רשב״א על חולין מ״ב

1 אלו טריפות נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת. אסקה ר' יוחנן בפרקין דלעיל דמשנה זו קודם חזרה נשנית ומשנה לא זזה ממקומה. אבל ודאי נבלה הויא בהכין, שהרי חזר בו רבי עקיבא והודה לו לרבי ישבב שנפסלה בשחיטתה היא. וקשיא לי אי הכי שחיטה דמכשרי היכי משכחת לה, וכי מתה עומד ושוחטה, וכדאקשיה רבא בפרק קמא כא, א לדברי זעירי וכי מתה עומד ומולק, ולא אשכחן לה פירוקא עד דאסיקנא דאימר כך הוא עושה חותך שדרה ומפקרת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה הגיע לושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו, וכיון דאסיקנא דברוב גרגרת או במיעוט וושט הויא נבילה אתכי תטהר תהדר קושיית לרבא לדוכתיה, ורש"י ז"ל פירש שם כבדברי רבא, בשלמא אי אמרת טריפה הוית אבל חיות מיהא אית בה, משום הכי הויא מליקת סימנים מליקה וטריפות ליכא למימר שזה דרך השחיטה, אלא לזעירי דחשיב ליה מתה וכי מתה עומד ומולק. ודברי רש"י ז"ל נוחין אם איתא דבדרך השחיטה ליכא אלא מעשה טריפות לבד, אבל השתא דאסיקנא דמעשה נבילה איכא מאי איכא למימר. ואם תאמר דהכי קשיא ליה לרבא התם משום דמתה קודם שיגיע לסימנין, אבל בשחיטה כל שעתא מתעסק הוא בהכשר הסימנין, הא ליתא, דמליקה נמי כשהוא חותך מפרקת ובשר מתעסק בהכשר מליקה הוא ושברית מפרקת ובשר במליקה בכחתיכת סימנין מבשחיטה, ועוד מדקא מקשה ליה לאביי ותיקשו לך עולת העוף לרבנן, כלומר אפילו תאמר דליתא לזעירי עולת העוף, מיהא לרבנן דבעינן שני סימנים גמורים תקשי לך וכי מתה עומד ומולק מיעוט סימנין, אלמא אף בסימנין עצמן איכא למיפרך הכי, ויש לומר דזעירי דאמר נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבילה משעת שבירת מפרקת ובשר הכי קאמר נבלה כלומר שהיא נקראת נבילה ומטמאה במגע ובמשא אף על פי שמפרכסת, וכדשמואל דאמר נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באהל, ומשום הכי קשיא ליה לרבא דכיון דכמתה גמורה חשבת לה מעתה אם כן אחר שמתה הוא עומד ומולק ומליקה אחר מיתה גמורה מי מהניא, אבל שחיטה נהי דמעשה נבילה קא עביד דאי שהה בה ואחר כך חזר ושחט אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה מכל מקום אינה מטמאה במגע ובמשא עד שתמות לגמרי או שיתיז ראשה לגמרי, וכדתנן לקמן חולין קיז, ב השוחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות עד שתמות או עד שיתיז את ראשה, והיינו דמקשינן ליה אביי מעולת העוף לרבנן ולא מקשי ליה משחיטה, ואפילו לרבנן דהשוחט מתוך הטבעת אליבא דמאן דמפרש דרבנן כולהו סימנין קא בעו בשחיטה, ולית להו הא דתנן לעיל חולין כז, א רובו של אחד כמוהו, כנ"ל.

2 נקובת הוושט. כלומר לחללו, כדאסיקנא בגמרא מג, א שני עורות יש לו לוושט נקב זה בלא זה כשרה, ואף על גב דלא מפרש במתניתין כדמפרש בלב שנקב לבית חללו, משום דלב שהוא עבד איצטריך לאשמועינן דלא מיטרף עד דאינקיב לבית חללו, אבל בושט וקרום של מוח וריאה ואינך דמטרפי בנקב דקלישי לא איצטריך כלל דפשיטיןא דלא מיטרפי עד דמנקבי לחלל, אי נמי יש לי לומר דאתא לאשמועינן דלאיזה חלל שנקב בין לחלל גדול בין לחלל קטן, דאי אמר סתם ניקב הלב הייתי סבור לומר עד שינקב לחלל גדול שהוא העיקר, קא משמע לן לחללו לאיזו חלל שיהיה בין לגדול בין לקטן כדאיתא בגמרא. כל הני דקתני בהו במתניתין נקבו טריפה כל שכן אם נטלו לגמרי, וכן כתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל, וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ו מהל' שחיטה ה"כ והוא הדין להיתר דכל יתר כנטול דמי, וזהו שלא שנינו נטל הלב נטלו הדקין כמו ששנה נטלו הכליות ונטל הטחול, ומיהו בטחול בלבד הוא דאמרי שאם נטל כשרה, אף על גב דאסיק בגמרא דאם נקב בסמוכים טרפה, והרמב"ם ז"ל שם הי"ט נתן טעם לדבר לפי שאין נקובתו כשאר הנקובים דבטחול מפלגינן בין נקב לסומכיה לנקב בקולשיה ועוד שאם נשתייר ממנו כעובי דינר זהב אפילו בסומכי כשרה ובתוס' אמרו דהתם שאני דאיתפרש בהדיא וניטלה המרה גם כן טריפה אף על פי שמצינו בני יונה שאין להם מרה כלל וכן כתב הרמב"ם ז"ל שם הי"ז בין בבהמה בחיה בעופות ובה"ג האי ריאה דלית בה מרה טעימני לה בדוכתא אי מריר כשרה דבלועה היא במקומה בכבד ואי לא מריר טריפה דלא הוה בה מרה מעולם והיכא דאיכא תרי מרירתא ומחזיאן כחדא בזעינן לה אי שפכי להדדי חדא מרה היא וכשירה ואי לא טריפה דכל יתר כנטול ממקומה דמי והויא אידך מרה נקובה וטריפה.

3 גמרא: חיה אכול שאינה חיה לא תיכול מכלל דטריפה לא חיה. ונפקא מינה לספק טריפה שאם נתקימה י"ב חדש אין חוששין לה וכשירה מעתה.

4 והא איכא חסרון בשדרה. והא דלא אקשינן נמי והא איכא חסרון בגלגולת, כתב הרמב"ן ז"ל משום דלא מתניא שיעוריה בהדיא לבית הלל במתניתין, אלא ודאי נחסרה הגלגלת נמי בכסלע טריפה, וכן דעת הגאונים ז"ל, וכן כתב רש"י ז"ל בפסחים עירובין ז, א דחסרון דגלגלת לדטריפה בכסלע דהיינו שיעוריה דבית הלל כמדפרש ליה ר' יהודה אמר שמואל במס' בכורות לז, ב וכן כתב לקמן בפרקין בפסחים חולין נד, ב כמה תחסר עד כאיסר האיטלקי, דאמרינן עלה בגמרא אמר רב נחמן סלע כיתר מכסלע, ופירש רש"י ז"ל התם היכא דשיערו חכמים בסלע וכגון פלוגתא דשדרה וגלגלת דתנן אהלות פ"ב, מ"ג כמה חסרון בשדרה וכו' ובגלגלת בית שמאי אומרים כמלא מקדח ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות ואמר רב יהודה אמר שמואל וכן לטרפה, ולקמן במקומה חולין נד, ב נאריך בה ונבאר הענין יותר בס"ד.

5 בשר החופה את רוב הכרס. ולא רובו של אותו בשר כולו קאמר, אלא רוב מה שחופה את רוב הכרס אף על פי שהוא מיעוט אצל שיעור הבשר בעצמו, וכן כתב רש"י ז"ל. וזה הבשר הוא הקרוי העב שקורין פאנצ"ה כשפותחין את הבהמה, ופירש רש"י ז"ל דשמואל לא סבירא ליה כמאן דפריש לקמן חולין נ, ב רוב החיצונה דמתניתין דהיינו בשר החופה את רוב הכרס, דאם כן מאי אתא שמואל לאשמועינן ואיהו מפרש לה למתניתין במלתא אחריתי. והרמב"ם ז"ל הל' שחיטה פ"ט ה"ה כתב דלא בעינן שיקרא רוב קרע מפולש כדי שיראה ממנו הכרס אלא כיון שנקרע רוב עובי הבשר הזה או ניטל טרפה.