רשב״א על חולין קל״ב

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

מקור חולין קל״ב
1 מִטּוּנָךְ: ״אַהֲרֹן וּבָנָיו״ כְּתוּבִין בַּפָּרָשָׁה.
2 דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״כֹּהֵן״ – וְלֹא כֹּהֶנֶת, וְיִלְמוֹד סָתוּם מִן הַמְפוֹרָשׁ.
3 דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב תָּנָא: ״כֹּהֵן״, וַאֲפִילּוּ כֹּהֶנֶת – הָוֵי מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת.
4 רַב כָּהֲנָא אָכַל בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ, רַב פָּפָּא אָכַל בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ, רַב יֵימַר אָכַל בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ, רַב אִידִי בַּר אָבִין אָכַל בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ.
5 אָמַר רָבִינָא: אֲמַר לִי מָרִימָר, הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּעוּלָּא.
6 וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: לְוִיָּה שֶׁיָּלְדָה – בְּנָהּ פָּטוּר מֵחֲמֵשׁ סְלָעִים.
7 תָּנוּ רַבָּנַן: הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה נוֹהֲגִים בְּכִלְאַיִם וּבְכוֹי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כִּלְאַיִם הַבָּא מִן הָעֵז וּמִן הָרָחֵל – חַיָּיב בְּמַתָּנוֹת, מִן הַתַּיִישׁ וּמִן הַצְּבִיָּיה – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת.
8 מִכְּדֵי קַיְימָא לַן דִּלְעִנְיַן כִּסּוּי הַדָּם וּמַתָּנוֹת לָא מַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ אֶלָּא בִּצְבִי הַבָּא עַל הַתְּיָישָׁה, וּבֵין לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֵּין לְרַבָּנַן מְסַפְּקָא לְהוּ אִי חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב, אִי אֵין חוֹשְׁשִׁין.
9 וּבְשֶׂה וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר: ״שֶׂה״ – וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה, וּמָר סָבַר: ״שֶׂה״ וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה לָא אָמְרִינַן.
10 בִּשְׁלָמָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּפָטַר, קָסָבַר ״שֶׂה״ וְלֹא מִקְצָת שֶׂה, אֶלָּא לְרַבָּנַן, נְהִי נָמֵי דְּקָסָבְרִי ״שֶׂה״ וַאֲפִילּוּ מִקְצָת שֶׂה, פַּלְגָא לִשְׁקוֹל, וְאִידָּךְ פַּלְגָא לֵימָא לֵיהּ: אַיְיתִי רְאָיָה דְּאֵין חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב וּשְׁקוֹל! אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא: מַאי חַיָּיב נָמֵי דְּקָא אָמַר – חַיָּיב בַּחֲצִי מַתָּנוֹת.
11 מֵתִיב רַבִּי זֵירָא: כּוֹי – יֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוִין לַבְּהֵמָה, וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוִין לַחַיָּה, וְיֵשׁ בּוֹ דְּרָכִים שָׁוִין לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה.
12 כֵּיצַד? חֶלְבּוֹ אָסוּר כַּחֲלֵב בְּהֵמָה, וְדָמוֹ חַיָּיב לְכַסּוֹת כְּדַם הַחַיָּה, דְּרָכִים שָׁוִין לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה – שֶׁדָּמוֹ וְגִידוֹ אֲסוּרִין כִּבְהֵמָה וְחַיָּה, וְחַיָּיב בִּזְרוֹעַ וּלְחָיַיִם וְהַקֵּבָה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר.
13 וְאִם אִיתָא, חַיָּיב בַּחֲצִי מַתָּנוֹת מִבְּעֵי לֵיהּ! אַיְּידֵי דִּתְנָא חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ, דְּלָא מִתְּנֵי ״חֲצִי״ ״חֲצִי״, מִשּׁוּם הָכִי לָא קָא תָנֵי ״חֲצִי״.
14 כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כּוֹי לְרַבָּנַן חַיָּיב בְּכוּלְּהוּ מַתָּנוֹת, דְּתַנְיָא: ״שׁוֹר״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִם שׁוֹר״ – לְרַבּוֹת אֶת הַכִּלְאַיִם. ״שֶׂה״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִם שֶׂה״ – לְרַבּוֹת אֶת הַכּוֹי.
15 וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַאי ״אִם״ לְמָה לִי? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְחַלֵּק. וְרַבָּנַן, לְחַלֵּק מְנָא לְהוּ? נָפְקָא לְהוּ מֵ״אֵת זוֹבְחֵי הַזֶּבַח״.
16 וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הַאי ״מֵאֵת זוֹבְחֵי הַזֶּבַח״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: הַדִּין עִם הַטַּבָּח.
17 מַתְנִי׳ בְּכוֹר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמֵאָה, בִּזְמַן שֶׁמֵּאָה שׁוֹחֲטִין אֶת כּוּלָּן – פּוֹטְרִים אֶת כּוּלָּן, אֶחָד שׁוֹחֵט אֶת כּוּלָּן – פּוֹטְרִים לוֹ אֶחָד.
18 הַשּׁוֹחֵט לַכֹּהֵן וְלַגּוֹי – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת, וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶן – צָרִיךְ שֶׁיִּרְשׁוֹם, וְאִם אָמַר: ״חוּץ מִן הַמַּתָּנוֹת״ – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת.
19 אָמַר: ״מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה״, וְהָיוּ בָּהֶן מַתָּנוֹת – נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. לְקָחָן הֵימֶנּוּ בְּמִשְׁקָל – נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים.
20 גְּמָ׳ וְאַמַּאי? יָבֹא עָלָיו כֹּהֵן מִשְּׁנֵי צְדָדִין, וְלֵימָא לֵיהּ: אִי בְּכוֹר הוּא – כּוּלֵּיהּ דִּידִי הוּא, וְאִי לָאו בְּכוֹר הוּא – הַב לִי מַתְּנָתַאי.
21 אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: בְּבָא לִידֵי כֹּהֵן וּמְכָרוֹ לְיִשְׂרָאֵל בְּמוּמוֹ.
22 הַשּׁוֹחֵט לַכֹּהֵן וְלַגּוֹי, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. וְלִיתְנֵי: כֹּהֵן וְגוֹי פְּטוּרִין מִן הַמַּתָּנוֹת? אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת, הַדִּין עִם הַטַּבָּח.
23 דָּרֵשׁ רָבָא: ״מֵאֵת הָעָם״ – וְלֹא מֵאֵת הַכֹּהֲנִים, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״מֵאֵת זוֹבְחֵי הַזֶּבַח״ – הֱוֵי אוֹמֵר אֲפִילּוּ טַבָּח כֹּהֵן בַּמַּשְׁמָע.
24 אוּשְׁפִּיזְכָנֵיהּ דְּרַבִּי טַבְלָא כֹּהֵן הֲוָה, וַהֲוָה דְּחִיק לֵיהּ מִלְּתָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי טַבְלָא, אֲמַר לֵיהּ: זִיל אִישְׁתַּתַּף בַּהֲדֵי טַבָּחֵי יִשְׂרָאֵל, דְּמִגּוֹ דְּמִפַּטְרִי מִמַּתְּנָתָא, מִשְׁתַּתְּפִי בַּהֲדָךְ.
25 חַיְּיבֵיהּ רַב נַחְמָן, אֲמַר לֵיהּ: וְהָא רַבִּי טַבְלָא פַּטְרַן! אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַפֵּיק, וְאִי לָא – מַפֵּיקְנָא לָךְ רַבִּי טַבְלָא מֵאוּנָּךְ.
26 אֲזַל רַבִּי טַבְלָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא עָבֵיד מָר הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: דְּכִי אֲתָא רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא מִדָּרוֹמָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, זִקְנֵי דָרוֹם אָמְרוּ: כֹּהֵן טַבָּח – שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שַׁבָּתוֹת פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת, מִכָּאן וְאֵילָךְ חַיָּיב בְּמַתָּנוֹת.
27 אֲמַר לֵיהּ: וְלַעֲבֵיד לֵיהּ מָר מִיהַת כְּרַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא! אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי דְּלָא קְבַע מְסַחְתָּא, אֲבָל הָכָא הָא קְבַע מְסַחְתָּא.
28 אָמַר רַב חִסְדָּא: הַאי כָּהֲנָא דְּלָא מַפְרֵישׁ מַתְּנָתָא – לֶיהֱוֵי בְּשַׁמְתָּא דֶּאֱלָהֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא: הָנֵי טַבָּחֵי דְּהוּצָל קָיְימִי בְּשַׁמְתָּא דְּרַב חִסְדָּא הָא עֶשְׂרִים וְתַרְתֵּי שְׁנִין.
29 לְמַאי הִלְכְתָא? אִילֵּימָא דְּתוּ לָא מְשַׁמְּתִינַן לְהוּ – וְהָא תַּנְיָא: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, אֲבָל בְּמִצְוַת עֲשֵׂה, כְּגוֹן אוֹמְרִים לוֹ ״עֲשֵׂה סוּכָּה״ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, ״לוּלָב״ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, ״עֲשֵׂה צִיצִית״ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה – מַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ!
30 אֶלָּא, דְּקָנְסִינַן לְהוּ בְּלָא אַתְרַיְיתָא, כִּי הָא דְּרָבָא קָנֵיס אַטְמָא, רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק קָנֵיס גְּלִימָא.
31 וְאָמַר רַב חִסְדָּא: זְרוֹעַ לְאֶחָד, וְקֵבָה לְאֶחָד, לְחָיַיִם לִשְׁנַיִים. אִינִי? וְהָא כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר: בְּמַעְרְבָא פָּלְגִינַן לְהוּ גַּרְמָא גַּרְמָא!
32 הָתָם בִּדְתוֹרָא.
33 אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לֶאֱכוֹל מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמָה מַתְּנוֹתֶיהָ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הָאוֹכֵל מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמָה מַתְּנוֹתֶיהָ – כְּאִילּוּ אוֹכֵל טְבָלִים, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ.
34 אָמַר רַב חִסְדָּא: מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אֵין נֶאֱכָלוֹת אֶלָּא צָלִי, וְאֵין נֶאֱכָלוֹת אֶלָּא בְּחַרְדָּל. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״לְמׇשְׁחָה״ – לִגְדוּלָּה, כְּדֶרֶךְ שֶׁהַמְּלָכִים אוֹכְלִים.
35 וְאָמַר רַב חִסְדָּא: עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה, כׇּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בָּהֶן – אֵין נוֹתְנִין לוֹ מַתָּנָה. וְלָאו מִילְּתָא הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּעֲבוֹדָה – אֵין לוֹ חֵלֶק בַּכְּהוּנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה״.
36 אֵין לִי אֶלָּא זֶה בִּלְבַד, מִנַּיִן לְרַבּוֹת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה עֲבוֹדוֹת, כְּגוֹן: הַיְּצִיקוֹת, וְהַבְּלִילוֹת, וְהַפְּתִיתוֹת, וְהַמְּלִיחוֹת, תְּנוּפוֹת, וְהַגָּשׁוֹת, וְהַקְּמִיצוֹת, הַקְטָרוֹת, וְהַמְּצִיּוֹת, וְהַמְּלִיקוֹת,
פירוש רשב״א על חולין קל״ב
1 זאת אומרת הדין עם הטבח. נראה פירושא שאע"פ שהטבח שוחט לישראל אינו יכול לדחות הכהן ולומר לו ולא בעל דברים דידך אנא זיל אצל בעלים, אלא הדין עמו ונותן לו, ולאו למימר שאם נתן לבעלים או שמכרן לאחר שיהא הטבח חייב לו, דהא קיימא לן כרב חסדא דאמר לעיל חולין קל, ב המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור, והאי טבח נמי לא משתרשי ליה זוזי דהא לאו דידיה היא בהמה אלא כדאמרן כנ"ל.
2 והמשתתף עמו פטור מן המתנות. וא"ת ומ"ש מצבי הבא על התיישה לרבנן דחייב בחצי מתנות. י"ל דהתם כל שיות שבו חייב, דהא אית להו לרבנן שה ואפילו מקצת שה, וכיון דאין כאן אלא חצי שה, נותן חצי המתנות, דהיינו מתנות שכל שיות שבו, אבל כאן שכולו שה לא מצינו במתנות שיהא חציין פטורות וחציין חייבות וכיון דמקצתן פטורות משום חלקו של כהן כולן נמי פטורות.
3 אפילו כהן טבח נמי במשמע. פי' רש"י ז"ל אפילו בשוחט בהמתו למכרו לאחרים דלא פטרתן תורה אלא בשוחט לעצמו וב' וג' שבתות דפטור, י"ל לפי פירושו משום דלא מוכחא מילתא שהוא שוחט לאחרים אלא שמא שוחט הוא לעצמו, ואם ירצו אחרים לקנות ימכור להם ממה ששחט לעצמו, ואי קבע מסחתא מוכחא מלתא וחייב מיד. אבל בתוספות פירשו דדוקא בשוחט לישראל, אבל בשל עצמו פטור לעולם דרחמנא פטריה, ותדע לך דאם איתא מי איכא למימר דטעי רבי טבלא בדאורייתא אלא דרבנן הוא דגזרו כשהוא טבח ליתן מתנות כדי שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם לפטור את המתנות ונמצאת תורת מתנות משתכחת, והילכך עד שלש דאיכא למימר דלא קבע לא גזרו ואוקמו' אדין תורה ואילך ואי לא קבע מסחתא דמוכחא מילתא אפילו מיד, ורבי טבלא לא שמיעא ליה האי תקנתא.
4 מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי. לאו דוקא, דהא תנן בזבחים צ, ב ובכולן הכהנים רשאין לשנות באכילתן לאוכלן צלייה שלוקין מבושלין, ואמרינן נמי בסמוך אי מטוי להו ומידב דייבי או לקדרה אידי דמחתך להו כו' אלמא אף בקדרה אכל להו, אלא הכא ה"ק אינן נאכלות להנאתה ולהתענג כדרך שהמלכים אוכלין וכל אחד לפי מה שהוא אוהב ונהנה יותר.