתוכה על ידיה מחליף ליה, אבל מכל מקום ליקח מן הנכרי ירך חתוכה איכא למיחש דישראל זבנה או יהבה ניהליה לבתר דאיגלי ליה דטריפה הוה, אי נמי טריפה מעיקרא הות ונוטל גידה כדי להחשיבה בפני הנכרי, דכי האי חששא ודאי חיישינן וכדאמרינן הכא במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין חתוכה נמי לישדר, דהא לא אתי למזבן מיניה, ואם איתא דלא חיישינן להכי לימא ליה לעולם במקום שאין מכריזין, וחתוכה היינו טעמא דלא משום דאתי למיזבן מיניה דחתיכה דנכרי מידי ידיע, הילכך הכא נמי חיישינן ולא זבנינן מיניה. ואם תאמר אפילו בשולח היכי שרי, דלמא למד נכרי זה לחתכה כישראל ואיהו הוא דחתיך ליה, להא לא חיישינן דמה שאין דרכן של נכרים ללמוד לא חיישינן שזה יחידי למד וזייף, ותדע דהא אקשינן שלמה נמי לא לישדר דלמא איהו מחתך לה, ואהדרינן חתוכה דנכרי מידע ידיעי וללמד לא חיישינן, מכל מקום בסימן כתב הקדש אף על פי שאין דרכן של נכרים לכתוב ככתבן של ישראל וללמד נמי לא חיישינן, אפילו הכי בסימן אות אחת לבד לא סמכינן עליה בבשר, דבעיא שני חותמות, משם דאף על גב דהוא אינו דרכו בכתב זה ולא למד חיישינן לזיופה, וכדאמרינן בעבודה זרה לט, ב חותם אחד טרח ומזייף, אבל בחתוכה של ירך לטרח ומזייף לא חיישינן, דטרחא טובא איכא בחתוכה יותר משני חותמות ואפילו ממאה למי שאינו יודע בדרך הלמוד. ומיהו בשתי אותיות סמכינן, דשתי אותיות כשני חותמות הן, ולא טרח ומזייף כמו שכתבתי בעבודה זרה לא, ב משמו של רבינו יצחק הזקן ז"ל. והרב בעל העיטור זצ"ל כתב ומסתברא דעוף שחוטה או בהמה שחוטה מותרת. ובית השחיטה סימן, דהאידנא נכרא לא שחיט כלל, ובבהמה נמי לא שחיט כלל בשרא ושרי כההוא דב"מ כד, ב דמצא גדי שחוט, ולא אקשינן התם מהא דרב דאמר בשר שנתעלם אסור ע"כ. ולא מחוור כלל דאדרבה היא הויא תיובתיה דההיא ברוב ישראל דוקא מיירי, משום דסמכינן ארובא הוא דשרי ליה ולא משום סימן שחיטתו, וכדאמרינן התם בהדיא מדהתירו לו משום שחיטה כרבי חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי שמע מיניה ברוב ישראל הוה, ושמע מינה ר' אליעזר בר"ש ברוב ישראל אמר, אלמא משום דסמכינן ארובא הוא, דאי משום סימן דשחיטה מאי קא מוכיח מינה דר"א בר"ש ברוב ישראל אמר, דילמא דוקא במיעוט ישראל, והא דהתירו לו משום סימן דשחיטה אלא דסימן שחיטה אינו סימן דפעמים דנכרי נמי משחט שחיט ולא בסכין בדוקה ובכונת סימנין, כך נ"ל.