רשב״א על חולין כ״ח

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

מקור חולין כ״ח
1 מַאי לָאו בְּעוֹף, דְּקָא בָעֵי לֵיהּ לִדְמֵיהּ לְיָנִיכָא? לָא, בְּחַיָּה דְּקָא בָעֵי לֵיהּ לִדְמֵיהּ לְלַכָּא.
2 תָּא שְׁמַע: מָלַק בְּסַכִּין, מְטַמֵּא בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה. וְאִי אָמְרַתְּ אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה, נְהִי נָמֵי דְּכִי תָּבַר לֵיהּ שִׁדְרָה וּמַפְרֶקֶת הָוְיָא לַהּ טְרֵפָה, תַּהְנֵי לַהּ סַכִּין לְטַהֲרָהּ מִידֵּי נְבֵלָה!
3 הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי אוֹמֵר: מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְגוֹ׳״? וְכִי מָה לָמַדְנוּ מִצְּבִי וְאַיָּל מֵעַתָּה?
4 הֲרֵי זֶה בָּא לְלַמֵּד וְנִמְצָא לָמֵד, מַקִּישׁ צְבִי וְאַיָּל לִפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין: מָה פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין בִּשְׁחִיטָה – אַף צְבִי וְאַיָּל בִּשְׁחִיטָה; וְעוֹף אֵין לוֹ שְׁחִיטָה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
5 מַאן תַּנָּא דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר? רַבִּי הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר: ״וְזָבַחְתָּ … כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ״ – מְלַמֵּד שֶׁנִּצְטַוָּה מֹשֶׁה עַל הַוֶּושֶׁט וְעַל הַקָּנֶה, וְעַל רוֹב אֶחָד בָּעוֹף, וְעַל רוֹב שְׁנַיִם בִּבְהֵמָה.
6 אֶחָד בָּעוֹף אִיתְּמַר: רַב נַחְמָן אָמַר: אוֹ וֶושֶׁט אוֹ קָנֶה, רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר: וֶושֶׁט וְלֹא קָנֶה. רַב נַחְמָן אָמַר: אוֹ וֶושֶׁט אוֹ קָנֶה – ״אֶחָד״ קָתָנֵי, ״אֶחָד״ כֹּל דְּהוּ. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר: וֶושֶׁט וְלֹא קָנֶה – מַאי ״אֶחָד״? מְיוּחָד.
7 סִימָן: שָׁחַט, חֲצָאִין, גַּרְגֶּרֶת, פְּגִימָה, דְּחַטַּאת הָעוֹף.
8 מֵיתִיבִי: שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט וְאַחַר כָּךְ נִשְׁמְטָה הַגַּרְגֶּרֶת – כְּשֵׁרָה, נִשְׁמְטָה הַגַּרְגֶּרֶת וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט – פְּסוּלָה, שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט וְנִמְצֵאת גַּרְגֶּרֶת שְׁמוּטָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם קוֹדֶם שְׁחִיטָה נִשְׁמְטָה אִם לְאַחַר שְׁחִיטָה נִשְׁמְטָה – זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה, וְאָמְרוּ: כׇּל סָפֵק בִּשְׁחִיטָה – פְּסוּלָה, וְאִילּוּ שְׁחִיטָה בְּגַרְגֶּרֶת לָא קָתָנֵי.
9 מִשּׁוּם דְּגַרְגֶּרֶת עֲבִידָא לְאִישְׁתְּמוֹטֵי.
10 תָּא שְׁמַע: שָׁחַט שְׁנֵי חֲצָאֵי סִימָנִין בְּעוֹף – פְּסוּלָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּבְהֵמָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּעוֹף – עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט אֶת הַוֶּושֶׁט וְאֶת הַוְּרִידִין, מִשּׁוּם דְּוֶשֶׁט סָמוּךְ לִוְרִידִין.
11 תָּא שְׁמַע: שָׁחַט חֲצִי גַרְגֶּרֶת, וְשָׁהָה כְּדֵי שְׁחִיטָה אַחֶרֶת, וְגָמַר שְׁחִיטָתוֹ – כְּשֵׁרָה. מַאי לָאו בְּעוֹף, וּמַאי גְּמָרָהּ – גְּמָרָהּ לְגַרְגֶּרֶת? לָא, בִּבְהֵמָה, וּמַאי גְּמָרָהּ – גְּמָרָהּ לִשְׁחִיטָה כּוּלַּהּ.
12 תָּא שְׁמַע: הֲרֵי שֶׁהָיָה חֲצִי קָנֶה פָּגוּם, וְהוֹסִיף עָלָיו כׇּל שֶׁהוּא וּגְמָרוֹ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. מַאי לָאו בְּעוֹף, וּמַאי גְּמָרוֹ – גְּמָרוֹ לְקָנֶה? לָא, בִּבְהֵמָה, וּמַאי גְּמָרוֹ – גְּמָרוֹ לְוֶושֶׁט.
13 תָּא שְׁמַע: כֵּיצַד מוֹלְקִין חַטַּאת הָעוֹף? חוֹתֵךְ שִׁדְרָה וּמַפְרֶקֶת בְּלֹא רוֹב בָּשָׂר עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַוֶּושֶׁט אוֹ לַקָּנֶה; הִגִּיעַ לַוֶּושֶׁט אוֹ לַקָּנֶה – חוֹתֵךְ סִימָן אֶחָד וְרוֹב בָּשָׂר עִמּוֹ, וּבָעוֹלָה – שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם. תְּיוּבְתָּא דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, תְּיוּבְתָּא.
14 מַאי הָוֵי עֲלַהּ? מַאי הָוֵי עֲלַהּ?! כִּדְקָאָמְרַתְּ, דִּלְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִיכָּא שִׁדְרָה וּמַפְרֶקֶת.
15 מַאי? תָּא שְׁמַע: דְּהָהוּא בַּר אֲוָוזָא דַּהֲוָה בֵּי רָבָא, אֲתָא כִּי מְמַסְמַס קוֹעֵיהּ דְּמָא. אָמַר רָבָא: הֵיכִי נַעֲבֵיד?
16 נִשְׁחֲטֵיהּ וַהֲדַר נִבְדְּקֵיהּ? דִּלְמָא בִּמְקוֹם נֶקֶב קָשָׁחֵיט! נִבְדְּקֵיהּ וַהֲדַר נִשְׁחֲטֵיהּ? הָאָמַר רַבָּה: וֶושֶׁט אֵין לוֹ בְּדִיקָה מִבַּחוּץ אֶלָּא מִבִּפְנִים!
17 אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ: נִבְדְּקֵיהּ לְקָנֶה, וְנִשְׁחֲטֵיהּ לְקָנֶה וְלַכְשְׁרֵיהּ, וַהֲדַר לֵפְכֵוהּ לְוֶשֶׁט וְלִבְדְּקֵיהּ. אָמַר רָבָא: חַכִּים יוֹסֵף בְּרִי בִּטְרֵפוֹת כְּרַבִּי יוֹחָנָן. אַלְמָא אֶחָד דְּקָאָמַר – אוֹ הַאי אוֹ הַאי.
18 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט. אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא בְּעוֹף, הוֹאִיל וְצוֹלֵהוּ כּוּלּוֹ כְּאֶחָד, אֲבָל בְּהֵמָה, כֵּיוָן דִּמְנַתְּחַהּ אֵבֶר אֵבֶר – לָא צְרִיךְ.
19 לְמֵימְרָא דְּטַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דָּם הוּא? וְהָתְנַן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט אֶת הַוְּורִידִין.
20 אֵימָא עַד שֶׁיְּנַקֵּב אֶת הַוְּורִידִין, וּמַאי ״עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט״? עַד שֶׁיִּנְקוֹב בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה.
21 תָּא שְׁמַע: וְורִידִין בִּשְׁחִיטָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אֵימָא: וְורִידִין צָרִיךְ לְנַקְּבָן בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
22 תָּא שְׁמַע: אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה, מֵאַחַר שֶׁלֹּא הוּזְכְּרוּ וְורִידִין אֶלָּא לְהוֹצִיא מֵהֶן דָּם, מָה לִי בִּשְׁחִיטָה, מָה לִי שֶׁלֹּא בִּשְׁחִיטָה? מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר בִּשְׁחִיטָה.
23 הָכִי קָאָמְרִי לַהּ: מָה לִי לְנַקְּבָן בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה, מָה לִי לְנַקְּבָן שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה? וְהוּא סָבַר: בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה אָתֵי דָּם דְּחָיֵים, שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה לָא אָתֵי דָּם דְּקָרִיר.
24 בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: וְורִידִין לְרַבִּי יְהוּדָה, שָׁהָה בָּהֶן, דָּרַס בָּהֶן, מַהוּ?
25 אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא: הָכִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְאָמְרִי לַהּ: אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְנַקְּבָן בְּקוֹץ וְהֵן כְּשֵׁרִין.
26 תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: שָׁחַט שְׁנֵי חֲצָאֵי סִימָנִין בְּעוֹף – פָּסוּל, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּבְהֵמָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּעוֹף – עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט אֶת הַוֶּושֶׁט וְאֶת הַוְּורִידִין.
27 חֲצִי אֶחָד בְּעוֹף וְכוּ׳. אִתְּמַר: רַב אָמַר: מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב, רַב כָּהֲנָא אָמַר: מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אֵינוֹ כְּרוֹב.
28 רַב אָמַר: מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב, הָכִי אֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לְמֹשֶׁה: ״לָא תְּשַׁיַּיר רוּבָּא״. רַב כָּהֲנָא אָמַר: מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אֵינוֹ כְּרוֹב, הָכִי אֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לְמֹשֶׁה: ״שְׁחוֹט רוּבָּא״.
29 סִימָן: חֲצִי, קַטִּינָא, גַּרְגֶּרֶת, פְּגִימָה.
30 תְּנַן: חֲצִי אֶחָד בְּעוֹף, וְאֶחָד וַחֲצִי בַּבְּהֵמָה – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. אִי אָמְרַתְּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב, אַמַּאי פָּסוּל? הָא עֲבַד לֵיהּ רוֹב! מִדְּרַבָּנַן, דִּלְמָא לָא אָתֵי לְמֶעְבַּד פַּלְגָא.
31 אָמַר רַב קַטִּינָא, תָּא שְׁמַע: חֲלָקוֹ לִשְׁנַיִם וְהֵן שָׁוִין – שְׁנֵיהֶם טְמֵאִין, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם.
32 הָא אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם – טְהוֹרִין, אַמַּאי טְהוֹרִין? זִיל הָכָא אִיכָּא רוּבָּא, זִיל הָכָא אִיכָּא רוּבָּא!
33 אָמַר רַב פָּפָּא: תְּרֵי רוּבֵּי בְּחַד מָנָא לֵיכָּא.
34 תָּא שְׁמַע: שָׁחַט חֲצִי גַרְגֶּרֶת, וְשָׁהָה בָּהּ
פירוש רשב״א על חולין כ״ח
1 ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה תהני ליה סכין לטהרה משום נבלה. מדקאמר תהני ליה סכין, משמע דאפילו מאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, חתיכת סימנין מיהא בעינן, שאילו הכהו על ראשו ומת או שחתך כנגד לבו הרי זה נבלה ואין התרתו אלא מן הצואר, ואין שחיטה לעוף שאמרו שאין נוהגין בו הלכות שחיטה ואין פוסל בו שהייה חלדה הגרמה ועיקור, ואמרינן במנחות מא, א נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי ליה, כהנים איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא הואיל ואישתרי מליקה לגביהו לא ליחייב, קא משמע לן, אלמא מליקה נבלה היא הוא טרפה. וכן פירש רש"י ז"ל אין שחיטה לעוף מן התורה לומר שאין נחירה ועיקור פוסלין בו. ומיהו איכא למידק מדתנן בנזיר כח, ב האיש מדיר את בנו בנזיר, ואמרינן עלה בגמרא מאי טעמא רבי יוחנן אמר הלכה הוא בנזיר, ורבי יוסי ברבי חנינא אמר כדי לחנכו במצות. ואמר עלה בשלמא לרבי יוסי ברבי חנינא הא קא אכיל נבלה. ופרקינן קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה וחולין שנשחטו בעזרה דרבנן. אלמא למאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה נתנבלה או שנטרפה כשרה. יש לומר דהתם הכי קאמר קסבר אין שחיטה לעוף מן התורה ומחזיר סימנין להדי עורף ומולק סימנין, דהשתא נישחטו סימנין עד שלא נעשית נבלה ולא טרפה, אלא למאן דאמר יש שחיטה נבלה היא שהרי נשחטו בצפורן מחוברת, ועדיין יש להקשות דהא אמרינן הכא דרבי סבירא ליה שחיטה לעוף מן התורה דנצטוה משה על רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. ואילו התם בנזיר בההיא שמעתא אמרינן דרבי סבירא ליה כמאן דאמר כדי לחנכו במצות, ויש לומר דדילמא סבירא ליה לרבי דמביא קרבן ואינו נאכל וחולין בעזרה לאו דאורייתא, אי נמי ההיא דחייה בעלמא היא.
2 משום דאיכא למימר שאני התם דאיכא שדרה ומפרקת. איכא למידק אם כן היכי סלקא להו בתיובתא, ויש לומר דרב נחמן ורב אדא בר אהבה בין במליקה בין בשחיטה פליגי, ובמליקה ודאי סלקא ליה בתיובתא, ולכאורה שחיטה כמליקה, והשתא קא בעי מאי הוי עלה בשחיטה, ואמר ליה מאי הוי עלה כדאמרן. ואהדר דילמא הני מילי במליקה אבל בשחיטה לא, דהתם שאני דאיכא שדרה ומפרקת.
3 נבדקיה לוושט ונשחטיה דהא אמר רבא וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. איכא למידק ההיא בדרוסה היא, ומשום דזהירא אדום ולא מינכר בושט מבחוץ שהוא אדום, אבל נקב לא, והכא על כרחיה לדרוסה לא חיישינן, דהא אמרינן נג, ב ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא, ועל כרחיה הכא לא ידעינן במאי מדקאמר דנפק ואתא כי ממסמיס קועיה דמא. ואני שמעתי אפילו בנקב כל שאינו במקום ידוע אינו ניכר בושט מבחוץ שהוא אדום, ול"נ דלא אמר ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא אלא בשיש לפנינו כלבא ושונרא אי נמי קניא ושונרא, אבל מסתמא במצוי תולין אותו ומצוי יותר בשונרא מקניא וכלבא, וכן נראה לי מדברי הר"מ במז"ל הל' שחיטה פ"ב הי"ב ומדברי הראב"ד ז"ל שכתב בתשובה, ובאווזא דרב אשי דעל לגבי קני נכתוב בו יותר בס"ד במקומה לקמן חולין נג, ב.
4 אבל בהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. והוא הדין לעוף אם לא שחט את הורידין מנתחו אבר אבר, ושפיר דמי. דלא עדיף מבהמה, אלא שבעוף אינו רשאי שלא לשחוט את הורידין אפילו בשדעתו לחתוך בו אבר אבר דכיון דדרכו לצלותו כולו כאחד חוששין שמא ימלך ויצלנו כולו כאחת, ובהמה נמי אסור לצלותה כולה כאחת אלא אם כן שחט הורידין בידוע. וקיימא לן כרבי יהודה מדאמרינן בברכות ח, ב הזהרו בורידין כרבי יהודה, והילכך צריך לשחטן או לנקבן בשעת שחיטה או סמוך לה קודם שיתקרר הדם, ואפילו שהה יותר מכדי שהיה אין בכך כלום, כל שהדם חם ושותת ויורד, לא חתך את הורידין אין צולין אותו כאחת, אלא מנתחו אבר אבר, לא חתכו אבר אבר וצלה אותו כולו כאחת הרי זה אסור באכילה, וכדתניא ע"א שני חצאי סימנין בעוף פסולה ואין צריך לומר דבהמה הזעצער: אולי בבהמה.
5 רבי יהודה אומר עד שישחוט וושט ושני ורידין. אלמא לרבי יהודה פסולה עד שישחוט ורידין, דרבי יהודה על כרחין אפסולה קאי, מדקאמר עד שישחוט וושט ושני ורידין, ובתוספתא תנא רבי יהודה פוסל לעולם עד שישחוט את הורידין, ומיהו לא פסולה ממש כשוחט שני חצאי סימנין קאמר, דהא מיתכשר בחתיכת איברים, אלא דכל שלא שחט ורידין ולא חתך איברים פסולה. ויש מי שכתב דמדקאמר הכא הואיל וצולהו כולו כאחד דוקא בצלי הוא דסגי ליה בשחיטת ורידין, אבל לקדרה לא סגי בורידין אלא צריך לחתוך חוטין שבגוף, ותדע לך דהא חתיכת איברים בבהמה כשחיטת ורידין בעוף, ואפילו הכי לא סגי לה בלא חתיכת חטין שבגוף וכדאמרינן לקמן חולין צג, א חמשה חוטין הוו תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דידה ודרועא ודלועא משום דמא. והני תרתי לאו דוקא, אלא אפילו הני קאמר, ולרבותא נקטינהו משום דהני מקרבי לורידין ואפילו הכי לא סגי להו בלא חתיכת חוטין עצמן. וכ"כ באיסור משהו. ואינו מחוור בעיני, חדא דהתם בבהמה וסתמא לא נשחטו ורידין, ואם כן מאי ריבותייהו דהני תרתי, ועוד דהא התם מנינא קאמר אלמא לא צריך אלא הני, ואי אפשר דמנינא דהתם לאו דוקא וכדאמרינן בדוכתי טובא בגמרא בקידושין טז, ב גבי חמשה מעניקין להם ובסוטה טז, א גבי בשלשה מקומות מקרא עוקב את ההלכה, דהכא שאני דקאמר תלתא משום תרבא ותרי משום דמא, דאלמא תלתא ותרי דוקא. אלא ודאי התם טעמא איכא משום דהנהו תרי לא שפכי דרך ורידין כשאר חוטין שבגוף וכן אינן נשפכין דרך שאר חוטין שבגוף, והילכך לא סגי להו לא בשחיטת ורידין ולא בחתיכת אברים. והוא הדין בשל עוף, הא שאר חוטין לא צריך לא בבהמה ולא בעוף. ודקאמר הכא צולהו לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט והוא הדין לקדרה, אי נמי קא משמע לן דאפילו לצלי בעי רבי יהודה חתיכת ורידין ולא אמרינן נורא שאיב ליה לדמא.
6 מחצה על מחצה רוב. פירש בכל רובי דעלמא נמי דקאמר הכי אגמריה רחמנא למשה בכל רובי לא תשייר רובא. ותדע לך מדאקשיה עליה מתנור שחלקו לשנים.
7 תנן חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה. איכא למידק אמאי לא אקשי ליה מרישא דקתני ורובו שלא אחד כמוהו. יש לומר אי מרישא הוה אמינא דהכי קאמר ורובו המשוייר ככולו עד שישחוט חציו.
8 תרי רובי בחד מנא קאמרת תרי רובי בחד מנא לא אמרינן. אבל שחיטה לאו תרי רובי בחד מנא הוא דאנן לא צריכינן אלא לרובא דשחיטה, אבל לשאינו שחוט לא משגחינן בין קרית ליה רוב או מיעוט.