רשב״א על חולין י״ד

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

רשב״א על חולין י״ג ע״ב » « רשב״א על חולין ט״ו ע״א

1 חולין פתח ↗

מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט בְּשַׁבָּת וּבְיוֹם הַכִּיפּוּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

2 שבת פתח ↗

אֶת הַדִּלּוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים. מַאי לָאו, דִּלּוּעִין דּוּמְיָא דִנְבֵלָה: מָה נְבֵלָה — דְּרַכִּיכָא, אַף דִּלּוּעִין — דְּרַכִּיכֵי, אַלְמָא טָרְחִינַן בְּאוּכְלָא, וּתְיוּבְתָּא דְרַב יְהוּדָה! אָמַר לָךְ רַב יְהוּדָה: לָא, נְבֵלָה דּוּמְיָא דְּדִלּוּעִין: מָה דִלּוּעִין דְּאַשּׁוּנֵי, אַף נְבֵלָה — דְּאַשּׁוּנָא. וְהֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? בִּבְשַׂר פִּילֵי. אִי נָמֵי, בְּגוּרְיָיאתָא זוּטְרֵי. תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַב חָנָן מִנְּהַרְדְּעָא: מְפָרְכִין תֶּבֶן וְאַסְפַּסְתָּא וּמְעָרְבִין. אַלְמָא טָרְחִינַן בְּאוּכְלָא! תֶּבֶן בְּתִיבְנָא סַרְיָא, אַסְפַּסְתָּא — בְּעִילֵי זוּטְרֵי. מַתְנִי׳ אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל וְלֹא דּוֹרְסִין, אֲבָל מַלְעִיטִין. וְאֵין מַאֲמִירִין אֶת הָעֲגָלִים, אֲבָל מַלְעִיטִין. וּמְהַלְקְטִין לַתַּרְנְגוֹלִין, וְנוֹתְנִין מַיִם לַמּוּרְסָן, אֲבָל לֹא גּוֹבְלִין. וְאֵין נוֹתְנִין מַיִם לִפְנֵי דְּבוֹרִים וְלִפְנֵי יוֹנִים שֶׁבַּשּׁוֹבָךְ, אֲבָל נוֹתְנִין לִפְנֵי אֲווֹזִין וְתַרְנְגוֹלִין, וְלִפְנֵי יוֹנֵי הַרְדִּיסָיוֹת. גְּמָ׳ מַאי ״אֵין אוֹבְסִין״? אָמַר רַב יְהוּדָה: אֵין עוֹשִׂין לָהּ אֵבוּס בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ. מִי אִיכָּא כִּי הַאי גַוְונָא? אִין, וְכִדְאָמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי: לְדִידִי חֲזֵי לִי הַהוּא טַיָּיעָא דְּאוֹכְלַהּ כּוֹרָא, וְאַטְעֵינַהּ כּוֹרָא. אֵין מַאֲמִירִין. אֵיזוֹ הִיא הַמְרָאָה וְאֵיזוֹ הִיא הַלְעָטָה? אָמַר רַב יְהוּדָה: הַמְרָאָה — לִמְקוֹם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַחֲזִיר, הַלְעָטָה — לִמְקוֹם שֶׁיְּכוֹלָה לְהַחֲזִיר. רַב חִסְדָּא אָמַר: אִידֵּי וְאִידֵּי לִמְקוֹם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַחֲזִיר, וְהַמְרָאָה בִּכְלִי, הַלְעָטָה בַּיָּד. מֵתִיב רַב יוֹסֵף: מְהַלְקְטִין לַתַּרְנְגוֹלִין, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁמַּלְקִיטִין. וְאֵין מַלְקִיטִין לְיוֹנֵי שׁוֹבָךְ וּלְיוֹנֵי עֲלִיָּיה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מְהַלְקְטִין. מַאי ״מְהַלְקְטִין״ וּמַאי ״מַלְקִיטִין״? אִילֵּימָא מְהַלְקְטִין — דְּסָפֵי לֵיהּ בִּידֵיהּ, מַלְקִיטִין — דְּשָׁדֵי לֵיהּ קַמַּיְיהוּ, מִכְּלָל דְּיוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עֲלִיָּיה מִישְׁדֵּא קַמַּיְיהוּ נָמֵי לָא? אֶלָּא לָאו, מְהַלְקְטִין — לִמְקוֹם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַחֲזִיר, מַלְקִיטִין — לִמְקוֹם שֶׁיְּכוֹלָה לְהַחֲזִיר. מִכְּלָל דְּהַמְרָאָה בִּכְלִי, וּתְיוּבְתָּא דְרַב יְהוּדָה! אָמַר לְךָ רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם ״מְהַלְקְטִין״ דְּסָפֵי לֵיהּ בִּידֵיהּ, ״מַלְקִיטִין״ דְּשָׁדֵי לֵיהּ קַמַּיְיהוּ, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ יוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עֲלִיָּיה לְמִישְׁדֵּא קַמַּיְיהוּ נָמֵי לָא? הָנֵי מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ, וְהָנֵי אֵין מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ. כִּדְתַנְיָא: נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי כֶלֶב, וְאֵין נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי חֲזִיר. וּמָה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה? זֶה מְזוֹנוֹתָיו עָלֶיךָ, וְזֶה אֵין מְזוֹנוֹתָיו עָלֶיךָ. אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, אֵין נוֹתְנִין מַיִם לִפְנֵי דְבוֹרִים וְלִפְנֵי יוֹנִים שֶׁבַּשּׁוֹבָךְ, אֲבָל נוֹתְנִין לִפְנֵי אֲווֹזִין וְלִפְנֵי תַרְנְגוֹלִין וְלִפְנֵי יוֹנֵי הַרְדִּיסָיוֹת. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּהָנֵי מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ, וְהָנֵי אֵין מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ. וְלִיטַעְמָיךְ, מַאי אִירְיָא מַיָּא? אֲפִילּוּ חִיטֵּי וּשְׂעָרֵי נָמֵי לָא! אֶלָּא, שָׁאנֵי מַיָּא דִּשְׁכִיחִי בְּאַגְמָא. דְּרַשׁ רַבִּי יוֹנָה אַפִּיתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה: מַאי דִּכְתִיב ״יוֹדֵעַ צַדִּיק דִּין דַּלִּים״ — יוֹדֵעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּכֶּלֶב שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו מוּעָטִין, לְפִיכָךְ שׁוֹהָה אֲכִילָתוֹ בְּמֵעָיו שְׁלֹשָׁה יָמִים. כְּדִתְנַן: כַּמָּה תִּשְׁהֶה אֲכִילָתוֹ בְּמֵעָיו וִיהֵא טָמֵא — בַּכֶּלֶב שְׁלֹשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת, וּבָעוֹפוֹת וּבַדָּגִים כְּדֵי שֶׁתִּפּוֹל לָאוּר וְתִשָּׂרֵף. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: שְׁמַע מִינַּהּ אוֹרַח אַרְעָא לְמִשְׁדֵּא אוּמְצָא לְכַלְבָּא. וְכַמָּה? אָמַר רַב מָרִי: מְשַׁח אוּדְנֵיהּ, וְחוּטְרָא אַבָּתְרֵיהּ. הָנֵי מִילֵּי בְּדַבְרָא, אֲבָל בְּמָתָא לָא, דְּאָתֵי לְמִסְרַךְ. אָמַר רַב פָּפָּא: לֵית דְּעָנִי מִכַּלְבָּא, וְלֵית דְּעַתִּיר מֵחֲזִירָא. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: אֵיזוֹ הִיא הַמְרָאָה, וְאֵיזוֹ הִיא הַלְעָטָה? הַמְרָאָה — מַרְבִּיצָהּ וּפוֹקֵס אֶת פִּיהָ וּמַאֲכִילָהּ כַּרְשִׁינִין וּמַיִם בְּבַת אַחַת. הַלְעָטָה — מַאֲכִילָהּ מְעוּמָּד וּמַשְׁקָהּ מְעוּמָּד, וְנוֹתְנִין כַּרְשִׁינִין בִּפְנֵי עַצְמָן וּמַיִם בִּפְנֵי עַצְמָן. מְהַלְקְטִין לַתַּרְנְגוֹלִין כּוּ׳. אָמַר אַבָּיֵי, אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דְּמָר: מַתְנִיתִין מַנִּי? וַאֲמַר לִי: רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה הִיא. דְּתַנְיָא: אֶחָד נוֹתֵן אֶת הַקֶּמַח וְאֶחָד נוֹתֵן לְתוֹכוֹ מַיִם — הָאַחֲרוֹן חַיָּיב, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּגַבֵּל. דִּילְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה הָתָם אֶלָּא קֶמַח דְּבַר גִּיבּוּל הוּא, אֲבָל מוּרְסָן דְּלָאו בַּר גִּיבּוּל הוּא, אֲפִילּוּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה מוֹדֶה. לָא סָלְקָא דַּעְתָּא, דְּתַנְיָא בְּהֶדְיָא: אֵין נוֹתְנִין מַיִם לַמּוּרְסָן, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: נוֹתְנִין מַיִם לַמּוּרְסָן. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין גּוֹבְלִין אֶת הַקָּלִי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: גּוֹבְלִין. מַאן ״יֵשׁ אוֹמְרִים״? אָמַר רַב חִסְדָּא:

2 ביצה פתח ↗

שׁוֹחֲטִין מִן הַנְּגָרִין בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל לֹא מִן הָרְשָׁתוֹת וּמִן הַמִּכְמוֹרוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בָּא וּמְצָאָן מְקוּלְקָלִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — בְּיָדוּעַ שֶׁמֵּעֶרֶב יוֹם טוֹב נִצּוֹדוּ, וּמוּתָּרִין. בָּא וּמְצָאָן מְקוּלְקָלִין בְּיוֹם טוֹב — בְּיָדוּעַ שֶׁבְּיוֹם טוֹב נִצּוֹדוּ, וַאֲסוּרִין. הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: בָּא וּמְצָאָן מְקוּלְקָלִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — בְּיָדוּעַ שֶׁמֵּעֶרֶב יוֹם טוֹב נִצּוֹדוּ. טַעְמָא דְּבָא וּמְצָאָן מְקוּלְקָלִין, הָא סְפֵיקָא — אֲסוּרִין. אֵימָא סֵיפָא: בָּא וּמְצָאָן מְקוּלְקָלִין בְּיוֹם טוֹב — בְּיָדוּעַ שֶׁבְּיוֹם טוֹב נִצּוֹדוּ. טַעְמָא דְּבָא וּמְצָאָן מְקוּלְקָלִין, הָא סְפֵיקָא — מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב נִצּוֹדוּ, וּמוּתָּרִין. הָכִי קָאָמַר: בָּא וּמְצָאָן מְקוּלְקָלִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — בְּיָדוּעַ שֶׁמֵּעֶרֶב יוֹם טוֹב נִצּוֹדוּ, וּמוּתָּרִין. הָא סְפֵיקָא — נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁנִּצּוֹדוּ בְּיוֹם טוֹב, וַאֲסוּרִין. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. וְאָמַר מוּתָּרִין הֵם. מוּתָּרִין לְמַאי? רַב אָמַר: מוּתָּרִין לְקַבֵּל. וְלֵוִי אָמַר: מוּתָּרִין בַּאֲכִילָה. אָמַר רַב: לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת. דַּאֲנָא וְלֵוִי הֲוֵינַן קַמֵּיהּ דְּרַבִּי כִּי אַמְרַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא, בְּאוּרְתָּא אָמַר: מוּתָּרִין בַּאֲכִילָה, בְּצַפְרָא אָמַר: מוּתָּרִין לְקַבֵּל. אֲנָא דַּהֲוַאי בֵּי מִדְרְשָׁא — הֲדַרִי בִּי. לֵוִי דְּלָא הֲוָה בִּי מִדְרְשָׁא — לָא הֲדַר בֵּיהּ. מֵיתִיבִי: גּוֹי שֶׁהֵבִיא דּוֹרוֹן לְיִשְׂרָאֵל, אֲפִילּוּ דָּגִים הַמְפוּלָּמִין וּפֵירוֹת בְּנֵי יוֹמָן — מוּתָּרִין. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מוּתָּרִין לְקַבֵּל — שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מוּתָּרִין בַּאֲכִילָה, פֵּירוֹת בְּנֵי יוֹמָן מִי שָׁרוּ בַּאֲכִילָה? וּלְטַעְמָיךְ: פֵּירוֹת בְּנֵי יוֹמָן מִי שָׁרוּ בְּטִלְטוּל? אֶלָּא, בִּכְווֹרֵי דַּאֲדִימֵי וּפֵירֵי דִּכְבִישִׁי בְּיַרְקָא עָסְקִינַן, וְאַמַּאי קָרֵי לְהוּ בְּנֵי יוֹמָן — שֶׁהֵן כְּעֵין בְּנֵי יוֹמָן. אָמַר רַב פָּפָּא, הִלְכְתָא: גּוֹי שֶׁהֵבִיא דּוֹרוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם טוֹב, אִם יֵשׁ מֵאוֹתוֹ הַמִּין בִּמְחוּבָּר — אָסוּר. וְלָעֶרֶב נָמֵי אֲסוּרִין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ. וְאִם אֵין מֵאוֹתוֹ הַמִּין בִּמְחוּבָּר, תּוֹךְ הַתְּחוּם — מוּתָּר,

3 שבת פתח ↗

הַשֵּׁירִים וְהַנְּזָמִים וְהַטַּבָּעוֹת, הֲרֵי הֵן כְּכׇל הַכֵּלִים הַנִּטָּלִים בֶּחָצֵר. וְאָמַר עוּלָּא: מַה טַּעַם? — הוֹאִיל וְאִיכָּא תּוֹרַת כְּלִי עֲלֵיהֶן. הָכָא נָמֵי הוֹאִיל וְאִיכָּא תּוֹרַת כְּלִי עֲלֵיהֶן. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּלָא כַּסְּפֵיהּ רָבָא לְרַב אַוְיָא. רָמֵי לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה. תַּנְיָא: מוֹתַר הַשֶּׁמֶן שֶׁבַּנֵּר וְשֶׁבַּקְּעָרָה — אָסוּר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. אַלְמָא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ מוּקְצֶה. וּרְמִינְהוּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵין מוּמוֹ נִיכָּר מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן! הָכִי הַשְׁתָּא? הָתָם, אָדָם יוֹשֵׁב וּמְצַפֶּה אֵימָתַי תִּכְבֶּה נֵרוֹ. הָכָא, אָדָם יוֹשֵׁב וּמְצַפֶּה מָתַי יִפּוֹל בּוֹ מוּם? מֵימָר אָמַר: מִי יֵימַר דְּנָפֵיל בֵּיהּ מוּמָא, וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר דְּנָפֵיל בֵּיהּ מוּמָא — מִי יֵימַר דְּנָפֵיל בֵּיהּ מוּם קָבוּעַ. וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר דְּנָפֵל בֵּיהּ מוּם קָבוּעַ — מִי יֵימַר דְּמִזְדְּקֵק לֵיהּ חָכָם? מֵתִיב רָמֵי בַּר חָמָא: מְפֵירִין נְדָרִים בְּשַׁבָּת, וְנִשְׁאָלִין לִנְדָרִים שֶׁהֵן לְצוֹרֶךְ הַשַּׁבָּת. וְאַמַּאי? — לֵימָא: מִי יֵימַר דְּמִיזְדְּקֵק לַהּ בַּעַל? הָתָם כִּדְרַב פִּנְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא. דְּאָמַר רַב פִּנְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: כׇּל הַנּוֹדֶרֶת — עַל דַּעַת בַּעְלָהּ הִיא נוֹדֶרֶת. תָּא שְׁמַע: נִשְׁאָלִין לִנְדָרִים שֶׁל צוֹרֶךְ הַשַּׁבָּת בְּשַׁבָּת. וְאַמַּאי? לֵימָא: מִי יֵימַר דְּמִזְדְּקֵק לֵיהּ חָכָם? — הָתָם — אִי לָא מִיזְדְּקֵק לֵיהּ חָכָם סַגְיָא לֵיהּ בִּשְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת. הָכָא — מִי יֵימַר דְּמִיזְדְּקֵק לֵיהּ חָכָם. רָמֵי לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מִי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן כָּבְתָה מוּתָּר לְטַלְטְלָהּ. כָּבְתָה — אִין, לֹא כָּבְתָה — לָא. מַאי טַעְמָא? — דִילְמָא בַּהֲדֵי דְּנָקֵיט לַהּ כָּבְיָא? הָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין — מוּתָּר. דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: גּוֹרֵר אָדָם כִּסֵּא מִטָּה וְסַפְסָל, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת חָרִיץ! כׇּל הֵיכָא דְּכִי מִיכַּוֵין אִיכָּא אִיסּוּרָא דְאוֹרָיְיתָא, כִּי לָא מִיכַּוֵין — גָּזַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִדְּרַבָּנַן. כׇּל הֵיכָא דְּכִי מִיכַּוֵין אִיכָּא אִיסּוּרָא דְרַבָּנַן — כִּי לָא מִיכַּוֵין שָׁרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן לְכַתְּחִילָּה. מֵתִיב רָבָא: מוֹכְרֵי כְסוּת מוֹכְרִין כְּדַרְכָּן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, וְהַצְּנוּעִין מַפְשִׁילִין בְּמַקֵּל לַאֲחוֹרֵיהֶן. וְהָא הָכָא, דְּכִי מִיכַּוֵין — אִיסּוּרָא דְאוֹרָיְיתָא אִיכָּא, כִּי לָא מִיכַּוֵין — שָׁרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן לְכַתְּחִילָּה! אֶלָּא אָמַר רָבָא:

3 ביצה פתח ↗

הָנִיחָא לְמָר בַּר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא דְּאָמַר: מוֹדֶה הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ שֶׁאֲסוּרִין, שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא דְּאָמַר: חָלוּק הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אֲפִילּוּ בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ, שֶׁמּוּתָּרִים — מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

4 חולין פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי דָּמֵי? הָתָם מֵעִיקָּרָא מוּכָן לְאָדָם, וְהַשְׁתָּא מוּכָן לִכְלָבִים. הָכָא מֵעִיקָּרָא מוּכָן לְאָדָם, וְהַשְׁתָּא מוּכָן לְאָדָם! מִי סָבְרַתְּ בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ לַאֲכִילָה עוֹמֶדֶת? בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ לְגַדֵּל עוֹמֶדֶת!

5 שבת פתח ↗

תָּא שְׁמַע: אֵין מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַמִּדְבָּרִיּוֹת, אֲבָל מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַבַּיָּיתוֹת!

5 ביצה פתח ↗

אֶלָּא בְּקָשִׁין, וְכִי הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הַאי נַמְטָא גַּמְדָּא דְּנַרֶשׁ — שַׁרְיָא. אָמַר רַב פָּפָּא: עַרְדָּלִין — אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כִּלְאַיִם. אָמַר רָבָא: הָנֵי צְרָרֵי דִּפְשִׁיטֵי — אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, דְּבִזְרָנֵי — יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם כִּלְאַיִם. רַב אָשֵׁי אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ חִמּוּם בְּכָךְ. אֲבָל לֹא סַנְדָּל הַמְסוּמָּר. סַנְדָּל הַמְסוּמָּר מַאי טַעְמָא לָא? מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה. אָמַר אַבָּיֵי: סַנְדָּל הַמְסוּמָּר אָסוּר לְנׇעֳלוֹ וּמוּתָּר לְטַלְטְלוֹ. אָסוּר לְנׇעֳלוֹ — מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה, וּמוּתָּר לְטַלְטְלוֹ — מִדְּקָתָנֵי: ״אֵין מְשַׁלְּחִין״, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָסוּר לְטַלְטְלוֹ, הַשְׁתָּא לְטַלְטוֹלֵי אָסוּר, מְשַׁלְּחִין מִבַּעְיָא? וְלֹא מִנְעָל שֶׁאֵינוֹ תָּפוּר. פְּשִׁיטָא! לֹא נִצְרְכָא, דְּאַף עַל גַּב דְּנָקֵיט בְּסִיכֵּי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף לֹא מִנְעָל לָבָן. תַּנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בְּשָׁחוֹר, וְאוֹסֵר בְּלָבָן, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ בֵּיצַת הַגִּיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בַּשָּׁחוֹר, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לְצַחְצְחוֹ. וְלָא פְּלִיגִי. מָר כִּי אַתְרֵיהּ וּמָר כִּי אַתְרֵיהּ. בְּאַתְרֵיהּ דְּמָר — בִּשְׂרָא לְתַחַת, בְּאַתְרֵיהּ דְּמָר — בִּשְׂרָא לְעֵיל. זֶה הַכְּלָל כֹּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב. רַב שֵׁשֶׁת שְׁרָא לְהוּ לְרַבָּנַן לְשַׁדּוֹרֵי תְּפִלִּין בְּיוֹמָא טָבָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא אֲנַן תְּנַן, כֹּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב — מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ! הָכִי קָאָמַר: כֹּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְּחוֹל — מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב. אָמַר אַבָּיֵי: תְּפִלִּין, הוֹאִיל וַאֲתוֹ לְיָדָן, נֵימָא בְּהוּ מִילְּתָא: הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, וְשָׁקְעָה עָלָיו חַמָּה — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ. הָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְקִדֵּשׁ עָלָיו הַיּוֹם — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ. מֵתִיב רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְקִדֵּשׁ עָלָיו הַיּוֹם — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵית הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה. הָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְקִדֵּשׁ עָלָיו הַיּוֹם — מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַבַּיִת הַסָּמוּךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. לָא קַשְׁיָא: הָא דְּמִנַּטְרָא, הָא דְּלָא מִנַּטְרָא. אִי דְּלָא מִנַּטְרָא, מַאי אִירְיָא בְּרֹאשׁוֹ? אֲפִילּוּ מַחֲתָן בְּאַרְעָא נָמֵי, דְּהָא תְּנַן: הַמּוֹצֵא תְּפִלִּין — מַכְנִיסָן זוּג זוּג! לָא קַשְׁיָא: הָא — דְּמִנַּטְרָא מֵחֲמַת גַּנָּבֵי וּמֵחֲמַת כַּלְבֵי. הָא — דְּמִנַּטְרָא מֵחֲמַת כַּלְבֵי וְלָא מִנַּטְרָא מֵחֲמַת גַּנָּבֵי. מַהוּ דְּתֵימָא: רוֹב לִסְטִים יִשְׂרָאֵל נִינְהוּ וְלָא מְזַלְזְלִי בְּהוּ, קָא מַשְׁמַע לַן. הֲדַרַן עֲלָךְ בֵּיצָה

6 יומא פתח ↗

לְפִי שֶׁשָּׁלַח בְּכׇל גְּבוּלֵי יִשְׂרָאֵל, וְרָאָה שֶׁאֵין מַפְרִישִׁין אֶלָּא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה בִּלְבָד.

6 מנחות פתח ↗

אֵין אוּר לְשׁוֹן קָלִי אֶלָּא דָּבָר אַחֵר הָא כֵּיצַד וְכוּ׳, אֵין לְשׁוֹן קָלִי אֶלָּא דָּבָר אַחֵר קָלִיל. הָא כֵּיצַד? אַבּוּב שֶׁל קְלָיוֹת הָיָה שָׁם, וְהָיָה מְנוּקָּב כִּכְבָרָה כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָאוּר שׁוֹלֶטֶת בְּכוּלּוֹ. ״אָבִיב קָלוּי ... גֶּרֶשׂ״, אֵינִי יוֹדֵעַ אִם ״אָבִיב קָלוּי״ אִם ״גֶּרֶשׂ קָלוּי״, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״בָּאֵשׁ״ – הִפְסִיק הָעִנְיָן. ״כַּרְמֶל״ – רַךְ וּמָל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים וְעֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ״, בָּא וְיָצַק לָנוּ וְאָכַלְנוּ, וְנָוֶה הָיָה. וְאוֹמֵר: ״נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים״, נִשֵּׂא וְנִתֵּן, וְנַעֲלֶה, וְנִשְׂמַח וְנִתְחַטֵּא בָּאֳהָבִים. וְאוֹמֵר: ״כְּנַף רְנָנִים נֶעֱלָסָה״, נוֹשֵׂא, עוֹלֶה, וְנִתְחַטֵּא. וְאוֹמֵר: ״כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי״ – יָרֵאתָה, רָאֲתָה, נָטְתָה. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״כַּרְמֶל״ – כַּר מָלֵא. וְרַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּיב בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת. אָמַר רַב כָּהֲנָא: אוֹמֵר הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא: מֵירוּחַ הֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ פּוֹטֵר. מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: מוֹתַר שָׁלֹשׁ סְאִין הַלָּלוּ, מָה הָיוּ עוֹשִׂין בּוֹ? נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכׇל אָדָם, וְחַיָּיב בַּחַלָּה, וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּיב בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת. אָמְרוּ לוֹ: פּוֹדֶה מִיַּד גִּזְבָּר יוֹכִיחַ, שֶׁחַיָּיב בַּחַלָּה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. וְאִם אִיתָא דְּמֵירוּחַ הֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ פּוֹטֵר, מַאי קָאָמְרִי לֵיהּ? הִיא הִיא! וְעוֹד אֵיתִיבֵיהּ רַב כָּהֲנָא בַּר תַּחְלִיפָא לְרַב כָּהֲנָא בַּר מַתִּתְיָה: רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּיב בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת, לְפִי שֶׁלֹּא נִיתְּנוּ מָעוֹת אֶלָּא לְצוֹרֶךְ לָהֶן. אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תַּלְמוּד עָרוּךְ הוּא בְּפִיו שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁלֹּא נִיתְּנוּ מָעוֹת אֶלָּא לְצוֹרֶךְ לָהֶן. אָמַר רָבָא: פְּשִׁיטָא לִי דְּמֵירוּחַ הֶקְדֵּשׁ פּוֹטֵר, וַאֲפִילּוּ רַבִּי עֲקִיבָא לָא קָא מְחַיֵּיב הָתָם אֶלָּא שֶׁלֹּא נִיתְּנוּ מָעוֹת אֶלָּא לְצוֹרֶךְ לָהֶן, אֲבָל מֵירוּחַ הֶקְדֵּשׁ בְּעָלְמָא פּוֹטֵר. מֵירוּחַ הַגּוֹי תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: תּוֹרְמִין מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל עַל שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּמִשֶּׁל גּוֹיִם עַל שֶׁל גּוֹיִם, וּמִשֶּׁל כּוּתִיִּים עַל שֶׁל כּוּתִיִּים, וּמִשֶּׁל כֹּל עַל שֶׁל כֹּל, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: תּוֹרְמִין מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל עַל שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּמִשֶּׁל גּוֹיִם עַל שֶׁל כּוּתִיִּים, וּמִשֶּׁל כּוּתִיִּים עַל שֶׁל גּוֹיִם, אֲבָל לֹא מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל עַל שֶׁל גּוֹיִם וְשֶׁל כּוּתִיִּים, וְלֹא מִשֶּׁל גּוֹיִם וְשֶׁל כּוּתִיִּים עַל שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

7 תוספתא כפשוטה על דמאי פתח ↗

19. ומיחל ושותה מיד. וכ"ה ברוב נוסחאות המשנה ובברייתא שבבבלי, וכן מעתיקים רוב הראשונים הנ"ל מן התוספתא. ופירש"י ומיחל, ומחלל על המעות, דמה שיש בידו לתקן יתקן. וכבר השיגו עליו הראשונים ושאלו כיצד אפשר לחלל את המעשר לפני שקבע לו מקום, עיין בתוספ' יומא הנ"ל ובמקבילות. ורוב הראשונים הנ"ל, ערוך ערך חל א' קבלו את פירוש רב האי מיחל, מוחל, מוהל, כלומר מוזג במים ושותה מיד. ויש מפרשים מתחיל, וכ"ה בערוך הנ"ל בשם ס"א של התוספתא?, וכ"ה בכפו"פ פ"ה עמ' נ"ב ובפי"ח עמ' תקל"ג, ועיי"ש בסוף עמ' תקל"ד. ופירש רבינו נסים18גנזי קדם הנ"ל בהע' 16, עמ' 29. שמותר לו לשתות בלי הפרשה, ואינו חושש לתערובת התרומה, מפני שלר' מאיר יש ברירה, ולכשיפריש אמרינן הוברר הדבר למפרע שחולין שתה. ואפשר שלגאון זה כיוון הרמב"ן שהובא ברשב"א חולין י"ד. ועיין ברשב"א שם ובריטב"א סוכה הנ"ל שציינו לירושלמי כאן ה"ב, שכוונת התנאי הוא שהתרומה תחול למפרע אחרי שישתה. ולפ"ז "מיחל" פירושו שעושה את הטבל חולין למפרע אחרי שישתה.

8 מעשי למלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות פתח ↗

הואיל והשחיטה בלילה כשירה בחוץ. הנה נראה דרבינו סובר דהא דלילה פסולה לשחיטה אפ"ה כיון דחזינן דאפ"ה מקדש מנחה לפסול בלינה כדאיתא מנחות דף ק' משום דלילה אמח"ז לכן ג"כ בחוץ חייבין אך קשה לזה דבפ"ג ממחו"כ פסק דלילה מחוסר זמן ודוקא בהמפלת לאור ס"א משום דבא כד"ה כדאיתא בכריתות דף ז' ונראה דרבינו סובר לילה מחו"ז אפ"ה לענין ש"ח לילה אין מחו"ז וחייב וכהא"ג כתבו תוס' מנחות דף ה' ד"ה אלא דאע"ג דיש מחו"ז לבו ביום אפ"ה גם שעירי אהכ"פ חייב בחוץ דאין מחו"ז לבו ביום משום דלגבי ש"ח מיקרי עכ"פ ראוי לאוה"מ. הנה לכאו' קשה מכאן אתוס' חולין דף מ' דלכך שחט בשבת חייב יען דבדיעבד זרק הורצה הא בלילה דאם זרק לא הורצה אפ"ה חייב כיון דעכ"פ עלה לא ירד וכן יקשה דהוק' מ"ש מאו"ב ותי' דכאן לא הו' מחוסר זמן יען דאיסורא רביע עלי' דאין עשה דוחה ל"ת ויקשה הא בלילה לא שייך זה הטעם אפ"ה חייב וא"כ מאי הוקשו התוס' משבת אך לזה יש לומר דבלילה בלא"ה ניחא דסובר לילה אמח"ז והיינו משום דלילה אחר שליום שלאחריו נמשך והו' כמו אין מחוסר זמן לבו ביום כדאיתא במנחות דף ה' אבל בשבת דלא חזי עד למחר שפיר הו' מחוסר זמן לכן הוצרך תוס' לתרץ דרק איסור רביע עלי' וכסברת השעה"מ בפי"ט מפסהמ"ק וטו"א בחגיגה דף ט' אבל קו' ראשונה קשה והנה תוס' הביא ראי' מביצה אם זרק הורצה ובאמרי בינה ביצה הקשה נימא אעל"מ לפמש"כ בשו"ת בית אפרים דלכך שוחט בשבת כשר כיון דלא צריך כונה לשחיטה הו' כנשחטה מאלי' דכשר באמת תמוה הא עכ"פ בעינן כח אדם שוב ראיתי שכן דחה בבית מאיר סי' ד' וא"כ בקדשים דבעינן כונה לשחיטה שייך אעל"מ ואמאי זרק הורצה הא השחיטה פסולה אמנם לי נראה לתוס' הנ"ל ניחא דכמו דכתבו דל"ח מח"ז יען דרק איסור רביע עלי' דלא אמרינן עשה דחל"ת מהא"ט לא שייך ג"כ דנאמר אעל"מ דכיון דכל הטעם משום דאין עשה דוחה ל"ת א"כ זהו הטעם רק שייך אלכתחלה אבל בדיעבד כיון שיש כאן עשה לא שייך דנאמר אעל"מ ורק בשחיטת חולין דאין מ"ע צריך לטעם דהו' כנשחטה מאלי' אבל בקדשים בלא"ה ניחא דכל הטעם משום דאין עשה דוחה ל"ת אבל עכ"פ כיון דעשה איתא ומצוה עביד לא שייך אעל"מ אלא דיקשה קו' אחרת דנאמר דהו' מצוה הבא בעבירה וא"כ מאי אהני דיש מצוה הא הו' מצוה בב"ע הנה כבר הרגיש בזה היריעות שלמה סי' כ"ח ותי' יען כיון דהקרבן גופי' אין עבירה רק במעשה שחיטה לא שייך דהו' מצהבב"ע ועוד יש לומר לפי מה דאיתא בירושלמי פסחים פ"ו דפריך אקרא דלא ילין חלב חגי עד בוקר ואימרי חול קריבין ביו"ט ומשני כשחל י"ד בשבת ועבר והקריב החגיגה הרי דמקרא ילפינן דכשר ועיי' נוב"ת סי' ט' כתב כיון דירושלמי דריש קרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי דכשר ילפינן כל שחיטת איסור ולפמש"כ אין צריך לזה בשחיטת שבת גופי' איכא קרא דכשר ועיי' מש"כ בפ"א מ"ה ק"פ והנה לפי"ז נתיישב לכאו' גם קו' המפרשים משוחט בשבת דנאמר אעל"מ דהרי גלי קרא בקרבן יחיד דכשר ה"ה בשחיטת חולין א"כ אין מזה ראי' דדוקא בשבת דאיכא מצוה רק דאין עדל"ת בזה הוא דגלי קרא דבדיעבד כשר אבל בשחיטת חולין בשבת אין ללמוד מזה דכשר והנה בשעה"מ ה"ג מגירושין כתב דהא"ט דמהני משום דרק איסור רביע עלי' ולדעתי מתוס' מוכח רק בקדשים דמצוה לשחוט בזה הוא דאמרינן האי סברא כיון דרק משום דעדול"ת ובאמת מצוה קעביד בזה הוא דאמרינן הא"ט דרק איסור רביע עלי' ובדיעבד מהני אבל בשחיטת חולין אף דרק זמן גרים שייך אעל"מ דאל"כ ל"ה צריכין לתרץ משום דאין עשה דחל"ת דסגי במה דאמרו דשבת איסור רביע עלי' דרק איסורא דיומא קאגרים חשוב ראוי' וכן יש להוכיח מפסחים דף מ"ח אי אמרת מוקצה דאוריי' מה לי איסור מחמת עצמו או מחמת דבר אחר. והנה ראיתי בצל"ח פסחים דף צ"ח הקשה ג"כ אמאי אם זרק הורצה הא אפי' בדרבנן אמר רבא בזבחים דף ע"ג השתא דאמרינן לא יקריב אי אקריב לא מרצה ותי' דהואיל דחזי למחר מרצה גם היום הנה הוא כתב כך אקדשים שפיר צדקו דבריו וכדברי תוס' חולין אך מה שיש להקשות דהנה הוא הקשה דנאמר דאם הקדיש קרבן דל"ח להקרבה בשבת א"כ נדחה ויפסול והעלה יען דאם זרק הורצה כירושלמי הנ"ל אך הקשה הא גופי' אמאי זרק הורצה הא לרבא כל דאמר רחמנא לא תעבוד אם זרק אין מרצה לזה הוא דתי' הואיל דחזי למחר מרצה גם היום ויקשה לפי"ז מתוס' חולין שכ' תחלה דלכן חייב דהוה ראוי לפנים יען דבדיעבד זרק הורצה וע"ז הוק' מאו"ב דהוה מחו"ז ותי' משום דאין עדל"ת ל"ה מחו"ז דרק זמנא גרם הרי דהם לא הוכיחו הסברא רק מכח קו' מאו"ב אבל מהא דבדיעבד אם זרק הורצה ל"ה עושים הוכחה לסברא דזמנא גרים ולדברי הצל"ח הרי מהא גופי' דאם זרק הורצה הו' יכולין להוכיחו כסברתם משום דכאן אין אלא משום דאין עדל"ת וזמנא גרים אך הדבר ניחא דבאמת אקושיא מדרבא דאמר רחמנא לא יקריב אי אקריב לא מרצה י"ל פשוט כסברת הצל"ח יען דהנה חזי למחר מרצה גם היום והיינו משום דיומא קגרים ורק משום דקשיא להו מאו"ב הוצריכו לטעמא דאין משום עדל"ת והנה לפי"ז ניחא גם דברי השעה"מ דלא יקשה עליו מתוס' חולין די"ל דבאמת אי משום דקושיא דאעל"מ לא צריכין לסברא דשאני שבת משום דאין עדל"ת רק הוה סגי' בסברא דרק זמנא גרים ולמחר חזיא מטעם זה שייך באמת אף בשחיטת חולין כסברת שעה"מ ותוס' דכ' משום דאין עדל"ת דמשמע רק בשבת שייך האי סברא היינו משום דהוה קשיא להו מאו"ב דפטור אש"ח משום מחו"ז על זה הוא דהעלו שפיר דע"כ לחלק משום דבקרבן רק משום דאין עדל"ת אלא דאכתי קשה אי איתא כסברת השעה"מ יען דיומא גרים כשר א"כ לא הי' צריכין כלל לתרץ יען דכשר בדיעבד רק שכן חייב בחוץ כיון דאין האיסור אלא משום דזמנא גרים ומצ"ע ראוי ולמה צריכין לטעם דכשר בדיעבד דהורצה וזה לחוד הא לא סגי' רק מטעם שכ' שעה"מ יען דזמנא גרים דאל"כ יקשה אכתי הא כל מה דאמר רחמנא ל"ת אי עביד ל"מ וע"כ הוה מצי לתרץ מיד דלכן חייב יען דמצ"ע ראוי דזמנא גרים וע"כ מוכיח דסברי דטעם זה לא סגי' לחייב אש"ח וגם אין זה טעם להכשיר השחיטה והיינו כגמ' דפסחים דמה לי איסור דדבר אחד גרם לו ליפסול רק הטעם דאעל"מ כמוש"כ יען דאצ"כ כמוש"כ הבית אפרים או כמהרי"ט דלא ניתקון האיסור. והנה בטה"ק זבחים דע"ג הוקשה ג"כ כקושית הצל"ח אמאי זרק בשבת הורצה הא לרבא כל דאמר לא יקריב אם זרק לא הורצה והעלה בפשיטות דרק היכא דחכמים אמרו לא יקריב כלל אז שייך דיחוי אבל היכא דלמחר חזיא ל"ח דיחוי כלל ומרצה גם היום והנה סברתו נכונה וישרה אבל אכתי לא הועיל ליישב בשאר מקומות דהנה בטו"א בר"ה ד' כ"ח הוקשה בשופר של עולה דאמרו לא יתקע ואם תקע יצא אמאי ל"א דיש דיחוי אצל מצות ולכן נראה ליישב ע"פ אחר דרך היכא דאמרו לא יקריב משום חששא יפסול דאפי' בדיעבד לא יהא ראוי אם לקח מן הקבוע כהא"ג אם עברו והקריב אפי' דיעבד אין מרצה אבל היכא דמעיקרא לא נאמרה רק אלכתחלה ל"ש לומר דנדחה ולכן ניחא דשפיר אם זרק הורצה דשם רק אלכתחלה נאמרה דלא יזרק ביו"ט ואין משום חשש פסול דיעבד ל"א דנדחה רק היכא דהוא משום חשש פסול דיעבד אמנם רואה אני כי דברי האחרונים במחלוקת שנוי' דהנה הרשב"א חולין די"ד כתב דלכן מוקצה מחמת איסור דאסור לשחוט היום אז אמרינן אם שחט מותר משום דהקצאתו אין משום דמקצה מדעת דזה ממילא בא מחמת איסור היום ומחר הא חזו לכן אי עבר ושחט ל"ה מוקצה ולפ"ז למ"ד דאמרינן מוקצה מחמת איסור ומוקי משנה דשחיטתו כשירה בחולה והבריא א"כ ע"כ דסובר אף דהקצאתו ממילא בא מחמת איסור דרביע עלי' וחזיא למחר אפ"ה היום הוא מוקצה ואסור אף דיעבד א"כ לפי"ז בקרבנות כהא"ג ג"כ י"ל דהוא דיחוי כיון דמחמת איסורא דיומא אסור לשחוט ולזרוק א"כ אמאי אם זרק הורצה דא"ל משום דזמנא גרמא ומביא למחר דהא למ"ד דהוא מוקצה מחמת איסור לית לי' האי סברא א"כ גם לענין דיחוי בקדשים יהא דיחוי ואם זרק לא הורצה והנה אקושית השעה"מ דנאמר אעל"מ עדיין י"ל דניחא לפי דברי תוס' יען דכל הטע' דאין עדל"ת א"כ ל"ש אעל"מ כיון דבדיעבד עכ"פ מצוה קעביד ול"ה מה"ב כיון דקרבן אין בא ע"י עבירה יצא כירושלמי שהביא בירושל' אבל קו' הצל"ח אדרבא בזבחים דנאמר אם זרק נדחה ולא מרצה וכן קו' שעה"מ שכ' לתרץ גם בשחיטת חולין מהא"ט אי אע"מ משום דאיסורא דיומא גרים יקשה שפיר הא להאי מ"ד דיש מוקצה מחמת איסור שחיטה ובדיעבד אסור וע"כ לא מחלק א"כ הדק"ל. ולכן אמינא ליישב קו' צל"ח וטה"ק דל"ח דיחוי היכא דיומא גרים אבל לא מטעם הצל"ח וטה"ק רק הסברא כן דדיחוי רק שייך היכא דבשעה שהי' פסול ואין ראוי פקע מיני' שם קרבן כשר א"כ אף דמחזי אח"כ כבר נדחה אבל איסור שבת ויו"ט אין גרים פסול בגוף הקרבן דהא גם בשבת הקרבן אין בו פסול ושם קרבן כשר עליו ולכן אם עבר ועבד כשר בדיעבד וכ"ז ניחא גם למ"ד דסובר לגבי מוקצה מחמת איסור דאסור אף דהוא אסורא דיומא דגרים משום דדיחוי ל"ש כלל בקרבן דכשר מצד עצמו וא"ל עכ"פ משום הא גופי' יפסול משום מוקצה הנה כבר ישב על מדוכה זה בצל"ח ביצה שם. וכעין זה כתב בטה"ק מנחות דנ"ט אמילתא אחריתא וז"ל אהא דאמר רבא הא מני חנן המצרי הוא דל"ל דיחויין לכאורה קשה ניהו היכא דהדר איחזו אינו מזיק לו הדיחוי שהי' תחילה לחנן המצרי מ"מ באותה שעה שהי' דיחוי אינן חשובות העבודות שנעשה בשעת ההוא כלום ולכן איני מן הדין שתפסול בו מחשבה שהיתה בשעת אותה קמוצה שקמץ בעוד שהלבונה היתה מונחת עלי' וי"ל דכך הדיוק מדברי חנן המצרי דאם איתא דבשעה שהי' עליו הדיחוי ל"ה עליו שם קרבן כלל ל"ה מכשיר חנן המצרי גם כשמזווג לו שעיר אחד דאי אפש' לשעיר הנשחט שיחול עליו עכשיו שם קרבן מחדש מאחר שכבר נשחט ופקע מיני' שם קרבן ואחר שחיטה א"א לחול עליו שם קרבן מאחר שהי' במציאות לתקנו וא"כ ממילא מוכח דהעבודה שנעשה בו בעוד שהי' דיחוי מיקרי עבודה פסולה עכ"פ עכ"ד וא"כ מזה נשמע דלמ"ד דאית לי' דיחוי משום דבשעה שהי' דיחוי הי' שם קרבן פסול עליו ופקע מינ' שם קרבן כשר וזה ברור. והנה בשו"ת מהרי"א או"ח ס"י הוקשה על תוס' חולין הנ"ל מאי מייתא ראי' מביצה שם בק"צ דניתן לדחות לכן בדיעבד הורצה כמש"כ צל"ח כהא"ג בפסחים דף ע"ג. ול"נ דהנה הא דהוק' תוס' אין מקריבין קרבן יחיד יש להבין מאי ס"ד דתוס' דפסול הא אפי' חולין ששחט בשבת שחיטתו כשירה וע"כ כונתן דס"ד כקו' האמרי בינה רק בחולין מהני כיון דל"ב כונה כסברת הבית אפרים וע"ז תי' דבקדשים ג"כ הורצה כדמוכח בביצה והכונה דמוכח דאי ע"מ אף בקדשים וא"כ ניחא דאין סברה לחלק כלל בין ק"י לק"צ אלא דאכתי קשה הא באמת הוקשה הצל"ח דצ"ח מטעם אחר דנאמר כיון דאמר רחמנ' לא תקריב אם זרק לא הורצה משום דיחוי וצריכין לתרץ יען דחזי למחר וא"כ שוב יקשה מאי הוכחה מהא דביצה אם זרק הורצה הא י"ל רק בק"צ הורצה דל"ה דיחוי יען דניתן לדחות בק"צ אבל בק"י דל"ש דניתן לדחות יקשה דילמא באמת לא הורצה דהוה דיחוי אולם י"ל דהנה עוד הוקשה במהרי"א שם למה לא הכריחו מתוספתא דפסחים והביאה רבינו פ"ב משגגות דבדיעבד אם זרק הורצה אף ביחיד. ולכן אני אומר דחדא מתורצת בירך חברתה די"ל דבאמת דזה דהורצה ול"ה דיחוי היה פשיטא להו דלא משום האי דתוספתא ורק קושיתם הי' משום דאעל"מ דתוספת' איירא בשוגג דאע"מ אבל במזיד אכתי י"ל דבקדשים אעל"מ וא"כ אין ראוי לבוא לפנים דל"ש לומר דהוא ראוי לבוא לפנים אם שחט בשגגות שבת וע"ז שפיר הביאו ראי' מכבשי עצרת דזה איירא במזיד אפ"ה הורצה ול"א אעל"מ וא"כ ה"ה בק"י דאי משום דאעל"מ אין לחלק בין ק"צ לק"י וזה ברור. והנה בשבת דף קל"ד בהא דקאמר רב כהנא מאן חייב כרת אומן ופריך לימא אנא עבדו פלגא דמצוה אתן עבדו פלגא דמצוה ומסיק כגון שהותרו בו ואמר מספקנא ולא הספיק והנה רבינו שם כתב דחייב חטאת יען דהתרו בו ופירוש בכ"מ דאשמעינן דל"ה אנוס ויקשה הא לפי ס"ד דעבוד רק פלגא דמצוה ע"כ חייב אף דאיירא בלא התרו בו וא"כ אמאי הא חייב חטאת ומאי צריך לטעם אתם עבדו פלגא דמצוה ופירש"י דהתחיל ברשות אמאי חייב לימא להו לכו אתם וסיימו המלאכה ותיפק לי' דבלא"ה ליכא חיוב כרת כיון דעשה ברשות והו' אנוס א"כ אף דבידו להלקות אין לחייב למפרע א"כ חזינן דל"א דאנוס הוא. ונראה ליישב דהנה רמ"א בתשובה העלה דשנים רשאין למול בשבת ודעת היש"ש דאסור משום דקאעבוד איסורא ולא עבוד רק פלגא דמצוה וכ"כ בב"י סי' רמ"ו דעשה איסורא יען דהתחיל ולא גמר אבל בשב"י סי' נ"ט העלה דהאיסור הוא משום לתא דשני דגורם חילול שבת ע"י אחר דאי הו' מל איהו ל"ה רק חילול שבת אחד כ"ז שלא פירש ולפי"ז באמת הא דפריך לימא אתם עבדו פלגא דמצוה וא"כ אף אי לא עבדו פלגא דמצוה עכ"פ הוא עשה פלגא דמצוה וחילל שבת בהיתר וליכא איסורא בראשון דרשאין לדחות שבת משום פלגא דמצוה רק דפריך דחיוב כרת ליכא כיון שיכולין לגמור ואף אם לא גמרו עכ"פ אין לחייבו כרת משום זה כיון דאם הי' אחרים מהלקטים נמצא עשה הוא פלגא דמצוה ולא חילל שבת כלל א"כ אם הם אין מהלקטים הוא אנוס ופטור וא"כ אף מחטאת פטור ומסיק דאיירא בהתרו בו ול"ה אנוס ע"כ שפיר חייב חטאת ולפי"ז מוכח דרבינו מפרש כהש"א דאין איסור משום הראשון דאי כדעת הב"י והיש"ש דראשון איסורא עכ"פ עביד אף אם הי' אחרים מהלקטים א"כ לפי"ז הא דפריך אתם עבדו פלגא דמצוה צריך לפרש דאם לא עשו נהי דכרת ליכא אבל איסורא עביד וא"כ יותר הו' לי' להקשות כיון דלא התרו בי וסבור שיגמור א"כ אנוס הוא דהא אם הי' גומר לא הי' כאן חילל שבת כלל וא"כ נהי דנאנס ולא גמרו לא שייך דעביד איסורא למפרע משא"כ אי פריך יען דעתה ג"כ עדיין יכולין לגמרו א"כ רק הקו' דלא לחייב כרת אבל איסורא עביד ומדלא פריך הכי מוכח ע"כ דמטעם אנוס אין לפטרו אף דלא התרו בו דל"ה אנוס והדבר מוכח דהנה בחס"ו הוקש' אמאי לא משני בליכא אחר לגמור והוא אין רוצה להלקוט לכן חייב ותי' דלא שייך לומר דחייב כרת למפרע רק איסורא עביד ולכן שפיר פריך ליעבד אחר לגמור המצוה וא"כ ע"כ דלא חשוב אנוס דאי חשוב אנוס א"כ ממנ"פ כיון דלא שייך לחייב למפרע כרת א"כ עדיפא הול"ל אנוס הוא ולמה צריך להקשות מטעם דאתם עבדו פלגא דמצוה אע"כ דבאמת מהא"ט גופי' ל"ח אנוס ליפטר דהא אף אם עביד אחר איכא איסורא דהא חילל שבת ולא עביד רק פלגא דמצוה ואי הו' מלקט הוא עצמו הו' עביד כל המצוה ולא הו' פוגע כלל באיסור שבת ולכן לא הו' אנוס ורק פריך דלא לחייב משום דאחרים יכולין לעשות המצוה א"כ אחר דמשני דאיירא בסבור שיספיק לגמרי ולא הספיק לגמרי ידעינן דחייב חטאת בלא טעמא דהתרו בו אלא ודאי מוכח דרבינו מפרש כדעת הש"א דאפי' איסורא לא עביד היכא דעושה פלגא דמצוה ע"כ שפיר פריך כיון דגם עתה יכולין לגמרו ואז לא עשה איסורא כלל ואם לא גמרו אנוס הוא ולא עשה איסור כלל ופטור אפי' מחטאת וע"ז משני דאיירא בהתרו בו ע"כ שפיר חייב חטאת ואפי' כרת איכא. אמנם הנה רב כהנא דנקט אומן ולא נקט באב דהחיוב הוא על האב ולכאו' נראה דאב הי' פשיטא לי' לרב כהנא דפטור דהא לגבי האב אם אחרים יגמרו המצוה הו' כאלו הוא עושה כל המצוה דשליח של אדם כמותו ולכן רק באומן דאם הי' אחר גומר לא עביד ראשון רק פלגא דמצוה לכן ס"ד דרב כהנא דחייב כרת א"כ יקשה לפי"ז לשיטת רבינו דס"ל דאם לא גמרו הו' אנוס כמו שבארנו א"כ תיקשי אמאי נקט אומן ולא נקט באב דאין לומר משום דבאב גם לרב כהנא פשיטא לי' דאין חייב דאי אחרים יגמרו הו' כאלו קיים הוא כל המצוה ולא עביד איסורא כלל דהא לפי שיטה זו גם באחר אם מל ולא גמר הוא המצוה לא עביד איסורא כלל כיון דקיים עכ"פ מקצת ממצוה. אך יש לומר דהנה ביש"ש הוכיח דע"כ אסור למול ע"י שנים מדס"ד דרב כהנא דאם לא הלקוט חייב כרת מוכח דאף בעביד פלגא דמצוה עכ"פ איסורא איכא וקשה מכאן על רמ"א בתשובה דאם מל ולא פרע לא עשה איסורא משום דהו' כאלו עשה שנים דפטורין ותי' בחס"ו לפמש"כ יש"ש ליישב קו' תוס' לקמן בהא דנקט מל ולא פרע כאלו לא מל הא תנן דחוזר על ציצין המעכבין ומדמחללין שבת ע"כ דמעכב ותי' דקמל"ן דלא מל ולא מתקן גברא כלל משא"כ בציצין המעכבין הגברא מיתקן אלא דהמצוה לא קיים א"כ ניחא דחייב שפיר דהא איכא תיקון גברא את"ד וקשה לי מירושלמי דפרקין דמייתא הך דלא הספיק לגמרו ומל ולא פרע ול"ש כתירוצו של חס"ו ועוד קשיא מדרב כהנא מאי קמל"ן דאם לא הלקוט חייב כרת ולכן נראה דקמל"ן הא גופי' דהו"א כיון דמעכבין ולא קיים המצוה א"כ אין כאן חילול שבת ולתקן גברא לא מכוין קמל"ן דחייב א"כ ניחא דנקט אומן דאי באב דמכוין לתקן גברא פשיטא דחייב כדנשמע ממשנה מדחוזרין על ציצין המעכבין ורק באומן קמל"ן רב כהנא דהו"א דלא מחייב דהא לא עביד מצוה ואין כאן חילול שבת כקו' הנ"ל קמל"ן דאפ"ה חייב כיון דעכ"פ איתכוין להמעשה החבורה ודו"ק. הנה בענין שנים שעשאהו בחס"ו בהגהות לש"ע או"ח סי' רס"ו הביא דברי המקור חיים שכתב היתר חדש דאם העגלה בשני סוסים ולמשא הי' יכול לינהוג בסוס אחד בשני אנשים הי' פטור אבל אסור ובבהמה מותר לגמרי כמבואר בשבת דף צ"ג רק דשוב העלה דלא ילפינן לאו מקרבן וכתב בחס"ו דצ"ע במלאכת שבת האיך תהי' מלאכת בהמתו חמורה ממלאכת עצמו והרי בחד קרא כתוב לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך ומה שנקרא מלאכה אצלו גם בבהמתו כגופו דמיא 0אבל לא יותר וגם בשאר איסורי לאווי לא ילפינן אבל בשבת אין לחלק בין בהמה לאדם ונראה שלא אמר אדם מעולם היתר זה כי מהידוע שרגיל להיות סוס אחד מהסוסים שמתעצל וסומך על סוס חבירו והוא נסוג אחור מלמשוך עצמו הולך מכח חבירו עד שמרגיש המחמר ורודה במקלו שבידו וא"כ אין לסמוך על היתר זה כי אולי יהי' ד' אמות במעט רגע אשר הי' סוס אחד נסוג אחור ויהי' כל המשא על סוס האחד את"ד עיי"ש בשם הכס"ו ז"ל.

9 חולין פתח ↗

מֵעֵין מְלַאכְתָּן – אִין, מֵעֵין מְלָאכָה אַחֶרֶת – לָא; אַלְמָא, כֵּיוָן דְּלָא אִיתְּכַן מֵאֶתְמוֹל לְהָךְ מְלָאכָה – אֲסִירִי; הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָא אִיתְּכַן מֵאֶתְמוֹל – אֲסוּרָה.

10 חולין פתח ↗

11 חולין פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי דָּמֵי? הָתָם מֵעִיקָּרָא כְּלִי, וְהַשְׁתָּא שֶׁבֶר כְּלִי, וְהָוֵה לֵיהּ נוֹלָד, וְאָסוּר. הָכָא מֵעִיקָּרָא אוּכְלָא, וּלְבַסּוֹף אוֹכֶל, אוּכְלָא דְּאִיפְּרַת הוּא. וְשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: אוּכְלָא דְּאִיפְּרַת שַׁפִּיר דָּמֵי, דִּתְנַן: אֵין סוֹחֲטִין אֶת הַפֵּירוֹת לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין, וְאִם יָצְאוּ מֵעַצְמָן – אֲסוּרִין.

12 חולין פתח ↗

13 מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח פתח ↗

משקה זתים וענבים מפקיד פקיד. וראיתי בספר מנחת חינוך שהקשה דמכאן מבואר דרבינו ס"ל דמשקה זתים וענבים מפקיד פקיד ואפ"ה ס"ל בה' שבת דסוחט זתים וענבים חייב משום מפרק וכן בחולב אף דחלב מפקיד פקיד כפירש"י ואפ"ה חייב משום מפרק וא"כ קשה הא דאיתא דף ה' דבעי אי דם בתולים מפקיד פקיד ואף צריך לדם שרי והא לדעת רבינו אף במפקיד פקיד דא"ח משום חבורה חייב משום מפרק. עוד הקשה במנ"ח משבת דף קל"ג דאמר האי אימנא דלא מייץ סכנתא מפרש מ"ד מפקיד פקיד קמ"ל דחבורי מחבר ויקשה אף אי מפקיד פקיד איכא משום מפרק וכבר קדמוהו אאמוה"ג זצ"ל בכל זה בס' שי"ח ובפתיחה כוללת ותי' דל"ד לחולב ביד דהוה בדרך מפרק ביד אבל מציצה רק בפה הוה מפרק כלאחר יד ואני אומר לפי דרך זה גם קו' קמייתא ניחא דבודאי בחולב ביד דמפרק כאורחי' אף דמפקיד פקיד החלב חייב משום מפרק כמו בזתים וענבים אבל בהאי דכתובות דפירש"י מפקיד פקיד שפותח הפתח ודם ממילא יוצא דהיינו דהטבע דוחה אותו כיון שפתח הפתח לכן הוה ג"כ כמפרק לאחר יד אבל אי חבורי מחבר שפיר חייב משום חובל. והנה בשבת דף ק"מ איתא אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה דהו' לי' משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי וע"ז אמר ר"ח מדברי רבינו נלמוד דחולב אדם לתוך הקדירה ולא לתוך הקערה והביא הריא"ף דברי בה"ג שכ' דהאי מימרא לענין יו"ט איתמר ולא בשבת דהא קיי"ל במתניתא אין סוחטין את הפירות להוציא מהן את המשקין ואם יצאו מעצמן אסורין ואוקימנא בזתים וענבים דבין למשקין ובין לאוכלין היוצא מהן אסורין ולפיכך לא מיתוקמא האי מימרא דשמואל אלא ביו"ט והביא דעת הר"ח דסובר דמימרא דשמואל שפיר איירי בשבת ורק רב חסדא דדייקינן מני' דחולב לתוך הקדירה לא מתקיים רק ביו"ט רק דסובר דלית הלכתא כשמואל ולא כרב חסדא משום דהלכה כרי"ו דסובר סוחט כבשין ושלקות לגופן אבל למימיהן אסורין ואם סחטו למימיהן בין לקדירה בין לקערה הכל אסור דהא סחיטת ענבים בין לקדירה בין לקערה למימיהן הוא צריך ואמר רי"ו שהסוחט כבשין למימיהן כסוחט ענבים וחייב חטאת והריא"ף דחה דבריו דהאי דאמר רי"ו למימיהן חייב חטאת כעין מימרא דשמואל דלמימיהן פטור אבל אסור וכיון דלשמואל הא קאמר רק לקערה ולא לקדירה ה"נ הא לדרי"ו חייב חטאת לקערה הוא ולא לקדירה משום דכיון דהוא סוחט לתוך האוכל אינו כסוחט משקין אלא כמפרר אוכל לתוך אוכל שהוא מותר. ול"נ ליישב שיטת הבה"ג והר"ח דהנה קשה לי לרי"ו דסובר בפסחים דף כ"ו דאין לוקין על שלא כדה"נ ומייתי ר"ז ראי' מהא דתניא דאין לוקין משום ערלה אלא על היוצא מזתים וענבים וע"כ משום דהו' שלא כדה"נ ואביי דחי משום דזיעה בעלמא הוא ותוס' הקשו מחולין דף ק"כ דיליף פרי פרי מביכורים דמשקין אין כמותן רק בתירוש ויצהר והכא משמע דזיעה בעלמא הוא וא"צ קרא ותי' דהילפותא פירי פירי מביכורים הוא למילף דיוצא מזתים וענבים הו' פירי ולא לפטור שאר פירות אלא דמסברא גם יוצא מזתים וענבים ל"ה פירי אלא זיעה בעלמא וקשה לי על דבריהם דהנה רי"ו סובר בפסחים דף ל"ג דמשקין דזתים וענבים מפקיד פקיד וא"כ לפי"ז ל"ש לומר דזיעה בעלמא הוא וכן מוכח בנדרים דף נ"ז נדר מענבים מותר ביין וכתב הרא"ש משום דמפקיד פקיד דבשלמא שאר פירות שייך לומר דהו' רק זיעה דבשאר פירות בודאי המשקין רק בליעי א"כ היוצא מהן ל"ה רק זיעה כמש"כ תוס' חולין דף קי"א דמה שיוצא ע"י איצצתא ל"ה אלא זיעה לכן נראה דהנכון בכונתו כמש"כ הפנ"י דמהכא ילפינן דל"ה בשאר פירות אלא זיעה בעלמא מדילפי' פרי פרי מביכורים דתורה חילקה בין יוצא מענבים ליוצא משאר פירות משום דבשאר פירות הו' זיעה בעלמא ור"ז הו' סבור דהטעם כדרי"ו משום דהו' שלכדה"נ ולפימ"ש יובן יותר דגלי קרא רק ביוצאין מענבים דמפקד פקיד הו' משקה אבל ביוצאין מפירות דמבלע בליעי גלי קרא דל"ה אלא זיעה ומעתה קשה לי לפמש"כ רשב"א חולין דף י"ד בשם רמב"ן דע"כ לא גזר משום סחיטה דא"כ לאוכלין נמי דהא עומד לסחיטה אלא מטעם נולד ובעומד לאוכלין דל"ה משקה ל"ה נולד דמעיקרא אוכל והשתא אוכל א"כ בשלמא בשאר פירות מבלעי בליעי ולכן היוצא מהן אין אלא זיעה בעלמא ול"ח משקה לכן י"ל כיון דמכניסו לאוכל ל"ה משקה ול"ה נולד אבל בענבים דמפקיד פקיד והו' משקה א"כ גם לאוכלין הו' נולד וא"כ מאי סברא איכא לחלק בין לאוכלין בין למשקין ואף דרי"ו לית לי' דהו' זיעה בעלמא אלא משום דבשאר פירות דהו' שלכדה"נ ובענבים הו' כדה"נ הנה לענין ענבים עכ"פ בודאי משקה הו' אף לרי"ו כיון דמפקיד פקיד ובשאר פירות אף דלית לי' דהו' זיעה בעלמא דגרע טפי משלכדה"נ כמש"כ פנ"י בקונטרס חדש הנה צריך לומר ג"כ דל"ה משקה דיוצאין משאר פירות דהיינו דמשום משקה אין מחייב רק משום הפירי ולכן שפיר סובר דהו' שלכדה"נ דנהנה מהפרי שלכדה"נ משא"כ ביוצאין מענבים דחייב משום משקה ל"ש לומר דנהנה מהפרי שלכדה"נ דאין החיוב משום דנהנה מהפרי אלא דהמשקין גופי' אסרה תורה וכמש"כ בח"ס בחי' לסוג' דשלכדה"נ א"כ לפי"ז גם לרי"ו יש לחלק ולומר בשלמא ביוצאין משאר פירות דמשקה מבלע בליעי ל"ה משקה אלא בכונתו למשקה אבל בכונתו לאכילה ל"ה היוצא ממנו משקה אבל ביוצאין מענבים כיון דחשוב משקה לחייב משום משקה לא משום הפרי דלכן הו' כדה"נ א"כ אף דהכניסו לאכילה כיון דמצ"ע חשוב משקה אמאי מותר דל"ש לומר דהו' כמפרר אוכל מתוך אוכל דמחשבתו לאכילה לא מצי להפקיע שם משקה מיני' כיון דאפי' בעודו כנוס כבר חשוב משקה וא"כ הו' נולד אף בהכניסו לאכילה דל"ש סברת הרמב"ן הנ"ל. ומיושב קו' תוס' דלא יקשה מברייתא דקתני לרי"ו בענבים אין חילוק בין כניסין לאוכלין או למשקין דהיינו משום נולד ולא משום גזירה דסחיטה. ולפי"ז י"ל דהנה בצל"ח הקשה על בה"ג שהביא הריא"ף שכ' דאיסור משקין היוצאין ממנו בין לאוכלין בין למשקין ויקשה הא בגמ' איירי רק מהכניסו לאכילה או לשתי' אבל לא איירי ממשקין היוצאין ממנו אם הוא לאכילה או למשקין ולפמ"ש י"ל לרי"ו דמחלק בענבים בין למשקין בין לאוכלין סובר דאף זה שהכניסו לאכילה מעיקרא לא סגי כיון דמפקיד פקיד רק אם אחר שיצא ממנו נמשך לקדירה דומיא דמחלקינן לקמן בין מכניסו לקדירה או לקערה וא"כ במכניסו למשקין אסור אף לקדירה ושפיר י"ל כיון דגם עתה שיצא כבר דעתו לאכילה לכן אף דמפקיד פקיד והוה משקה כיון דמכניסו עתה לאכילה ל"ה נולד ולפי"ז י"ל כך דבאמת בברייתא תני דגם לרי"ו בענבים ואוכלין אסור י"ל דאסור משום נולד דלא כרמב"ן ונפ"מ אם משני לקדירה שרי ורי"ו דקאמר דפליג גם בענבים היינו דליכא גזירת סחיטה דאי הו' שייך גזירה דסחיטה הו' אסר אף שמשני לקדירה כיון דמשקה הו' דמפקד פקיד א"כ אף שסחטו לקדירה אסור כמו בהכניסן למשקין דאסור אף שסחטו לקדירה כיון דמפקיד פקיד ומשקה הו' א"כ שייך משום דש דל"ה אוכל לכן קאמר דפליג רי"ו אבל לרבנן לא חיישינן כלל שיבוא לשחוט דהנה בשבת דף ע"ד סובר ר"י בפוצע חלזון חייב משום דש ורבנן סברי אין דישה אלא בגידולי קרקע והנה רבינו סובר שוחט חייב משום מפרק דם וכ' הה"מ דרבינו סובר דבהמה הו' ג"כ ג"ק וא"כ לפי"ז י"ל דנסבין חברי' ר"י הוא כמו דר"י חייש משום שיבוא לסחוט ה"נ חייש שיבוא לשחוט דגם שחיטה הטעם משום מפרק וכשגזרו על משקין שזבו גזרו ג"כ לאסור אם נשחטה בשבת בשוגג שמא יבוא לשחוט ואמנם מדרבנן ל"ק משום דלרבנן לא גזרינן שמא יבוא לשחוט דלדידהו בבהמה ל"ש משום מפרק אינה בכלל גזירה דמשקין שזבו והא דלא גזרו בשחיטה ג"כ לאסור משום שמא שיבוא לשחוט ועביד איסורא דנטנ"ש עכ"פ דלזה שפיר י"ל כסברת תוס' כיון דאינה מלאכה קלה ל"ח שיבוא לשחוט ורק לר"י דאינה גזירה בפ"ע אלא דהוא בכלל גזירות משקין שזבו משום מלאכת מפרק שפיר גזרינן שמא יבוא לשחוט ודו"ק. והנה בהא ניחא הא דאיתא בריש ביצה דפריך רי"ו דהכא אמר רי"ו דלאוכלין מותר ע"כ באוכלא דאיפרת הוא ול"ג משום משקין שזבו ובמשנה דכלכלה סובר רי"ו דאסור בראשון ומסיק מוחלפת השיטה והקשה מהרש"א אי מוחלפת הך דסחיטה א"כ קשיא דרבנן אדרבנן דכאן סברי דולא לאוכלין ובמשנה דכלכלה סברי דאסור בראשון ולהנ"ל ניחא דל"ק מדרבנן אדרבנן די"ל לרבנן ל"ש כלל בביצה גזירה דמשקין שזבו דהא לרבנן דאין דישה אלא בגידולי קרקע אינה ביצה בכלל גזירת משקין שזבו כיון שאין דישה בבע"ח ורק אי ר"י מחלק בין הכניסן למשקין להכניסן לאוכלין שפיר קשיא מכלכלה דהא לדידי' דיש דישה בבע"ח א"כ שייכה שפיר גזירה דמשקין שזבו גם בתרנגולת ושפיר מסיק מוחלפת השיטה וממילא לא קשיא כלל דבביצה ל"ש גזירה שמא יסחוט רק הא דביצה אסור הוא משום גזירה דפירות הנושרין דתלישה שייכה גם בבע"ח כדאיתא בשבת בתלש עובר ממעי אמה וכמש"כ תוס' בכורות דף כ"ה דלא כרמב"ן שבת דף ק"ז ורק לרי"ו שייך משום משקין שזבו דמחייב משום מפרק אף בדבר שאין ג"ק. וא"ש נמי מה שהקשה הח"ס על הרמב"ן די"ל רק לרב כתב הרמב"ן די"ל הא דרי"ו מחלק בין הכניסן לאוכלין או למשקין הוא מטעם נולד דרב מצי סבור דמשקין מבלע בליעי א"כ איכא משום נולד אבל לרי"ו דסובר משקין מפקד פקיד ל"ש כלל משום נולד דהא גם בעודו כנוס בענבים הוא משקה רק מעיקרא מיכסי ועתה מיגלי וזה ל"ח נולד כמש"כ תוס' ריש ביצה ולכן רק הטעם דאסור משום שיבוא לסחוט דשייך סחיטה גם אי מפקיד פקיד כמש"כ רש"י שבת דף צ"ה וא"כ א"ש דהך דביצה דמוכח משום סחיטה אסור משקין שזבו דלר' יוחנן דסובר דמשקין מפקיד פקיד ע"כ הטעם משום גזירה דסחיטה די"ל דל"ש דמשקין היוצאין מענבים משום נולד כיון דגם בעודו כנוס בענבים הו' משקה רק מעיקרא מיכסי ועתה מיגלי. ובזה נראה לי ליישב דברי הריא"ף דפסק כרי"ו דבפירות משקין היוצא מהן אם הכניסן לאוכלין מותר והקשה בח"ס בחי' שבת הא הטעם דס"ל כיחידאה היינו משום דרי"ו מסיק בריש ביצה מוחלפת השיטה משום רומיא דכלכלה ומחלק בין הכניסן לאוכלין והלכה כרבים וא"כ כיון דאנן קיי"ל דביוצא מענבים אסור אף בהכניסן לאוכלין א"כ אין קושיא מהך דכלכלה וא"כ רק רי"ו הוא דמחלק בין הכניסן לאוכלין וא"כ למה פסק הריא"ף כיחידאה. ולפמש"כ ניחא דנהי דאנן קיימ"ל דגם בהכניס לאוכלין אסורין היינו משום נולד כיון דמשקין מפקיד פקיד אף בהכניסן לאוכלין הו' משקה ושפיר הו' נולד ולא משום דגזירה דסחיטה ונפ"מ דאם משנן לתוך הקדירה דל"ה נולד מותר א"כ עדיין קשיא מהך דכלכלה דהא ביצה בתרנגולת העומדת לאכילה אין לאסור משום נולד רק משום גזירה דמשקין שזבו והא לרי"ו בהכניסן לאוכלין לא גזרינן משום משקין שזבו וא"כ ע"כ לומר מוחלפת השיטה דרבנן הוא דסברי לחלק בין הכניסן לאוכלין להכניסן למשקין ולדידהו ל"ק מביצה דהא לרבנן אין דישה רק בגידולי קרקע רק אסור ע"כ מטעם פירות הנושרין דלרבנן מודה ר"ש דהטעם משום פירות הנושרין ורק לר"י דסובר דיש דישה אף שאין ג"ק לדידי' סובר רי"ו דא"צ לגזירה דיעלה ויתלוש אלא משום דאתי לידי סחיטה ולכן פריך שפיר מכלכלה אבל לרבנן ל"ק כלל מכלכלה די"ל משום דיעלה ויתלוש גזרו דזה שייך גם בבע"ח והכל הי' בכלל גזירה דמשקין שזבו וא"צ לומר דגזרו משום פירות הנושרין. וא"כ לפי"ז שפיר פסק רבינו דבשאר פירות אין אסור היוצא מהן אם הכניסן לאוכלין דע"כ לומר מוחלפת השיטה והלכה כחכמים. אך לכאורה הא כבר הוכיחו תוס' שבת דף ע"ג מדחייב אחולב משום מפרק ע"כ דבהמה חשיב ג"ק ולכ"ע חייב אולם מהך דעירובין משמע דבעוף ל"ח ג"ק לכן נראה דהנה תוס' הקשו מב"מ גבי פועל אין אוכל בעושה במלאכת חולב משום שאין ג"ק, נראה ליישב דהנה חובל חייב משום מפרק ומעתה י"ל דפליגי רבי יודא ורבנן בהאי סברא דהנה רי"ו לית לי' ברירה כמבואר בחולין דף י"ד דלדידי' ע"כ בהמה לאכילה עומדת וא"כ ל"ש משום איסור סחיטה דהו' רק כמפרר אוכל כמש"כ בחי' לב ארי' א"כ לדידי' ע"כ גם במידי דלאו ג"ק שייך משום דש לכן חייב בחולב משום מפרק אבל רבנן מצי סברי דלגדל עומדת א"כ י"ל כיון דבשבת דלגדל עומדת דא"ר לשחיטה הו' כמו ג"ק לכן חייב שפיר אחולב משום מפרק אבל בהך דב"מ דאיירי בחול א"כ לשחיטה עומדת גם לרבנן לכן ל"ה בהמה בכלל ג"ק וא"כ כאן דאיירי בתרנגולת העומדת לאכילה שפיר י"ל לרבנן ל"ה משום דש אלא משום פירות הנושרין וא"ש. והנה בהא דסוחט כבשין לגופן דמותר או דעכ"פ ליכא אלא איסורא בעלמא כתבו תוס' שבת דף ע"ג משום דבאיסור דש שאצל"ג לכו"ע פטור אולם בירושלמי מבואר דאף שאצל"ג למשקין חייב למ"ד אצל"ג א"כ יקשה מהא דכבשים ונראה די"ל בכבשים שסוחט לגופן אין בכלל סחיטה כלל דהו' רק כפוצע הכבשים והפירות וכן מצאתי בחיה"ר סוף מכילתין שהביא כן בשם חד מקמאי והביא ראי' מחולין דף י"ד דקאמר דהטעם דהכניסן לאוכלין דפטור משום דאוכלא דאיפרת הוא. והנה שם דף קמ"ד ע"ב איתא אלא היינו טעמא כדרב חסדא דפוסל את המקוה מאי לאו דאחשבינהו ה"נ כיון דאחשבינהו הו' להו משקה ר"פ אמר משום דהו' דבר שאין עושין מקוה לכתחלה וכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחלה פוסל את המקוה בשינוי מראה ותמוה דא"כ לר"פ נשאר קו' הגמ' אדר"נ דפסק דהלכתא כשל בית מנשיא וכיון דנחית ליישב דברי ר"נ לא הי' לו להביא כלל דר"פ דלדידי' אין מיושב לכן נר' לפרש דגם לר"פ ניחא דהנה בסברא דאחשבינהו יש שתי סברות דאחשבינהו בשעת שחיטה ועוד דאחשבינהו בשעה שנותן להמקוה וה"נ לגבי שבת יש שתי סברות דאחשבינהו בשעת סחיטה ויש סברא דאחשבינהו בשעה שנותן לתוכו כמש"כ הטו"ז סי' ש"ך ונפ"מ בכהא"ג שכ' תוס' לעיל דף קמ"ג בד"ה שמשך דסחטן תחילה ושוב הכניסן ויצאו מעצמן וא"כ גם לר"פ הטעם משום דאחשבינהו רק דלר"פ צריך להוסיף דרק חייב אם אחשבינהו מתחילה לכך כמו במקוה דפוסל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחלה וכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחלה ה"נ נאסרה רק באחשבינהו מתחילה למשקין ודו"ק. והנה עוד איתא בשמעתין מתיב רבינא טמא מת שסחט זתים וענבים כביצה מכונת טהור הא יותר מכביצה טמא ואי אמרת משקה הבא לאוכל כאוכל במאי מתכשר הוא מותיב לה והוא מפרק לה בסוחט לתוך הקערה והוא תמוה דמה שייך בכהא"ג הוא מותיב והוא מפרק כיון דכל הקושיא דידי' משום דס"ד דאיירי בכל גונא אף באין סוחט לתוך הקערה מאי שייך לומר דמפרק לה בסוחט לתוך הקערה דהא לא ניחא לי' מעיקרא לאוקמא לצדדין רק דאיירי בכל גונא אך א"ש דהנה רש"י פי' דכביצה מכונת טהור משום דאין האוכל מטמא בפחות מכביצה ותוס' כ' ע"ז דהתינח למ"ד דמפקד פקיד אבל למ"ד דמבלע בליע א"כ נטמאה דנגע בגוף הפרי וצריך לאוקמא בענבים שלא הוכשרו ואימת קמכשרי לכי סחיט להו והו' פחות מכשיעור יעויין במהרש"א ולפי"ז י"ל בס"ד הו' פשיטא לי' דאיירי בכל גוונא אף בסוחט לתוך המאכל משום דקתני כביצה מכונת טהור דס"ל כמ"ד מבלע בליעי ולכן כביצה מכונת טהור משמע הא בכה"ג ביותר מכביצה טמא וניחא דלא פריך לה מסיפא דמבואר כן להדיא דביותר מכביצה טמא אע"כ משום דרק מרישא משמע לי' דאיירי בכל גונא וכמ"ד מבלע בליעי וע"ז קאמר הוא מותיב לה והוא מפרק לה היינו דעתה מחדש דאתיא כמ"ד מפקיד פקיד ובלא הוכשר עוד ושפיר י"ל דאיירי דוקא בסוחט לתוך הקערה ושפיר קמ"ל רבותא כמ"ד מפקיד פקיד ודו"ק. במה שכתב רבינו לעיל מי החג שנטמאו והשיקן נטהרו וכמו שיתבאר בטהרות אם טיהרן ואח"כ נטמאו הואיל ונדחו ידחו והנה מה שתמהו עליו מהא דבפ"ב דפסחים מבואר דהטעם הו' מכח מעלה ורבינו נקט מכח דיחוי וכבר הקשה כן בצל"ח ובחכש"ל סי' תרמ"ז הקשה עוד הרי קיימ"ל כל שבידו לא הוי דיחוי וכיון דבידו להשיקן למה יחשב דיחוי אך עוד ק"ל כיון דקאמר רבינו מי החג שנטמאו משמע דכבר חל החג א"כ אף בלא הקדישן יהי' נראה ונדחה דהרי התם בלולב ליכא הקדש ואף דמוכח מרש"י שם דדוקא בתר דאגדי' הו' נראה ונדחה או דחוי מעיקרא אבל בלא אגדי' לא נחשב דחוי מ"מ הרי קאמר שם הש"ס דאגד הזמנה בעלמא הוא ולאו כלום הוא ומ"מ כיון דעשה הזמנה הוי דחוי ג"כ ה"נ כיון דקראן רבינו מי החג משמע דמלאן לשם חג ג"כ ניהו דלא הקדשן נמי יהא נראה ונדחה ואפשר דרבינו מחלק בין אם עשה מעשה ושינוי בגופו דניכר מגופו דהוי למצוה אז ניהו דהזמנה לאו מילתא הוא מ"מ הו' דיחוי אבל בימי החג שאף שמלאן לשם החג אין השינוי ניכר מגופו אם הו' לשם חג לכך לא נחשב דחוי ובזה אפשר ליישב קו' הצל"ח די"ל בודאי לפי מאי דקיי"ל הזמנה לאו מילתא הוא לכן אף דמלאן לשם חג לא נחשב נדחה רק היכא דהשינוי ניכר בגופו אבל למ"ד הזמנה מילתא הוא ודאי אף דאינו ניכר מגופו כיון דהוי מילתא הוי דחוי כמו בלולב אגוד ולכך ר' ירמי' בש"ס שם דס"ל דהטעם בזה מכח מעלה ס"ל כמ"ד הזמנה מילתא היא א"כ קשה לי' אם הוי טעמא מכח דחוי א"כ אף בטהרן ואח"כ הקדישן הו' דחוי כיון דמלאן לשם חג דקראן מי החג ובע"כ דס"ל דזה לא הוי דחוי מכח דבידו לתקן א"כ בהקדישן ואח"כ טיהרן נמי הוי כן ובע"כ הוי הטעם מכח דמעלה עשו בקדשים אך לדידן דקיי"ל דהזמנה לאו מילתא הוא י"ל דהטעם מכח דחוי וקודם הקדישן לא נחשב דחוי כלל אבל בהקדישן הו' דחוי אף דבידו לתקן י"ל דע"כ לא אמרינן דבידו לא הו' דחוי רק אם בידו לתקן בלי צורך לומר דהראשון נתבטל והוי כפנים חדשות באו לכאן רק נוכל לומר דהוא הוא אותו שבתחלה בזה נחשב בידו לתקן כיון דהו' בידו לתקן אבל בזה באם שנטמאו כיון דאוכלין אין להם טהרה במקוה והיתר הזריעה הוי מטעם ביטול דהו' כאלו נתבטלו ונעשו מחובר לקרקע א"כ אלו שנטהרו נחשב כפ"ח א"כ ל"ש בידו לתקן דלפי מה שהי' תחלה בשעה שנטמאו אין בידו לתקן רק לומר פ"ח בא לכאן וזה לא נחשב בידו לתקן א"כ הראשונים נדחו וכיון דסוף סוף אלו מכח הראשונים קאתו נחשב דחוי וקודם שהקדישן כיון דהזמנה לאו מילתא לא נחשב דחוי כלל.

1 מתניתין השוחט בשבת וביום הכפורים אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. ואם תאמר והא קיימא לן דמומר לחלל שבתות בפרהסיא הוי מומר לכל התורה כולה, ושחיטתו נבלה, וכדתניא לעיל חולין ה, א חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא, ואסיקנא לעיל הכי קתני חוץ מן המומר לנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא. פירשו בעלי תוס' ז"ל דבפעם אחת לא הוי מומר לפסול אותה שחיטה, ומנא תימרא מדתנן לקמן חולין פא, ב השוחט ונמצא טריפה והשוחט לע"ז רבי שמעון פוטר וחכמים מחייבין, וקאמר עלה בגמרא אמר ריש לקיש לא שנו אלא ששחט ראשון לע"ז ושני לשלחנו וכו', ואמר ליה רבי יוחנן זו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, אלא פעמים שאפילו שוחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז חייב, והיכי דמי כגון דאתרו ביה באותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום ע"ז, והלכך לרבנן דסברי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה חייב שני, ואיכא למידק והלא שחיטת מומר היא, ואמאי מחייבי רבנן, דהא לאו שחיטה כלל הוא, אלא נחירה בעלמא, דלא מיקרי שחיטה שאינה ראויה אלא בששחט ישראל ודבר אחר גורם לה להפסל. אלא ודאי משמע שאין שם מומר עליו אלא מאותה שחיטה ואילך. ולי נראה דהכא אין צריך לכל זה, למסקנא, דהא אוקימנא לה בגמרא למתניתין בשוגג, ורבי יהודה דמבשל היא ואף על פי שמתחייב בנפשו קתני. הכי קאמר אף על גב דאלו מזיד מתחייב בנפשו הכא בשוגג שחיטתו כשרה, וכיון שכן לאו מומר הוא אלא אנוס, וישראל מעליא הוא אף על פי ששחט במקום רואין ובפרהסיא.

2 מחתכין את הדלועין לפני הבהמה. פירש רש"י ז"ל שדלועין בדלועין התלושין היום. וקשה לפירושו, דהא משמע בפרק קמא דביצה ג, א דפירות הנושרין לכולי עלמא אסורין גזירה שמא יעלה ויתלוש, ולכולי עלמא מחתכין אותן לפני הבהמה, דגרסינן התם אמר רבי יוסף היינו טעמא דביצה גזירה משום פירות הנושרין, והוינן בה פירות הנושרין טעמא מאי שמא יעלה ויתלוש, היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזירה, ומדפריך ליה הכי שמע מינה דרב יוסף אפילו כר"ש אמרה לשמעתיה, דאילו לרבי יהודה פירות הנושרין לאו משום גזירה שמא יעלה ויתלוש אסורין אלא משום מוקצה, כדמקשינן בפסחים נו, ב גבי של בין הכיפין והא מוקצות נינהו, אלא ודאי משמע דר"ש אית ליה נמי איסור פירות הנושרין משום גזירה שמא יעלה ויתלוש. אלא נראה לפרש בדלועין שנתלשו מאתמול, והא קא משמע לן דמטרח באוכלה טרחי', ואי נמי דשווי אוכל' משוי' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בפרק בתרא דשבת קנה, ב והא דאמר רב פפא במסכת ביצה כד, ב הילכתא נכרי שהביא דורן לישראל אם יש מאותו המין במחובר לקרקע אסורין ולערב בכדי שיעשו, לר"ש דלית ליה מוקצה הוי טעמא משום גזירה שמא יעלה ויתלוש, אי נמי איכא למימר דבמוקצה דמחובר אף ר"ש מודה בו, והכי משמע טפי, דכולה שמעתא דפרק אין צדין דמייתי עלה הא דרב פפא בספק מוכן מיירי דעלמא משום מוקצה הוא, ובפירות הנושרין תרתי אית בהו, מוקצה וגזירה שמא יעלה ויתלוש, וכן כתב רש"י ז"ל שם בפרק אין צדין דר"ש מודה במוקצה מחמת מחובר דמדלא ליקטן מערב שבת אקצינהו מדעתיה ואינו יושב ומצפה אימתי יתלשו, והוי להו כגרוגרות וצמוקים, וכן דעת רבותי הצרפתים ז"ל. ואם תאמר אם כן מאי קא נסיב לה תלמודא בריש פרק קמא דביצה ג, א טעמא דפירות הנושרין משום גזירה שמא יעלה ויתלוש, ותקשי ליה היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה, הא משום מוקצה הוא וליכא אלא חדא גזירה. תירץ הרב נ"ר ז"ל משום דקא סבר דאי ליכא בפירות הנושרין אלא משום מוקצה, א"א דגזרינן ביצה משום לתייהו דשאינן מוקצה אטו מוקצה לא גזרינן, והכי קא פריך אף כשתמצא לדמותה לפירות הנושרין ולרבות איסור בפירות הנושרין מאי איכא למימר דאית בהו גזירה שמא יעלה ויתלוש, אפילו הכי אין טעם האיסור מספיק לאסור ביצה שנולדה, דהיא גופה גזירה ואנן נגזור גזירה לגזירה, אלא שיש לעיין בדברי רש"י ז"ל ששם פירש דמודה ר"ש במוקצה דמחובר, וכאן פירש דלועין שנתלשו בו ביום ורחוק הוא להפריש בין פירות האילן לדלועין.

3 ואת הנבלה לפני הכלבים. אפילו נתנבלה בו ביום, ומנא תימרא מדקתני סיפא ר"י אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה, אלמא שמעינן לתנא קמא דשרי אפילו נתנבלה בו ביום, ואוקימנא להא סתמא בריש ביצה כר"ש דלית ליה מוקצה, ובמסכת ביצה כז, ב פליגי אמוראי בדר"ש, דמר בר אמימר משמיה דרבא אמר מודה היה ר"ש בבעלי חיים שמתו שאסורין, ומר בריה דרב יוסף משמיה דרבא אמר חלוק היה ר"ש אף בבעלי חיים, ולמר מר אמימר דאסר, מוקי הא בנבלה דמסוכנת מערב שבת דדעתיה עליה מאתמול לחתכה לפני כלבים היום, ולמר רב יוסף דשרי, מיירי הא דנבלה אף בבריאה מערב שבת דקסבר מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים, ולא תקשי ליה למר רב יוסף הא דתניא בשבת מד, א אבל כוס וקערה ועששית לא יזיזם ממקומן, ומוקי' לה בפרק כירה שבת מו, ב אפילו לר"ש, דשאני התם דדחינהו בידים ובשעת דחיתו לא היה יושב ומצפה לכבייתן, ואף על גב דלית ליה לר"ש מוקצה מחמת איסור, ואף על גב דדחייא בידים, כגון נר שהדליקו בה באותו שבת, כדאיתא בשילהי מסכת שבת קנז, א שאני כוס ועששיית דמתוך גדלן אינו יושב ומצפה לכבייתן, אבל נר תמיד מצפה אימתי יכבה ויטלטלנו.

4 א"ל אביי מי דמי התם מעיקרא מוכן לאדם השתא מוכן לכלבים, הכא מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם. ומוכן לאדם דקאמר לא שראוי לשחיטה קאמר, אלא לומר דמעיקרא עומדת לאכילת אדם והשתא ראויה לאכילת אדם. ואם תאמר מכל מקום כיון דאית ליה מוקצה לרבי יהודה, היאך אפשר לומר דלית ליה האי מוקצה, שהרי על כרחין בשבת זו לא היתה מוכנת לאדם כיון דאיסור שחיטה רכיב עליה. פירוש רבינו נ"ר ז"ל דסבירא ליה לאביי דאין מוקצה אלא מה שמקצה האדם מדעתו, והקצאת בהמה בחייה אינה באה מדעת האדם, אלא דאריא דאיסורא רכיב עלה, וכיון שנשחטה הותרה, וכדדחי אביי לקמן חולין סו, א גבי נר שהדליקו בו באותה שבת שאני התם דדחייה בידים.

5 אי הכי בהמה לר"י היכי שחטיה. קשה ודלמא כגון שזימנה מערב יו"ט. ונראה לי דהכי קאמר בהמה שלא זימנה מערב יו"ט היכי שחטיחה, ושמעינן ליה לר"י דשרי במסכת ביצה טו, א דתנן אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות, וההיא רבי יהודה היא, דאלו לר"ש אף המדבריות שוחטין, וכדאיתא בשלהי מסכת שבת קנז, א.

6 דתנן הלוקח יין מבין הכותים. משנה היא בדמאי פרק ז, משנה ד לא מסיים בה דברי רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ור"ש אוסרין, ואורחא דתלמודא הוא, דכל ברייתא דאית ליה עיקר במשנה אמרינן עלה דתנן, ומהכא משמע דרבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון סבירא להו גירי אמת הן. ואיכא למידק דבמנחות סו, ב פרק רבי ישמעאל סברי דכותים גירי אריות הן, דתנן התם תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל כותים על של ישראל וכו' ומשל כל על של כל דברי רבי מאיר, ר"י ור"י ור"ש אומרים תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל גוים על של כותים ומשל כותים על של גוים אבל לא משל ישראל על של נכרים ושל כותים ולא משל נכרים ושל כותים על של ישראל, משום דמירוח הנכרי פוטר, דלמא דאלמא גירי אריות הן, ואם כן יינן יין נסך ופירותיהן אין צריך לעשר, ואין לומר דלדידהו ודאי גירי אריות נינהו, ולטעמא דרבי מאיר קא אמרי ליה לדידן גירי אריות נינהו ויינן יין נסך ופירותיהן פטורין מן המעשרות, אלא לדידך דחשבת להו גירי אמת ובני עשורי נינהו לית לך שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע, אי נמי יש לומר דלאו משום כותים נחלקו עליו, אלא משום דמיהא נפקא לעם הארץ. והא דנקט כותים ולא נקט עם הארץ, לפי שבא ללמדנו דכותים חשודין אף אתרומה גדולה מה שאין כן בעם הארץ כדאמרינן יומא ט, א שלח בכל גבול ישראל ומצא שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, אבל כותים חשודין על הכל. ואי קשיא לך הא דאמרינן בברכות הני כותאי עשירי מעשרי כראוי דבמאי דכתיב באורייתא מיזהר זהירי. ויש לומר דודאי מאי דאכלי אינהו מעשרי שפיר, אבל למכור לאחרים אינו חושש לעשר, דלית להו לפני עור לא תתן מכשול כדאמרינן לעיל חולין ד, א בריש פרקין.

7 הא דאמרינן אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו' מיחל ושותה מיד. קשה לי דהא בעי למימר לצפונו או לדרומו, כדתנן בפרק ג' דתרומות מ"ה האומר תרומת כרי זה בתוכו ומעשרותיו בתוכו ותרומת מעשר זה בתוכו, ר"ש אומר קרא שם וחכמים אומרים עד שיאמר לצפונו או לדרומו, אלמא בעי למימר לצפונו או לדרומו, והכי קאמר מה שאני עתיד להפריש, ועוד דבמדת הלח אפילו לצפונו או לדרומו לא מהני', דהא משקה מעורב הוא, וכדתנן במסכת תרומות ? ? וכדתניא בתוספתא: דמאי פ"ח הלכה י"א קרא לה שם מפיה לא ישתה משוליה משוליה לא ישתה מפיה. וכתב הרמב"ן ז"ל בשם גאון ז"ל דלמאן דאמר יש ברירה באומר שאני עתיד להפריש מהני, דכשהוא מפרישו הוברר הדבר למפרע שעל מה שהפריש חל המעשר, ושיריה ניכרין הן למפרע, אף על פי שלא היו ניכרין בשעת קריאה ובשעת שתיה, והא דבעינן לצפונו או לדרומו בקורא לה שם מעתה, וכדתנן במסכת דמאי פ"ז ה"א המזמין את חבירו והוא אינו מאמינו על המעשרות אומר מערב שבת מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר וכו', מזגו לו את הכוס אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו, ומעשר שני בפיו, ומחולל על המעות, וגרס בירושלמי ה"ב עלה דההיא אם באומר מכבר משקה מעורב הוא, ואם באומר לכשישתה למפרע טבל שתה, אלא כן כי אנן קיימין באומר מכבר לכשישתה. ומיהו לכאורה בעירובין לו, ב לא משמע הכין, דגרסינן התם בפרק בכל מערבין גמרא מתנה אדם על עירובו דתניא שם לז, ב הריני מערב לשבתות של כל השנה כולה רציתי אלך לא רציתי לא אלך רצה מבעוד יום עירובו עירוב משחשכה ר"ש אומר עירובו עירוב וחכמים אומרים אין עירובו עירוב, קשיא דר"ש אדר"ש, כלומר דאסר גבי נוד דאלמא לית ליה ברירה, ופרקינן אמר רבא התם היינו טעמא דבעינן שיריה ניכרין, כלומר לעולם אית ליה לר"ש ברירה, והתם גבי נוד היינו טעמא דאסר, משום דבעינן שיריה ניכרין בשעת קריאת שם ובשעת שתייה, ואקשינן עליה אביי והתניא והתנן תרומות פ"ג מ"ה תרומת הכרי הזה בתוכו ומעשרותיו בתוכו ותרומת מעשר בתוכו ר"ש אומר קרא השם, ופרקינן שאני התם דאיכא סביביו, אלמא משמע דאפילו למאן דאית ליה ברירה בעלמא גבי נוד לא קריא ליה שיריה ניכרין, כיון דאין ניכרין בשעת קריאה ובשעת שתייה, וא"ל דמסקנא בהכי סלקא דאמרינן התם ואי בעית אימא כדקתני טעמא א"ל לר"מ אי אתה מודה שמא יבקע הנוד, כלומר אי איכא מאן דאית ליה ברירה שיריה ניכרין למפרע, וכשמפרש למחר מן הדין מתוקן מה ששתה למפרע, אלא דלכתחלה אסור לעשות כן, גזירה שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע, דהא לא איתבררא ליה התרומה מיניה ואפילו לבסוף דלאו לכלל תרומה אתיא.

8 אלא ר' יהודה דכלים היא וכו'. איכא למידק אמאי לא מייתינן ליה מכמה דוכתי דאית ליה לר"י מוקצה, כגון כרכי דזוגי דמסכת שבת כ, ב, ועז לחלבה וקליפין ועצמו ובשבת קנו, ב, וכן הרבה. ויש לומר דכל הנך אינן מוקצה מחמת איסור אלא מחמת שמקצה אדם אותה מדעתו מחמת מיאוס או מחמת חסרון כיס וכיוצא בזה, אבל מחמת איסור בבהמה כבהמה שנשחטה לא אשכחן, והיינו דכי אתי לקמן למימר דרבי יהודה דנרות היא אקשינן אימר דשמעת ליה לר"י מוקצה מחמת מיאוס מוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה.

9 מעין מלאכתן אין מעין מלאכת אחרת לא אלמא וכו' הכא נמי כיון דלא איתכן מאתמול אסירי. ואם תאמר אכתי מי דמי, התם מעיקרא לא קיימו לכסות בהן את החבית ופי הפך ולא איתכן להאי מלאכה עד השתא, אבל בהמה מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם כדדחי אביי לעיל חולין יד ע"א, ותירץ רבינו ז"ל נ"ר דהכי קאמר רמי להו רב יוסף ערבה זו מעיקרא מוכן לתשמיש אדם והשתא נמי מוכן לתשמיש אדם ואפילו הכי כיון דלא איתכן ממש מערב שבת להאי מלאכה אסורה, וכל שכן בבהמה דלא איתכן כלל לאכילה מאתמול, כלומר שלא היתה מתוקנת לכך שיש לנו לאסרה כיון שנתחדש בה ענין המתקן אותה עכשיו למה שלא היתה מתוקנת מערב שבת.

10 מי דמי התם מעיקרא כלי והשתא שבר כלי והוה ליה נולד. דאין שבר כלי דומיא לכלי. ומיהו כשהוא ראוי למלאכתו הראשונה אינו נחשב נולד.

11 הכא מעיקרא אוכלא והשתא אוכלא. דמעיקרא ועד סוף לאכילה היתה עומדת.

12 ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר אוכלא דאפרת שפיר דמי. ואם תאמר למה הוצרך עוד להאריך ולומר אוכלא דאפרת הוא ושמעינן ליה לרבי יהודה וכו', והלא כבר חלק והפריש ביניהם בטעם נכון. יש לומר כדי שלא יקשה עליך דמכל מקום גם כאן בא ענין מחודש בשבת, דהיינו השחיטה, ועל ידי אותו חדוש נתקנה לאכילה, דמעיקרא לא היתה נראית לאכילה, ועכשיו נתקנה ונראית לאכילה, ואילו בכלי מעיקרא היה ראוי להשתמש בו אדם ועכשיו ראוי לתשמיש אדם, לפיכך הוצרך לפרש דבאוכלין לא שייך ביה נולד כלל, ואפילו נשתנו לכמה שינוין בין מאכילה לאכילה אפילו מאכילה לשתייה דשמעינן ליה לר"י דאמר אוכלא דאפרת שפיר דמי, כך פירש רבינו. וק"ל. ולי נראה דהכי קאמר וכי תימא דהכא נמי לא אפשר ליה למיכלה בלא איסור, וכל שתיקונו בא לו בענין שאי אפשר לו להביא אותו תיקון מדעת אלא באיסור מוקצה הוא, הא שמעינן ליה לר"י דאוכלא דאפרת בשבת אפילו בענין שאי אפשר לו להשיג אותו אוכל מדעת בלא איסור שהוא מותר, דהא פירות העומדין לאכלה משקה הבא מהן מותר, ואף על פי שאי אפשר לו להביא אותו משקה בלא איסור.

13 לאו איתמר עלה אמר ר"י אמר שמואל מודה ר"י לחכמים בסלי זיתים וענבים כיון דלסחיטה קיימי יהיב דעתיה הכי נמי כיון דלסחיטה דלשחיטה קיימי יהיב דעתיה. כלומר והיינו דנסבין חבריא למימר דר"י היא. ואם תאמר אם כן אמאי נסבין חבריא דר"י היא, וכל שכן דאתיא כרבנן, כיון דשחיטה בהמה לסחיטת פירות מדמינן לה, ועוד מאי האי דדחינן מידי הוא טעמא אלא לרב, הא אמר רב חלוק היה ר"י אפילו בסלי זתים וענבים דמכל מקום בלמשקין היוצא מהן אסור מודה ר"י, ובהמה לעומדין למשקין דמיא, דהא נמי לשחיטה קיימא. תירץ רבינו ז"ל דלרבנן דאסרי אף לאוכלין לא דמיא, דרבנן גזירה הוא דגזרי לאוכלין אף אטו משקין, דכולה חדא גזירה היא, דאפילו ביצה גזרינן אטו משקין שזבו, כדאיתא בריש פרק קמא דביצה ג, א ולמשקין ליכא לדמוייה כלל, דסחיטת פירות קלה היא, וכיון דקיימי להכי אי שרית ליה היוצא מהן אתו למסחט מינייהו לכתחלה, אבל שחיטת בהמה אינה קלה, ואפילו אי שרית ליה בדיעבד לא אתי למשחט לכתחלה, וכל מה שגזרו חכמים בדומין לענינים אלו על הענין הזה גזרו. תדע דקיימא לן שבת קכב, א נכרי שעשה כבש לעצמו ירד אחריו ישראל, וכן נכרי שהדליק את הנר לעצמו ישתמש לאורו ישראל, ור"מ לא גזר מבשל בשוגג אטו מזיד, לפי שכל אלו מלאכתו שאין רגילות וקלות לעשותן, ובמשקין שזבו, בלמשקין כולי עלמא מודו דאסור, לפי שהסחיטה רגילה וקלה, ואילו שרית ליה כשזבו אתי למסחט לכתחלה ולאו אדעתיה. ומיהו לסלי זתים וענבים שהכניסן לאוכלין, אי גזר בהו ר"י הוא דאיכא לדמויינהו, דכיון דר"י לא גזר בלעומדין לאכילה, ואפילו הכי בסלי זתים וענבים שהכניסן לאוכלין גזר, אף על פי שהדבר רחוק שיבא לידי סחיטה, דכיון דהקצה אותן לאכילה, עד שיתן לבו לעקור דעתו מהן מאוכלין ולסחטן יהיב דעתיה שיש אסור בדבר ונזכר ונמנע, ואפילו הכי גזר בהו ר"י לדידיה, הכא נמי דאיכא למגזר בשחיטת בהמה, דכיון דקיימא לאכילה אי שרית ליה בדיעבד אתי למשחט לכתחלה בשוגג. והרמב"ן ז"ל תירץ דטעמא דלמשקין שאסור, היינו משום נולד, אבל לשמא יסחוט לא חייש רב לדעת ר"י, אבל לאוכלין אינו משום נולד, המשקה הבא שלא לרצון לא הוי משקה, והכי איתא בשבת קמג, ב הילכך אוכלא דאפרת הוא, ולרבנן נמי דחיישי שמא יסחוט, לא דמי לשחיטת בהמה, דהתם הוא דחיישינן דכיון דאתי ממילא אי שרית ליה ועבדית ליה התירא במילתא מעיקרא אתי למיעבד בידים, אבל שחיטה דלא אתיא ממילא, אפילו שרית להו בדיעבד, ליכא למגזר דילמא שחיטה לכתחלה, דהא לא עבדינן ליה התירא במילתא מעיקרא. וקצת אני מסתפק בתירוץ זה, דאם כן מאי קא מקשה ואזיל מדר"י אמר שמואל דאמר מודה היה ר"י בסלי זיתים וענבים, דכי מודו בהא ר"י מאי הוי, והא לא דמי דהתם אתי ממילא והכא תלוי במעשיו, ואי מקשינן מדר"י ולא מחלקין בטעמייהו, אם כן תהדר קושיא לדוכתה, אמאי נסבין חבריא למימר רבי היא כל שכן לרבנן. ושמא לטעמיה דאביי דמקיש להו ולא מיפלג בטעמייהו קא פריך, אבל לדידיה לא דמי כלל. והרב בעל המאור ז"ל כתב דמשום הכי לא אקשי ליה הא לא דמיא למכניסין למכניסו לאוכלין, אלא דמכניסין למכניסו למשקה דהיוצא מהן אסור, משום איכא לאקשויי עלה בהא ר"י ולא לרבנן והא כל שכן לרבנן דמחמרי טפי ואמאי נסבין חבריא למימר ר"י היא, משום הכי שבקינן לכל הדין שקלא וטריא, משום דלא דמיא שחיטה בהמה לסחיטת פירות כלל, ואתאן עלה מצד אחר למימר רב יהודה דנרות היא.

2 חולין פתח ↗

הֵי רַבִּי יְהוּדָה? אָמַר רַבִּי אַבָּא: רַבִּי יְהוּדָה דַּהֲכָנָה הִיא, דִּתְנַן: מְחַתְּכִין אֶת הַדִּילּוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לֹא הָיְתָה נְבֵלָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת אֲסוּרָה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִן הַמּוּכָן. אַלְמָא, כֵּיוָן דְּלָא אִיתְּכַן מֵאֶתְמוֹל – אֲסוּרָה, הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָא אִיתְּכַן מֵאֶתְמוֹל – אֲסוּרָה.

2 פסחים פתח ↗

מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר ״מִיחוּ״ וְ״לֹא מִיחוּ״ — רַבִּי יְהוּדָה. וְקָתָנֵי: קוֹצְרִין בִּרְצוֹן חֲכָמִים! וְלִיטַעְמָיךְ, הָנֵי אַרְבְּעָה הֲוָה! אֶלָּא: סְמִי מִיכָּן קְצִירָה. וּמַתִּירִין גַּמְזִיּוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁל חָרוּב וְשֶׁל שִׁקְמָה. אָמְרוּ: אֲבוֹתֵינוּ לֹא הִקְדִּישׁוּ אֶלָּא קוֹרוֹת, וְאָנוּ נַתִּיר גַּמְזִיּוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁל חָרוּב וְשֶׁל שִׁקְמָה. וּבְגִידּוּלִין הַבָּאִין לְאַחַר מִכָּאן עָסְקִינַן, וְסָבְרִי לַהּ כְּמַאן דְּאָמַר: אֵין מְעִילָה בְּגִידּוּלִין. וְרַבָּנַן סָבְרִי: נְהִי דִּמְעִילָה לֵיכָּא, אִיסּוּרָא מִיהָא אִיכָּא. וּפוֹרְצִין פְּרָצוֹת. אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁל מַכְבֵּדוֹת, דְּרַבָּנַן סָבְרִי: גָּזְרִינַן שֶׁמָּא יַעֲלֶה וְיִתְלוֹשׁ, וְאַנְשֵׁי יְרִיחוֹ סָבְרִי: לָא גָּזְרִינַן שֶׁמָּא יַעֲלֶה וְיִתְלוֹשׁ. אֲבָל בְּשֶׁל בֵּין הַכִּיפִּין — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא מוּקְצוֹת נִינְהוּ. וְכִי תֵּימָא: הוֹאִיל דַּחֲזֵי לְעוֹרְבִין. הַשְׁתָּא מוּכָן לְאָדָם לָא הָוֵי מוּכָן לִכְלָבִים, דִּתְנַן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לֹא הָיְתָה נְבֵילָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת — אֲסוּרָה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִן הַמּוּכָן, מוּכָן לְעוֹרְבִים הָוֵי מוּכָן לְאָדָם?! אֲמַר לֵיהּ: אִין, מוּכָן לְאָדָם — לָא הָוֵי מוּכָן לִכְלָבִים, דְּכׇל מִידֵּי דַּחֲזֵי לְאִינִישׁ, לָא מַקְצֵה לֵיהּ מִדַּעְתֵּיהּ. מוּכָן לְעוֹרְבִים — הָוֵי מוּכָן לְאָדָם, כׇּל מִידֵּי דַּחֲזֵי לְאִינִישׁ, דַּעְתֵּיהּ עִלָּוֵיהּ. כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁל בֵּין כִּיפִּין, דְּרַבָּנַן סָבְרִי: מוּכָן לְעוֹרְבִים — לָא הָוֵי מוּכָן לְאָדָם, וְאַנְשֵׁי יְרִיחוֹ סָבְרִי: מוּכָן לָעוֹרְבִים — הָוֵי מוּכָן לְאָדָם, אֲבָל בְּשֶׁל מַכְבֵּדוֹת — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר, גָּזְרִינַן שֶׁמָּא יַעֲלֶה וְיִתְלוֹשׁ. וְנוֹתְנִין פֵּיאָה לַיָּרָק. וְלֵית לְהוּ לְאַנְשֵׁי יְרִיחוֹ הָא דִּתְנַן, כְּלָל אָמְרוּ בַּפֵּיאָה: כׇּל שֶׁהוּא אוֹכֶל, וְנִשְׁמָר, וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ, וּלְקִיטָתוֹ כְּאַחַת, וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם — חַיָּיב בְּפֵיאָה. ״כׇּל שֶׁהוּא אוֹכֶל״ — פְּרָט לִסְפִיחֵי סְטִיס וְקוֹצָה. ״וְנִשְׁמָר״ —פְּרָט לְהֶפְקֵר. ״וְגִידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ״ — פְּרָט לִכְמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת. ״וּלְקִיטָתָן כְּאַחַת״ — פְּרָט לִתְאֵנִים. ״וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם״ — פְּרָט לְיָרָק. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הָכָא בְּרָאשֵׁי לְפָתוֹת עָסְקִינַן, וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: מַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר — שְׁמֵיהּ קִיּוּם, וּמָר סָבַר: לָא שְׁמֵיהּ קִיּוּם. תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ נוֹתְנִין פֵּיאָה לְלֶפֶת וְלִכְרוּב, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף לְקַפְלוֹט. וְתַנְיָא אִידַּךְ: הָיוּ נוֹתְנִין פֵּיאָה לְלֶפֶת וּלְקַפְלוֹט, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף לִכְרוּב.

3 חולין פתח ↗

5 חולין פתח ↗

אִי הָכִי, בְּהֵמָה לְרַבִּי יְהוּדָה בְּיוֹם טוֹב הֵיכִי שָׁחֲטִינַן? אָמַר לוֹ: עוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה וְעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל, נִשְׁחֲטָה – הוּבְרְרָה דְּלַאֲכִילָה עוֹמֶדֶת, לֹא נִשְׁחֲטָה – הוּבְרְרָה דִּלְגַדֵּל עוֹמֶדֶת.

6 חולין פתח ↗

וְהָא לֵית לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה בְּרֵירָה! מְנָא לַן? אִי נֵימָא מִדְּתַנְיָא: הַלּוֹקֵחַ יַיִן מִבֵּין הַכּוּתִים, אוֹמֵר: ״שְׁנֵי לוּגִּין שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ הֲרֵי הֵן תְּרוּמָה, עֲשָׂרָה מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, תִּשְׁעָה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי״, וּמֵיחֵל וְשׁוֹתֶה מִיָּד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסְרִין.

6 ברכות פתח ↗

אַבָּיֵי אָמַר בְּכוּתִי חָבֵר. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּכוּתִי עַם הָאָרֶץ, וְהָכָא בְּעַם הָאָרֶץ דְּרַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר עָסְקִינַן, דְּתַנְיָא: אֵיזֶהוּ עַם הָאָרֶץ? — כֹּל שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל חוּלָּיו בְּטָהֳרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְעַשֵּׂר פֵּירוֹתָיו כָּרָאוּי. וְהָנֵי כּוּתָאֵי עַשּׂוֹרֵי מְעַשְּׂרִי כְּדַחֲזֵי, דִּבְמַאי דִּכְתִיב בְּאוֹרָיְיתָא מִזְהָר זְהִירִי. דְּאָמַר מָר כׇּל מִצְוָה שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ כּוּתִים — הַרְבֵּה מְדַקְדְּקִין בָּהּ, יוֹתֵר מִיִּשְׂרָאֵל.

רשב״א על חולין י״ג ע״ב » « רשב״א על חולין ט״ו ע״א